[1]  הכירה שמדובר אודותה בשו"ע, עשוי כעין קדירה גדולה [בצורת מלבן] ארוכה וצרה שיש בה מקום שפיתת ב' קדירות, ומסיקין אותה בתוכה על שולי', ושופתין קדירה על פי' למעלה (ע"פ שוע"ר סעיף זה).

[2]  אע"פ שעד סעודת שחרית יוכל להתבשל בלא חיתוי – מכל מקום חוששים שמא ימלך אח"כ לאכלה בלילה, ושמא ישכח ויחתה בגחלים לגמור בישולה (ע"פ שוע"ר סימן רנד סעיף יא).

[3]  ובימינו שהבישול אינו על כירה המוסקת בגחלים אלא על להבת גז – דעת מחברי זמננו שהחשש הוא שמא יגדיל את להבת הגז. וע"ז כשהבישול הוא בכיריים או פלטה חשמליים, אם יש אפשרות לשנות בהם את מדת החום (ראה בספרים שהובאו בס' דרכי הלכה סי' ע' סד ואילך).

[4]  היינו שלא נתבשל עדיין כל צרכו, ואפילו לא כמאכל בן דרוסאי שהוא שליש בישולו (ראה להלן סעיף ה ובהערה 8) – שוע"ר סעיף זה.

וראה עוד להלן הערה 10.

[5]  ובימינו שהבישול הוא על להבת גז – כיסוי להבת הגז בטס "הרי זה כ(גרופה ו)קטומה". (ראה שוע"ר סי' רנג סעיף כו – לעניין חזרה).

וראה בקצוה"ש סימן עא בבדה"ש סק"ד שנסתפק, אם כיסוי זה מועיל גם לשהיי' (בלא נתבשל כמאכל בן-דרוסאי) או רק לחזרה (בנתבשל כל צרכו). וראה מה שהשיבו עליו בקובץ הערות וביאורים (שע"י כולל צמח צדק, ירושלים) חלק ו ע' עו-ח, והוכיחו שגם לעניין שהיי' מועיל כיסוי זה כגרופה וקטומה.

[6]  ובמציאות ימינו, פלטה של שבת המיועדת רק לשמר את חום המאכלים שעלי', ואי אפשר להגדיל או לשנות את מידת חומה – יתכן שדינה ככירה שהוסקה בקש וגבבא, שהרי אין בה מה לחתות (ואדרבה, עדיפה הימנה – כי בקש וגבבא יש עדיין אפשרות רחוקה לחיתוי – ראה שוע"ר סי' רנג סוף ס"ד וסט"ז – ובפלטה אין אפשרות לזה), ולכן יתכן שמותר להשהות עלי' בשבת (ראה עוד בספר שמירת שבת כהלכתה פרק א הערה עא. "תחומין" ח"ב ע' 61).

ומ"מ כשהתבשיל אינו מבושל עדיין כל צרכו, יש ליזהר שלא לבוא לידי בישול בשבת, ראה להלן הערה 10.

[7]  פי' שם אדם לסטים, שהיה אוכל תבשילו אף שעדיין לא נתבשל כל צרכו (שוע"ר סי' רנג ס"א). ושיעורו – כדלהלן.

[8]  ראה להלן סעיף יד (והוא משוע"ר סי' רנג סעיף יג).  וראה בשוע"ר שם, שיש אומרים שהוא כמו שליש בישולו. אלא שמ"מ משום חומר שבת, צריך לכתחילה להחמיר כדעה זו שיתבשל לכה"פ חצי בישולו.

ולעניין אפיית פת או עוגה וכדומה – ההיתר להשהותם בתנור הוא, משיקרמו פני', ראה הפרטים בזה בשוע"ר סי' רנד ס"ו ואילך. וראה שם עוד דינים בזה (אם עבר והשהה באיסור, ועוד).

[9]  ויש אומרים, שההיתר להשהות הוא רק אם נתבשל כבר כל צרכו מער"ש, וגם שיהי' מצטמק ורע לו (דהיינו, שרע לאדם ועצב במה שהתבשיל מצטמק בהמשך בישולו) – ראה שוע"ר סי' רנג סעיף ט. וראה להלן הערה *22.

[10] שוע"ר סי' רנג סעיף ט. וראה גם סימן רנד סעיף ב.

ולהעיר, שכשהתבשיל אינו מבושל כל צרכו – אסור בשבת לעשות שום פעולה שיכולה לגרום למהר בישולו. ולכן: א) אסור לכסות הקדירה בבגדים בשבת (בשוע"ר סי' רנד ס"ד. סי' רנז ס"ח). ב) אסור להחזיר את מכסה הקדירה בשבת (שם. וראה קצוה"ש סי' קכד בבדה"ש סק"י בסופו). ג) אסור לסגור את דלת התנור שהקדירה בו (שוע"ר סי' רנט ס"ח). ד) וכן אסור לקרב קדירה שעל הטס – למקום האש.

ובכל אלו, אם גרם למהר הבישול – אסור התבשיל אפילו בדיעבד (שוע"ר סי' רנט ס"ח, עי"ש. וראה פרטי הדינים בסי' שיח ס"א).

