[1]  ולעניין אם יוצאים -  בשאר חדרים – באור החשמל, ראה להלן הערה 16, וראה במילואים לסי' רסד.

ואם מגיע אור לחדרי הבית מהתאורה שבחוץ – ראה להלן הערה 16.

[2]  שוע"ר כאן סעיף א. וראה גם שם סעיף ב. ובלקו"ש (חט"ו ע' 374 הערה 22, 23. וש"נ) נתבאר שלדעת רבינו, החיוב והגדר של נר שבת הוא משום "שלום בית – שלא יכשל בעץ או באבן" (כדלעיל ס"א), ולא משום כבוד ועונג שבת (כדעת הרמב"ם ועוד).

ומש"כ (בסעיף זה) "שזה בכלל עונג שבת הוא" – כוונתו בזה היא רק שהנר גורם לשלימות העונג דאכילה ושתי' (והוא פרט בעונג דהסעודה). אבל לא שהנר בעצמו חיובו הוא משום עונג שבת.

ומש"כ רבינו (בהמשך הסעיף) שנר זה שאוכל אצלו הוא "עיקר מצוות הדלקת נרות" – זהו לפי שבנר זה שייכים ב' הגדרים, "שלום בית" ושלימות ב"עונג שבת".

ויש להוסיף שבנר זה יש (נוסף על כהנ"ל) עוד עניין של "שלום בית", דהיינו שלילת הצער "שמצטערין בני ביתו לישב בחושך ולאכול" – שוע"ר כאן ס"ד. ובסי' תקכז סכ"ט (בסופו) נוסף – "שלום בית שלא יאכל בחשיכה" (ומשמע גם כשהוא לבדו).

[3]  שוע"ר סי' רעג סי"ב. ואם מצטער לאכול ליד הנרות – ראה להלן סי' רעד סעי' כד, כה.

[4]  שלכן נאמר בו כמה הלכות: שעליו מברכים (להלן סעי' ח. יז). ובו תלוי' קבלת השבת של האישה (סכ"ב). וראה גם סעיפים ג. ד. ה. ועוד.

[5]  לפי שזהו בכלל עונג שבת דסעודת הלילה. ולצורך ב' סעודות הראשונות דשבת – יש חיוב לחזור על הפתחים. ראה שוע"ר כאן ס"ב וסי' רמב ס"ד. תהל"ד כאן סק"ג.

וראה עוד פרטים בזה בשוע"ר כאן סעיפים ג, ד.

[6]  היינו בנר שאוכל לאורו (ראה קו"א כאן סק"א).

[7]  ראה שוע"ר סי' רסד סעיפים יב, טז.

[8]  ראה בתשובות וביאורים בשו"ע (תשמ"ז) סי' עח (ע' 130) שהביא רמז נוסף (הובא באלי' רבה סי' זה. מטה משה סי' תיד) שב' נרות הם כנגד אישה ובעלה, ושע"פ קבלה (זהר חדש תקונים קכ, א) – זהו גם העניין דשמור וזכור שהם בדוגמת אישה ובעלה.

[9]  מנהג זה הוא רק בנר שאוכל אצלו, שהוא עיקר המצווה (כנ"ל ס"ב) – אף שגם בו די מעיקר הדין בנר א' (ראה קו"א כאן סק"ה) – מ"מ נהגו כן. אבל בשאר נרות שמדליק בכל חדר וחדר, משום שלום בית (כנ"ל ס"א) – אין מנהג כלל לעשות ב' נרות (ע"פ קו"א כאן סק"א).

וההסבר בזה נראה, שדווקא בנר שבמקום אכילה, שהוא משום עונג, יש מקום להרבות בנרות, כדי להרבות האורה (ראה להלן סעי' לד). אבל בנרות שבשאר חדרים, שעניינם הוא כדי שלא יכשל וכו' ( - שלילת החושך) – די באור מועט, כל שמונע החשש דשמא יכשל.

[10]  ויש עוד מנהגים בזה:ז' או י' נרות – ראה שוע"ר כאן ס"א.

[11]  וראה עוד בתשו"ב שם, שנוהגות הנשים בלידת בן או בת. – להוסיף נר כנגד כל אחד ואחת, להאיר מזלם של כאו"ב. (וראה גם ליקוטי מהרי"ח).

[12]  פי' גרמה מיתה לאדם הראשון, שנשמתו קרויה נר – "נר ה' נשמת אדם" (טור, ומקורו במדרש).

[13]  וע"פ פנימיות העניינים (זהר ח"א מח, א) מה שמצווה זו ניתנה לאישה – זהו עניין של מעלה שהוא "יקרא עילאה" לה, וזכות גדולה לזכות לבנים קדושים כו' ונותנת עי"ז חיים ארוכים לבעלה (ראה לקו"ש חי"א ע' 283 ובכ"מ). ולכן האישה צריכה להזהר במצווה זו, ולהדליק את הנר בשמחת הלב וברצון (המשך דברי הזהר שם).

[14]  ראה מה שביאר רבינו בקו"א כאן סק"ב בגדר חיוב הדה"נ, על מי הוא מוטל בעצם. ומדבריו (שם ובגוף סעיף זה) עולה שבמצווה זו ב' גדרים: בעצם היא מוטלת על הבעל, כי עיקר העניין דהטלת שלום בבית מוטל עליו, והאישה המדלקת אינה אלא שלוחו. אבל לפועל "הנשים מוזהרות בו יותר", ו"נתנו לה מצווה הדלקת נר שבת", ועד ש"אף אם ירצה הבעל להדליק בעצמו – האישה קודמת" (כבגוף הסעיף).

