סימן רסז

התפילה בערב שבת

 

מנחה

1. א. נוהגים שלא ליפול על פניהם, אחר תפילת מנחה בערב שבת[1].

 

ערבית

1. ב. אף המתפללין ערבית בזמנה, בצאת הכוכבים, כל ימות החול[2], בערב שבת יכולים להקדים ולהתפלל מפלג המנחה ולמעלה[3], כדברי האומר שמפלג המנחה ואילך הוא לילה לעניין תפילה[4]. ומכל מקום, צריך ליזהר, שלא להתפלל מנחה ביום זה עצמו אחר פלג המנחה – שלא יעשה שתי קולות הסותרות זו את זו בזמן אחד.
2. ג. ומצווה יש בזה להתפלל אותה מבעוד יום – שמוסיף מחול על הקודש. ומכל מקום, אם רוצה להתפלל גם התפילה של שבת בלילה – הרשות בידו[5], ויוסיף מחול על הקודש בלא תפילה.
3. ד. המתפלל קודם צאת הכוכבים – צריך ליזהר לקרוא קריאת שמע – אחר התפילה – בזמנה בצאת הכוכבים[6]. וגם אסור לו להתחיל לאכול כחצי שעה[7] סמוך לצאת הכוכבים, עד שיקרא קריאת-שמע אחר צאת הכוכבים[8]. [אבל המתפללים כל ימות השבוע קודם צאת הכוכבים[9] - ורגילין להתכוין בקריאת-שמע שעל מיטתן לצאת בה – ואוכלים תמיד מבעוד יום – גם בערב שבת יכולים לסמוך על זה, ומותרים לאכול מבעוד יום אף שלא קראו עדיין קריאת-שמע[10]].
4. ה. בברכת 'השכיבנו' – לא יחתום "שומר עמו ישראל" כמו בחול, שאין ישראל צריכין שמירה בשבת, שהשבת מגינה עלינו, אלא יחתום "ברוך אתה ה' הפורש[11] סוכת שלום וכו'[12]".
5. ו. הנוהגין לומר "ושמרו בני ישראל את השבת כו'[13], יש להם על מה שיסמוכו. ואין זה הפסק בין גאולה לתפילה, לפי ש"אם שמרו ישראל שתי שבתות – מיד נגאלין"[14], והרי זה גם-כן מעין גאולה[15]. [אבל המנהג שלא לומר 'ושמרו', משום הפסק בין גאולה לתפילה[16]].
6. ז. צריך לומר פרשת 'ויכלו' בתפילת ערבית. וכל המתפלל ואומר 'ויכלו' – מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, שנאמר (בראשית ב, א): "ויכלו – אל תקרי 'ויכולו', אלא ויכלו", כלומר: הקב"ה והוא[17].
7. ח. יש נוהגים, מטעם הידוע להם[18], לומר בתפילת העמידה בברכה האמצעית: בערבית – וינוחו בה", בשחרית ומוסף – "וינוחו בו" ובמנחה – שבתות קדשך, וינוחו בם"[19].
8. ט. אחר תפילת  לחש בערבית – נוהגין לחזור ולומר 'ויכולו', משום שביום-טוב שחל להיות בשבת אין אומרים אותו בתוך התפילה, וצריך לאמרו אז אחרי התפילה, וכדי שלא לחלק בין שבת לשבת נהגו לאמרו בכל השבתות. וגם כדי להוציא את מי שאינו יודע לאמרו[20].
9. י. ונוהגין לאמרו כולם יחד, בקול רם, ומעומד, לפי שבזה אנו מעידים להקב"ה במעשה-בראשית, והעדים צריכים להעיד מעומד.
10. יא. [אף המתפלל ביחיד אומר 'ויכולו' ומעומד. וכן נוהגים[21]].

 