ולעניין שהיי' בסמוך לשבת ממש – ראה להלן סעי' כט-ל.

[11]  שוע"ר סי' רנג סעיף ח.

ולעניין צליית בשר חי ע"ג גחלים – ראה שוע"ר סי' רנד סעי' א-ג.

[12]  אלא אם כן נתבשל כבר כחצי בישולו קודם כניסת השבת (וכדלעיל סעיף ה).

[13]  שאינן ראויין ליאכל חיין – ראה בסעיף שלאחרי זה והערה 18.

[14]  ומיני קטניות, כגון שעועית, שצריכים בישול הרבה עד שראויים לאכילה (כבשר) – מסתבר שדינם כבשר לעניין שהיי' (קצוה"ש סי' עא בבדה"ש סק"י).

[15]  ראה שוע"ר סימן רנד סעיף ו. וב"הלכות שהיה והטמנה בקצרה" שבשוע"ר סוף סי' רנט, פירט: מיני בצק בין מבושלים (כיסנים וכדומה) ובין נאפים.

[16]  שוע"ר סי' רנד סעיף יד.

[17]  שוע"ר סי' רנג סעיף ח בסופו. וסימן רנד סעיף יג. וסימן רנז סעיף יא.

[18]  וכן ירקות (ראה שוע"ר סי' רנד ס"ה).

[19]  ע"פ שוע"ר סעיף זה שכתב שמותר לצלותם "אפילו שלא ע"ג הגחלים ממש", וע"פ המבואר בשוע"ר סי' רנד ס"ב שצלי שאינו "ע"ג גחלים ממש" ה"ה כבישול.

* שוע"ר סימן רנד סעיף ד.

אבל פירות וירקות שאינן נאכלין חיים – אסור לבשלן סמוך לחשכה, אא"כ יש שהות שיתבשלו ביום כשיעור מאב"ד (שוע"ר שם ס"ה), וכדלעיל ס"ט.

[20]  וכגון בצל וכדומה (שוע"ר סעיף זה).

[21]  שוע"ר סי' רנד סעיף ה.

[22] נראה שהחידוש בחימום המים "אפילו לצורך הדחת כלים" והוא: שאף שאינו רוצה לשתותם, והי' מקום לומר (כדעת הא"ר סי' זה אות כב) שאין לחוש בהם לשמא יחתה – בכל זאת חששו.

* ובדיעבד יש להקל אם נתבשל כבר שליש בישולו (וכדלהלן סעיף יד).

ולהאוסרים להשהות תבשיל רק אם נתבשל כל צרכו (כדלעיל הערה 9), גם במים צריך שיחממם מע"י כל צרכן (ע"פ שוע"ר סעי' זה).

[23]  שוע"ר סי' רנד סעיף יד.

[24]  למעט התנור שבזמן הש"ס, שהי' עשוי כעין קדירה גדולה, רחבה למטה וצרה למעלה, שמתוך כך נקלט החום לתוכו ביותר, ואסרו להשהות עליו אפילו אם הוא גו"ק (ראה שוע"ר סי' רנג סעי' ד, ה). אבל תנורים שלנו, שפתחם מן הצד, שאין הבלם חם כ"כ כהבל התנור שבימיהם – דינם שונה וכבפנים (שוע"ר סעיף זה).

[25]  ע"פ שוע"ר סי' רנג סעיף ז.

[26]  ואפילו אם אין לו תבשיל אחר, לפי שאין חיוב כל-כך לאכול תבשיל בשבת (שוע"ר סימן רנד סעיף ח).

[27]  גזרה שמא יאמר לאחר, שיתחיל להחם מבעוד-יום (שוע"ר סי' שיח ס"א).

[28]  שוע"ר סי' רנג סעיף יב. ושיעור "כדי שיעשו" היינו שיעור הזמן שצריך התבשיל להתבשל עד שיהי' מוכן לאכילה.

והטעם שהצריכו להמתין במוצ"ש כ"כ,  הוא לפי שאיסור זה קל בעיני הבריות, ויש לחוש שיעבור עליו כדי שיהא מוכן לו במוצאי-שבת מיד (שוע"ר סימן שיח שם).

[29]  שוע"ר סי' רנג סעיף יג, עי"ש ובקו"א סק"ב. וראה לעיל הערה 8.

[30] וראה להלן סעיף כב שיש מקילים בחזרה, כשנטלה מעל האש בשבת עצמה.

[31]  גדרי גרופה וקטומה, ראה לעיל סעי' ב, ג ובהערות שם.

וכשמותר להחזיר – מותר להחזיר גם לכירה אחרת שלא עמדה הקדירה עלי', ואפילו אם חומת גדול מחום הכירה הראשונה (שוע"ר סעיף זה).

[32]  כלומר, אף אם יתקיימו שאר תנאי החזרה דלהלן, מ"מ צריך שתהא הכירה גו"ק.

[33] ואף שלהשהות מערב שבת לא חששו לחיתוי, כשנתבשל כבר (לכה"פ כשיעור "מאכל בן-דרוסאי"), מכל מקום לעניין חזרה בשבת עצמה החמירו יותר (ואפילו בנתבשל כל צרכו ומצטמק ורע לו) – שוע"ר סי' רנג סעיף טו.