[15]  ראה שוע"ר סי' רסד ס"ז שמנהג יפה הוא להבהב הפתילה לפני ההדלקה, שעי"ז תדלק יפה. ונראה שכשמדליקים בנרות מוצקים – תיקון הפתילה הוא הבהוב (ובנרות של שמן, התיקון הוא גם עשיית הפתילה וכו').

 - ומש"כ שם ע"ז "נהגו הנשים", היינו שמן הדין אין חיוב בזה והנשים מעצמן נהגו כן, וכאן הוסיף רבינו (ע"פ האריז"ל) שהתקיקון שיש לעשות בפתילות – יעשהו הבעל.

וכ"ה בקצושו"ע (סי' עה ס"ה) ובמשנ"ב (סי' רסד סקכ"ח) שהבעל מהבהב.

[16]  ואם מגיע אור – לשאר החדרים – מהנר שהדליק במקום האכילה או בפרוזדור – די בכך, ואין צריך להדליק בכל חדר לחוד כיון שהנר הוא רק בכדי שלא יכשל בעץ או באבן (ראה קצוה"ש סי' עד בבדה"ש סק"א. וראה גם הלשון בשוע"ר כאן סי"ג" (שלא יכשל בעץ ואבן) באישון אפילה ולילה").

ונראה, שאף אם האור לחדרים מגיע מבחוץ (מהתאורה שברחוב או מאור הלבנה וכדומה) – די בכך, כל שכבר קיים מצות הדלקת הנר בביתו (משמעות דברי קצוה"ש שם).

ועפ"ז נראה פשוט, שבשאר חדרים יוצאים יד"ח גם באור החשמל, ואין צריך נר דווקא. ולזה, די גם אם אור החשמל בא מהפרוזדור וכדומה. וראה עוד מילואים לסי' רסד.

[17]  שוע"ר כאן ס"ה.

[18]  שוע"ר כאן ס"ט. וראה להלן סי"ז. ומשמע שאינו צריך אפילו לשמוע ברכת אשתו (קצוה"ש סי' עד בבדה"ש ס"ק יב, כב).

[19]  ראה שוע"ר סימן פח ס"ב, שאף בימי נידתן אין להן להימנע מאמירת ברכות שחייבות בהן.

[20]  כן הוא ע"פ שיטת רבינו בסידורו – ראה לעיל סי' רסא הערה הערה 24.

[21]  ע"פ שוע"ר כאן סעיף ו, וסי' רסא סוס"ה. וראה עוד להלן הערה 24 שהברכה היא לבטלה.

[22]  שיעורו הרבה פחות מרבע שעה – קו"א סק"ב ע"ש. והוא לערך 10 דקות – קצוה"ש סי' עד בבדה"ש ס"ק יז.

[23]  וגם אם הבעל מקבל שבת – די בכך, ראה להלן סכ"ה.

[24]  וראה שוע"ר כאן סי"א – שנמצא שהברכה שבירך על ההדלקה הקודמת היא לבטלה. וראה גם להלן סעיף לח.

ונראה שהמדובר כאן הוא בנר העיקרי שמברכים עליו, שאותו צריך לכבות ולחזור ולהדליקו לכבוד שבת. אבל האור שבשאר החדרים, אם לא כבהו וחזר והדליקו – י"ל, עכ"פ בדיעבד, שיצא (ראה לעיל הערה 16). ואולי גם לכתחילה אי"צ לכבותו ולחזור והדליקו (ראה קצוה"ש סי' עד ס"ק כח).

[25]  סידור רבינו, סדר הכנסת שבת, בתחילתו. ושיעור זמן ההקדמה – ראה לעיל סי' רסא הערה 1.

וכיום רווח המנהג להקדים את זמן הדלקת הנרות לכל הפחות 18 דקות לפני השקיעה (ראה לקוטי שיחות חלק טז ע' 577). ואפשר שסמך לזה הוא השיטה (הובאה בשוע"ר סי' רסא ס"ה בשם י"א, וראה שם עוד), שביהשמ"ש הוא כדי הילוך ג' רבעי מיל לפני השקיעה. וראה לעיל סי' רסא סעיף א והערה 3 – דעת רבינו בשיעור זמן ג' רבעי מיל.

ובארץ ישראל ישנם כמה מנהגים בזה (ע"פ הלוחות הנדפסים): בתל אביב מקדימים את ההדלקה ב-20/22 דקות. בחיפה – 30 דקות. ובירושלים – 40 דקות לפני השקיעה (ראה ספר זמני ההלכה למעשה, במבוא ע' יט-כ).

[26]  שוע"ר סי' רסד סי"ג.

[27]  ולעניין הברכה על נר של יו"ט – ראה להלן סעיף מה. ובהערה שלאח"ז.

[28]  ומנהג של חב"ד לומר: "להדליק נר של שבת קדש". וכשחל יו"ט בשבת משמיטים תיבת "קדש", מפני חשש הפסק באמצע הברכה, ומברכים "להדליק נר של שבת ויום טוב" (תשובות וביאורים בשו"ע (תשמ"ז) סי' עז).

[29]  פי', קודם לעשייתן. ראה שוע"ר סי' כה סי"ז.

[30]  מסתימת הלשון משמע, שגם איש המדליק יברך אחר ההדלקה (קצוה"ש סי' עד בבדה"ש ס"ק יט. וכ"מ מלשון רבינו שהובא להלן סכ"ה: "ידליק הבעל ויברך").

[31]  ובזמננו, יש נוהגות לשים ידיהן על פניהן לכסות עיניהן ומברכות (בדה"ש שם). וראה גם בכה"ח (סי' ס"ק לד, מה) שאם הנרות רבים, שלא יתכסו ע"י היד, תעצום עיניה.

[32]  לפישעיקר המצווה היא ההנאה לאור הנר (ראה שוע"ר כאן סוסי"א בסוגרים ובקו"א סק"ג), וההנאה הרי היא אחר הברכה.

