סימן רמב

 

כבוד ועונג שבת וההכנות להם

1. א. שני דברים נתפרשו בשבת על ידי הנביאים, והם: כבוד ועונג, שנאמר (ישעי' נח, יג) "וקראת לשבת עונג, לקדוש ה' מכובד" – וענין הכבוד והעונג, פירשו חכמים: לקדשו ולכבדו בכסות נקיה, ולענגו בעונג אכילה ושתיה[1].
2. ב. ועיקר הכבוד והעונג הוא מן התורה. ויש אומרים שהכבוד והעונג הן מדברי סופרים, ומכל מקום, צריך להזהר בהם מאוד ש"חמורים[2] דברי סופרים יותר מדברי תורה"[3].
3. ג. וכל המענג את השבת שכרו מפורש בקבלה (ישעי' נח, יד) "אז תתענג על ה' וגו'", ובדברי רז"ל ש"מוחלין לו על כל עוונותיו" ו"ניצול מדינה של גיהנום".

 

במה מענגו?

1. ד. במה מענגו? כל מקום ומקום לפי מנהגו, יענגוהו במאכלים ומשקים החשובים להם עונג.
2. ה. ויש להרבות בבשר ויין כפי יכולתו והשגת ידו – לפי שמן הסתם יש לרוב בני אדם עונג באכילת בשר יותר מבשאר מאכלים, ובשתיית יין יותר מבשאר משקים[4].
3. ו. טוב ליזהר לאכול דגים סעודה[5] - אלא-אם-כן הדגים מזיקים לו לפי טבעו או ששונאם, שאין לו מהם עונג אלא צער, והשבת לעונג ניתנה[6].

 

להרבות בהוצאות שבת

1. ז. וכל המרבה בהוצאת שבת ובתיקון מאכלים רבים וטובים הרי זה משובח, והוא – שידו משגת[7].
2. ח. ואף מי שאין לו עכשיו מעות מזומנים אלא חפצים – ימשכנם וילוה עליהם, והקב"ה ימציא לו לפרוע. ועל זה אמרו רז"ל "אמר הקב"ה: לוו עלי ואני פורע", כלומר שאין הוצאת שבת ויום-טוב עולה בחשבון הקצבה שנקצב לו בראש-השנה למזונות כל השנה ושאר צרכיו, שכך אמרו חכמים: כל מזונותיו והוצאותיו של אדם קצובין לו מראש השנה – שקוצבין לו כמה ישתכר בשנה זו, לצורך מזונותיו ושאר צרכיו של כל ימות השנה – חוץ מהוצאת שבתות וימים טובים, שאין קוצבין עליה כלום, אלא – אם מוסיף בהוצאת שבת ויום-טוב, מוסיפין לו.
3. ט. אבל אם אין לו חפצים למשכנם – לא ילוה ושהקב"ה יפרע, כי מאחר שאין לו משלו – אין עליו חיוב כלל להרבות בהוצאת שבת יותר מהשגת ידו.
4. י. אף מי שאין ידו משגת להרבות במאכלי שבת – טוב לו ליזהר שלא יפחות משני תבשילים[8].

 

נטילת צרכי שבת מקופה של צדקה או מאחרים

1. יא. אם אין ידו משגת לצרכי שבת, אלא כדי הצטרכותו בחול, ולא עבור ההוצאות הנוספות של עונג שבת – אסור לו ליטול מן הצדקה כדי להתענג בשבת יותר מימות החול, שכך אמרו חכמים "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות"[9].
2. יב. וגם אינו צריך לבקש מאחרים שיתנו לו כדי לכבד את השבת[10]. ומכל מקום צריך הוא לצמצם הוצאותיו מעט בשאר הימים, באופן שיהיה לו על כל פנים דבר מועט לעונג שבת.
3. יג. מותר ללות בריבית של דבריהם[11]  לצורך סעודת שבת ויום-טוב, או לצורך שאר סעודת-מצוה, אם אי-אפשר ללוות בלא ריבית[12].