[34]  ובמציאות ימינו: תנור חשמלי, גם כשהוא מכוון רק לשמירת החום (ואף שאינו קשור לטרמוסטט המדליקו מחדש בכל פעם שחומו יורד, שאין איסור לפתחו בשבת) – אסור להחזיר לתוכו בכל עניין.

[35]  שוע"ר סי' רנג סעיף טז, וסוף סעיף ה. אבל העולם נהגו להקל – אם נטל הקדירה משחשכה – להחזירה לתוכה (כל שנתבשל כל צרכו) ואפילו בלא תנאי חזרה (המפורטים להלן הערה 45), ואין למחות בידם. אלא שכל אדם יש לו להחמיר לעצמו, שלא לעשות כן (שוע"ר שם סעיף יט. עיי"ש והטעם). וראה עוד להלן סכ"ב.

[36]  מדיוק לשון רבינו (שהוסיף: שלא הסירה מידו וכו') נראה, שאף אם השעין הקדירה ע"ג שולחן וכדומה, אם מחזיק בה עדיין בידו אחת – נחשב זה כעודה בידו. ואין האיסור אלא כשהסירה מידו. וכ"כ כמה אחרונים – ראה בספרים שהובאו בס' דרכי הלכה סי' רנג ע' עג-ד.

[37]  כלומר, לכלי אחר שלא הי' על האש.

ומזה יש להעיר, שאם בא להוסיף מים רותחים לתוך קדירת החמין בשבת – יש ליזהר להערות ישירות מתוך מיחם המים לתוך קדירת החמין. אבל אם מקבל המים בכלי אחר, שאינו על האש, אסור לערות ממנו לקדירת החמין – שהרי כבר "פינה לקדירה אחרת" (ודלא כדעת המ"ב, בשעה"צ סי' רנג ס"ק מז).

[38]  שוע"ר סי' רנג סעיף יד.

[39]  וכשנתבשל כל צרכו – מותר להחזיר אפילו במצטמק ויפה לו (שוע"ר סי' רנג סעיף יח).

[40]  ראה שוע"ר סימן שיח סעי' י, יא.

[41]  שאינו ראוי לאכול עוד מחמת חמימותו (שוע"ר סעיף זה, וע"פ המבואר בשוע"ר סי' שיח סעיף ט).

[42]  ע"פ שוע"ר סי' רנג סעי' יח, יט (בתחילתו).

[43]  שראוי עדיין לאכול מחמת חמימותו (כנ"ל הערה 41).

[44]  ראה שוע"ר סימן שיח סי"א.

[45]  "תנאי חזרה" – היינו התנאים שבסעיפים יח, כ. שבהעדרם שייך הטעם דלהלן ש"בטלה לה שהייה הראשונה"

אבל שאר התנאים שהוצרכו להיתר חזרה – שגם הם לעיכובא – אינם מדין תנאי חזרה אלא מטעמים אחרים, שמש"כ בסעי' שלפנ"ז (כירה) הוא משום גזירה שמא יחתה. והתנאי שיהי' התבשיל מבושל כל צרכו (סעיף יט), הוא משום איסור בישול.

[46]  ומטעם זה, קדרה שהייתה מתחילה טמונה בכרים וכסתות (כדרך שיתבאר להלן סי' רנז סעי' ה), ובשבת בא לעוקרה מהטמנה זו ולהושיבה על הכירה – אסור, שהרי זה כמושיבה בתחילה (שוע"ר סעיף זה).

אבל אם קודם שהורידה, היתה ע"ג האש – מותר להחזירה אפילו לכירה אחרת, אע"פ שחומה מרובה מהראשונה, כדלעיל הערה 31 (שם).

[47]  יש לדון – לדעת רבינו – אם התנאי ש"לא נצטנן לגמרי" הוא רק כדי למנוע חשש בישול, בדבר לח שיש בו מרק (כדלעיל סעיף יט), ולפי"ז בדבר יבש שאין בו חשש בישול (דלעיל סעיף כ), יהי' מותר להחזיר – אם נטלה משחשכה – אפילו בנצטנן לגמרי. או שהתנאי שלא נצטנן לגמרי הוא גם בדבר יבש שאין בו חשש בישול, והיינו משום דיני חזרה (כדלעיל סעיף כ). כלומר, שאף שבנטל הקדרה מהכירה משחשכה לדעה זו אין צריך תנאי חזרה, אבל התנאי שלא נצטנן לגמרי – אפשר שמוכרח להיות תמיד גם לדעה זו (שאל"כ – בטלה שהיי' הראשונה לגמרי). עיין היטב בסגנון ל' רבינו בסעיף זה. שסתם הדברים (שכ' "והניחה ע"ג קרקע ושהתה שם הרבה" – ומשמע דבכל אופן שרי אפי' בנצטננה לגמרי. ולאידך, הרי כוונתו בזה להרחיב ההיתר, ואעפ"כ לא פי' להדיא שמותר גם בנצטננה לגמרי. וצ"ע). ולהעיר, שבקו"א סק"י בתחילתו הביא מהמג"א (ס"ק לו) לאסור בזה.