[33]  היינו הנרות שאוכל לאורן. כי אין חיוב שיהיו הנרות על השולחן דווקא – ראה קצוה"ש שם בבדה"ש סקי"ד. ובכה"ח סי' זה סקס"ח בסופו שכן הוא ע"פ הקבלה.

ומ"מ צריך להניחן בסמוך לשולחן האכילה, כדי שיאכל לאורן ויהנה מהן בסעודת שבת (ובפרט בזמננו, שמאיר גם אור החשמל – אין מגעת הנאה מאור הנרות, אם אינם בסמוך לשולחן) – ראה שוע"ר כאן סי"ג בתחילתו. ע"ש היטב. 

[34]  וגם הבעל שמדליק בשאר החדרים – לא יברך על ההדלקה, לפי שאשתו מברכת בשבילו במקום האכילה. ראה לעיל ס"ח.

[35]  כדלעיל סעיף ב.

[36]  ע"פ שוע"ר כאן סי"ד.

ומ"מ אם בירכה על נרות שבשאר חדרים – שמשתמשים שם בשבת – אין זו ברכה לבטלה, שהרי גם מקום זה חייב בנר (כדלעיל ס"א).

ובאופנים מסויימים אפשר לברך בשאר חדרים גם לכתחילה – ראה להלן סעיף כט וסעיף לו (שוע"ר כאן).

[37]  ולא ידליקם במקום אחר (אפילו באותו חדר) ואח"כ יניחם על השולחן.

וראה לעיל הערה 33 ש"על השולחן" לאו דווקא, אלא ה"ה סמוך לשולחן בכדי שיוכל ליהנות לאורן – וגם בזה יש ליזהר לכתחילה לברך על הנרות כשהן מונחין כבר במקום הראוי למצווה, היינו במקום שאפשר ליהנות מהן בסעודת השבת, ולא להעבירן לשם אחר ההדלקה.

[38]  ע"פ שוע"ר כאן סעיף יד. וכ"ז הוא דין לכתחילה, אבל מעיקר הדין – מותר לברך במקום אחד (אם הוא מקום שמשתמשים בו בשבת) ולהניחם אח"כ במקום אחר, ראה להלן סעי' מ, מא.

ולהעיר שמצד דין טלטול מוקצה אין איסור לטלטל את הנרות – למי שלא הדליק עדיין, ראה להלן הערה 93.

[39]  והיינו בגמר ההדלקה, ולכן יכולות להדליק נרות הרבה שכולן מצוות הדלקה אחת הן, ואין קבלת השבת חלה עד אחר גמר ההדלקה (שוע"ר סעיף זה).

[40]  זהו מגדר מנהג, אבל מן הדין העיקר כדעת הסוברים שאין קבלת שבת תלוי' בהדה"נ כלל – שוע"ר סעיף זה.

וכשהאיש מדליק נרות שבת – אין בו מנהג זה, וכדלהלן סעי' כא.

[41]  וקבלה זו היא כמי שקיבל עליו עיצומו של יום (כגון שהתפלל תפלת שבת – ראה לעיל סי' רסא סעי' טו), ולכן נאסרת אז גם בכל השבותין שמדרבנן, ולא כמי שקיבל עליו רק תוספת שבת, שיש איסורין מדרבנן שמותרים לו אז (ראה לעיל סי' רסא סעי' יד) – ע"פ שוע"ר כאן סעיפים ז, יא. וראה קצוה"ש סי' עו בבדה"ש סקי"א. ותהל"ד סי' רסא סק"י.

[42]  וכן אסורה לאכול אז קודם קידוש – ראה שוע"ר סי' רעא ס"ט (לעניין אם התפלל ערבית של שבת מבעו"י). שם סי"ד ובקו"א סק"ה (שאפי' "אם [רק] אמר באו ונקדש .. חל עליו שבת מיד, ואסור לטעום כלום .. כמו בשבת עצמה") וראה הערה שלפנ"ז.

[43]  ואם לא התפללה מנחה תחילה – יש שכתבו שתתפלל ערבית שתיים, לתשלומי מנחה (קצוה"ש סי' עד ס"ה. וראה בהערה 41 ובמה שצויין שם. ובס' פני שבת סקכ"ט אות ב). ויש שכתבו שבדיעבד אם לא התפללה מנחה לפני הדה"נ יכולה להתפלל גם לאחר הדלקתה (תורת שבת סי' זה סקי"ט. שו"ת ארץ צבי (פרומר) סי' ס. ועוד).

ולעניין אם יכולה להתנות שלא לקבל שבת בהדלקתה – ראה להלן סעי' כג-כה.

[44]  שוע"ר כאן סעיף ז. והיינו, שאף שהדה"נ שע"י האישה היא גם בשביל בעלה (ראה קו"א כאן סק"ב שהיא שלוחו), ובשביל בני הבית (ראה שוע"ר סוס"ט. סט"ו שבני הבית נפטרים בנר זה (ולא שאינם חייבים מלכתחילה). וראה גם קו"א סק"ה בתחילתו) – מ"מ קבלת השבת (שע"י ההדלקה) חלה רק על מי שמדליק בפועל.

והאישה שהדליקה יכולה גם לומר לשאר בני הבית שיעשו לה מלאכה. ומותר לה ליהנות מהמלאכה בשבת (קצוה"ש שם, ע"פ שוע"ר סי' זה סכ"ה).

[45]  לפני המנהג (שנתבאר לעיל סט"ז) שמברכים אחר ההדלקה ולא לפני', משום שקבלת שבת תלוי' בברכה – אולי מותר לכבות הגפרור ההדלקה, קודם הברכה, ומ"מ המנהג הרווח הוא, להשליך הגפרור מידן בלי לכבותו. ראה בזה בספר פני שבת ע' רמ-רמא.

