ראש השנה

א [דף כו] כל השופרות כשרין חוץ משל פרה מפני שהוא קרן *א"ר יוסי והלא כל השופרות נקראו קרן שנאמר (יהושע ו) והיה במשוך בקרן היובל כשמעכם את קול השופר. [ע"ב] שופר של ר"ה של יעל פשוט ופיו מצופה זהב ושתי חצוצרות משני צדדין שופר מאריך וחצוצרות מקצרות שמצות היום בשופר [ובתעניות בשל זכרים כפופים ופיו מצופה כסף וב' חצוצרות באמצע שופר מקצר וחצוצרות מאריכין שמצות היום בחצוצרות]:

גמ' [דף כז] תניא בד"א במקדש אבל בגבולין מקום שיש שופר אין חצוצרות מקום שיש חצוצרות אין שופר. אריב"ל מאי קרא בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה' (תהלים צח) לפני המלך ה' הוא דבעינן חצוצרות וקול שופר אבל בעלמא לא:

**מתני' [דף כו ע"ב] שוה היובל לר"ה לתקיעה ולברכות. רבי יהודה אומר בר"ה תוקעין בשל זכרים כפופין וביובל בשל יעלים פשוט. ובתוספתא (פ"ב וכ"ה בירושל' הלכה ה) תני תקון מצוי למצוי ושאינו מצוי לשאינו מצוי:

גמ' א"ר לוי שופר של ר"ה ויה"כ מצוה בכפופים. ולימא הלכה כרבי יהודה אי אמר הלכה כרבי יהודה הוה אמינא אפילו ביובל קמ"ל. וכר' לוי קי"ל כדאמר ר' אבהו לעיל (דף טז א) למה תוקעין בשופר של איל אמר הקדוש ברוך הוא תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם. ולכאורה נראה דלא פליגי אלא למצוה. אבל כולהו מודו דיוצא בדיעבד בין בשל איל בין בשל יעל. כדקתני רישא כל השופרות כשרין חוץ משל פרה ואם לא מצא של איל יוצא בשל יעל או בשל עזים. ותדע דלמצוה פליגי דהא ר' לוי מצוה קאמר. ועוד אטו פשוט וכפוף בקרא כתיבי תעבירו שופר כתיב ביובל וילפינן ר"ה מיניה. וכיון דכולהו אקרו שופר חוץ משל פרה אמאי לא יצא ועוד דמשמע מילתייהו דרבנן ור' יהודה מחלוקת בפני עצמה ולא קיימא אפלוגתא דת"ק ור' יוסי. ואת"ל דוקא קאמרי א"כ הויא חדא פלוגתא דלת"ק כל השופרות כשרין בין בר"ה בין ביה"כ [בין בתעניות] חוץ משל פרה ולר' יוסי אף בשל פרה ולת"ק דר' יהודה ר"ה ויה"כ בשל יעל ותעניות בשל זכרים. ולר' יהודה בר"ה בשל זכרים וביובלות בשל יעלים אלא ודאי ר' יהודה ורבנן בר פלוגתייהו דוקא למצוה פליגי. וכן כתב הרמב"ן ז"ל ג' מדות בשופרות כל השופרות כשרין בדיעבד בין פשוטין בין כפופין חוץ משל פרה מפני שהוא קרן. ולכתחילה מצוה בכפופים ובכל הכפופין תוקעין והא דקתני בזכרים זכרים לאו דוקא אלא אכפופין לחוד קפיד. ונקט זכרים לפי שהן כפופין וה"ה לכל הכפופין. וכן ת"ק דנקט של יעל פשוט לאו דוקא דיעל לא מיכתב כתיב ולא מירמז רמיז אלא משום דבעי פשוט נקט של יעל שהוא פשוט וה"ה לכל הפשוטים. והא דאמר ר' אבהו למה תוקעין בשופר של איל לאו דוקא נקט איל דשאר כפופים נמי שרי לכתחילה. אלא טעמא דמנהגא קא מפרש וה"ק למה תוקעין בשופר של איל ומחזירין עליו למצוה מן המובחר כדי שיזכור לנו עקידת יצחק. הלכך מצוה מן המובחר בשל איל. והתוספות חזרו והקשו דהא ר' לוי דאמר מצוה של ר"ה ויה"כ בכפופים היינו משום דיליף ר"ה ויה"כ מהדדי בגזירה שוה דשביעי שביעי כדאמר לקמן (דף לד א) בברייתא וכדתנן שוה היובל לר"ה וכו'. ואי הוה משום מצוה בעלמא כדקאמר כמה דכייף איניש טפי עדיף האי טעמא שייך דוקא בר"ה שהתקיעה לתפלה ולזכרון ולא ביובל שאין התקיעה אלא לסימן שילוח עבדים ולהשמטת קרקעות ומתוך זה היה נראה דאין יוצא בר"ה אלא בכפוף. ונ"ל דקושיא חלושה היא זאת לדחות כל הראיות חזקות שכתבתי ויש לדחות קושיא זו דר' לוי סבר כיון דבגזרה שוה ילפין מהדדי ויש טעמא לומר בר"ה כפופים למצוה מעתה כדי להשוותם יחד ראוי גם ביה"כ להצריך כפופים למצוה. ואף על גב דלא שייך ביה האי טעמא ור' יהודה לית ליה הך סברא אלא יליף ג"ש לדברי חובה. אבל בדבר מצוה לא מדמי להו להדדי. והרמב"ם ז"ל (פ"א הל' א') כתב כל השופרות פסולים חוץ מקרן של כבש. והראב"ד כתב על זה שהפריז מדותיו:

הגהות אשרי

* דלא מיקרי שופר אי נמי משום דאין קטיגור נעשה סניגור אי נמי משום דקאי גלדין והוה ליה כשנים ושלשה שופרות ולא דמי להניח שופר בתוך שופר דכיון דזה בסוף זה דע"י גליד הראשון ניתוסף גליד השני תחילת השני בתכליתו והקול יוצא דרך כולם. מהרי"ח:

** וכ"כ מהרי"ח צריך שישמע כל התקיעה בשיעורה אבל שמע תחילת תקיעה או סופה לא יצא ידי חובתו ואם אחד תוקע בשופר וא' תוקע בחצוצרות יחד יצא בתקיעת שופר דתרי קלי בתרי גברי משתמעי ומ"מ בתורה לא יקראו שנים. האידנא מצלינן זה היום תחילת מעשיך ואף על גב דקי"ל כר' יהושע דאמר בניסן נברא העולם לפי שהוא תחילת מעשה דין פר"י. מהרי"ח:

סימן ב

ב [דף כז ע"א] מתני' שופר שנסדק ודבקו פסול. דיבק שברי שופרות פסול. [ע"ב] ניקב וסתמו אם מעכב את התקיעה פסול ואם לאו כשר. פרש"י שופר שנסדק ודבקו פסול משום דהו"ל כשני שופרות משמע שר"ל שנסדק ונחלק לשתי חתיכות דאם נשאר מחובר מצד אחד אין זה ב' שופרות. וקשה דא"כ היינו דיבק שברי שופרות. ונראה לפרש דנסדק לצד אחד לאורכו על פני כולו ונתבטל מתורת שופר לפי שאין שם שופר עליו וכל שכן דיבק שברי שופרות וזו ואין צ"ל זו קתני. אי נמי לא זו אף זו קתני דיותר סופו להפרד כשנסדק מצד אחד ודבקו מצד אחר ממה שעשאו שופר של חתיכות. ונ"ל דמעיקרא לא קשיא דשאני התם שדבק שבר לשבר לאורך השופר והקול יוצא משבר לשבר ושייך לפוסלו משום שנים ושלשה שופרות. אבל הכא שכל אורך השופר חתיכה א' אין פסולו דומה לדיבק שברי שופרות וסלקא דעתך אמינא לא מיפסיל. ומה שפרש"י ודבקו בדבק הקשה עליו הרמב"ן ז"ל דה"ל שלא במינו ומאי איריא נסדק אפי' ניקב פסול. ופי' דבקו היינו מעצמו שחממו באור ונפשר ונדבק. ולא מיסתבר לי כי א"א שידבק יחד ע"י חימום ולא מיקרי חיבור על ידי דבק שלא במינו אלא דוקא כשניקב וסתם הנקב בחתיכה אחרת. אבל אם חיבר הסדק בדבק חוזר לכמות שהיה ואין הדבק ניכר בין הסדקים:

סימן ג

ג גמ' ת"ר היה ארוך וקצרו כשר. ציפהו זהב במקום הנחת הפה פסול שלא במקום הנחת הפה כשר. לכאורה נראה לפרש דעובי השופר מקום שמניח עליו הפה קרוי במקום הנחת הפה ושלא במקום הנחת הפה היינו מבחוץ סמוך להנחת הפה. אבל קשה דהיינו ציפהו זהב מבחוץ. ואין לפרש שלא במקום הנחת הפה בעובי הראש האח' לצד הרחב דהא אמרי' הוסיף עליו כל שהוא פסול בין במינו בין שלא במינו. ולא מיסתבר למימר דהתם מיירי שאין בין הכל אלא שיעור שופר. וה"ר יונה ז"ל פי' הא דקאמר ציפהו זהב אם נשתנה הקול פסול היינו מחצי השופר ולמטה דהיינו משתי אצבעות ולמטה. לפי כשהקול נכנס ברחב השופר אז הוא משמיע קול ודרכו להשתנות מחמת הציפוי. אבל מחציו ולמעלה לצד פיו אין דרכו להשתנות מחמת הציפוי ואפי' אם נשתנה מעט אינו חשוב שינוי לפי שאין לשם עיקר השמעת קול. וקולא גדולה היא זו לומר דאפי' אם נשתנה קולו מחציו ולמעלה כשר. מתוך קושיא זו שהיה קשה לו דהיינו ציפהו זהב מבחוץ דאיכא למימר דפשיטא דאין קולו משתנה בשביל ציפוי כל דהו שעושה אצל פיו ואיצטריך לאשמועי' דלא תימא דהוי כמו נתן שופר בתוך שופר. ציפהו זהב מבפנים פסול לפי שאין זה קול שופר. מבחוץ אם נשתנה מכמות שהיה פסול ואם לאו כשר:

סימן ד

ד גרדו והעמידו על גלדו בין מבפנים בין מבחוץ כשר. נתן שופר בתך שופר ותקע אם קול פנימי שמע יצא. כגון שהיה פה של פנימי משוך קצת למעלה חוץ לפה החיצון ולא נכנס קולו בין שני השופרות. אם קול החיצון שמע לא יצא. פי' אף קול החיצון דא"א לשמוע קול חיצון בלא קול פנימי אלא אף קול החיצון קאמר. וטעמא דפסול משום דשופר א' אמר רחמנא ולא ב' שופרות. ויראה דהא דאמרינן אם קול פנימי שמע כשר היינו כשלא נשתנה קולו מחמת ציפוי החיצון, דאי נשתנה קולו נמצא הקול בא מכח ב' שופרות והיינו בכלל אם קול חיצון שמע:

הפכו ותקע בו לא יצא. א"ר פפא לא תימא דהפכיה ככיתונא אלא שהרחיב את הקצר וקיצר את הרחב. מאי טעם כדרב מתנה דא"ר מתנה אמר קרא (ויקרא כה) והעברת שופר דרך העברתו בעינן. י"מ לא תימא דהפכיה כי כיתונא שהוא פסול דהא פשיטא הוא אלא אפי' הרחיב את הקצר וקיצר את הרחב פסול וי"מ דה"ק לא תימא דהפכיה כי כיתונא שהוא פסול דהא פשיטא הוא דכשר דאע"פ שהפכו מ"מ הקצר עומד במקומו והרחב עומד במקומו ודרך העברתו הוא אבל אם הרחיב את הקצר וקצר את הרחב אסור דדרך העברתו בעינן וליכא. ירושלמי (הלכה ז) הפכו מהו ונשמעניה מן הדא גרדו בין מבחוץ בין מבפנים כשר ולא אמרו אלא גרדו אבל הפכו פסול מה ביניהם זה ביטל חללו וזה לא ביטל חללו וזה כלישנא קמא דהפכיה כי כיתונא פסול. ירושלמי ותוקע מן הקצר שנא' (תהלים קיח) מן המצר קראתי יה:

דבק שברי שופרות. ת"ר הוסיף עליו כל שהוא בין במינו בין שלא במינו פסול ואפי' היה בו שיעור שופר מתחילה דשופר אחד אמר רחמנא ולא שני שופרות:

סימן ה

ה ניקב וסתמו אם מעכב התקיעה פסול ואם לאו כשר וכו'. ת"ר ניקב וסתמו בין במינו בין שלא במינו פסול. ר' נתן אומר במינו כשר שלא במינו פסול. במינו כשר א"ר יוחנן והוא שנשתייר רובו. מכלל דבשלא במינו אף על פי שנשתייר רובו פסול. איכא דמתני לה אסיפא שלא במינו פסול א"ר יוחנן והוא שלא נשתייר רובו מכלל דבמינו אף על פי שלא נשתייר רובו כשר. הא דתנן במתני' ניקב וסתמו אם מעכב התקיעה פסול י"מ אם מעכב התקיעה קודם שסתמו וכשסתמו חזר הקול לכמות שהיה משום דגרסי' בירושלמי (הל' ו) דאם היה מעכב את התקיעה וסתמו פסול. וטעמו דפסול משום כיון דסתימה זו מסייעת לקול. משום ששופר אחד אמר רחמנא ולא שיסייע שום דבר אחר לקול השופר. כמו ציפהו זהב דאם נשתנה קולו פסול ואם לא היה מעכב התקיעה שלא נשתנה הקול מחמת הנקב הרי קולו כמו שהיה ואין דבר אחר מסייעו כשר ועוד גרסינן בירושלמי (שם) רבי יוסי בר זימנא בשם רבי זירא והוא שסתמו אבל לא סתמו כשר שכל הקולות כשרין בשופר. ולאחר סתימה גריעה טפי משום דסתימה מסייע לקול כדפרישית ולפי זה אם לאחר הסתימה מעכב התקיעה כשר דלא נשתנה קולו מחמת ד"א (אתמהה) והשתא הא דא"ר נתן במינו כשר שלא במינו פסול ע"כ אהיה מעכב התקיעה קאי. דהא קאמר עלה ר' יוחנן והוא שנשתייר רובו והוא שנפחת רובו וא"א לנקב גדול כזה שלא יעכב התקיעה ואפ"ה מכשר ר' נתן במינו ומתני' דפסלה בסתמא דמשמע אפי' במינו אתא כרבנן אי נמי כר' נתן והוא שנפחת רובו ומיהו לאידך לישנא דקאמר שלא במינו פסול כשנפחת רובו דמשמע אבל במינו אף על פי שנפחת רובו כשר. ורבנן פסלי אפילו במינו היכא דנפחת רובו אבל נשתייר רובו מודו דכשר. דהא מוקי פלוגתייהו בנפחת רובו. קשה דמתני' כמאן דהא נפחת מיעוטו כשר בין לרבנן בין לרבי נתן ואף על פי שלא נפחת אלא מיעוטו א"א שלא יעכב הנקב התקיעה בעוד שלא נסתם ואפ"ה מכשרי הלכך צריך לפרש דמעכב התקיעה לאחר שסתמו קאמר. דכיון דהסתימה מעכבת את התקיעה הוי כמו שופר ודבר אחר כי נשתנה הקול מחמת הסתימה ודמי לציפהו זהב. אבל עיכוב הקול דקודם הסתימה לא חיישינן דכיון דעתה חוזר לכמות שהיה אין זה נקרא שופר וד"א. ומתני' כרבנן דפסלי אפי' במינו דמתני' סתמא קתני. והכי קתני בתוספתא (פ"ב) במילתייהו דרבנן בין במינו בין שלא במינו אם מעכב את התקיעה פסול ואם לאו כשר. ומייתי לה נמי בירושלמי (הל' ו) ואפ"ה דחיק לאוקמי מתני' אף כר' נתן ומוקי לה כשסתמו בשאינו מינו מ"מ טפי אתיא כרבנן והכי מוכח לשון הירושלמי שופר שנסדק ודבק פסול. למי נצרכה לר' נתן כלמר /כלומר/ לרבנן פשיטא דבק שברי שופרות עד הא רבי נתן כלומר אף היא נצרכה לר' נתן ניקב וסתמו רבי חייא בשם רבי יוחנן