[48]  שוע"ר סי' רנג סעיף יט, וקו"א סק"ח. ואם רוצה להחזירה לתוך הכירה או התנור – יש להחמיר, וכדלעיל הערה 35.

[49]  היינו בעניין שאין בו שוב משום בישול בשבת, וכגון, שהתבשיל נתבשל כבר כל צרכו, והוא יבש – וכדלעיל סעיף יט.

[50]  גדר סמיכה בכירה הוא: שמניח הקדרה מחוץ לכירה לגמרי. או-על-גבי הכירה שלא כנגד האש, אלא שבזה צריך שיהי' דופן המפסיק בין מקום האש למקום הקדרה – ראה שוע"ר סי' רנג סעיף ג.

[51]  שוע"ר סי' רנג סעיף כ. ושם הוסיף שבמקרה שאין האש גרופה וקטומה יש אוסרים. ובמקום שאין צורך כל-כך – טוב לחוש לדבריהם. וראה עוד בדיני סמיכה אצל התנור, באופנים שונים – בשןע"ר שם סעיפים כז, כח.

ובטס שמניחין בזמננו ע"ג האש, יש להסתפק – אם צדי הטס, שלא כנגד האש, נחשבים כסמוך לאש (כיוון שאינם כנגד האש) או על-גבי האש (מאחר שאין דבר המפסיק בין מקום האש למקום זה (ראה לעיל הערה 50), ומעוד נמוקים) – ראה במה שצויין בס' פני שבת עמוד ע ואילך.

ויש להעיר, - שלהמתירים לסמוך בצדי הטס, הרי זה משום שמחשיבים מקום זה כסמוך לאש (ולא ע"ג), ולפ"ז, אם נאמר שאסור להעביר בשבת קדירה מסמיכה לעל-גבה (ראה בספר הנ"ל שם באריכות) – אסור לקרב הקדרה משם למקום שכנגד האש ממש, שהרי זה כמחזיר מסמיכה לעל גבה. אבל להאוסרים להניח שם בתחילה בשבת, משום שמחשיבים את כל הטס כע"ג האש, אם הניח שם קדירה מער"ש, במקום שהיד סולדת בו, יהי' מותר לקרב הקדרה אף כנגד האש ממש. ראה ביאור בשיטת רבינו וביסוס לכ"ז בס' הנ"ל שם. ובס' ברכת השבת ע' כג. וראה עוד בס' שמירת שבת כהלכתה פ"א הערה קיא.

ומכל מקום, במקום שאין-היד-סולדת בו – ודאי מותר לסמוך בשבת. ראה בסעיף שלאח"ז.

[52] כלומר, שהמקום חם כ"כ, כשיעור "יד סולדת". וראה בשוע"ר סי' רנג סעיף כא (בסוגריים) שנסתפק, שאולי האיסור הוא דווקא במקום שהתבשיל שיונח שם יתחמם כשיעור זה. אמנם בקו"א שם סק"ד הכריע רבינו כבפנים.

ובשיעור "היד סולדת בו" רבו הדעות איך לתרגמו למעלות החום המקובלות בימינו. ראה – סיכום כל מה שנכתב בזה ע"י פוסקי זמננו – בספר מדות ושעורי תורה ע' שיט-שכד, שלעניין שבת, לחומרא, בפחות מ-43 מעלות צלזיוס אין להחמיר, לכל הדעות, שכן למטה מזה ודאי לא הגיע לחום שהיד סולדת בו כלל.

[53]  ובאופן זה מותר להחזיר ע"ג הכירה, אפילו כנגד האש. אבל לא לתוך הכירה (שוע"ר סי' רנג סעיף כא וסוף סעיף ה, בסוגריים).

[54]  יהיינו, שהשהה אותה באחד מדרכי ההיתר שנתבארו לעיל: תבשיל שנתבשל כ"מאכל בן-דרוסאי" מבעוד יום (לעיל סעיף ה), בשר חי סמוך לחשכה ממש (סעיפים ו-ח). או פירות וירקות שדרכם ליאכל חיין (סעיף י).

[55]  גם אם היא של מתכת. ואין לחוש משום איסור בישול מתכת – דכל זמן שהיא לא נעשית גחלת, אין בזה שום איסור, לא משום מבשל ולא משום מבעיר (ראה שוע"ר סי' שיח סעיף ז. ובסי' תצה סק"ב). ואין חשש שמא תתחמם הקדרה כ"כ עד שתעשה גחלת ויתחייב – ראה בבדי השולחן סימן קלד ע' מב-מג. וראה עוד אג"ק אדמו"ר שליט"א ח"י ע' שלו.

[56]  שוע"ר סי' רנג סעי' כו.

וזהו המקור למה שנהוג בזמננו לשים טס של מתכת על להבת הגז, כדי "לסתום" (לכסות את מקום הנחת הקדרה), או "להפסיק" בין הקדרה לאש, או כדי שיהי' לו "היכר" ולא יבא לחתות (להגדיל את האש). ראה הלשונות בזה בשוע"ר סי' רנג סעיף כו. וראה גם לעיל הערה 5 להעניין שהיי'.