[46]  כדלעיל סעיף יט והערה 40.

[47]  שוע"ר כאן סעיף ז.

[48]  כדלעיל סעיף יא. ושיעור זמן מה – ראה לעיל הערה 22.

[49]  היינו הנרות שאוכל לאורן, ואפילו אם אינם על השולחן אלא בסמוך לו – ראה לעיל הערה 33.

[50]  כדלעיל סעי' ב.

[51]  שוע"ר כאן סעיף ז.

[52]  שוע"ר כאן ס"ז. ושיעור זמן זה – ראה לעיל הערה 22. ואם אינה יכולה לקבל גם סמוך להדלקה – אם תועיל קבלת הבעל – ראה בסעיף שלאח"ז.

והנה מסתיימת לשונו כאן משמע, שהצורך לקבלת שבת לאלתר הוא גם כאשר ההדלקה אינה בעוד היום גדול, אלא בזמן סמוך לשבת, ואיפ"כ צריך לקבל שבת לאלתר. אמנם בשוע"ר כאן ס"ו (הובא לעיל סעי' יא) משמע שזהו דווקא כשמדליקים בעוד היום גדול שאז אינו ניכר שהוא לכבוד שבת. וצ"ע לדינא. ולהעיר, שבשוע"ר דין זה (שבס"ז) הוא בסוגרים (ואולי נסתפק רבינו בזה).

[53]  כגון שאינה יכולה להיות בביתה בשעת הדלקת הנרות, וגם אינה יכולה להדליק קודם לכתה מביתה כי היא צריכה עוד לעשות דברים האסורים בשבת.

[54]  וכגון שגם הוא צריך להעדר מהבית. אבל אינו צריך לעשות עוד דברים האסורים בשבת.

[55]  הטעם שמועילה קבלת הבעל במקום האישה – לפי שעיקר חיוב הדה"נ הוא על הבעל שהוא בעל-הבית (שעליו מוטל עיקר החיוב של הטלת שלום בבית), והאישה אינה אלא שלוחו. ועוד שהיא בכלל בני ביתו הנפטרים בנרו (כמבואר בקו"א כאן סק"ה) ואינה חייבת מצד עצמה, ולכן שפיר מועילה קבלת הבעל – ע"פ קו"א כאן סק"ב.

ומובן שטעם זה שייך רק בקבלת שבת של הבעל, אבל לא בקבלת שבת של שאר בני הבית (ודלא כשמירת שבת כהלכתה מפ"ג סכ"ד).

והטעם שלכתחילה (אין לסמוך על זה, אלא) יש להעדיף שידליק הבעל בעצמו ויברך – ראה בקו"א שם.

[56]  ע"פ שוע"ר כאן סעיף יא (בסוגריים).

[57]  ואפילו הפסיקה הרבה אחר ההדלקה – יכולה לברך, ואין גבול לדבר (קו"א כאן סק"ג. עי"ש). ומובן, שהוא רק כל זמן שהנרות דולקים.

ולהעיר משוע"ר סי' קנח סוסט"ז בסוגרים, שלא כתב כן גבי ברכת ענט"י (אלא שיכול לברך רק מיד אחר עשיית המצווה). ובסידורו, סדר נט"י סוף הלכה ד, הכריע שאפשר לברך אח"כ (סתם ולא כתב שיעור).

[58]  ולעניין נוסח הברכה – ראה להלן הערה 61.

[59]  ע"פ שוע"ר כאן סי"א. וכפי שביססו רבינו בקו"א סק"ג באריכות.

[60]  כי בביןם השמשות מותר לומר לנכרי לעשות מלאכה, כל שהיא לצורך מצווה (כדלעיל סי' רסא סעי' ד ואילך). אבל בוודאי לילה – לא (ראה להלן סימן רעו סעיף טז).

[61]  וראוי שתברך אז בנוסח הברכה (במקום "להדליק נר וכו'"): "על הדלקת" – קו"א כאן סוסק"ג.

ויש לדון אם דין זה הוא גם בהדין המובא לעיל סכ"ו בשכחה ולא בירכה, שמברכת אח"כ, אם גם באפן זה צ"ל נוסח הברכה כן. ראה בקו"א שם (עי"ש בלשונו, ובטעם דין זה). וראה גם בקצוה"ש סוס"י עד.

[62]  ואף אם יש שם כבר נר (או נורת חשמל) דלוק – מותר לה לצוות לנכרי להדליק עוד אחד. ואף שאין כאן הטעם דצורך מצווה (דלעיל הערה 60), אך מאחר שהנשים זהירות מאוד בברכה זו הרי זה כצורך גדול שהתירו בו שבות בביה"ש (כדלעיל סימן רסא סעי' ד ואילך) – שוע"ר כאן סוף סעיף יא.

[63]  וה"ה לנשוי, אלא שנסע מביתו ואינו נמצא אצל אשתו, אינו נפטר בברכת אשתו שמברכת בביתו, כדלקמן בסעיף שלאח"ז.

[64]  ואינם נפטרים במה שמדליקים הוריהם בביתם, דרק כשהם ביתם נפטרים על ידם כיון שהם סמוכים על שולחנם (כדלקמן סעיף לב), אך לא כשאינם אצלם.

[65]  ואם אין להם חדר מיוחד במקום שהם שם – כגון שמתאכסנים בבית אחרים – ראה להלן סעיף ל.

[66]  וחיוב זה הוא אפילו כשהם סמוכים באכילתם על שולחן בעל הבית, שמ"מ כשהולכים לחדרם לשינה וכו' חייבים בנר – ראה שוע"ר כאן סט"ו.

[67]  שוע"ר כאן סעיף ט. ולעניין אישה האוכלת בבית אחרים, היכן תדליק – ראה להלן סעיף לג ובהערות שם.