ברכת מעין-שבע

1. יב. תקנו חכמים, שאחר תפילת-לחש – יאמר השליח-ציבור ברכה אחת מעין-שבע[22]. לפי שבתי-כנסיות שבימיהם היו בשדות ששם מצויים מזיקים, וחששו שיש שאינן ממהרים לבא להתפלל ושוהין לאחר-תפילת הציבור, וישארו יחידים בבית-הכנסת ויסתכנו[23] - לכך האריכו תפילת הציבור, כדי שיהא פנאי ליחיד לגמור תפילתו, בעוד שהשליח-ציבור אומר ברכה זו[24]. ואע"פ שעכשיו בתי-כנסיות שלנו הם בישוב, ולא שייך כלל טעם זה – אומרים אותו, לפי שתקנת חכמים לא בטלה אע"פ שבטל הטעם שבגללו תקנו[25].
2. יג. ברכה זו לא תיקנוה אלא לשליל-ציבור. ואם ירצו הציבור לאמרה עם השליח-ציבור – צריך שיאמרו בלא פתיחה ובלא חתימה, שלא יברכו לבטלה. וכן המנהג, לומר עם השליח-ציבור "מגן אבות" עד "זכר למעשה בראשית"[26].
3. יד. ואף המתפלל ביחיד שרוצה לומר כן – הרשות בידו.
4. טו. אין אומרים ברכה מעין-שבע אלא בבית הכנסת קבוע, דהיינו בכל מקום שמתפללים בו בעשרה בקביעות. אבל מקום שמתפללין בו באקראי, כגון אותן שעושים לפרקים מנין בביתם – אין לומר שם ברכת מעין שבע, שכיוון שאין מנין קבוע לא שייך שם הטעם בשביל המאחרים לבא שיסיימו תפילתם, ובמקום כזה לא תקנו חכמים מעולם[27].
5. טז. ובמקום שנהגו לאמרה אף במנין שהוא באקראי בעלמא – אין למחות בידם, כיוון שלא נזכר דבר זה בגמרא ובדברי הגאונים.
6. יז. אף בשבת שאחר יום-טוב – אומרים ברכה מעין שבע, אף-על-פי שאז אינן מצויין כל-כך המאחרים לבא, כמו בשאר ערבי-בשבתות שהם ימי חול ומתעסקין בהם במלאכה עד הערב.
7. יח. מעשה בחסיד אחד, שראה בחלומו חסיד אחר ופניו מוריקות, אמר לו: למה פניך מוריקות? אמר לו: מפני שהייתי מדבר בשעה שהציבור היו אומרים 'ויכולו', ולא אמרתי עמהם ביחד, וגם מפני שהייתי מדבר בשעה שהשליח-ציבור היה אומר ברכה מעין-שבע, ובשעה שהיה אומר "יתגדל" עד "אמן=יהא-שמיה-רבא", ולא הטיתי אזני לשמוע ממנו בכוונה[28]. על כן יש ליזהר[29].

 

 

 

סימן רסח

הטועה בתפילות השבת

 

התחיל תפילה של חול

1. א. אם טעה בתפילת שבת או יום-טוב, והתחיל ברכות אמצעיות של חול, ונזכר באמצע ברכה – צריך לגמור כל אותה הברכה, ואחר-כך מתחיל ברכה אמצעית של שבת. לפי שמן הדין היה ראוי לתקן גם בשבת יום-טוב[30] כל הברכות האמצעיות כמו בחול, ולהזכיר קדושת היום בעבודה כמו בראש-חודש וחולו-של-מועד, אלא שמפני כבוד שבת ויום-טוב לא הטריחוהו חכמים, ותקנו ברכה אחת אמצעית לקדושת היום. אבל זה שהתחיל ברכות אמצעיות של חול – יש לו לגמור אותה ברכה שהתחיל, כיוון שהיא ראויה לאמרה עתה מן הדין[31].
2. ב. וכל זה הוא בתפילת ערבית, שחרית ומנחה. אבל אם טעה במוסף – צריך לפסוק באמצע ברכה שנזכר בה, ולהתחיל ברכה אמצעית של תפילת מוסף. לפי שבתפילת מוסף לא היה ראוי כלל מן הדין להתפלל כל הברכות האמצעיות של חול – אלא ברכה אחת של מוסף בלבדה[32].

 

התחיל תיבה אחת מברכת חול

1. ג. אפילו אם לא התחיל אלא תיבה אחת מהברכה האמצעית של חול שנזכר בה – צריך לגמור את כולה.
2. ד. במה דברים אמורים, בשאר כל הברכות האמצעיות, אבל בברכת "אתה חונן", אם לא אמר אלא תיבת "אתה" בלבדה, ונזכר קודם שאמר "חונן" – לא יגמור אותה ברכה, אלא יאמר מיד: "קדשת את יום השביעי כו'", אם הוא בערבית, וכן אם הוא במנחה יאמר מיד: "אחד ושמך אחד כו'", לפי שלא התחיל עדיין תפילת חול בפיו, שתיבת "אתה היא גם כן בתפילת שבת[33].
3. ה. ואם הוא בתפילת שחרית, שאין תיבת "אתה" באותה תפילה, ואמר זה משום שהיה סבור שהוא חול – הרי התחיל בתפילת החול, וצריך לגמור אותה ברכה, ואחר-כך יתחיל "ישמח משה". אבל אם הוא יודע שהוא שבת, אלא שנכשל בלשונו, מחמת הרגלו כל ימות החול, ואמר תיבת "אתה", ונזכר קודם שאמר "חונן" – לא יגמור אותה ברכה, אלא חוזר לתפילת שבת. שהרי זה כהחליף תפילה של שבת זו בזו, כיוון שיודע שהוא שבת ולא אמר אלא תיבת "אתה", שישנה גם כן בתפילות השבת ואם היה רוצה היה יכול להמשיך "קדשת" או "אחד", ונמצא שלא התחיל עדיין של חול. וימשיך מיד "ישמח משה[34].
4. ו. מי שטעה והתחיל תפילה של חול בשבת – סימן רע לו, ויפשפש במעשיו, ויהרהר בתשובה.