ולעניין אם קדרה ריקנית מועילה גם שלא יצטרך כלל תנאי חזרה (וכפי שנתבאר לגבי קדרה מלאה בסעיפים שלאח"ז) – ראה קו"א כאן סק"י שרבינו נסתפק בזה. וראה להלן סעיף כז ובהערה 59.

[57]  זה ע"פ שוע"ר סימן שיח סעיף טז.

[58]  היינו כשהוא מבושל כל צרכו והוא יבש, כדלעיל סע' יט.

[59]  רבינו סתם ולא פירש אם גם בקדרה ריקנית (דלעיל סכ"ד) יש להתיר מצד סברת "אין דרך בישול בכך".

וראה בקו"א (סק"י) שדן רבינו, אם ההפסק של הקדרה הריקנית מועיל רק לעניין החשבת הכירה ל"גרופה וקטומה", או גם לעניין הסרת חשש "נראה כמבשל".

ועכ"פ נראה שבדיעבד, אם החזיר התבשיל לשם, יש להתיר התבשיל – ראה לקמן סעיף לא. וראה במילואים לסעיף זה.

[60]  משמע, אף אם הוא מקום הראוי לבישול, אך כיוון ש"אין דרך בישול" בכך – אינו נראה כמבשל שם. אבל ראה בקו"א (סק"י) בסופו (את"ל הב') שהזכיר רבינו "מקום הראוי לבישול", עיי"ש.

ולעניין אם יש מזה נפק"מ לגבי הטס והפלטה הנהוגים בזמננו (שיהי' מותר להחזיר עליהם אף בלא תנאי חזרה) – ראה במילואים לסעיף זה.

[61]  היינו, כשכבר נתבשל עכ"פ כשיעור "מאכל בן-דרוסאי". אבל בלא זה, אסור ליתנו סמוך לשבת משום איסור שהיי' מערב שבת (כדלעיל סעיף ה). או שתהיה האש גרו"ק כמבואר שם (סעיפים ב, ג).

[62]  ואם יכול להרתיחה מבעוד יום, אלא שאין שהות להרתיחה קודם קבלת-שבת (והוא מקבל שבת מבעו"י – ראה להלן סי' רסז ס"ב-ג) – אין בכך כלום (שוע"ר סי' רנג סעיף כב).

[63]  כמבואר לעיל סעיפים טו-כ.

[64]  ומצוי זה בקדרות שאין הדרך (להורידן ו)ולהחזירן בשבת על האש, וכגון מיחם המים וכדומה, שיש שמשהים אותם על כירה שאינה גרו"ק (אף ששאר תנאים, דלעיל ס"יז-כ, נשמרים).

[65]  ע"פ שוע"ר סי' רנג סעיף כב בסופו.

ומ"מ לסמוך אצל הכירה מבעו"י – מותר לדברי הכל, אף במקום שהיד סולדת בו (שוע"ר סי' רנג סעיף כג). וגדר סמיכה – ראה לעיל סעיף כג ובהערות 50, 51.

[66]  אבל אם החזיר למקום שיש מתירים להחזיר אפילו לכתחילה (וכגון, סמיכה דלעיל סעיף כג בסופו) – אין לאסור בדיעבד (שוע"ר סעיף זה. וראה עוד להלן הערה 70). וכן נראה שאפשר להקל בדיעבד, באופנים דלעיל הערות 59, 60.

[67]  היינו, שיפה לו לאדם ושמח במה שהתבשיל מצטמק (מתמעט ומתכווץ) בהמשך בישולו – שוע"ר סי' רנג סעיף ט.

[68]  וגם לבני ביתו אסור – שגם בשבילם הוחזר (שוע"ר סעיף זה).

[69]  ושיעור "בכדי-שיעשו" – ראה לעיל הערה 28.

[70]  איסור התבשיל בדיעבד המדובר בסעיף זה, הוא כשעבר על איסור חזרה, שאם החזיר למקום שיש מתירים לכתחילה – התבשיל אינו נאסר.

אבל אם החזיר באופן שיש בו איסור בישול, כגון, תבשיל לח שיש בו מרק שנצטנן לגמרי – אף שיש מחלוקת אם יש בו בישול אחר בישול – נוהגים לאסור את התבשיל בדיעבד בכל אופן (ע"פ שוע"ר סי' שיח ס"ט). והטעם לחילוק הוא, כפי המשמעות בשוע"ר סי' רנג סכ"ה ובקו"א סק"ט, שבאיסור דרבנן "( - חזרה) הקילו יותר.

אמנם להעיר שבשוע"ר ובקו"א כאן נסתפק בזה, הן לעניין בישול והן לעניין חזרה (בסכ"ד), ובקו"א הנ"ל סיים על זה "וצ"ע לדינא".

וראה בקצוה"ש סי' קכד בבדה"ש סק"ג. ובאריכות במילואים הב' והג' לסימן זה.

ולעניין אם נעשה איסור בישול ע"י גוי – ראה להלן הערה 73, 75.

[71]  שוע"ר סי' רנג סעיף כד.

[72]  היינו, שרע לו לאדם ועצב הוא בזה שהתבשיל מצטמק (מתמעט ומתכווץ) בהמשך בישולו – שוע"ר סי' רנג סעיף י.