[68]  אפילו הוא סמוך על שולחן בעה"ב, כדלעיל הערה 66.

[69]  ע"פ שוע"ר כאן סעיף ט. ורק כשהוא בביתו יחד עם אשתו, אזי יוצא בברכת אשתו – כדלעיל ס"ח.

[70]  ובכלל זה הוא גם אם יש לו חדר מיוחד אלא שבעה"ב משתמש שם ג"כ, ומכיוון שכן צריך הבעה"ב להדליק שם נר שלו. כי השימוש של בעה"ב בחדר המיוחד לאורח, אף שהוא שימוש מועט, מחייבו להדליק שם נר, ושוב אי"ז נקרא שיש לאורח חדר מיוחד שם (ע"פ שוע"ר סעיף זה בסוגרים הא').

[71]  ומשמע שלאו דווקא אשתו, אלא גם אם אחר (כגון אחד מבני ביתו) מדליק שם משלו.

[72]  אפילו אוכל שם משלו, ואינו סמוך על שולחן בעה"ב (שוע"ר סעיף זה).

[73]  במצוות נר שבת – ב' גדרים:

1. שהבית יהי' מואר "בכל חדר וחדר .. משום שלום בית  שלא יכשל בעץ ואבן" (לעיל סעיף א) – וזהו חיוב מצד הבית.
2. "שיהי' לכל אדם נר דולק בשבת" (סעיף א). וזהו חיוב נוסף על כל איש ישראל (חובת הגוף) – שגם אם אינו בביתו, והבית שהוא נמצא שם כבר מואר (כבסעיף זה), צריך להדליק כדי לקיים מצוות נר שבת. וחיוב זה הוא מקיים ע"י שאשתו מדליקה בביתו משלו, אף שהוא עצמו אינו נהנה ממנו כלל.

[74]  אבל אם מדליקים שם אלא שהנר אינו שלו – אינו נפטר עי"ז מחובתו להדליק. כגון, בן כשהוא סמוך על שולחן הוריו נפטר בהדלקתם (ראה להלן סעיף לב), אבל כשאינו בביתם – אינו נפטר בהדלקתם כיון שהנר אינו שלו (שוע"ר סעיף זה במוסגר הב').

ולהעיר, שדין זה שנר שבת צ"ל דווקא משלו הוא בשוע"ר בסוגרים. ואולי הוא מפני שזהו חידושו של רבינו כאן.

[75]  כגון שאין לו אישה. וכן בחורים שמתאכנסים בבית אחרים ואין להלם שם חדר מיוחד – ראה לעיל הערה 73.

[76]  עצות אלו מועילות רק לעניין קיום המצווה המוטלת עליו (חובת הגוף – הנ"ל הערה 73), ולכן הן שייכות רק כשאין לו חדר מיוחד שם. שאם יש לו חדר מיוחד – חל עליו חיוב נוסף להדליק שם מצד הבית (ראה הערה הנ"ל), ולחיוב זה, עצות אלו אינן מועילות (ראה לעיל סעיפים כח-כט).

[77]  היינו שאוכל על שולחנו של בעה"ב, וממאכלו של בעה"ב.

[78]  והיינו, כשאין לו חדר מיוחד שם. אבל אם יש לו – חייב להדליק שם, אף אם הוא סמוך על שולחן בעה"ב, כדלעיל סעיף כט והערה 68.

[79]  ע"פ שוע"ר כאן סט"ו. וראה שם בקו"א סק"ה שהאריך לבסס דין זה.

והטעם שיכולה לברך, אף שחיוב ההדלקה הוא על בעה"ב, הוא לפי שכל ישראל ערבים זה לזה, ומצד הערבות היא מצווה בעצמה לפטור את בעה"ב מחיובו – לכן היא יכולה גם לברך בקיומה מצוותה זו (קו"א שם).

[80]  שוע"ר שם וקו"א שם.

אבל כבר נהגו הנשים – אף כשהן אורחות וסמוכות על שולחן בעל הבית, כגון בת אצל אמה או חמותה וכיו"ב – מדליקות ומברכות כולן על שולחן האכילה (אפילו רק באופן של תוספת אורה דלהלן סעיף לד), ולאו דווקא בחדר שלאהדליקו בו עדיין (תהל"ד סי' זה סוסק"ז. וראה שם שהניח בצ"ע). לפי שהנשים נצטוו במצוות הדלקת נרות, והיא חביבה עליהן ביותר (קצוה"ש שם בבדה"ש סקכ"ג). וראה גם להלן בסוף הסימן בהערה 106.

[81]  ואינם סמוכים על שולחן בעה"ב, אלא הם עצמם בעלי בתים, שאוכלים משל עצמם ביחד.

[82]  ומשמע שאין מברכים על תוספת אורה אלא במקום האכילה, אבל לא בשאר חדרים (אף אם משתמשים שם לצרכי אכילה) – קצוה"ש סי' עד בבדה"ש סקכ"ב. וראה שוע"ר ס"י בסופו.

והטעם, כי הנר שבמקום האכילה עניינו להאיר ומשום עונג (כדלעיל ס"ב), ובזה שייך לברך על תוספת אורה. אך בשאר חדרים שחיוב ההדלקה בהם הוא שלא יכשל בעץ או באבן (כדלעיל ס"א), הכוונה בזה היא לשלילת החושך, וכל שנסתלק החשש דשמא יכשל – כבר נתקיימה המצווה במלואה, ולא שייך לברך על תוספת אורה. וראה לעיל הערה 9, 16.

[83]  והאישה – יכולה להדליק גם בחדר המיוחד לבעלה (שוע"ר כאן סי"ד בסופו).

[84]  כדלעיל סעי' כח-כט.

[85]  כגון מטבח וכיו"ב.

[86]  כלומר, שלמקום שמשתמשים בו צרכי אכילה יש עדיפות, שגם אם המדליק בעצמו אינו משתמש שם כלום – יכול הוא להדליק שם בברכה, על סמך זה שחבירו משתמש שם.

[87]  אבל אם חבירו הדליק שם כבר – אינו יכול להדליק. ראה לעיל הערה 82.

[88]  וצריך שידלקו הנרות כל זמן שבני הבית נעורים, שלא ישארו בליל שבת בחושך ולא יכשלו בעץ ואבן (קצוה"ש שם בבדה"ש סק"ו). ובזמננו שאור החשמל דולק – די שידלקו הנרות שעל השולחן בזמן האכילה, ולאחר מכן יהנה מאור מאור החשמל שלא יכשל בעץ ואבן (ראה לעיל הערה 16). ולצורך קטנים שמתעוררים בלילה – יש להשאיר אור כל הלילה.

[89]  שוע"ר כאן סי"ג. וכן אף אם הנרות דולקות עד הלילה אלא שיצאו מהבית אחר הדה"נ (כגון, לאכול בבית ההורים), וחזרו אחר שכבר כבו. – אבל אם השתמשו לאורן שום דבר כשהיה קצת חשוך באותו מקום, בדיעבד אין בזה איסור, כדלהלן סעיף לט. ולעניין ההנהגה לכתחילה במקרה כזה, יש לעיין (אם אפשר לסמוך בזה על אור החשמל – ראה שו"ת משנה הלכות ח"ה סימן מא).

[90]  וראה גם שוע"ר סי' תקיד סט"ו. סי' תקכז סכ"ט.

[91]  שוע"ר כאן. החידוש בסעיף זה הוא, שאף שבסל"ז נתבאר שצריך להדליק נרות שידלקו עד הלילה וכו', ושאם לא עשה כן ברכתו לבטלה. מ"מ אם הוא בעניין שהי': (א) סמוך לחשכה. (ב) קצת חושך. (ג) באיזה מקום (לא רק במקום אכילה, או במקום שמשתמשים שום צורך אכילה – ראה שוע"ר כאן ס"י). (ד) והשתמש לאור הנרות (ולא די בהנאה שממילא אגב המצאותו שם). (ה) שום דבר (משמע אפילו דבר מועט) – אין כאן איסור ברכה לבטלה.

[92]  המדובר בסעיף זה הוא שעשה כן בנר שמברך עליו, אבל בנר שמדליק בשאר חדרים (ואינו מברך עליו) – לא איכפת לך באיזה מקום מדליקו (קצוה"ש סי' עד בבדה"ש סוס"ק כ). וראה עוד לעיל הערה 24.

[93]  כי אין איסור מוקצה בטלטול נר שבת (וכ"ש בנגיעה  בו) לאחר ההדלקה, למי שלא קיבל על עצמו עדיין את השבת (ראה קו"א כאן סק"ז).

אבל להעיר, שהנר לאחר שהודלק לשם מצווה נעשה מוקצה מחמת מצווה לעניין שאסור לכל אדם להסתפק ממנו, גם למי שלא קיבל ע"ע שבת עדיין (קו"א שם. ובסי' רסה סוסק"א).

ולעניין אם מותר להדליק בנר באמצעות גפרור או דבר אחר – ראה מג"א ופמ"ג ריש סי' תרעד שנהגו להחמיר בזה, משום ביזוי מצווה. אבל להדליק מנר לנר ללא אמצעי אחר, נחלקו בזה הדעות, ראה שם (אבל להדליק נר של חול או סיגרי' וכדומה, פשוט שאסור).

[94]  ע"פ שוע"ר סי' סט בסופו.

[95]  שוע"ר כאן סי"ב.

[96]  כדלעיל סעיף לד.

[97]  שוע"ר כאן ס"א.

[98]  שוע"ר כאן סי"א.

[99]  גם בערב יו"ט המנהג להדליק לפני השקיעה כמו בערב שבת (עדות רבני חב"ד. וראה באריכות במטה אפרים סי' תרכה סוסל"ג ובאלף למטה שם, נימוקי או"ח סי' תקכ"ט סק"א, וכ"ה ובסידור יעב"ץ דיני ער"פ בסופם (מבוא ד אות ב).

אך כשחל יו"ט במוצאי שבת, וכן בליל ב' של יו"ט (גם כשחל בחול) שאסור להדליק לפני צאת הכוכבים (ראה שוע"ר סי' תקג) – מדליקים אחר צאת הכוכבים. (ולהעיר משוע"ר סי' תקיד סט"ו בסופו. אך במציאות ימינו שדולק אור החשמל במקום האכילה – אינו שייך, ודו"ק).

[100]  שוע"ר סי' תקיד סכ"ד, ונזכר גם בשוע"ר כאן ס"ח. ובראש השנה מנהג חב"ד לומר: "להדליק נר של יום הזיכרון", ובדוגמת הקידוש וההפטרה (תשובות וביאורים בשו"ע (תשמ"ז) ע' 122).

ומברכים גם ברכת "שהחיינו". וגם ביו"ט שני של גלויות. מלבד שביעי של פסח (ואחש"פ) שאין מברכים.

[101]  אף שמותר להדליק (להעביר מאש דלוקה) גם לאחר שקיבל עליו יום טוב, שהרי יש בזה צורך היום – ראה שוע"ר סימן תקיד סי"ג.

[102]  שוע"ר כאן ס"ח.

[103]  שוע"ר סי' תקיד סי"א. ולעניין טלטול שיירי הנר שנשארו במפוט – ראה שוע"ר סי' תצט סי"א. תקב ס"ח.

[104]  ראה בארוכה גודל העניין וחשיבותו ב'שיחות קודש' תשל"ה ע' 33 ואילך, ובתשובות וביאורים בשו"ע (תשמ"ז) סימן עח, וש"נ. וכן נהגו של רבינו הזקן (אף שבשו"ע שלו כאן, קו"א סק"ה בתחילתו, אין דעתו כן), ובביתם של נשיאי חב"ד שלאחריו, וכן בבתיהם של כו"כ מגדולי ישראל (מעדות אשכנז וספרד) בדורות קודמים.

אודות גדולי ישראל שאצלם נהגו כן – ראה בקונטרס 'נרות שבת קודש' (להרשד"ב שי' לוין ברוקלין נ.י.) ע' 29, ובקובץ 'נרות שבת קודש' (להרב י"ש שי' גינזבורג עומר, אה"ק) ע' 19-21.

וראה בערוך השולחן (סי' זה ס"ז) שבנות ישראל נהגו להדליק כל אחת בעצמה (ביאור דבריו – ראה בתשו"ב שם ע' 127).

ביסוס המנהג – ע"פ הלכה – ראה ב'שיחות קודש' הנ"ל. קונטרסים שצווינו לעיל. וראה גם קובץ יגדיל תורה (ברוקלין נ.י.) חוברת לז סי' קסט ובהערה 57 שם.

[105]  כלומר, לגיל שהן שייכות להבין משמעותה של הדלקת הנרות (ראה שוע"ר סי' שמג ס"ג), שהוא גיל שלוש (תשובות וביאורים הנ"ל ע' 124).

ובכמה שיחות של כ"ק אדמו"ר שליט"א (ראה 'התוועדויות' תשמ"ב ח"ב ע' 1112. ועוד) נזכרו גם גילים שלפני כן (שנתיים, שנתיים וחצי וכו').

[106]  ותדליקנה במקום שהאם מדליקה אצל שולחן האכילה דווקא, ולא בחדר אחר בפני עצמן ('שיחות קודש' הנ"ל ע' 37. וראה לעיל הערה 80).

[107]  אף שאישה נשואה מדליקה ב' נרות (כנ"ל סעיף ה) – בנות קודם הנישואין מדליקות רק נר אחד (תשו"ב הנ"ל י' 129. וראה גם אג"ק אדמו"ר שליט"א חי"ח ע' שסא).

[108]  וראוי שקטנה המתחילה להדליק נש"ק בפעם הראשונה – תברך ברכת "שהחיינו". אבל אם מתחילה להדליק בגיל בת בצווה – לא תברך ברכת "שהחיינו" (ראה ספר 'התוועדויות' שם).

[109]  'שיחות קודש' הנ"ל שם. והטעם לזה (ראה שם) שבאופן זה בשעה שהבת מדליקה עדיין לא יצאה ידי חובת נר שבת, שהרי אמה טרם הדליקה, ובמילא תוכל היא לברך בעצמה. ועוד, קטנה הברכה בשנים זקוקה לפעמים לסיוע אמה בהדלקה, תיקון הנר וכו', וצריכה האם להיות אז לפני הדלקת נרותי' וקבלתה היא את השבת (ראה לעיל סעיף יט).

[110]  תשובות וביאורים הנ"ל סימן עז (מקיצור שולחן ערוך סי' עה ס"ב). ותזהרנה שלא לטלטל את קופת הצדקה לאחרי ההדלקה (תשו"ב שם. ראה לעיל סעיף יט).

[111]  וטוב שתהי' לה קופת צדקה פרטית משלה ('שיחות קודש' הנ"ל ע' 38).

[112]  כגון פתילות מצמר, שער ועוד (שוע"ר סעיף זה, וסעיף טו).

[113]  כגון: זפת, שעווה, שמן צמר-גפן ועוד (שוע"ר סעיף זה ואילך). וראה בסעיף שלאח"ז.

[114]  שוע"ר כאן סעיף ו.

[115]  שוע"ר כאן סעיף יא.

[116]  ואפילו אם כרך שמנים שהם כשרים מצ"ע, מ"מ אסור להדליק בה, מצד פסול הפתילה בעצמה (קו"א כאן סק"ב, עי"ש).

[117]  שוע"ר כאן סעיפים ב, י.

ויש מתירים לעשות שם כל דבר שאפשר לעשותו בלא נר, שאין לחוש בזה שמא יטה. ולצורך השבת – יש לסמוך ע"ז בדיעבד (שוע"ר כאן ס"ג, ראה שם).

[118]  וכן אור החשמל שבימינו שדולק יפה ואין בו החשש (הנ"ל ס"א-ב) דשמא יטה.

[119]  שוע"ר כאן סעיף ב.

וי"א, שאף אם הנר הכשר הוא בחדר בפ"ע והנרות שבחדרים אחרים בבית אינם כשרים – מותר להשתמש לאורם, שמכיוון שהצריכוהו נר כשר במקום א', יש לו היכר וזיכרון בזה, ולא יבוא להטות. ולצורך שבת יש לסמוך ע"ז בדיעבד – ע"פ שוע"ר שם.

וצ"ע באופן זה, כשנר הכשר נמצא בחדר אחר, וזקוקים להיתר ד"היכר וזיכרון" דווקא – ולא שייך בזה סברת "מה מפסידו אור נר הפסול", כבפנים – אם די באור החשמל שנמצא במקום אחר, שהרי אין בזה היכר כיון שרגילים להדליקו בכל יום (השווה בזה לשון שוע"ר ששינה מל' מג"א סק"ב. ואכמ"ל).

[120]  היינו בנר העיקרי שמברכים עליו ואוכלים לאורו (ראה שוע"ר סי' רסג קו"א סק"א).

ולעניין אם יוצאים יד"ח נרות שבת באור החשמל – דנו בזה האחרונים מכמה צדדים (ראה אנציקלופדי' תלמודית כרך יח ע' קפא-ד). וראה בירור בזה ע"פ דעת רבינו במילואים לסימן זה.

ומכל מקום, כבר נהגו ישראל להדליק את הנר העיקרי, שאוכלים לאורו ומברכים עליו, בנר שיש בו אש ופתילה דווקא. ומנהגן של ישראל תורה היא. ואין לשנות.

[121]  ראה שוע"ר הב"י סי' תרעג ס"א בהג"ה.

[122]  שאף שמותר להדליק אותם לשבת (כדלעיל ס"ג) – מ"מ עדיף לכתחילה להדליק בשמנים הכשרים, לפי שבשמנים הפסולים, יש שפוסלים אף כשהם כרוכים (ע"פ שוע"ר סעיף זה).

[123]  ע"פ שוע"ר כאן סעיף יב בסופו.

וכיום רווח המנהג, שמדליקים לכתחילה בנרות הכרוכים המצויים בימינו (שאורן צלול ורב יותר אפילו משמנים הכשרים), ולא בשמן. ראה גם תשובות וביאורים בשו"ע (תשמ"ז) סימן עז, שבבית כ"ק אדמו"ר הריי"צ נ"ע לא הדליקו נרות שבת ויו"ט בשמן (זית וכיו"ב) אלא בנרות חלב (כרוכים), והיפוכו בחנוכה (שהדליקו דווקא בשמן זית).

וראה בספר פני שבת (סימן סק"ז אות א) – טעם לזה.

[124]  אבל לאור נר של שמן (גם הכשר להדלקה) אסור ללמוד, גזירה שמא יטה – ראה להלן סי' ערה סעיפים א, ד.

[125]  וראה לעיל סימן רסג סעיף ח, שהבעל יתעסק בתיקון הפתילות.

[126]  כמבואר להלן סימן רעט סעיף ג, שהשמן שבנר הדולק – וכן החומר הנוטף מנרות מוצקים שלנו – הוא מוקצה מחמת איסור.

[127]  שוע"ר כאן סעיף ג. וראה עוד פרטים בדין 'ביטול כלי מהיכנו' בשוע"ר סי' שי ס"י ובכ"מ.

[128]  וצריך שיהיה דבר ההיתר חשוב יותר מהשמן, שאז אינו נעשה בסיס לאיסור בלבד, ומותר בטלטול (ראה להלן סי' רעט ס"ז ובהערה 16) וגם דווקא אי אפשר לנער את דבר ההיתר מהכלי (שעלול להיפסד) – ראה בכ"ז בשוע"ר סי' שי סעיפים טז, יז.

[129]  שוע"ר כאן סעיף ד. וכשם שאין נזהרים מלהשים כלי על השולחן אפילו תחת הנר, אף על פי שנופל בו שמן, כי אינו מתכוין לכך (שוע"ר שם).

[130]  שוע"ר כאן סעיף ה. ואין זה דומה לכלי שמקבל בו השמן (דלעיל סעיף א) שאסור, משום שאת השמן הרי אינו חפץ לנער כדי שלא להפסיד את השמן (שוע"ר סעיף זה). ולעניין אם צריך שאכן ינער הנר אח"כ, או שמותר לו להשאירו בכלי כל היום – ראה קו"א סי' רסו סקי"א.

[131]  שוע"ר כאן סעיף ז.

[132]  שוע"ר כאן סעיף ח.

ואין זה בגדר גרם כיבוי שהתירו (בשוע"ר סי' שלד סכ"ב ובסי' תקיד ס"ט ובקו"א שם) בתנאים מסויימים – ראה הסברה בזה בשוע"ר סעיף זה.

ובזמננו שייך נדון זה בשעון שבת, וכגון שרוצה בשבת להקדים את זמן כיבוי אור החשמל ע"י השעון – ראה בזה בספרים שצויינו באנציקלופדי' תלמודית כרך יח ע' תרפב ואילך. ובספר החשמל בהלכה ח"ב פ"ו.

[133]  ואע"פ שכל מלאכה שמתחיל בה מבעו"י ונגמרת בשבת מאלי', אין בה איסור כלל, ולא חששו שמא יבוא להתחילה משתחשך (ראה לעיל סי' רנב סעי' א-ד) – לפי שהכול יודעים איסור עשיית מלאכה בשבת ולא יטעו בזה, אבל כאן ידמה בדעתו שאין בזה שום איסור כלל אף משתחשך, כיון שנותן המים קודם נפילת הניצוצות (שוע"ר סעיף זה).

ולעניין עריכת "שעון שבת" בערב שבת, שיגרום לכיבוי או הדלקת החשמל, למאור וחימום הבית, בשבת – התפשט המנהג להקל. ראה הטעמים לזה באנציקלופדי' תלמודית שם ע' תרעז ואילך. ס' החשמל בהלכה שם. וראה גם אגרות קודש אדמו"ר שליט"א חי"ב ע' קצד, ובמילואים לסימן זה.

אבל לערכו מע"ש כדי שבשבת יעשה מלאכה אחרת (כגון, חימום אוכל) – יש כמה טעמים להחמיר. ראה שו"ת אגרות משה או"ח ח"ד סי' ס, ומה שביארו בזה בשיטת רבינו ב"תחומין" חי"א ע' 125-126.

[134]  שוע"ר כאן סעיף ט. וראה קו"א סק"ד.

[135]  שוע"ר כאן סעיף ט. והטעם שהתירו, אף שאסור לגרום כיבוי, מכל מקום כיון שהדבר המונח סביבות הנר (אינו מכבה ממש את האש, אלא) רק מונע אותו מלהשרף, לפיכך לא גזרו בזה משום גרם כיבוי (שוע"ר סי' תקיד ס"ט. וכאן כתב רבינו דין זה בסוגרים. וראה בזה בקו"א כאן סק"ג, ובסי' תקיד ס"ט וקו"א סק"ג).