 

התפלל כל התפילה של חול

1. ז. מי שטעה והתפלל כל התפילה של חול בשבת ולא הזכיר כלל עניין קדושה של שבת בתפילתו – לא יצא ידי חובתו[35]. ולכן אם כבר סיים תפילתו[36] - צריך לחזור לראש ולהתפלל תפילה של שבת[37]. ואם עדיין לא סיים – אינו חוזר אלא לתחילת ברכה של שבת, וגומר אחריה ג' ברכות האחרונות[38].
2. ח. אבל אם הזכיר של שבת בתוך אחת משמונה-עשרה הברכות, אף-על-פי שלא קבע לשבת ברכה בפני עצמה – יצא ידי חובתו[39].
3. ט. אם הוא מסופק אם התפלל תפילת שמונה-עשרה של חול או שבע ברכות של שבת – יש להסתפק[40] אם צריך לחזור ולהתפלל[41].
4. י. ובליל שבת – אם טעה והתפלל תפילה של חול, או אפילו לא התפלל כלל – אם שמע ברכה מעין ז' מהשליח-ציבור מראש ועד סוף, יצא ידי חובתו. וטוב שיאמרנה עם השליח-ציבור כשיוצא בה ידי חובתו[42].
5. יא. אבל אם כבר אמרה שליח-ציבור – אסור ליחיד לאמרה כדי לצאת בה ידי חובתו, לפי שלא נתקנה אלא בציבור. ומכל מקום, אם עבר ואמרה ביחיד יצא ידי חובתו, הואיל ותפילת ערבית רשות.

 

התפלל תפילת אחרת של שבת

1. יב. והטועה בברכה אמצעית של תפילות השבת בערבית, שחרית או מנחה, והחליפה בברכה אמצעית של תפילה אחרת של שבת: אם נזכר קודם שסיים ברכה האמצעית של תפילה האחרת – צריך לפסוק, ולחזור לראש ברכה אמצעית מתפילה של עכשיו. ואם סיים ברכה זו – אינו חוזר, לפי שעיקר ברכה אמצעית הוא "רצה נא במנוחתנו", שהוא שווה בכל התפילות.
2. יג. אבל בתפילת מוסף, אם התפלל במקומה אחת משאר התפילות – לא יצא, הואיל ולא הזכיר קרבן מוסף. וכן אם התפלל מוסף בערבית או שחרית או מנחה – לא יצא, הואיל והזכיר קרבן מוסף בתוך תפילתו ואמר שקר לפני המקום.

 

תפילת נדבה בשבת

1. יד. [בשבת ויום-טוב – אין מתפללין תפילת נדבה. לפי שתפילת נדבה היא במקום עולת נדבה, ושבת ויום-טוב אין נדרים ונדבות קריבין בהם[43].

 

 

 

סימן ער

 

אמירת משנת 'במה מדליקין'

1. א. נוהגים לומר פרק 'במה מדליקין'[44], לפי שיש בו דין הדלקה, והג' דברים שצריך לומר בערב שבת עם חשכה[45].

 

 

 

סימן רפא

התפילה בשבת

 

איחור התפילה

1. א. בשבת[46] נוהגים לאחר לבוא לבית-הכנסת יותר מבחול, משום השינה שהיא עונג שבת. ומכל מקום, צריך ליזהר מאוד שלא יעבור זמן קריאת שמע[47] ותפילה. אבל בימי החורף שהלילות ארוכים – יכולים להקדים כמו בחול.