[73]  ואפילו אם הי' צונן לגמרי – אם הישראל בעל התבשיל לא ידע (שהוא צונן לגמרי. או שלא ראהו כלל כשהחזירו הגוי) – הרי זה מותר. שמן הסתם אין הישראל רוצה כלל שיחמם הגוי את תבשילו לאחר שיצטנן לגמרי, ולא כל הימנו שיאסור את התבשיל של ישראל בעל כרחו (שוע"ר סעיף זה).

[74]  אפילו במצטמק ויפה לו (שוע"ר סעי' זה).

[75]  שוע"ר סי' רנג סעיף כה.

אבל אם היה צונן לגמרי, וחממו הגוי, אפילו מעצמו, והישראל ראה ושתק – כיוון שהועילו מעשי הגוי אסור לכל אדם לאכלו, עד שימתינו במוצאי-שבת "בכדי שיעשו" (שוע"ר שם).

וראה שם עוד חידושו של רבינו, שהאיסור הוא אפילו לאחר שיצטנן (אף שאז כבר לא הועילו מעשיו). וראה בזה בתהל"ד סי' רנג ס"ק ט, כ (סד"ה ודע). ובמה שביארו בזה בקובץ הערות וביאורים בשוע"ר (י"ל ע"י כולל צמח צדק, ירושלים) ח"ד ע' קא ואילך.

[76]  כגון: מלח, סיד, חול, צמר גפן ועוד – ראה שוע"ר כאן סעיף ה.

[77]  ראה הגדרתו לעיל סי' רנג הערה 72.

וכן תבשיל שנצטנן – אסור לחממו ע"י הטמנה זו (שוע"ר כאן סעיף א). ואפילו אם כוונתו רק להפיג צינתו או שלא יצטנן יותר – אסור בדבר המוסיף הבל (שוע"ר כאן סעיף ט).

[78]  דהיינו חצי בישולו – ראה לעיל סימן רנג סעיף יד.

[79]  שבב' אופנים אלו אין גם איסור שהי' (ראה לעיל סי' רנג סעי' ה-ט), ולגעה זו דין הטמנה כדין שהי' (ע"פ שוע"ר כאן ס"א).

[80]  כלומר, שלא יהי' אפילו אוויר קצת מפסיק ביניהם (שוע"ר סעיף זה בסופו).

[81]  כגון רמץ, גחלים וכיו"ב (המפורטים לעיל הערה 1), למעט דפנות התנור וכדומה שאינן נדבקות סביב הקדירה.

[82]  כלומר, שהוא מודבק סביב מד' רוחותיה (קו"א כאן סק"ג בתחילתו). אבל אם צד אחד מגולה, או שאינו דבוק – אי"ז נקרא הטמנה.

[83]  ע"פ שוע"ר כאן ס"י, ומפורש יותר בשוע"ר סי' רנג ס"י.

ולכן מותר להעמיד קדרה בתוך תנור, כי דופני התנור אינן מודבקין להקדרה. ואף אם התנור הוא קטן וצר – א"א שלא יהי' אוויר קצת מפסיק ביניהם (ע"פ שוע"ר שם").

אלא שיש ליזהר, אם העמיד בתנור קדרה שהתבשיל שבה אינו מבושל כל צרכו, ואפילו אם ספק לו אם התבשיל כבר נתבשל כ"צ, ופתח את דלת התנור – אסור לחזור ולסגרו בשבת, מפני שגורם למהר הבישול. ואם עשה כן – אסור התבשיל (ע"פ שוע"ר סי' רנט ס"ח. ע"ש). וראה לעיל סי' רנג הערה 10.

[84]  ואף שנותנים עלי' מכסה כדי שלא יחדור לכלוף לתוכה – אין בכך כלום.  ורק אם מכסה אותה בבגדים כדי לשמור החום, אזי נחשבת כמכוסה מלמעלה (קו"א כאן סק"ג).

וראה עוד במהדו"ב לסי' רנט (במהדורת קה"ת תי, א בסופו) שכ' רבינו, שבמכסה של הקדרה אפילו אם מתכוין בנתינתו כדי להעמיד את ההבל (למנוע בעד האדים מלצאת) – מותר. שאין כאן היכר להטמנה, כיון שכיסוי זה מיועד (גם) לשמור מחדירת לכלוך וכדומה (שהרי גם בתבשיל קר דרך העולם היא לכסותו, כדי למנוע חדירת לכלוך, חרקים וכו').

[85]  ע"פ שוע"ר סי' רנג ס"י, וקו"א סק"ג.

כלומר, שהטמנה אינה אלא כאשר "הקדרה כולה טמונה .. כעין רמץ", דהיינו: 1) מכל צידי'. 2) וגם מלמעלה. 3) וגם שהדבר המטמין יהי' דבוק וצמוד לדפנותי'.

אבל במהדורא בתרא (תט, ב) ביאר רבינו ש(לדעה זו – דעת הרמ"א דכוותי' נקטינן) איסור הטמנה הוא אפילו אם רק עיקר ההטמנה היא בדבר המוסיף הבל, כלומר, רוב הקדירה – דהיינו כל צידי' (למעט תחתי' ופי') או אפילו רובן ככולן – טמונים בדבר המוסיף הבל.

ושינה בזה בכמה פרטים ממה שכתב בשו"ע: 1) שדי בצידי הקדירה (ואולי גם רובן ככולן), ואין צריך שתהי' טמונה כולה. 2) גם מלמעלה א"צ שתהיה טמונה בדבר המוסיף הבל, אלא שעכ"פ צריך כיסוי כלשהו. אבל אם פי' אינו מכוסה כלל – לא גזרו בזה, שאין זו דרך הטמנה – שהרי טבעו של ההבל לצאת מלמעלה, והעושה כן בטלה דעתו.

ויש ליזהר למעשה בחומרא שחידש רבינו במהדו"ב. וכ"כ בקצוה"ש סי' עא ס"ק לד. וראה בהערה שלאח"ז.

[86]ודווקא שטמונה כולה בבגדים, אבל אם היא מגולה בחלקה – אי"ז הטמנה כלל ומותר.

ולכן במציאות ימינו, קדרה שמונחת ע"ג פלטה של שבת או ע"ג הטס שעל האש, אסור לכרוך כולה בבגדים, אבל כל שחלק ממנה, מצידה או מלמעלה, מגולה – מותר.

ועפמשנ"ת בהערה שלפנ"ז ע"פ המהדו"ב, שאיסור ההטמנה הוא גם כשמטמין הקדרה רק בצידי', או רובם ככולם, ולא צריך מלמעלה – לפ"ז יש ליזהר שעכ"פ לא יהיו צידי' (ואפילו רובם ככולם) מכוסים.

ויש ליזהר – אף אם הקדרה מוטמנת באופן המותר – אם התבשיל שבה אינו מבושל כל צרכו, שלא להוסיף בשבת על הכיסוי, שתוספת זו גורמת למהר הבישול (ע"פ שוע"ר כאן סוס"ח). וראה לעיל סי' רנג הערה 10.

[87]  ע"פ שוע"ר כאן סעי' יו"ד. ודין זה הוא אפילו אם הקדרה אינה נוגעת כלל באש שתחתי' (שוע"ר סעיף זה).

והטעם, לפי שעיקר החשש שחששו חכמים בהטמנה בדבר המוסיף הבל הוא מחמת הוספת ההבל, ולא (רק) מחמת ההטמנה (או הנגיעה) של כולו בפועל.  ולכן מלמטה, שהדרך הוא לחמם קדרה גם אם אין מגע ממש בין תחתיה הקדרה לאש, ואין כאן כיסוי מושלם מתחתי' – מ"מ כיון שמצד הוספת ההבל יש כאן כיסוי בדבר המוסיף הבל בצורה מושלמת, ה"ז נקרא הטמנה בדבר המוסיף הבל ואסור (וראה מש"כ בקו"א כאן סק"ב. וראה גם במהדו"ב לסי' רנט (תט, ב – בשיטת סה"ת בדבר המוסיף)).

[88]  וכן בתנור חשמלי שבימינו – שכיבו את התנור ועדיין הוא חם.

[89]  ע"פ שוע"ר כאן סעי' יו"ד.

[90]  שוע"ר סימן רנח.

[91]  היינו להוציא האופנים שיש בהם דעות המתירות את ההטמנה: א) בשר שהי' חי לגמרי בכניסת השבת. ב) תבשיל שהגיע למאב"ד בכניסת השבת. ג) אם הסיח דעתו מלאכלו עד למחר. – עיין היטב בשוע"ר כאן ס"א. וראה גם שוע"ר סי' רנג סכ"ד ובקו"א שם סק"ט. ולעיל סי' רנג סעיף לא ובהערה 70.

[92]  שוע"ר כאן סעיף א.

[93]  כגון, בכל מיני כסות (מגבות, שמיכות), נוצות של עופות (כרים וכסתות) ועוד – ראה שוע"ר כאן סעי' ה, ו.

[94]  באותם תבשילים שיש בהם בישול אחר בישול – ראה שוע"ר סימן שיח סעיף ט.

[95]  שוע"ר כאן סעיף ב.

[96]  שוע"ר כאן סעיף ג.

[97]  וכגון, שכבתה האש בשבת ורוצה להטמינה כדי לשמור חומה.

[98]  שוע"ר סי' רנג סעיף יד בסופו. ומ"מ יכול להטמינה באופנים המותרים דלהלן סעיפים יא, יז-יט.

[99]  ראה להלן סי' רסא סעיף ז והערה 229.

אבל אם קיבל עליו שבת מבעו"י, או שקבלו הציבור שבת (אף אם הוא עצמו לא התפלל עמהם) – אסור להטמין (ראה לקמן סי' רסא סעי' טו).

[100]  ע"פ שוע"ר כאן ס"ד וסי' רנג סי"ד בסופו (דין זה שתהי' הקדרה "כולה טמונה" (שהוקף בשוע"ר כאן בסוגרים), הובא בפשיטות גם בהל' שהי' והטמנה בקצרה שבסוף סימן רנט. וכ"ה בקו"א כאן סק"ב בתחילתו).

ביאור תנאים אלחו ופרטיהם – ראה לעיל סעיף ג ובהערות שם.

אמנם במהדו"ב לסי' רנט (תט, ב) כתב רבינו שבדבר שאינו מוסיף הבל ורק מעמידו שלא יצא החוצה – עיקר ההטמנה תלוי בפי הקדרה (ולא בצידי'), שהרי כשפי' מגולה יוצא ממנו הבל הרבה יותר מאשר דרך דפנותי' המגולים. ומכיוון שעיקר ההטמנה תלוי בפי הקדרה – לכן אסור לכסות את פי', אף אם דפנותי' מגולים. ע"כ. ויש ליזהר בזה למעשה. וכ"כ בקצוה"ש סי' עא בבדה"ש ס"ק לד.

ודבר זה מצוי בקדרה שהוסרה מע"ג האש, או שהאש כבתה – שאסור לכסות את פי' בדבר המעמיד הבל (כמגבת, שמיכה וכיו"ב), אף אם דפנותי' מגולים לגמרי. ומ"מ מותר לכסותה בכיסוי קדרה רגיל – שאין זה דרך הטמנה (ראה לעיל הערה 9).

[101]  כי גם זה נחשב להטמנה. אף שהכלי הוא דבר קשה (ואינו דומה לרמץ) – ראה מהדו"ב ע' תי, א (בסופו).

וראה שם עוד (ד"ה אבל), שאיסור הטמנת תבשיל אינו רק כשהוא נתון בכלי ומטמינים את הכלי, אלא גם כשמטמין תבשיל כמות שהוא בדבר שישמור חומו (וכגון, ביצה בנייר כסף), גם זה נחשב להטמנה ואסור.

ולעניין אם מותר ליתן תבשיל עטוף לתוך קדירת החמין מער"ש שיתבשל שם, אם נחשב זה להטמנה בדבר המוסיף הבל שאסור גם מבעוד יום או שמותר כי אין כוונתו להטמנה (ראה לעיל הערה 9) – ראה דיון בזה (גם) לדעת רבינו בספרים שנסמנו בספר פני שבת סי' רנח אות ג).

[102]  שוע"ר כאן סעיף ד.

[103]  ודווקא בכלי כפוי התירו באופן זה, כיון שאין ניכר כ"כ מעשה ההטמנה. אבל בכרים וכסתות וכדו' שהנחתם על הקדרה היא בעיקר להטמנה ולהעמדת החום – אסור להטמין בהם, אף כשמתכוון לשמור הקדירה מפני הלכלוך וכדומה (ע"פ מהדו"ב תי, א בסופו).

[104]  בין אם נתגלה מאליו ובין אם גילהו בידיים, ואפילו אם היה בדעתו ולכסותו מבעוד יום (שוע"ר סעיף זה).

[105]  שוע"ר כאן סעיף ח.

[106]  ואף אם לא היה בדעתו לחזור ולכסותו (שוע"ר סעיף זה).

[107]  ופשוט שזהו דווקא כשהתבשיל מבושל כבר כל צרכו, אבל בלא זה אסור, שהרי זה ממהר בישולו ע"י ההטמנה (שוע"ר סעיף זה).

[108]  שוע"ר כאן סעיף ח.

[109]  ולכן, מותר לתת בשבת מים רותחים לתוך בקבוק "טרמוס" ואין בזה איסור מטמין בדבר המעמיד חום – כיון שאין זה הכלי שנתבשל בו (קצוה"ש סי' עא בבדה"ש סקל"ו. עי"ש עוד).

[110]  שוע"ר כאן סעיף ט.

וטעם זה שהובא בפנים מוקף בשוע"ר בסוגרים. וראה קו"א כאן סק"א שנסתפק בזה. וביאר שם טעם אחר, משום שכל שהי' כבר בכלי שני לא גזרו בו חכמים, וכבסעיף שלפנ"ז. ולא משום שהתבשיל נתקרר (וכמו בסעיף שלאח"ז).

[111]  בשוע"ר כאן ס"ט מוקף דין זה בסוגרים. וראה בק"א סק"א שדן בזה.

[112]  אמנם בשוע"ר סי' שיח סכ"ג הוסיף – בסוגרים – שמותר להטמין כלי של מים או שאר משקים צוננים (כגון, בקבוק המכיל חלב או דייסה קרה לתינוק) בתוך כלי אחר המכיל מים חמים (ודווקא כשחמים הם כבר בכלי שני, אבל בכלי ראשון – אסור משום חשש בישול, עי"ש), גם אם כולו טמון בתוכו – לפי שמותר להטמין הצונן בדבר שאינו מוסיף הבל, גם כדי לחממו (ולא רק כדי שתפוג צינתו).

ולהעיר שבדבר זה נחלקו האחרונים אם הוא מותר או אסור (ראה במשנ"ב סי' רנח סק"ב ובביה"ל שם ד"ה שאין), ובדברי רבינו אין הכרע לפי שהוא מוקף בשוע"ר שם בסוגרים, ואולי נסתפק בו רבינו. וראה גם בקו"א כאן סק"ג (משמעות להיתר), ובמהדו"ב לסי' רנט (תט, ב במוסגר ד"ה וגבי כוזא) משמעות לאיסור.

[113]  שוע"ר כאן סעיף יג.