 

הכנה מתחילת השבוע

1. יד. זכור את יום השבת לקדשו וגו'"[13], דרשו בית שמאי: "שתהא זוכרו מאחד בשבת – שאם נזדמן לך חלק יפה בימות החול, תהא מתקנו לשבת".

                 ואמרו על שמאי הזקן, שכל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. כיצד? מצא בהמה נאה לוקחה ואומר: זו לשבת, מצא אחרת נאה הימנה לוקחה ומניחה לשבת,  ואוכל את הראשונה בחול – נמצא אוכל לזו כדי שהיפה תאכל לשבת. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה בו, שהיה אומר: "ברוך ה' יום יום יעמס לנו צרכינו". ואף הלל מודה שכדברי בית שמאי יותר נכון לעשות – אלא שהיה בוטח בה', שבודאי יזמין לו לשבת מנה יפה מכל הימים[14].

 

1. טו. אם שלחו לאדם איזה דבר מאכל שיאכלנו בשבת – מדת חסידות היא שלא יאכלנו בחול. אבל מן הדין אין איסור בדבר[15].

 

כיבוס

1. טז. עזרא תיקן שיהיו מכבסים בגדים בחמישי בשבת – מפני כבוד השבת, כדי ללבוש בגדים לבנים בשבת. אבל בערב שבת אין פנאי לכבס, מפני שצריך להתעסק בצרכי שבת[16].

 

אפיית פת לשבת

1. יז. נוהגין ללוש – כדי שיעור חלה[17] - כל אחד בביתו לעשות מהם לחמים לבצוע עליהם בשבת, ולא ליקח לחם מן השוק כמו בשאר ימים – ודבר זה מכבוד שבת. ואין לשנות המנהג[18].
2. יח. במקומות שאוכלים פת של נכרים כל ימות החול – טוב ליזהר שלא לאכול בשבת ויום-טוב כי אם מלחמים הכשרים שנילושו בבית, שזהו כבוד שבת ויום-טוב.

 

 

 

סימן רמט

 

דיני ערב שבת

1. א. אסור לאדם שיהלך בערב שבת יותר מג' פרסאות מתחילת היום[19] - כדי שיגיע למקום שביתתו בעוד היום גדול, ויוכל להכין שם צרכי שבת[20].
2. ב. ואם רוכב על סוס או הולך בקרון ( - נוסע ברכב) – יכול לילך כמה פרסאות, שאף על פי כן יוכל להגיע למקום שביתתו בעוד היום גדול. ומכל מקום, לא יהלך יותר מכדי שיעור זמן מהלך ג' פרסאות ברגל[21].
3. ג. אם הולך לביתו או להתארח בבית אחרים, וידוע – לבני ביתו או למקום שמגיע לשם – בודאי שיבוא היום, כגון ששלח להם שליח להודיעם, או שהודיעם קודם נסיעתו מביתו – מותר לו לילך כל היום[22].
4. ד. ובזמננו, רוב בני אדם מכינים צרכי שבת בריוח, לכן אם הולך לביתו או להתארח בבית אחרים – אין נזהרים כלל מלילך[23] יותר מג' פרסאות[24].

 

קביעת סעודה בערב שבת

1. ה. בערב שבת, אפילו בבוקר, אסור לקבוע גדולה של משתה שאינו רגיל בה בימי החול – מפני כבוד השבת, שעל ידי שמרבה באכילה ושתייה, לא יוכל לקיים סעודת שבת שבלילה כראוי[25].
2. ו. סעודת מצווה שזמנה היום, כגון סעודת מילה[26] וסעודת פדיון הבן[27] - מותר לעשותה בו ביום. ואם אחר כך לא יוכל לקיים סעודת שבת שבלילה אין בכך כלום, כיוון שזהו גם כן סעודת מצווה[28].
3. ז. ומכל מקום, מצווה לכתחילה להתחיל הסעודה קודם שעה עשירית[29].  וטוב שלא לאכול בסעודה זו אלא מניין מצומצם, חוץ מן השייכים לסעודה, דהיינו הקרובים[30]. ובסעודת מילה – גם בעלי הברית, שהם המוהל והסנדק[31].

 

סעודה קטנה

1. ח. סעודה קטנה שאינה של משתה, שרגיל בה בימות החול – מן הדין מותר לאכלה בכל היום אפילו סמוך לחשיכה[32].  אבל מצווה להמנע מלקבועה מתחילת שעה עשירית ואילך, כדי שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול, ויאכל סעודת שבת לתיאבון[33].
2. ט. לאכול ולשתות בלי קביעות סעודה – אין צריך להמנע בערב שבת עד שחשיכה, דהיינו עד בין-השמשות[34].
3. י. אבל לאחר שחשיכה – מצווה להמנע מלאכות שום דבר, קודם אכילת עיקר סעודת שבת, שהוא הלחם שמברכים עליו המוציא[35], לפי שאם יאכל ממאכל אחר קודם אכילת הלחם – לא יאכל הלחם לתיאבון[36]. ומכל מקום אין למחות ביד המקילין[37], כיוון שמן הדין אין חיוב גמור לאכול סעודת שבת לתיאבון.

 

 

תענית

1. יא. אין קובעים תענית לכתחילה בערב שבת, אלא אם כן שיטעום מעט קודם קבלת שבת – כדי שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה[38].
2. יב. במה דברים אמורים? בתענית יחיד שאין קבוע לו זמן – שאפשר לו להתענות אותה ביום אחר. אבל אם זמנה הוא בערב שבת – כגון: המתענה בימי מיתת צדיקים וכן המתענה בערב ראש-חודש – רשאי הוא להתענות בערב-שבת. לפי שאיסור זה, שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה – איסור קל הוא, ולכן כשאי-אפשר לקבוע תענית ביום אחר – אין לדחותה לגמרי.
3. יג. ובתעניות אלו, שזמנן בערב שבת – רשאי להשלים תעניתו עד צאת הכוכבים. ואם קיבל עליו התענית במנחה[39] - חייב הוא להשלימה, כמו המקבל עליו תענית בשאר ימות השבוע שחייב הוא להשלימה עד צאת הכוכבים[40]. וכן בתענית-ציבור[41], שההשלמה בו היא חובה – צריך להשלים עד צאת הכוכבים[42].

 

 

 

סימן רנ

ההכנות לסעודות השבת

 

הכנה בהשכמה

1. א. לעולם ישכים אדם לטרוח ולהכין לצרכי שבת בבוקר, ורמז לדבר, שנאמר (שמות טז, ה): "והיה ביום השישי – והכינו את אשר יביאו", משמע לאלתר ( - מיד) שיביאו – יכינו, וההבאה היתה בבוקר שנאמר (שם טז, כא): "וילקטו אותו בבקר בבקר".
2. ב. ואף-על-פי שהכין בהשכמה – מצווה שיוסיף גם בבין-השמשות, ורמז לדבר, שנאמר (שם טז, ה): "והיה משנה", כלומר, שיכינו שנית.
3. ג. ואם לא ימצא לקנות בבוקר אחר התפילה – יקנה תחילה ואחר-כך יתפלל, ובלבד שיקרא קריאת-שמע מקודם, שמא יעבור זמנה עד שיקנה[43].  ומכל מקום אם הציבור מתפללין – אל יפרוש מהם.
4. ד. דברים שאינם צריכים הכנה, כגון משקין ומיני מגדים וכיוצא בהם – טוב יותר לקנותם בערב שבת מלקנותם ביום ה'. אבל מאכילים הצריכים עדיין הכנה – טוב יותר לקנות ביום ה', כדי שיהיה לו פנאי הרבה לטרוח בהכנתם, ולהתעסק בשאר צרכי שבת[44].

 

להכין בעצמו צרכי שבת

1. ה. אפילו מי שיש לו כמה משרתים, יש לו להשתדל להכין בעצמו צרכי שבת. שכן הוא בכל המצוות – מצווה בו יותר מבשלוחו[45].
2. ו. חייב כל אדם להשתדל לעשות שום דבר[46] מצרכי השבת בעצמו – ואפילו הוא אדם חשוב ביותר ואין דרכו ליקח דברים מן השוק, ולא להתעסק במלאכות שבבית – שזהו כבודה של שבת.
3. ז. וגדולי החכמים היו עושים בעצמם מלאכות שאינן לפי כבודם, כדי להרבות בכבוד השבת ולהראות שהוא חשוב עליו וחרד לכבודו, כאדם שמקבל את רבו בביתו. ומהם ילמוד כל אדם לטרוח בעצמו, ואל יאמר איך אפגום בכבודי – כי זהו כבודו שמכבד השבת.

 

למעט בלימוד ובשאר עיסוקים

1. ח. יש לאדם למעט קצת בלימודו בערב, כל שכן בשאר עסקיו – כדי שיהא פנוי להכין צרכי שבת. אלא-אם-כן שהכין כבר צרכי שבת ביום ה', או שיש לו מי שיכין לו[47].
2. ט. נוהגין בקצת מקומות שלא לקבוע ישיבה בערב שבת – לפי שלימוד הישיבה הוא דבר שאין לו קצבה, שרגילין לפלפל, ושמא ימשכו הרבה בפלפולם ולא יהא פנאי אחר-כך להכין צרכי שבת.
3. י. אבל ללמוד דבר שיש לו קצבה, אם רגיל ללומדו בכל יום, או אם הוא דבר שדרך ללומדו בערב שבת, כגון פרשת השבוע עם פירוש רש"י[48] - אין לו לבטלו בערב שבת. ואף דבר שאינו רגיל ללומדו בכל יום, אם לומד עם רבים – אל יבטלנו.
4. יא. ומכל מקום, אם לא ימצא לקנות אחר שיסיים לימודו – לא יקבע לימודו בבוקר, שזהו הזמן שמוצא לקנות בו.

 

הכנות שונות

1. יב. יש ליזהר להשחיז הסכין בכל ערב שבת, כי זהו מכבוד השבת שמכין עצמו לאכילה[49].
2. יג. טוב לומר על כל דבר שקונה: 'זהו לכבוד שבת'. וכן בכל דבר שעושה, טוב לחשוב שעושה לכבוד שבת.
3. יד. יש לטעום התבשילים בערב שבת[50]. וטוב לטעום מכל תבשיל ותבשיל.

 

 

 

סימן רנא

 

עשיית מלאכה בערב שבת מזמן המנחה

1. א. אסרו חכמים לעשות מלאכה בערב שבת מזמן מנחה קטנה, היינו, מתשע שעות ומחצה, ולמעלה[51] - כדי שיהיה פנוי להתעסק בצרכי שבת[52].  ואפילו מי שאין צריך כלל להתעסק בצרכי שבת – אסור לו לעשות מלאכה, לפי שלא רצו חכמים לחלק בגזירתם[53].
2. ב. וכל העושה מלאכה – אינו רואה סימן ברכה לעולם מאותה מלאכה. שמה שמרוויח בה, מפסיד כנגד זה ממקום אחר.
3. ג. לא אסרו מלאכה אלא כשקובע עצמו עליה, אבל מותר לעשות מלאכה לפי שעה דרך עראי, כגון, אם נזדמן לו לכתוב אגרת שלומים, וכיוצא בזה. שלא אסרו אלא לעשות מלאכה דרך קבע, כדי שיהיה פנוי להתעסק בצרכי שבת.

 

מלאכה לצורך שבת

1. א. מלאכה שהיא לצורך השבת, כגון, לתפור בגדים לצורך שבת – מותר לעשותה כל היום, ואפילו אם קובע עצמו עליה[54].  שלא אסרו מלאכה, אלא שלא לצורך השבת.
2. ב. ומכל מקום, אם עושה לחבירו – צריך שיעשה בחינם. שכשנוטל שכר הרי זה כאילו נעשית המלאכה בשביל שכרו בלבד, ואינה נעשית כלל עכשיו עבור השבת.
3. ג. וכן מותר להעתיק ספרים ללמוד בהם – בין שכותב לעצמו, בין שכותב לחבירו בחינם. שמכיוון שהוא דבר מצווה, הרי זה כמו לצורך שבת.
4. ד. לספר את הישראל – מותר כל היום, אפילו מעשה אומן. ואפילו בשכר מותר – לפי שהתספורת ניכרת שנעשית עכשיו בשביל השבת[55].
5. ה. עני שרוצה לעשות מלאכה, כדי להוציא השכר לצורך שבת – מותר לו לעשות כל המלאכות[56]

כל היום. שהרי אפילו בחול-המועד מותר לעשות על דרך זה[57], וכל שכן שמותר בערב שבת מן המנחה ולמעלה, שאיסור עשיית מלאכה בו קל מאיסור מלאכה בחולו-של-מועד.  לפיכך, כל מה שמותר בחולו-של-מועד – כל שכן שמותר בערב שבת כל היום, אפילו בשכר.

 

מסחר

1. ו. פרקמטיא מותרת אף מן המנחה ולמעלה – שלא אסרו אלא מלאכה גמורה[58].  ומכל מקום, ראוי לשלוח איש לסגור החנויות כמו שעה קודם הלילה – כי פעמים רבות יוצאת מהן מכשלה גדולה, שלפעמים בא לקוח חשוב ונמשך המשא ומתן עד הלילה ממש[59].

 

 

 

סימן רנו

 

ההכרזה לקראת שבת

1. א. כשהיו ישראל בישובן, תקנו חכמים לתקוע שש תקיעות במקום גבוה – להבדיל העם מן המלאכה. ועכשיו נהגו בקהילות הקדושות, שכל שהוא סמוך לשבת כחצי שעה או שעה – מכריזין להכין עצמן לשבת, שצריך להוסיף מחול על הקודש[60].

 

 

 

סימן רס, רסב

הכנת הגוף, הלבוש והבית לכבוד שבת

 

רחצה

1. א. מצווה לרחוץ כל גופו – לכתחילה – בערב שבת בחמין, מפני כבוד השבת[61].  ואם אי-אפשר לו – ירחץ פניו ידיו ורגליו בחמין[62].  ומכל מקום, אין רחיצה זו חובה גמורה, אלא: המקיימה מקבל עליה שכר, ושאינו מקיימה אינו נענש עליה.
2. ב. ומצווה לחוף הראש בכל ערב שבת[63].

 

תספורת

1. ג. אם היו שערות ראשו גדולות – מצווה לגלחן, שלא יכנס לשבת כשהוא מנוול.
2. ד. ומצווה מן המובחר לגלח בערב שבת ממש ולא קודם לכן, כדי שיהיה ניכר שעושה לכבוד השבת. ואם אין לו פנאי בערב שבת מחמת טורח צרכי שבת – יגלח ביום ה', שכל מה שאפשר לקרב הגילוח ליום השבת – יש לו לקרב, כדי שיהיה ניכר שעושה בשביל כבודו.
3. ה. נוהגין בקצת מקומות שלא להסתפר בראש-חודש, אפילו חל בערב שבת – מפני חשש סכנה, כי כן הזהיר רבי יהודה החסיד[64].

 

קציצת הציפורניים

1. ו. מצווה לגלח הציפורניים בכל ערב שבת[65].
2. ז. יש נזהרין שלא לקצוץ ציפורני הידיים והרגליים ביום אחד, מפני חשש סכנה.
3. ח. יש נזהרין שלא לקצוץ אלא בערב שבת או בערב יום-טוב, אבל בשאר הימים אין קוצצין כלל, מטעם הידוע להם[66].
4. ט. ויש מקפידים שלא ליטול ציפורניים ביום ה', מפני שהציפורניים מתחילין לחזור ולצמוח ביום ג' לגילוחן, ואינם רוצים שיהיה זה בשבת[67].
5. י. יש מקפידים שלא ליטול הציפורניים כסדרן, אצבע אחר אצבע הסמוכה – מפני שקשה לשכחה ולקבור בנים ולעניות – אלא מפסיקים בין אצבע לאצבע, באצבע אחרת שאינה סמוכה לה. וטוב ליזהר בזה לכתחילה. ומתחילין ליטול בשמאל בקמיצה, דהיינו, באצבע רביעית הסמוכה לזרת, ובימין באצבע, דהיינו, אצבע שנייה הסמוכה לאגודל, ונמצא הסימן לסדרן: בדאג"ה בימין, דבהג"א בשמאל.
6. יא. השורף ציפורניים - חסיד[68], קוברן – צדיק, זורקן – רשע: שמא תעבור עליהן אשה מעוברת ותפיל ולדה.

ומותר לזרקן בבית-המדרש וכיוצא בו, מקום שאין נשים מצויות לעבור שם. ואין לחוש שמא יכבדו אותו מקום וישליכו הציפורניים החוצה, ותעבור עליהן אשה מעוברת – לפי שאינן מזיקות אלא כשהן באותו מקום שזרקן שם כשנטלן מהאצבעות, אבל לא כשפינה אותן משם למקום אחר.

 

בגדי שבת

1. יב. חייב כל אדם להשתדל שיהיו לו בגדים נאים לשבת כפי יכלתו, שצריך לכבד השבת בכסות נקייה[69].  ובדברי-קבלה (ישעיה נח, יג) נאמר: "וכבדתו מעשות דרכיך", ודרשו חכמים: "שלא יהא מלבושך בשבת כמלבושך של חול" – שיחליפנו באחר שהוא נאה ממנו, שהמלבוש נקרא 'כבוד', שהוא מכבד את האדם, שכשבא למקום שאין מכירין אותו ורואים אותו לבוש בגדי-חמודות, אזי הם מכבדים אותו[70].
2. יג. ומי שאפשר לו – טוב שיהיה לו גם טלית אחר[71].
3. יד. ויש אנשי-מעשה מדקדקים שלא ללבוש בשבת מכל מה שלבש בחול, אפילו אזור ומכנסיים וחלוק[72].
4. טו. וטוב ללבוש בגדי שבת מיד אחרי שרחץ עצמו. לכן טוב לרחוץ סמוך לערב וללבוש בגדי שבת מיד – כדי שילבש אותם סמוך לכניסת השבת ויהיה ניכר שבשביל כבוד השבת הוא לובשם[73].
5. טז. ילבש בגדים הנאים, וישמח בביאת שבת וכיוצא לקראת המלך וכיוצא לקראת חתן וכלה. כמו שהיו עושין גדולי החכמים[74] שהיו מתעטפים בבגדים נאים ואומרים: "בואו נצא לקראת שבת המלכה", והיו אומרים: "בואי-כלה בואי-כלה"[75].
6. יז. וטוב לילך בקצת בגדי שבת כל היום, עד אחר הבדלה במוצאי-שבת[76].

 

הכנת הבית והשולחן

1. יח. טוב לפנות קורי עכביש מהבית מבעוד יום, לנקות את הבית לכבוד שבת[77].
2. יט. צריך אדם לסדר שולחנו בערב שבת ללילי שבת, ויציע המטות שיושבים עליהם, ויתקן כל ענייני הבית – שימצאנו ערוך ומסודר בבואו מבית-הכנסת, שזהו כבוד שבת[78].
3. כ. ונוהגין שהשולחן הוא ערוך במפה כל יום השבת לכבוד שבת, ואין לשנות.
4. כא. ויש נוהגין להיות ב' מפות על השולחן, משום שכשמנערין המפה נמצא השולחן מגולה.
5. כב. טוב ליזהר בסעודות השבת שלא לזרוק דבר בבית חוץ לשולחן – אם אין דרכו לכבד הבית[79]  אחר הסעודה – שלא ינוול את הבית[80].

 

הכנות אחרונות לשבת

1. כג. קודם בין-השמשות צריך אדם לשאול לאנשי-ביתו – בלשון רכה[81] - אם עשרו את הפירות הצריכים לשבת[82], לפי שאין מעשרים בשבת. ובחוץ-לארת שאין המעשרות נוהגות - טוב[83] שישאל אם הפרישו חלה, שאין מפרישין חלה בשבת. וצריך להזהירם – קודם בין-השמשות[84] - שידליקו את הנר, ויפסיקו מלעשות מלאכה[85].