 

ריבוי הזמירות

1. ב. נוהגים להרבות בזמירות של שבת. דהיינו, שמוסיפים בפסוקי דזמרה – 'למנצח השמים כו' '. ואומרים 'נשמת' אחר שירת-הים, ומסיימין בו – 'ישתבח'. ואחר-כך מתחילין 'יוצר אור', ומוסיפין 'הכל יודוך' ו'אל אדון' ו'לאל אשר שבת'. ובכל מקום ומקום – לפי מנהגו.
2. ג. ומכל מקום, אין כל זה חובה אלא רשות[48]. מלבד 'לאל אשר שבת', שאף אם שכח לאומרו בתוך התפילה, נכון לאמרו אחר התפילה, הואיל והוא מדבר בשבח השבת. ומכל מקום, אם שכח לאמרו במקומו, ונזכר בתוך התפילה אפילו קודם שסיים ברכת יוצר – לא יחזור לראש הברכה בשבילו, הואיל ואינו אלא מנהג בעלמא. והוא הדין שלא יאמר אותו לבדו במקום שנזכר [בלי לחזור לראש הברכה], כיוון שאינו שייך שם.

 

ניגון הזמירות

1. ד. יש להאריך ולהנעים בניגון הזמירות של שבת, ובשביל כבוד היום. ואין למחות בשליח-ציבור שמאריך בהם בניגון, אע"פ שהמוחה מתכוין משום ביטול תורה. ומכל מקום, לא יאריך יותר מדי, כדי שיאכלו קודם חצות היום[49].
2. ה. וכל זה בניגון שיש בו נעימה, כעין שעושין בפסוקי דזמרה. אבל לא כמו המשוררים המאריכים בשיר, ומפרידים תיבה מחברתה, וכבר הפליגו הקדמונים בגנותם[50].

 

 

 

סימן רפו

תפילת מוסף

 

זמן התפילה

1. א. זמן תפילת מוסף מתחיל מיד אחר תפילת השחר. ואף אם התפלל שחרית בבוקר מיד שהגיע זמנה, יכול גם-כן להתפלל מוסף בעת ההיא, שזמן הקרבת המוסף מתחיל מיד אחר הקרבת תמיד של שחר.
2. ב. ואם עבר והתפלל אותה קודם שהתפלל שחרית – יצא. שאף שקרבן מוסף שהקריבו קודם תמיד של שחר פסול, מכל מקום, בתפילה לא החמירו כל-כך להיות חוזר ומתפלל, הואיל והתפלל אותה בשעה הראויה להקרבה.

 

סוף הזמן

1. ג. אין לאחר תפילת מוסף יותר משבע שעות על היום, דהיינו שעה אחר חצות[51]. והמאחר כל-כך נקרא פושע, אך אף-על-פי-כן – יוצא ידי חובתו, מפני שזמנה כל היום. ואפילו אם כבר התפלל מנחה – חוזר ומתפלל מוסף.

1. ד. ואם שכח ולא התפלל אותה עד חשיכה – אין לה תשלומין[52].

 

טעימה לפני מוסף

1. ה. מותר לטעום אחר תפילת שחרית קודם תפילת המוספין. [וטעימה] היינו: אכילת פירות, אפילו הרבה כדי לסעוד את הלב, וכן פת, בשיעור כביצה ולא יותר. ובלבד שיקדש מתחילה, וישתה רביעית יין או יאכל כזית מחמשת המינים אחר הקידוש מיד – כדי שיצא בזה ידי קידוש במקום סעודה[53].

 

מוסף ומנחה

1. ו. אם איחר להתפלל מוסף עד שהגיע זמן מנחה [גדולה], דהיינו שש שעות ומחצה, אם צריך עתה להתפלל שתיהן – כגון שרוצה לאכול סעודה[54], ואסור לו לאכול קודם שיתפלל מנחה[55] - צריך להתפלל של מנחה תחילה. לפי שהיא תדירה יותר מתפילת המוספים, וכל התדיר את חבירו קודם את חבירו.
2. ז. ואף אם אינו צריך כלל עתה להתפלל מנחה, יש אומרים שצריך להקדים מנחה למוסף[56].
3. ח. ואם הגיע זמן מנחה קטנה [דהיינו, תשע שעות ומחצה] – בכל אופן צריך להקדים מנחה למוסף, כיוון שהוא עיקר זמנה.
4. ט. וכל זה ביחיד. אבל בציבור, אפילו אם אירע שלא אירע שלא התחילו מוסף עד שהגיע זמן מנחה קטנה – לא יתפללו מנחה תחילה בציבור, כדי שלא יטעו ההמון לעשות כן פעם אחרת. ומכל מקום, לכתחילה יש ליזהר, גם בציבור, שיתחילו מוסף קודם שש ומחצה[57].

 

 

 

סימן רצב

תפילת מנחה בשבת

 

ובא לציון

1. א. נוהגין לומר אחר אשרי – קודם תפילת מנחה – 'ובא לציון גואל' וכל סדר קדושה. והוא במקום קדושה שאומרים בכל יום בוקר, אלא שבשבת ויום-טוב שמאריכים בתפילת שחרית ומוסף, הניחוהו עד המנחה.

 

קריאת התורה

1. ב. עזרא תיקן, שיהיו שלושה אנשים קורין בספר-תורה בציבור – בכל שבת במנחה – עשרה פסוקים או יותר מפרשת שבוע הבא – בשביל יושבי-קרנות המתעסקים בסחורה כל ימות השבוע, ואינם באים לשמוע קריאת התורה בשני וחמישי, לפיכך תיקן בשבילם קריאה יתירה בשבת במנחה, שהם פנויים ויבואו לשמוע.
2. ג. אפילו אם חל יום-טוב להיות בשבת, קוראים בפרשת שבוע הבא, ולא בפרשת יום-טוב – שאין עניין ליום-טוב כלל לקריאת התורה במנחה, שהרי אלמלא שבת אין קריאת התורה ביום-טוב במנחה.

 

ואני תפילתי

1. ד. נוהגין לומר, קודם קריאת התורה, פסוק "ואני תפילתי וגו' ", על-פי מה שדרשו חכמים על פסוק (תהלים סט, יג): "ישיחו בי יושבי שער, ונגינות שותי שכר" וכתיב אחריו (שם יד): "ואני תפילתי וגו'", אמר דוד לפני הקדוש בדרך הוא: רבונו של עולם, אין אומה זו כשאר אומות העולם, אומות העולם כשהם שותים ומשתכרים הולכים ופוחזים[58] וכו', ואנו לא כן, אלא אף על פי ששתינו – ואני תפילתיע וגו'. ולכך הנהיגו לומר כן קודם קריאת התורה שקורין בשביל יושבי קרנות – כדי להודות ליוצרנו, שאף היושבי קרנות שבנו מתאספים לשמוע תורה.
2. ה. ביום-טוב שחל בחול – אין נוהגין לאמרו[59], הואיל ואין קורין בו בתורה במנחה. ומטעם זה גם בשבת במקום שאין ספר תורה אין צריך לאמרו, אלא שנהגו בשבת לאמרו בכל עניין[60].

 

קדיש

1. ו. אין אומרים קדיש אחר קריאת התורה במנחה, שאין כאן במה להפסיק בין קדיש זה לקדיש שאומר קודם תפילה בלחש[61], שאף שנוהגים לומר 'יהללו', מכל מקום, פסוק אחד הוא ואינו חשוב הפסק, ואסור לומר שני קדישים זה אחר זה בלא הפסק פסוקים בינתיים[62].
2. ז. לפיכך במקום שאין בו ספר-תורה, שאין שם הפסק בין קדיש שלאחר 'ובא לציון' לקדיש שקודם התפילה בלחש – לא יאמרו אלא קדיש אחד, ש'אני תפילתי' אינו אלא פסוק אחד ואינו חשוב הפסק. וטוב שיאמרוהו קודם הקדיש, מיד אחר סיום סדר קדושה[63], וכדי שלא להפסיק כלל בין הקדיש לתפילה בלחש אפילו בפסוק אחד, שלעולם אין אנו מתחילין תפילה בלא קדיש לפניה, חוץ מתפילת השחר, מפני סמיכת גאולה לתפילה[64].

 

צדקתך

1. ח. נוהגים לומר ג' פסוקי 'צדקתך', והם כעין צדוק הדין על ג' צדיקים שנפטרו בשעה זו: יוסף משה ודוד.
2. ט. אם חל בשבת, יום שאין אומרים בו נפילת אפים במנחה, כגון חנוכה וראש-חודש – אין נוהגין לומר 'צדקתך' במנחה[65]. וכן אם חל ערב ראש-חודש בשבת – אין נוהגין לומר 'צדקתך' במנחה, שהרי בחול גם-כן אין נוהגין לומר נפילת אפים בערב ראש-חודש במנחה.
3. י. ונהגו שלא לקבוע מדרש בין מנחה למעריב, כי חכם שמת[66] - בית מדרשו בטל, דהיינו שאינם לומדים בחבורה, אבל שנים-שנים לומדים בבתיהם. ולכן המנהג לדרוש קודם מנחה[67].

 

פרקי אבות

[נוהגין לומר פרקי אבות בשבתות שבין פסח לעצרת, במנחה[68] - פרק אחד[69] בכל שבת. ויש נוהגין כך כל[70] שבתות הקיץ[71]].