כר' נתן אתיא. ומפ' משום דאפשר לאוקמי בשאינו מינו וכ"ש כרבנן אתיא טפי. כיון דקתני ניקב בסתם משמע אף במינו שכן דרך לסתום השופרות במינן והא דקאמר בירושלמי אם היה מעכב התקיעה וסתמו. צריך לפרש אם היה מעכב לאחר שסתמו. ואפי' אי פליגא גמרא דידן אירושלמי גמרא דידן עיקר. הלכך שופר שניקב וסתמו במינו וחזר קולו לכמות שהיה תחלה דברי הכל כשר ואם לא חזר קולו כבתחלה פלוגתא דר' נתן ורבנן. ולכאורה היה נראה דהלכה כרבנן דמתני' לפי פשטא אתיא כרבנן אבל ר"ח פסק כר' נתן מדמפרש ר' יוחנן מילתיה אלמא כוותיה ס"ל. ולאו ראיה גמורה היא דמתוך דברי ר' יוחנן אנו למידין דרבנן נמי פסלי במינו אפי' נשתייר רובו מדקאמר ר' יוחנן דר' נתן לא מכשיר אלא נשתייר רובו מכלל דרבנן פסלי אפי' נשתייר רובו. אבל אם היה ר' יוחנן אומר דבריו על מילתייהו דרבנן דאמרי במינו פסול דאיירי אפי' בנשתייר רובו לא הוה ידעינן מיניה מילתיה דרבי נתן דהוה מצינן למימר דרבנן פסלי בכל ענין ור' נתן מכשיר בכל ענין אפי' לא נשתייר רובו משום הכי ניחא ליה לר' יוחנן למימר למילתיה על דברי ר' נתן דמשמע מינה גם דברי חכמים אף על גב דלא ס"ל כר' נתן. מיהו דבריו דברי קבלה. ובהני תרי לישני דר' יוחנן ה"ג ורב אלפס ז"ל פסקו כלישנא קמא דר' יוחנן. וכן פסק ר"י בכל מקום דבכל תרי לישני של תורה הלך אחר המחמיר. וריב"א כתב דבכל דוכתא הלכה כלישנא קמא שהוא דברי המרובין. אבל איכא דאמרי היינו י"א והן מועטין. ור"י גיאות ז"ל כתב דכל היכא דאיכא תרי לישני הלכתא כלישנא בתרא דבעל הגמרא ראה דברי מי שישרו בעיניו וסידרן באחרונה לקבוע הלכה כההיא לישנא. ומיהו נראה דהכא לא דמיא לתרי לישני דעלמא משום דאורחא למימר ארישא תחילה ובתר הכי איכא דמתני לה אסיפא. הלכך ליכא למיקם עלה הי מנייהו דאחריתי וצריכין למיעבד לחומרא. הלכך במינו כשר אפי' לא חזר לקולו כבתחילה והוא שנשתייר רובו. שלא במינו אם לא חזר קולו כבתחילה פסול אפילו אם נשתייר רובו. ובלא סתימה נמי אפילו נשתנה קולו כשר כדאיתא בירושלמי (שם). וטעמא דר' נתן סתמו שלא במינו ונשתנה קולו הוי שופר ודבר אחר כי שינוי הקול בא מחמת דבר אחר שאינו ממין השופר. אבל מינו אפי' נשתנה קולו אין ד"א גורם שינוי הקול וכל הקולות כשרין בשופר. ומהאי טעמא נמי בלא סתימה אף מעכב כשר דאין כאן שינוי מחמת ד"א ואם סתמו שלא במינו והקול הוא כמו שהיה קודם סתומו פסול דשופר וד"א קרינן ביה כיון דאין הקול כמו שהיה קודם נקיבה. זו היא שיטת התוס' על פי הירושלמי דר' נתן אמעכב התקיעה קאי ולקולא. וראיתי גדולים שפירשו דר' נתן אואם לאו כשר קאי ולחומרא ופוסל שלא במינו אפי' אינו מעכב את התקיעה ואינו עיקר:

סימן ו

ו ת"ר נסדק לאורכו פסול. לא תני הכא אם נשתייר בו שיעור תקיעה כשר כדקתני גבי נסדק לרחבו. משום דלאורכו לא מיפסל אלא א"כ נסדק על פני כולו מראשו ועד סופו והיינו נסדק ודבקו דמתניתין דאיירי נמי לכל אורכו. ואשמעי' ברייתא דאע"ג דנקב המעכב את התקיעה כשר כל זמן שלא סתמו ונסדק כולו לאורכו פסול. ויש מפרשים דלהכי לא תני גבי ארכו אם נשתייר בו שיעור תקיעה כשר משום דבכל דהו מיפסיל לפי שמחמת הרוח וחוזק התקיעה הסדק הולך ומוסיף עד שיסדק כולו וכל זמן שלא נסדק כולו אם דבקו כשר. ופי' זה עיקר:

לרחבו אם נשתייר בו שיעור תקיעה כשר דחשבינן מן הסדק ולמטה כאילו ניטל ואפי' מעכב התקיעה כשר ואם לאו פסול. ויראה דמיירי בנסדק רוב רחבו אבל מיעוט הוה ליה כנקב בעלמא וכשר. וכמה שיעור תקיעה פי' רבן שמעון בן גמליאל כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן והיינו טפח. כדאמרי' בפרק המפלת (דף כו א) דשיעור שופר טפח ונקט האי לישנא הכא כדי שיאחזנו התוקע בידו ויראה לכאן ולכאן לפרש הטעם למה נתנו בו שיעור טפח כדי שיאחזנו התוקע בידו ויראה לכאן ולכאן ולא יאמרו לתוך ידו הוא תוקע:

סימן ז

ז היה קולו דק או עבה או צרור כשר שכל הקולות כשרין בשופר. שלחו ליה לאבוה דשמואל קדחו בזכרותו ותקע בו יצא דמין במינו אינו חוצץ:

סימן ח

ח מתני' התוקע לתוך הבור או לתוך הדות או לתוך הפיטם אם קול שופר שמע יצא. ואם קול הברה שמע לא יצא:

גמ' אמר רב יהודה לא שנו אלא אותם שעמדו על שפת הבור אבל אותם העומדים בבור יצאו. פרש"י שהן שומעין קול השופר לעולם. משמע מתוך פירושו אותן העומדים על שפת הבור פעמים שומעין קול שופר ופעמים שומעין קול הברה. וכן משמע לישנא דרב יהודה לא שנו דמתניתין מיפלגא בין שמע קול שופר ובין שמע קול הברה אלא לאותם העומדים על שפת הבור אבל העומדים בבור לעולם שומעין קול שופר. ולא ידעתי מה הבחנה יש אם קול שופר שמע או קול הברה שמע אם תלוי בהבחנת אדם שיאמר שמעתי קול שופר או תלוי בעומק הבור או בהתקרב אדם על שפת הבור והתרחקו ממנו. ולא מיסתבר שיהא תלוי בהבחנת האדם דלמה נשתנה תקיעת הבור פעמים קול שופר ופעמים קול הברה. ואם תלוי בעומק הבור או בקירובו על שפת הבור ובריחוקו כל זה צריך שיעור. על כן נראה לי אף על גב דרב יהודה אמר לא שנו אין בא כ"א לפרש המשנה והכי פירושו לא שנו אם קול הברה שמע אלא לאותם העומדים על שפת הבור שהקול מתבלבל בבור קודם שיצא לחוץ ולעולם אינן שומעין אלא קול הברה. אבל לאותם העומדים בבור לעולם קול שופר הם שומעים ויצאו. אמר רבא [דף כח] שמע מקצת תקיעה בבור ומקצת תקיעה על שפת הבור יצא ומסיק בתוקע ועולה לנפשיה. ואשמעינן דלא חיישינן זימנין דמפיק לרישיה ואכתי שופר בבור וקמערבב קול קמ"ל. אבל אחר ששמע מקצת תקיעה בבור ועלה ושמע סופה על שפת הבור או תחלתה בחוץ וסופה בפנים לא יצא שהשומע תחלת תקיעה בלא סופה או סופה בלא תחלתה לא יצא. וכן אם שמע מקצת תקיעה קודם שיעלה עמוד השחר ומקצת אחר שעלה עמוד השחר לא יצא:

סימן ט

ט אמר רבא שופר של ע"ז לא יתקע בו ואם תקע בו יצא דמצות לאו ליהנות ניתנו. והא דאמרינן בפרק כיסוי הדם (דף פט א) לא יצא ומפרש טעמא התם משום כתותי מיכתת שיעוריה. התם מיירי בע"ז של ישראל דאין לה בטול עולמית וכיון שאין לה בטול כתותי מיכתת שיעוריה וכה"ג איכא בפרק לולב הגזול (דף לא ב) אהא דאמר רבא לולב של ע"ז אם נטל יצא. ופריך ממתני' לולב של אשירה פסול ומשני מתניתין באשירה דמשה והכא מיירי בע"ז של נכרי כיון דראויה להתבטל לא מיכתת. ואם תאמר ע"ז של נכרי נמי מכי אגבהה נעשית ע"ז של ישראל כדאמרי' בפ' כל הצלמים (דף מב א) גזירה דלמא מגבה להו והדר מבטל. ויש לומר במגביה על מנת שלא לקנותה וההיא דלולב בי"ט שני שיוצא בשאול וגזול וכן בשופר אם תקע בשופר גזול יצא. והכי איתא בירושלמי (סוכה פרק ג' הלכה א') מה בין לולב לשופר אמר רב אסי בלולב כתיב ולקחתם לכם משלכם ברם הכא יום תרועה יהיה לכם מ"מ:

סימן י

י [ת] אמר רבא המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה. והמודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה *המודר הנאה ממעין טובל בו טבילה של מצוה בימות הגשמים אבל לא בימות החמה**:

הגהות אשרי

* בפרק ב' דנדרים (דף טז ב) מסיק רבא דאם אמר הנאת סוכה עלי שרי בין בלשון שבועה בין בלשון נדר דמצות לאו ליהנות ניתנו. אבל אמר ישיבת סוכה עלי קונם או אפי' אמר קונם שלא אשב בסוכה אסור לישב בסוכה של מצוה דבאיזה לשון שיאמר קונם מידי דמיתסר חפצא עלי' לכך אסור דאין הסוכה משועבדת לו אבל אמר שבועה שלא אשב בסוכה או אפי' אמר ישיבת סוכה עלי בשבועה הכל חשיב אוסר עצמו מן חפצא וכיון שהוא משועבד לה לא מצי אסר עליה. ונראה דה"ה גבי שופר דאי אמר תקיעת שופר עלי קונם אסור לתקוע אם לא נחלק משום דגבי סוכה בלא סוכה יש הנאה בישיבה אבל שופר אי לאו מצוה אין הנאה בתקיעה דאינו מתכוין לשיר. פר"י מהרי"ח:

** אבל לא בימות החמה דאיכא הנאת הגוף פרש"י. מהרי"ח:

סימן יא

יא [ע"ב] היה עובר אחורי בהכנ"ס או שהיה ביתו סמוך לבהכנ"ס ושמע קול שופר או קול אם כיון לבו יצא ואם לא כיון לא יצא. שלחו ליה לאבוה דשמואל כפאו ואכל מצה יצא. אמר רבה זאת אומרת התוקע לשיר יצא דמצות אין צריכות כוונה. אמר ליה ר' זירא לשמעיה איכוין ותקע לי אלמא קסבר משמיע נמי בעי כוונה. רב אלפס ז"ל לא הביא דברי רבה אלא רק דברי ר' זירא משום דס"ל דהכי הלכתא אף על גב דרבה ורבא והנך דשלחו לאבוה דשמואל סברי דמצות אינן צריכות כוונה הלכתא כר' זירא דפליגי ביה תנאי בפ' ערבי פסחים (דף קיד ב) גבי ירקות אכלן דמאי בלא מתכוין יצא. ובאידך ברייתא תניא ר' יוסי אומר אף על פי שטבל בחזרת מצוה להביא לפניו (מצה) חזרת וחרוסת ודייק התם דלאו משום היכירא דתינוקות קאמר מדקאמר מצוה. אלא דמצות צריכות כוונה והכי נמי קאמר רבי יוסי בשמעתין דיחיד לא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע ור' יוסי נימוקו עמו וכן פסק בה"ג. וגרסי' נמי בירושלמי היה עובר אחורי בהכנ"ס וכו' הדא אמר מצות צריכות כוונה. *ותניא נמי נתכוין שומע ולא נתכוין משמיע כו' עד שיתכוין שומע ומשמיע. ואף על גב דשנינהו רב אשי שינוייא דחיקא נינהו ופשטא דמתני' וברייתא לא כוותיה הלכך אזלינן לחומרא ובעינן דעת שומע ומשמיע. ואם תקע להוציא את עצמו אין חבירו השומע התקיעה יוצא עד שיתכוין לו. והני מילי יחיד אבל ש"צ כיון דדעתיה אכ"ע לא בעינן עד דמתכוין ליה גופיה. כדתנן היה עובר אחורי בהכנ"ס ושמע קול שופר או קול מגילה אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא**:

הגהות אשרי

* אבל בא"ז פסק כרבה דמצות לא בעי כוונה לא שומע ולא משמיע ואביי נמי סבר הכי וכן סתמא דגמרא כדמוכח פרק לולב הגזול והוה ליה רבי זירא יחיד לגבייהו רק שהתוקע יתכוין לתקיעה בעלמא וגם השומע יתכוין לשמיעה בעלמא. וכן נדה שנאנסה וטבלה קאמר רב (בחולין לא א) טהורה לביתה והלכתא כרב. מא"ז:

** והא דאמרי' בפרק כל גגות (ד' צב ב) ציבור בקטנה ושליח ציבור בגדולה לא יצאו ידי חובתן התם מיירי שאין י' עם שליח ציבור דאין אותן שבחוץ מצטרפין עמו וההיא (כיצד צולין דף פה ב) דמן האגף ולפנים כלפנים ולחוץ כלחוץ התם מיירי לענין לענות עם הציבור קדיש וברכו ויהא שמיה רבה דאמרינן כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה ובהא קיימא לן כרבי יהושע דאפי' מחיצה של ברזל אין מפסיק בין ישראל לאביהם שבשמים ויכול לענות עם הציבור אפי' אותן שבחוץ. פר"י מהרי"ח:

סימן יב

יב [דף כט] מתני' חש"ו אין מוציאין את הרבים ידי חובתן זה הכלל כל המחויב בדבר מוציא את הרבים ידי חובתן. וכשאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן:

גמ' ת"ר הכל חייבין בתקיעת שופר כהנים לוים וישראלים גרים ועבדים משוחררים טומטום ואנדרוגינוס. מי שחציו עבד וחציו בן חורין. אנדרוגינוס מוציא את מינו ולא את שאינו מינו. טומטום אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו. מי שחציו עבד וחציו בן חורין אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו. אמר רב נחמן אף לעצמו אינו מוציא דלא אתי צד עבדות שבו ומפיק צד חירות שבו:

סימן יג

יג תני אהבה בריה דרבי זירא כל הברכות אף על פי שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם וברכת היין. וה"ה לכל ברכות הנהנין שאם לא יצא מוציא ואם יצא אינו מוציא* בעי רחבה [ע"ב] ברכת הלחם של מצה וברכת היין של קידוש מהו כיון דחובה הוא מפיק או דלמא ברכה לאו חובה. ופשטינן אף על פי שיצא מוציא דאמר רב אשי כי הוינא בי רב פפא הוה מקדש לן כי הוה אתי אריסא מדברא הוה מקדש ליה:

תנו רבנן לא יפרוס אדם פרוסה לאורחין אלא א"כ אוכל עמהם. פירוש שאם אינו אוכל עמהם נמצא שמוציא שם שמים לבטלה. אבל פורס הוא לבניו ובני ביתו אף על פי שאינו אוכל עמהם כדי לחנכן במצות. בהלל ובמגילה אף על פי שיצא מוציא**:

הגהות אשרי

* פירוש שאינה חובה על האדם ואינם באות אלא בשביל הנאה כגון ברכת הלחם והפירות והריחני שאם ירצה לא יהנה ולא יברך לא יצא מוציא וכו'. מא"ז:

** כגון הלל ומגילה וי"ח ושעשני ישראל וברוך שאמר. וברכת המצות כגון להניח תפילין ולהתעטף בציצית אף על פי שזה מקיים המצוה חבירו מוציאו אפי' אם אינו עוסק עתה באותה מצוה חוץ מק"ש וברכת המזון ותפלה. ואם בעצמו אינו יודע גם באלו ג' חבירו מוציאו. ובר"ה וביום הכפורים שליח ציבור מוציא את הבקי והוא שיהיה שם מראש התפלה ועד סופה ובשאר ימות השנה שאין שליח ציבור מוציא את הבקי אם התפלל כל התפלה אלא שדילג יעלה ויבא או שאלה שאינה אלא בקשה יוצא בתפלת שליח ציבור אם ישמע ממנו התפלה מראשה ועד סופה בכוונה. מהרי"ח: