סימן תקפה - מ"מ
כו אייר התשעד |
תקפה סֵדֶר הַתְּקִיעוֹת מְיֻשָּׁב וּבוֹ י"א סְעִיפִים:
א צָרִיךְ לִתְקֹעַ מְעֻמָּד[א], שֶׁנֶּאֱמַר[ב] "יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם", וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר[ג] "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם", מַה "לָּכֶם" הָאָמוּר שָׁם מְעֻמָּד כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן תפ"ט[ד] אַף כָּאן מְעֻמָּד[ה].
וּלְפִיכָךְ לֹא יִסְמֹךְ עַל שׁוּם דָּבָר בְּעִנְיַן שֶׁאִם יִנָּטֵל אוֹתוֹ דָּבָר שֶׁסָּמַךְ עָלָיו הָיָה נוֹפֵל[ו], שֶׁאֵין זוֹ עֲמִידָה אֶלָּא סְמִיכָה[ז].
וּמִכָּל מָקוֹם, אִם עָבַר וְתָקַע אֲפִלּוּ מְיֻשָּׁב – יָצָא[ח], וְאֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלִתְקֹעַ מְעֻמָּד, לְפִי שֶׁעֲמִידָה זוֹ אֵינָהּ אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ח'[ט] וּבְסִימָן תפ"ט[י] עַיֵּן שָׁם.
ב הַשּׁוֹמְעִין הַתְּקִיעוֹת אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא יָצְאוּ יְדֵי חוֹבָתָן[יא] – אַף עַל פִּי כֵן אֵינָן צְרִיכִים לַעֲמֹד[יב].
ג נוֹהֲגִים לִתְקֹעַ עַל הַבִּימָה[יג] בְּמָקוֹם שֶׁקּוֹרִין[יד]. וְרָאוּי לִתֵּן לִתְקֹעַ לְצַדִּיק וְהָגוּן, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא מַחֲלֹקֶת בַּדָּבָר[טו]:
ד קֹדֶם שֶׁיִּתְקַע יְבָרֵךְ[טז] מְעֻמָּד[יז] "אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לִשְׁמֹעַ קוֹל שׁוֹפָר", וְלֹא יֹאמַר "בְּקוֹל שׁוֹפָר" דְּמַשְׁמַע לְצַיֵּת לְקוֹל הַשּׁוֹפָר[יח]. וְלָמָה אֵין מְבָרְכִין "לִתְקֹעַ בְּשׁוֹפָר", לְפִי שֶׁהַתְּקִיעָה אֵינָהּ עִקַּר הַמִּצְוָה אֶלָּא שְׁמִיעַת קוֹל שׁוֹפָר הוּא עִקַּר הַמִּצְוָה[יט], שֶׁהֲרֵי הַתּוֹקֵעַ וְלֹא שָׁמַע קוֹל שׁוֹפָר לֹא יָצָא[כ] כְּמוֹ שֶׁ[יִּ]תְבָּאֵר בְּסִימָן תקפ"ז[כא] עַיֵּן שָׁם. וּמִכָּל מָקוֹם אִם עָבַר אוֹ טָעָה וּבֵרַךְ "לִתְקֹעַ בְּשׁוֹפָר"[כב] אוֹ "עַל תְּקִיעַת שׁוֹפָר"[כג] – יָצָא:
ה וְאַחַר בְּרָכָה זוֹ יְבָרֵךְ שֶׁהֶחֱיָנוּ[כד], לְפִי שֶׁהִיא מִצְוָה הַבָּאָ[ה] מִזְּמַן לִזְמַן[כה]. וְאֶחָד הַתּוֹקֵעַ לְעַצְמוֹ וְאֶחָד מִי שֶׁיָּצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ וְתוֹקֵעַ לְהוֹצִיא אֲחֵרִים יְדֵי חוֹבָתָן – מְבָרֵךְ שְׁתֵּי בְּרָכוֹת אֵלּוּ[כו]. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁאֵין הַשּׁוֹמֵעַ יוֹדֵעַ לְבָרֵךְ, אֲבָל אִם הוּא יוֹדֵעַ לְבָרֵךְ – יְבָרֵךְ בְּעַצְמוֹ[כז], וְלֹא יִשְׁמַע מִמִּי שֶׁכְּבָר יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן רע"ג[כח], עַיֵּן שָׁם:
ו וְאַחַר שֶׁבֵּרַךְ שְׁתֵּי בְּרָכוֹת אֵלּוּ יִתְקַע תשר"ת ג' פְּעָמִים וְתש"ת ג' פְּעָמִים וְתר"ת ג' פְּעָמִים[כט], כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן תק"צ[ל], עַיֵּן שָׁם.
מִי שֶׁנִּסְתַּפֵּק לוֹ אִם שָׁמַע קוֹל שׁוֹפָר בְּיוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁהוּא מִן הַתּוֹרָה – צָרִיךְ לִתְקֹעַ, אֲבָל לֹא יְבָרֵךְ שֶׁסְּפֵק בְּרָכוֹת לְהָקֵל, וְאִם הוּא בְּיוֹם שֵׁנִי שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים – אֵין צָרִיךְ לִתְקֹעַ[לא], דִּסְפֵק דִּבְרֵי סוֹפְרִים לְהָקֵל.
טוֹב[לב] לִתְקֹעַ בְּצַד יָמִין[לג] שֶׁל פִּיו[לד] אִם אֶפְשָׁר לוֹ בְּכָךְ[לה], מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר[לו] "וְהַשָּׂטָן עוֹמֵד עַל יְמִינוֹ", וְהַתְּקִיעָה מְעַרְבֶּבֶת הַשָּׂטָן[לז]:
ז וְטוֹב שֶׁיַּעֲמִיד פֶּה הַשּׁוֹפָר לְמַעְלָה[לח] וְלֹא יַטֶּנּוּ לִצְדָדִים[לט], שֶׁנֶּאֱמַר[מ] "עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה וגו'":
ח אִם הִתְחִיל לִתְקֹעַ וְלֹא יָכוֹל לְהַשְׁלִים כָּל הַשְּׁלֹשִׁים תְּקִיעוֹת – יִתְקַע אַחֵר תַּחְתָּיו, וְאִם גַּם הַשֵּׁנִי אֵינוֹ יָכוֹל לְהַשְׁלִים – יַשְׁלִים אַחֵר תַּחְתָּיו, וְכֵן לְעוֹלָם. וְכֻלָּם אֵינָם צְרִיכִים לְבָרֵךְ, לְפִי שֶׁכְּבָר נִפְטְרוּ כֻּלָּם בְּבִרְכַּת הָרִאשׁוֹן[מא]. וַאֲפִלּוּ אִם הָרִאשׁוֹן לֹא הָיָה יָכוֹל לִתְקֹעַ אֲפִלּוּ תְּקִיעָה אַחַת[מב] – אַף עַל פִּי כֵן לֹא הָיְתָה בִּרְכָתוֹ לְבַטָּלָה[מג], כֵּיוָן שֶׁכַּוָּנָתוֹ הָיְתָה בְּבִרְכָתוֹ לְהוֹצִיא כָּל הַשּׁוֹמְעִין, וְאִם כֵּן הַתּוֹקְעִין אַחֲרוֹנִים וְכָל הַקָּהָל שֶׁשָּׁמְעוּ בִּרְכָתוֹ אֵינָם צְרִיכִים עוֹד לְבָרֵךְ[מד].
אֲבָל אִם בָּא לִתְקֹעַ תַּחְתָּיו מִי שֶׁלֹּא שָׁמַע בִּרְכָתוֹ – צָרִיךְ לְבָרֵךְ קֹדֶם שֶׁיִּתְקַע[מה], שֶׁהֲרֵי הוּא לֹא יָצָא בְּבִרְכַּת הָרִאשׁוֹן:
ט בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁתּוֹקֵעַ זֶה לֹא יָצָא עֲדַיִן יְדֵי חוֹבָתוֹ שֶׁלֹּא שָׁמַע עֲדַיִן כָּל הַתְּקִיעוֹת, אֲבָל אִם כְּבָר יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ שֶׁשָּׁמַע כְּבָר כָּל הַתְּקִיעוֹת בְּבֵית הַכְּנֶסֶת אַחֶרֶת – אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ קֹדֶם שֶׁיִּתְקַע, שֶׁהֲרֵי הַצִּבּוּר שָׁמְעוּ כְּבָר הַבְּרָכָה מִן הַתּוֹקֵעַ הָרִאשׁוֹן[מו]:
י נוֹהֲגִין שֶׁהַמִּתְפַּלֵּל שַׁחֲרִית מַקְרִיא סֵדֶר הַתְּקִיעוֹת לִפְנֵי הַתּוֹקֵעַ מִלָּה בְּמִלָּה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטְעֶה בִּתְקִיעוֹתָיו, וּמִנְהָג יָפֶה הוּא[מז]. וְעַיֵּן בְּסִימָן תק"צ[מח]:
יא (אָסוּר לִטֹּל שָׂכָר לִתְקֹעַ שׁוֹפָר בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה אֲפִלּוּ שְׂכָרוּהוּ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, לְפִי שֶׁהוּא נוֹטֵל שְׂכַר יוֹם טוֹב[מט] וְאָסוּר מִטַּעַם שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ש"ו[נ] עַיֵּן שָׁם. וְאִם נָטַל – אֵינוֹ רוֹאֶה סִימַן בְּרָכָה[נא] מֵאוֹתוֹ שָׂכָר[נב] לְעוֹלָם):
[א] הגהת סמ"ק סי' צב אות ה: "פירוש כשהקהל יושבים אחר קריאת התורה, אז התוקע תוקע מעומד, דגמרינן לכם לכם מספירת העומר, והתם כתיב בקמה, פירוש בקומה".
טור: "ועומד התוקע לתקוע, שצריך שיתקע מעומד, דכתיב יום תרועה יהיה לכם", וילפינן מלכם דכתיב גבי עומר וספירת העומר מעומד, דכתיב מהחל חרמש בקמה, אל תקרי בקמה אלא בקומה".
ושו"ע ס"א: "צריך לתקוע מעומד".
ראה ארחות חיים הל' ציצית סי' כז, בשם הירושלמי (לעמוד לשרת כו' בעשותנו המצות).
[ב] במדבר כט, א.
[ג] ויקרא כג, טו.
[ד] סעיף ד: "הספירה צריך לברך מעומד, שנאמר בקמה, ודרשו חכמים: אל תקרא בקמה אלא בקומה תחל לספור".
[ה] הגהת סמ"ק שם. טור.
ט"ז סק"א: מעומד – דכתיב יום תרועה יהיה לכם, וילפינן מלכם דגבי עומר, ובעומר כתיב חרמש בקמה, אל תקרי בקמה אלא בקומה".
[ו] מהרי"ל הל' שופר (ע' רפח): "דרש מהר"י סג"ל התוקע יזהר בעצמו שאל ישען את עצמו בשעת התקיעה, דהא צריכה להיות מעומד .. ואם יסמוך על זרועו להחזיק כח הקול, מ"מ יזהר שלא יסמוך כל כך, כי אם שאילו ינטל משענתו שלא יפול מעמידתו".
דרכי משה ס"ק א: "ובמהרי"ל, והתוקע אל יסמוך לשום דבר שאם ינטל אותו דבר הסומך עליו היה נופל".
מ"א סק"א: "מעומד - ואין לסמוך על דבר שאם ינטל אותו דבר יפול".
וראה גם לעיל סי' צד סוף ס"ח: "יש ליזהר שלא לסמוך עצמו לכותל או לעמוד או לחבירו בשעת תפלה, כמו שיתבאר בסי' קמ"א".
לקמן סי' תרז ס"ז: "וצריך להתוודות מעומד, לפיכך לא יסמוך על דבר בענין שאם ינטל אותו דבר שהוא סומך עליו היה נופל, כמו שנתבאר בסי' תקפ"ה".
[ז] ראה מ"א סי' קמא סק"ב: "לסמוך – דצריך לעמוד באימה, וא"כ אפילו להשען קצת אסור, ועיין מ"ש סימן תקפ"ה שאם נסמך כ"כ עד שאם ינטל אותו דבר יפול לא הוי עמידה, וא"כ אפילו בעל בשר אסור .. ולא שרי לבעל בשר אלא סמיכה קצת. וקשה דבח"מ סימן י"ז סס"א כתב רמ"א דריב"ש חשיב לסמיכה עמידה והכא כתב הטור והתוס' דלא חשיב כעמידה, וצ"ע. ואפשר דגבי עדות הקיל, אבל אינו מוכרח בריב"ש, דהא גבי קריאה נמי בדיעבד יוצא, ואפילו הכי לכתחלה אסור סמיכה. ונ"ל דרמ"א עיין בב"י ס"ס כ"ח שכתב בשם הריב"ש דסמיכה אינה כישיבה, ולכן כתב רמ"א דכשר גבי עדות, אבל נראה לענ"ד שט"ס הוא, וצ"ל שסמיכה כישיבה, וכ"ה בש"ע שם, ע"ש. ובתוס' סוטה דף מ' ובזבחים דף י"ט ע"ב כתבו התוס' דבכל מקום דבעי ישיבה, סמיכה אינה בכלל ישיבה, היינו דוקא בעזרה דאסור לישב, מ"מ מותר לסמוך, כיון דלא כתיב בהם עמידה, א"כ סמיכה אינה עמידה ולא ישיבה, ועיין בשבועות דף ל' ע"ב דיתיב כמאן דשרי מסאניה, דגבי ת"ח סגי בקימה בעלמא".
וראה רמ"א חו"מ סי' יז סוף ס"א ובנו"כ שם.
[ח] מ"א סק"א: "ועיין מ"ש רסי' קמ"א, ונ"ל דאם תקע מיושב יצא, דהא שופר ילפינן מעומר, ובעומר גופא יצא, כמ"ש סי' תפ"ט".
[ט] סעיף ד: "העטיפה בציצית אמרו חז"ל שצריך להיות דוקא מעומד, ומצאו להם סמך ורמז מן התורה, נאמר כאן בציצית והיה לכם, ונאמר בעומר וספרתם לכם, מה לכם האמור בעומר צריך להיות מעומד כמו שיתבאר לקמן בסימן תפ"ט, אף כאן מעומד".
[י] סעיף ד: "הספירה צריך לברך מעומד, שנאמר בקמה, ודרשו חכמים: אל תקרא בקמה אלא בקומה תחל לספור, ומכל מקום אם מנה מיושב יצא, לפי שדרשה זו אינה אלא אסמכתא בעלמא".
[יא] היינו כשלא שמע בתפלת מעומד ועתה בא לשמוע. ראה לבוש ס"א. כנסת הגדולה הגה"ט. מ"א סוף סק"א.
[יב] רי"ף ר"ה (י, ב): "ונהגו העם לתוקען כשהן יושבין, ומברכין עליהם ברכת התקיעה".
רמב"ם הל' שופר פ"ג ה"י: "אחר שקוראין בתורה ומחזירין הספר למקומו, יושבין כל העם ואחד עומד ומברך: ברוך אתה ה' .. לשמוע קול שופר".
הגהת סמ"ק שם
[יג] דרכי משה ס"ק א: "בכל בו (סי' סד כו סוע"א) ויש מקומות שנוהגין לתקוע בראש השנה יום ראשון על הבימה וביום שני במקומו עכ"ל ואין נוהגין כן אלא תוקעין שני הימים על הבימה קודם התפלה והתקיעות שתוקעים על סדר התפלה בשניהם במקומו".
רמ"א ס"א: "ונוהגין לתקוע על הבימה במקום שקורין".
וראה לקמן סי' תקצב ס"ט (שהוא מפני כבוד הצבור).
העו"ב תרלט ע' 14.
[יד] רמ"א שם.
וראה לקו"ש חל"ט ע' 43 הערה 1: "כתב רבינו הזקן בסידורו בסדר תקיעות, אחר קריאת התורה1 יכין עצמו לתקוע בשופר ויאמר קאַפּיטיל זה [מזמור מז שבתהלים] ז' פעמים, לכאורה צ"ע מאי קמ"ל. ודוחק לומר ששולל בזה המנהג (הובא בברכ"י או"ח ר"ס תקפח, ועוד) שתוקעין בבוקר קודם התפלה, או ששולל סברא לתקוע קודם קה"ת מצד זריזין מקדימין כו' (אף שאין מקדימין אותה קודם התפלה — ראה תוס' ר"ה לב, ב) — שהרי "המנהג הפשוט" לתקוע אחר קה"ת (רמב"ם הל' שופר פ"ג ה"י. ובמגיד משנה שם "בכל העולם"). ובכל אופן, שלילת סברא זו אין מקומה בסידור. וי"ל שמרמז על השייכות דתק"ש לענין מ"ת, כמ"ש הרס"ג (הובא באבודרהם) שזהו א' מהטעמים דתק"ש, לזכור קול השופר דמ"ת (וכפי שאומרים בפסוקי שופרות). וי"ל דזהו טעם המנהג (רמ"א (ואדה"ז) או"ח סתקפ"ה ס"א (ס"ג)) לתקוע "על הבימה במקום שקורין".
[טו] עטרת זקנים בשם ספר חסידים סי' תשסא: "אם יש בעיר שנים, צדיק ושאינו צדיק, הגון ושאינו הגון, שיודעים לתקוע בשופר, יתנו להגון לתקוע, ובלבד שלא יהא מחלוקת בדבר".
[טז] סדר רב עמרם גאון.
וכשהן יושבין קודם שיעמדו בתפלה אוחז שליח צבור שופר בידו, ומברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו לשמוע קול שופר. ומברך שהחיינו ותוקע
רי"ף ורמב"ם שם.
ראבי"ה סי' תקלד בשם הירושלמי.
ומסיים עוד התם בירושלמי התוקע צריך שיברך אשר קדשנו במצותיו וצונו לשמוע בקול שופר ושהחיינו ואחר כך תוקע,
טור
וקודם שיתקע יברך לשמוע קול שופר ולא לתקוע דלאו בתקיעה תליא מילתא אלא בשומע כדתנן (כז ב) התוקע לתוך הבור כו' לא יצא כתב א"ה ויברך שהחיינו ויתקע תשר"ת ג"פ ותש"ת ג"פ ותר"ת ג"פ
ושו"ע ס"ב.
קודם שיתקע יברך: לשמוע קול שופר, ויברך: שהחיינו;
[יז] רמב"ם הל' שופר פ"ג ה"י.
ומברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו לשמוע קול שופר
וראה גם לעיל סי' ח ס"ג, וש"נ.
כל ברכות המצות צריך להיות מעומד חוץ מברכת השחיטה והפרשת חלה שאינן מצוה כל כך שאינו עושה אלא לתקן מאכלו אבל עשיית המצות עצמן יש מהן שא"צ להיות מעומד ויש מהן שצריכין כאשר יתבאר כל אחד ואחד במקומו בס"ד:
[יח] ב"ח ד"ה ומ"ש יברך.
ובשם אגודה ושכל טוב דאין לומר בקול דמשמע לעשות צביונו ולשמוע בקולו אלא יאמר קול שופר:
ט"ז סק"ב.
וא"ל לשמוע בקול דזה הוה משמע שהוא ציית לקול השופר:
מ"א סק"ב.
ולא יאמר בקול דמשמע לעשות רצונו ואם בירך לתקוע בשופר יצא (ב"ח):
[יט] ראב"ן סי' לה.
ומה שמברכים לשמוע בקול שופר ואין מברכין לתקוע בשופר, משום דבתקיעה בלא שמיעה לא נפיק, כדתנן [ר"ה כ"ז ב] התוקע לתוך הבור או לתוך הדות או לתוך הפיטם לא יצא, אלמא אף על גב דתקע כיון דלא שמע אלא הברת הבור והדות והפיטם לא יצא אא"כ שמע קול השופר, להכי מברך לשמוע בקול שופר.
ראבי"ה שם.
והא דמברכין לשמוע בקול שופר ולא מברכין לתקוע, משום דבשמיעה תלוי הטעם, כדתנן התוקע לתוך הבור וכו' אם קול שופר שמע וכו'. וכן פירש הטעם רבינו זקני:
רא"ש פ"ד סוס"י י.
וכן כתב בה"ג הא דמברכים לשמוע בקול שופר ולא מברכים לתקוע בשופר או על תקיעת שופר כמו על מקרא מגילה משום דבשמיעת קול שופר הוא יוצא ולא בתקיעת שופר. כדתנן (לעיל דף כז ב) התוקע לתוך הבור וכו' ופעמים שהתוקע בעצמו לא יצא כגון שהיה עומד על שפת הבור והכניס פיו לתוך הבור ותקע:
טור
לבוש ס"ב.
וקודם שיתקע יברך לשמוע קול שופר ולא לתקוע, דלאו בתקיעה תליא מילתא אלא בשמיעה, דילפינן בגמרא [עי' ביאור מזרחי על הסמ"ג עשין מב] מקרא שכל ישראל יוצאין בתקיעה אחת, וזה אי אפשר אלא בשמיעה. ואם תקע ולא שמע כגון שהאטים אזנו, או עובר על שפת הבור ותוקע לתוך הבור, שאינו שומע קול הברת שופר לבדו, אלא מעורב עם הברת קול הבור לא יצא.
עולת שבת סק"א.
ט"ז סק"ב.
לשמוע קול שופר. - דלאו בתקיעה תליא מלתא אלא בשמיעה (טור)
וראה לקמן תקפו ס"ד.
הגוזל שופר ותקע בו יצא אפילו לא נתייאשו הבעלים ממנו ואינו דומה ללולב ומצה וציצית הגזולים לפי שמצות השופר אינו אלא השמיעה בלבד ואין בשמיעת קול דין גזל שהרי בשמיעתו אינו נוגע בשופר כלל ולפיכך אף על פי שתקע בו באיסור גזל כיון שבעיקר המצוה דהיינו השמיעה אין בה איסור גזל יצא ידי חובתו.
ומכל מקום כיון שעל ידי גזל באה המצוה אליו לא יברך עליה כדין מצוה הבאה בעבירה שנתבאר בסי' י"א ובסי' תרמ"ט ע"ש:
סי' תקפח ס"ו (במוסגר)
(אף על פי שעיקר מצות שמיעת שופר היא שמיעת קולו בלבד מכל מקום) אם התוקע הוא פטור ממצוה זו אינו מוציא אחרים ידי חובתן בתקיעתו
וס"ז.
חרש השומע ואינו מדבר הרי הוא כפיקח וחייב בתקיעת שופר ולפיכך הוא מוציא אחרים ידי חובתן ואחד מהשומעין מברך והוא תוקע אבל המדבר ואינו שומע אינו מוציא דכיון דאינו שומע לאו בר חיובא הוא דאין המצוה בתקיעה אלא בשמיעה:
קובץ כינוס תורה ח"ג ע' סז. פעמי יעקב מא ע' קיד.
[כ] ראב"ן וראבי"ה ורא"ש שם. טור ולבוש שם.
[כא] סעי' ב-ג.
[כג] ראה רא"ש שם בשם ר"ת.
ור"ת כתב שיש לברך על תקיעת שופר משום דעשייתה היא גמר מצותה.
לעיל סי' תלב ס"ד.
אם בירך אקב"ו לבער חמץ יצא ואין צריך לחזור ולברך וכן כיוצא בזה בשאר מצות שמברכין עליהם בלשון על כמו על אכילת מצה על אכילת מרור אם בירך עליהן בלמ"ד לאכול מצה לאכול מרור יצא וכן כל המצות שמברכין עליהן בלמ"ד לקבוע מזוזה לקרוא את הלל אם בירך בלשון על קביעת מזוזה על קריאת הלל יצא אבל לכתחלה צריך לברך על כל מצוה ברכה שתקנו לה חכמים וטעם שינוי הנוסחאות בברכת המצות הוא מבואר בראשונים ע"ש:
[כד] סדר רב עמרם גאון. ראבי"ה שם בשם הירושלמי. רמב"ם הל' שופר פ"ג ה"י.
טור
כתב א"ה ויברך שהחיינו ויתקע
ושו"ע ס"ב.
[כה] עירובין מ, ב.
והלכתא: אומר זמן בראש השנה וביום הכפורים.
רמב"ם הל' ברכות פי"א ה"ט.
כל מצוה שהיא מזמן לזמן כגון שופר וסוכה ולולב ומקרא מגילה ונר חנוכה ... מברך עליה בשעת עשייתה שהחיינו.
וכדלעיל סי' תלב ס"ג וש"נ.
ולמה אין מברכין שהחיינו קודם הבדיקה והרי היא מצוה הבאה מזמן לזמן לפי שמצוה זו היא לצורך הרגל לתקן הבית ולבער החמץ מתוכו לצורך המועד לפיכך היא נפטרת בברכת שהחיינו שמברכין ברגל בקידוש לילה:
[כו] רמ"א ס"ב.
ואין חילוק בין אם יברך לעצמו, או שכבר יצא ומברך להוציא אחרים, אפילו הכי מברך התוקע שתי ברכות הנזכרות (ב"י ותה"ד);
ב"י ד"ה כתב הרמב"ם.
כתב הרמב"ם בפרק י"א מהלכות ברכות (ה"י) אחד העושה מצוה לעצמו ואחד העושה לאחרים מברך קודם עשייתה אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות אבל אינו צריך לברך שהחיינו אלא על מצוה שעשה לעצמו עכ"ל נראה מכאן שמי שיצא כבר ידי תקיעה ואחר כך תוקע להוציא אחרים שלא יברך שהחיינו וכן מי שיצא כבר ידי מקרא מגילה וכן מי שאומר קידוש להוציא אחרים והוא אינו רוצה לצאת ידי אותו קידוש כך מצאתי כתוב (מהר"י ווייל דינין והלכות סי' עא) ונראה שזה כדעת תרומת הדשן דבסמוך ואין נוהגים כן ואפשר דהרמב"ם לא איירי אלא במצוה שיש בה מעשה אבל מצוה שאין בה מעשה אלא דיבור או קול מברך שהחיינו אפילו כשעושה אותה לאחרים:
[כז] מ"א סק"ג.
ואין חילוק - וטוב יותר שיברך השומע אלא שאין נוהגין כן (ת"ה) ומשהחיינו לא כת' כלום והרמב"ם כ' שהוא בעצמו יברך שהחיינו וכ"כ מט"מ בשם מהרי"ו וכ"כ הגמ"נ אך הרב"י כת' שאין המנהג כן ועפ"ז כת' רמ"א ההג"ה ונ"ל שמנהג זה הוא לאנשים שאין יודעין אבל מי שיודע יברך לעצמו ב' ברכות ויוצא אליבא דכ"ע וכ"כ בכ"ה דהרמב"ם מיירי דווקא במל בן חבירו או שעושה סוכ' או קובע מזוזה לחבירו וכן עיקר,
[כח] סעיף ו.
יכול אדם לקדש לאחרים אף על פי שאינו אוכל עמהם ואין בזה משום קידוש שלא במקום סעודה כיון שלהשומעים היוצאים ידי חובתן הוא מקום סעודה ומכל מקום כיון שהוא אינו יוצא ידי חובתו בקידוש זה וכן אם כבר קידש לעצמו במקום סעודתו כיון שהוא אינו צריך לקידוש זה אין לו לקדש לאחרים לכתחלה אלא אם כן הם אינם יודעים לקדש בעצמם.
[כט] רמב"ם הל' שופר פ"ג ה"ג.
נמצא סדר התקיעות כך הוא: מברך ותוקע תקיעה ואחריה שלשה שברים א ואחריה תרועה ואחריה תקיעה, וחוזר כסדר הזה שלשה פעמים, ותוקע תקיעה ואחריה שלשה שברים ואחריה תקיעה וחוזר כסדר הזה שלשה פעמים, ותוקע תקיעה ואחריה תרועה ואחריה תקיעה וחוזר כסדר הזה שלשה פעמים, נמצא מנין התקיעות שלשים כדי להסתלק מן הספק.
טור
ויתקע תשר"ת ג"פ ותש"ת ג"פ ותר"ת ג"פ
ושו"ע ס"ב.
ויתקע תשר"ת ג' פעמים, ותש"ת ג' פעמים, ותר"ת ג' פעמים;
[ל] סעי' א-ב.
[לא] כנסת הגדולה הגה"ט.
מ"א סוף סק"ג.
אם ספק לו אם שמע תקיע' או נטל לולב ביום ראשון תוקע ואינו מברך וביום שני א"צ לתקוע (כ"ה ריב"ש) עבי"ד סי' כ"ח ולעיל סי' ס"ז:
[לב] בקונטרס השלחן כתב שכאן מתחיל ס"ז.
[לג] מנהגים (טירנא) ר"ה (ע' צו).
ויהפוך השופר לצד ימינו כמו שנאמר (זכריה ג, א) (קיט) והשטן עומד על ימינו לשטנו. ש' ו' פ' ר' ר"ת אין שטן ואין פגע רע.
רמ"א ס"ב.
[לד] מ"א סק"ד.
בצד ימין - של פיו, משום דכתיב והשטן עומד על ימינו לשטנו וכתב בשל"ה שכן נכון ע"פ הקבלה דלא כלבוש ובהג"מ כתב ולא בשמאל מפני שהתפילין של יד מגינה [אגודה] ואם כן אטר יש לתקוע בימין דידיה עסי' כ"ז ס"ו:
[לו] זכריה ג, א. מנהגים שם. מ"א שם.
[לז] ראה ר"ה טז, רע"ב.
אלא: למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין, ותוקעין ומריעין כשהן עומדין? כדי לערבב השטן. ואמר רבי יצחק: כל שנה שאין תוקעין לה בתחלתה - מריעין לה בסופה. מאי טעמא - דלא איערבב שטן.
לקמן סי' תקצב ס"ז (במוסגר).
כדי לערבב את השטן (פירוש כדי שיתערבב מיד בתקיעות שלפני התפלה ולא יקטרג בתפלה)
משנה ברורה שעה"צ אות יח.
מגן אברהם. ומגן אברהם כתב עוד טעם, משום דבשמאל התפילין מגינין, וסים, ואם כן איטר יד יש לתקוע בימין דידיה. ולא העתקתי בפנים, דאפשר דלטעם הראשון לא שייך זה [וקרוב לומר שמפני זה לא העתיק הגר"ז החילוק דאטר], ועוד דהחמד משה כתב דלאו דוקא שהתפילין של יד של התוקע מגינה, אלא תפילין דעלמא מגינים על מדת שמאל שהוא הדין, ולפיכך אין חילוק בין איטר לאחר, וכן נראה מהכוונות, עד כאן דבריו:
לקו"ש חכ"ד ע' 223 והערה 18.
שלחן המלך ח"ב ע' קצג-קצד.
[לח] רוקח סוס"י רא.
ולפי שכתוב עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר צריך לזקוף השופר ולא למטה על שם עלה אלהים בתרועה
מהרי"ל הל' שופר (ע' רפח).
וצריך להפוך פי השופר למעלה משום שנא' עלה אלהים בתרועה (תהלים מז, ו).
רמ"א ס"ב.
וכן יהפוך השופר למעלה, שנאמר: עלה אלהים בתרועה (תהילים מז, ו') (רוקח ומהרי"ל).
[מא] מ"מ פ"ג הי"א בשם רבנו האי.
זה שתוקע כשהן עומדין וכו'. כ"כ הגאונים וכך אמר רבינו האי ז"ל המנהג בישראל שהתוקע בזמן שהצבור יושבין ומברך קודם התקיעה הוא התוקע על סדר הברכות כשהן עומדין וא"צ ברכה ואם נאנס הראשון ואינו יכול לתקוע שוב אין השני צריך לברך ע"כ:
ראבי"ה סי' תקנב (ע' 263) בשם כמה פוסקים.
ועוד ישיבני מורי. העומד לקרות בתורה ומברך ברכה שלפניה והתחיל לקרות וכשקרא מקצת פסוקים פסק ודיבר או דברי תורה או דברי חול ואחר כך חזר לקרות וסיים הפרשה ממקום שפסק. ואומר אני כי לא יצא ידי חובתו מברכה ראשונה, שהרי כשמפסיק בנתים הסיח דעתו מברכה ראשונה, וכשחזר לקרות היה לו להתחיל ולברך ברכה שלפניה, דגרסינן בפרק הקומץ אמר רב חסדא סח בין תפלה לתפלה חוזר ומברך, ומקשינן סח אין לא סח לא והא אמרינן משמיה דרבי יוחנן על תפילין של יד אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו להניח תפילין (של יד) על של ראש אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות תפילין, ומשני לא סח מברך אחת אי סח מברך שתים תניא סח בין תפלה <לתפלה> עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה, והא הכא אף על גב דתפילין של יד אינה מעכבת את של ראש וכן של ראש אינה מעכבת <את> של יד, כשסח הוי היסח הדעת מברכה ראשונה וצריך לברך ברכה שניה, הבא נמי מי שקרא בתורה שלשה פסוקים יצא ידי קריאה, ואם רצה להוסיף יוסיף, הרי כשקרא שלשה פסוקים ראשונים וסח בנתים וחזר וקרא פסוקים אחרונים הסיח דעתו מברכה ראשונה וצריך לחזור ולברך לפניהם, שהרי פסוקים אחרונים מעכבים את הראשונים, דכל אחת פרשה בפני עצמה, ובשלא סח מברך אחת וכשסח מברך שתים, ומיהו לא עלה למנין השבעה שצריכין לקרות בתורה כי אם באחד, שהרי לא עשה לפסוקים הראשונים ברכה של אחריהם כתקנת חכמים. ותו גרסינן בפרק אין עומדין (ו)בירושלמי רבי בא בריה דרבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן היה קורא בספר תורה ונשתתק זה שהוא עומד מתחתיו מברך ומתחיל ממקום שהתחיל הראשון אין תימא ממקום שפסק הראשון הפסוקים הראשונים נתברכו לפניהם ולא לאחריהם אחרונים נתברכו לאחריהן ולא לפניהן וכתיב תורת ה' תמימה שתהא כולה תמימה, זהו לשון הירושלמי. והא הכא שנשתתק אין לך היסח הדעת גדול מזה וצריך השני לחזור ולברך ברכה שלפניה, הכא נמי לא שנא. ואין לחלק בין אדם שסח בינתים לשני בני אדם, שהרי המברך והקורא בתורה מוציא את הרבים ידי חובתן וכשהוא מברך ואנו עונין אחריו אמן הרי הוא כמו שאנו מברכין וקורין והוי כאדם אחד שקורא ופסק וסח שצריך לחזור ולברך. אבי מורי:
אשר כתב חביבי על סח בקריאת התורה והביא מסח בין תפלה לתפלה ומשנשתתק בירושלמי, שניהן אינן דומין זה לזה, דסח בין תפלה היינו טעמא דצריך לחזור ולברך משום שהן מצוה אחת ופעמים הן שתי מצות, דאמרינן תפילין של יד אינה מעכבת של ראש ושל ראש אינו מעכבת של יד, הרי כל אחת מצוה באפי נפשה, הלכך מברכין על של יד להניח תפילין (ואם סח בינתים) שהיא תחלה, ועל של ראש שהיא גמר מצוה מברכין על מצות תפילין, (ו)אם סח בינתים. והיינו טעמא בשלא סח בינתים מברך אחת, משום דעשאן מצוה אחת ואין צריך אלא ברכה אחת, אבל סח בינתים עשאן שתי מצות, ומשום הכי צריך שתי ברכות על כל מצוה ומצוה, ולא משום היסח הדעת. ונשתתק בדין הוא דצריך ברכה העומד במקומו, שהרי איך יוצא בברכה שבירך חבירו. אבל הכא שבירך וקרא אם הסיח דעתו אמאי יחזור ויברך, והא תנן בקריאת שמע בפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב <באמצע> מפני היראה, אף על פי שהפסיק והסיח דעתו מפני היראה אפילו הכי אין צריך לחזור ולברך ברכות שלפני קריאת שמע כבתחלה אלא [קורא] ממקום שפסק הוא בתחלה. וכן אמרינן המהלך במבואות המטונפות אם הפסיק כדי לגמור את כולה חוזר לראש, ואפילו [הכי] ברכות אין צריך לברך כבתחלה, והכא שסח לא הפסיק כדי לגמור את הכל אין צריך אף להתחיל. ואי קשיא הך קשיא, דאמר סח בין תפילה לתפילה חוזר עליה מעורכי המלחמה, אם בעבירה קלה כזאת שאינה אלא מדרבנן חוזר, אם כן אין לך אדם בישראל שילך למלחמה וכולם יחזרו, שהרי אין אדם צדיק בארץ אשר לא יחטא +קהלת ז' ב'+. והכי אמרינן בסנהדרין מדאיקבור צדיקים והלא אין צריכין כפרה, ומשני אין לך צדיק שאין צריך כפרה, ואם כן כולם יחזרו מעורכי המלחמה. ואתה תאזור מתניך ותשיב שערה המלחמה. רבינו אפרים:
תשובה דרבינו מורי אבי זצ"ל. ומה שהשיב לי מורי על סח בקריאת התורה שאין לדמותו לנשתתק דצריך ברכה העומד במקומו, דהאיך יוצא בברכות חבירו, אומר אני שיוצא בברכת חבירו היכי דלא סח. דתניא בתוספתא דמגילה, ומייתי לה בירושלמי, מעשה ברבי מאיר שקראה מיושב בבית הכנסת של טבעין ונתנה לאחר וכו', ומקשין בירושלמי זה קורא וזה מברך אמר רב ירמיה מכאן שהשומע כקורא, הרי לך שיוצא אדם בברכת חבירו, ואין חילוק בדבר בין יחיד שסח בינתים לשנים שנשתתק הראשון והשני בא לקרות. וזכור אני שהייתי בריגינשבורג מציק מים על ידיך ראיתי בראש השנה שבירך רבי ברוך בר' יצחק לפני תקיעות שופר מיושב והתחיל לתקוע ולא יכול לסיים מפני עייפות ושלח השופר לאחיו רבי מתתיהו וסיים כל הסדר בלא ברכה ולא ראיתי אותך ושאר רבותי הר"ר יצחק והר"ר משה זצ"ל שהייתם מוחים בידו. ולא זכיתי לדבר עמכם [מ]אין הרגלים, וכשהחזרתי לביתי ודברתי עם קרובי הר"ר שב"ט זצ"ל, והביא מכאן ראיה, דכי היכי דהשומע כקורא הכי נמי שומע כתוקע, וכיון שאם היה משלים הראשון לא היה צריך ברכה הכי נמי השני. ועתה שמתי אל לבי שאינו ראיה משם, דשמא רבי מאיר בירך ברכה ראשונה וקרא כל המגילה ולא הפסיק, וברכה אחרונה שעשה השני אינו עיקר, דבמנהגא תליא מילתא. ולי נראה להביא מירושלמי מהיה קורא בתורה ונשתתק, שמשמע שהשני צריך לחזור ולברך ולהתחיל ממקום שהתחיל הראשון, דכתיב תורת ה' תמימה שתהא כולה תמימה, ומשמע דוקא (גבי קריאת) גבי קריאת התורה דכתיב תמימה צריך להתחיל ולברך, אבל שאר מצות לא דליכא להוכיח מקריאת שמע דבפרקים שואל מפני הכבוד ובאמצע מפני היראה, <ומיכן באתה לדקדק אף על פי שהפסיק והסיח דעתו מפני היראה> אין צריך לחזור ולברך ברכות שלפני קריאת שמע כבתחלה אלא ממקום שפסק מתחיל, ואומר אני שאין לדמות, כמו שכתבתי, דהא כתיב תמימה, מה שאין כאן בשאר מצות. ותו דגרסינן בירושלמי בפרקים שואל מפני הכבוד וכו' אמר רבא זאת אומרת שאין הברכות מעכבות, פירוש מדקאמר שואל דמפסיק ואין צריך לחזור ולברך אלמא שאין הברכות מעכבות, אמר רבי יוסי אם אמר את שהוא צריך לברך, פירוש לעולם אימא לך שצריך לברך, ברך כמו שכיון לבו בכולן התיבון ואינו מפסיק לא תניתה הכא אף על גב דלא תניתה צריך לברך, אלמא שצריך לברך אף בקריאת שמע:
תשובת רבינו אפרים ב"ר יצחק. ואשר כתבת חביבי על סח בקריאת התורה, אומר אני דיוצא בברכת חבירו אם לא הסיח מדעתו ואיני יודע (אם) אם אתה סותר דברי או מודה. שאני אמרתי כמו כן שיוצא היכי שלא נשתתק אלא סח ואפילו הסיח דעתו כדמוכח בקריאת שמע, ואתה אומר התם כתיב תמימה, וכי קריאת שמע לאו תורה היא, ואם כן התם נמי כתיב תמימה. ועד שאתה בא לחלק בין (קריאת מגילה) (ל)קריאת התורה לקריאת שמע תעיין במגילה דקא פריך לימא דקסבר התורה כולה בכל לשון נאמרה דאי בלשון הקדש למה לי [וכו'] והא שמע מינה דקריאת שמע בכלל כל התורה, והכי נמי גרסינן בברכות. ועוד שכתבת אין חילוק בין יחיד לשנים, אם כן אין חילוק בין הסיח דעתו ללא הסיח דעתו ומה ראיה הבאת מן התוספתא ומירושלמי ליחיד שסח בקריאת התורה, [אותו] חידוש היית מוצא בכל יום שאתה מברך ואחרים יוצאים, דהא תנן כל המצות כולן אף על פי שיצא מוציא, כל שכן אותו שלא יצא, שמע מינה שומע כעונה, זהו חידוש שמצאת בתוספתא ובירושלמי. ובין תבין את אשר לפניך. הילכך התוקע הוא מברך הואיל ומוציא את הרבים בברכתו ובתקיעתו, ואמאי צריך לברך פעם אחרת, שהרי כל הברכות אף על פי שיצא מוציא, וכל שכן היכי שלא יצא, והיינו טעמא דשופר והיינו טעמא דמגילה, הילכך במגילה נמי הואיל והמברך והקורא מוציא את הרבים ידי חובתן אין צריך אחר לברך, אבל המברך הקורא בספר תורה אינו מוציא את הרבים ידי חובתן בברכתו, שהרי כל אחד ואחד צריך לברך ולקרות, הילכך אם נשתתק צריך אחר לברך, אבל היכא דסח אפילו הסיח דעתו אין צריך לברך. ואשר כתבת ברכות אינן מעכבות משמע לך פירושו שאין צריך לברך, תרתי דסתרי אהדדי: אפרים.
תשובה. אישתמטתיה למר דתנן בפרק שלישי דמגילה הפותח וחותם בתורה מברך לפניה ולאחריה, ואמרינן בגמרא תנא פותח מברך לפניה וחותם מברך לאחריה והאידנא דקא מברכי כולהו לפניה ולאחריה תקינו רבנן משום הנכנסין ומשום היוצאין, אלמא אי לאו משום הנכנסין והיוצאין יוצאין כל השבעה בברכות הראשון, משמע שמוציא את הרבים. והיכא שנשתתק ליכא למיחש משום הנכנסין ומשום היוצאין דקלא אית ליה: אבי מורי.
רא"ש פ"ד סוס"י יא.
ואם התחיל לתקוע ועף והוצרך אחר לגמור מתחיל ממקום שפסק ואינו צריך לברך כיון ששמע ברכת הראשון.
טור בשם ר"י.
ואם התחיל ולא יכול להשלים כתב ר"י דבר פשוט הוא שמשלים אחר ואפילו ג' וד' ודי בברכה שבירך הראשון כי הראשון מברך בשביל כל הצבור ותוקע ולמה יברך השני.
שו"ע ס"ג.
אם התחיל לתקוע ולא יכול להשלים, ישלים אחר ואפילו ג' או ד'; ודי בברכה שבירך הראשון, והוא שיהיו שם התוקעים האחרונים בשעת ברכה;
[מב] רא"ש שם.
ואף אם לא יכול המברך לתקוע כלום נפטר התוקע בברכת המברך:
טור
ואפילו אם בירך ולא יכול לתקוע כלל השני תוקע בלא ברכה וברכה לבטלה לא הוי כיון שיוצא בתקיעת השני.
ושו"ע שם.
ואפילו אם בירך ולא יכול לתקוע כלל, השני תוקע בלא ברכה ולא הויא ברכה לבטלה.
[מג] טור ושו"ע שם.
[מד] ראה ב"י ד"ה ומ"ש רבנו וברכה.
ומ"ש רבינו וברכה לבטלה לא הוי כיון שיצא בתקיעת השני. נראה לי דהכי קאמר ברכה לבטלה לא הוי כיון שהשני יוצא בברכתו אלא שתלה הדבר בשיוצא בתקיעת השני ולא דק דכיון שהשני יוצא בברכתו אף על פי שלא יצא הוא בתקיעת השני כגון שיצא והלך לו או שסתם אזניו ולא שמע התקיעה לא היתה ברכתו לבטלה:
לבוש ס"ג.
אם התחיל אחד לתקוע ולא יכול להשלים, ישלים אדם אחר ואפילו שלשה וארבעה, ודי בברכה שבירך הראשון, שהרי הראשון בירך בשביל כל השומעים, והוא שהיו אלו התוקעים שם בבית הכנסת בשעה שבירך הראשון ויצאו בברכתו,
[מה] ב"י סוד"ה ואם.
ומשמע דהיינו דוקא כשהיה שם התוקע בשעת הברכה אבל אם לא היה שם באותה שעה צריך הוא לברך בודאי:
וראה לעיל סי' רסג קו"א סק"ה סוד"ה ומיהו.
ולפי זה מבואר מדעת הרא"ש וטור דהם חייבים בברכה, והטעם משום דהם מצווים במצוה זו מדין ערבות (לכך הם צריכים לברך אשר קדשנו במצותיו וצונו. משא"כ בריש סי' ק"מ שאינו מברך וצונו שכבר בירך בשחר, אלא משום כבוד התורה לבד תיקנו לברך לכל קריאה וקריאה, עיין במ"ש סימן קמ"ג להשו"ע וט"ז, וכיון שהוא גומר קריאתה דיו בברכת האחת), ואף שהבעל הבית נפטר בברכה אחת לכל החדרים מכל מקום הן צריכים לברך על מצות שעושין שהם חייבים בעשייתם, דמה לי שחייבים מחמת עצמן ומה לי שחייבים מחמת ערבות, שהרי המחויב מחמת ערבות נקרא מחויב בדבר להוציא אחרים ידי חובתן המחוייבים מחמת עצמם כמ"ש הרא"ש פ"ג דברכות, א"כ למה לא יברך על חיוב זה כמו שמברך המחויב מחמת עצמו. וכן משמע מסתימת לשון הב"י בסי' תקפ"ה, דדוחק גדול לאוקמי שלא היה בשעת הברכה והיה בתחלת התקיעות, דהוה ליה לפרש, אלא ודאי אף שלא היה בתחלתן ויצטרך אח"כ לשמוע על הסדר או ששמע כבר אפילו הכי מברך עכשיו, דלא כעולת שבת שם.
ולהכי אין למחות ולבטל המנהג שנהגו בהדלקת הנרות, כיון שיש להם על מי שיסמכו. אבל גבי שופר ובדיקת חמץ שאין שם מנהג העתקתי דברי העולת שבת והחק יעקב, כיון שלא מצינו לאחרונים שיחלקו עליהם בפירוש, וגם ספק ברכות להקל, ובפרט שכן הוא מוכרח לדעת הש"ע כמ"ש בסימן תל"ב:
[מו] עולת שבת ס"ב.
אליה זוטא סק"ד.
משמע דאם לא שמע הברכה צריך לברך, מיהו אם יצא כבר אף שלא שמע הברכה זו אין צריך לברך כנ"ל,
וכ"ה לעיל תלב ס"ט
וכל זה לכתחלה אבל בדיעבד שעברו והפסיקו בין שמיעת הברכה לתחלת הבדיקה או אפילו לא שמעו כלל את הברכה מבעה"ב אינן צריכים לברך על בדיקתם כיון שהם עצמם אינם חייבים בבדיקה זו ואינן בודקין אלא כדי לפטור את בעה"ב מחיובו וכיון שבעה"ב בעצמו אם היה בודק גם אותן המקומות שבני ביתו בודקין לא היה מחויב לחזור ולברך על אותן המקומות כיון שכבר בירך פעם אחת לפיכך גם בני ביתו שעושים שליחותו אינם חייבין לברך ומכל מקום לכתחלה אין להם לבדוק בלא שמיעת הברכה שהרי הם עושים מצוה ואין לעשות מצוה בלא ברכה לפניה:
וקו"א שם ס"ק ב (שמוכיח מכאן גם לענין בדיקת חמץ),
ודעה הא' דלעיל סי' רסג סט"ו
(בד"א כשאוכלת משלה אבל אם היא סמוכה על שלחן בעל הבית אינה יכולה לברך שם אלא אם כן החדר מיוחד לה או לבעלה שאם לא כן אינה חייבת כלל להדליק שם שאין חיוב נר שבת חל עליה כלל לפי שהיא בכלל בני ביתו של בעל הבית ונפטרת בנרו ואף אם בעל הבית מצוה לה להדליק ועושה אותה שליח לפוטרו מחיובו שהוא חייב להדליק שם לפי שמשתמש שם בשבת אפילו משתמש שם צרכי אכילה ואפילו אם הוא או מקצת בני ביתו אוכלים שם מכל מקום כיון שהוא או אשתו בירכו במקום אחד ונפטר בברכה זו לכל החדרים שחייב להדליק שם כמו שנתבאר למעלה א"כ גם שלוחו אינו יכול לברך שם ויש חולקים על זה וכן נתפשט המנהג במדינות אלו):
וקו"א ס"ק ה.
וראה דעה הב' שם, שגם המחויב לתקוע להם מדין ערבות חייב בברכה (אף שהם כבר בירכו). ומסיק שלא למחות ביד המברכות בהדלקת הנרות, משא"כ בשופר ובדיקת חמץ שאין שם מנהג יש לנהוג שאין לברך.
ועוד אופן מבואר לעיל סי' תלב בקו"א שם בהג"ה, שמה שהתוקע כבר שמע התקיעות עם הברכה מועיל גם לתקיעות אלו.
וראה קובץ יגדיל תורה (נ.י.) ב ע' לח. ו ע' נו.
[מז] דרכי משה ס"ק ב.
נוהגים שהחזן המתפלל שחרית מקרא לפני התוקע מלה במלה סדר התקיעות כדי שלא יטעה בתקיעתו ומנהג יפה הוא:
רמ"א ס"ד.
נוהגין להקרות לפני התוקע סדר התקיעות מלה במלה כדי שלא יטעה, ונכון הוא.
מ"א סקי"א.
להקרות - המתפלל שחרית מקרא להתוקע (ד"מ) גם תקיעה ראשונה יקרא לפניו (של"ה) ע' סי' קכ"ח סי"ג: פעם א' לא היו יכולים לתקוע והפך השופר וקרא לתוכו ויהי נועם ושוב יכלו לתקוע (מט"מ מהרי"ל) וטוב שיהיה התוקע יודע לכוין הסודות ואם לא אזי עכ"פ יהיה המקרא יודע וכשמקרא יכוין הסודות של"ה:
ומנהג חב"ד שאינו מקריא בדיבור אלא מורה באצבעו בסידור (ספר המנהגים – חב"ד ע' 56).
[מח] סעי' טו-יט (אם טעה בסדר התקיעות).
[מט] טור בשם אחיו ה"ר יחיאל (ר"ח).
מסתברא שאם ש"צ יודע לתקוע הרשות בידו אלא מנהג הראשונים שהיו זריזין במצות ומחבבין אותן כל אחד ואחד נוטל חלקו כדי לקבל שכר וכ"כ אחי ה"ר יחיאל ז"ל
מרדכי כתובות פרק אע"פ רמז קפט בשם ה"ר ברוך.
מיחזי כשכר שבת פסק הרב ר' ברוך מכאן יש לי חשש על החזנים שמשכירים אותם להתפלל בשבת והרב ר' שמואל [*בני] אומר *דאין איסור דהא נותנין לו שכר לקיים המצוה להתפלל:
[נ] סעיף יא. ושם הביא שיש אומרים שבמקום מצוה לא גזרו (כדעת המרדכי כתובות רמז קפט בשם ה"ר שמואל) ושכן המנהג להקל.
וראה גם לעיל סי' תקכו סי"ד.
וכן אם אי אפשר למצוא מי שיחפור לו קבר אלא אם כן יקצצו לו שכר מותר לקצוץ לו אבל החופר הוא נקרא פושע שמונע את עצמו מהמצוה עד שיקצצו לו שכר ביום טוב.
אבל אם אין קוצצין לו שכר ביום טוב יש מי שמתיר לו לאחר יום טוב ליטול שכר טרחו ואף על פי שאסור ליטול שכר שבת ויו"ט שלא במקום מצוה מכך מקום במקום מצוה יש מי שמתיר כמ"ש בסי' ש"ו לכן אין למחות ביד מי שמיקל לעצמו כמ"ש שם:
וראה חקרי הלכות ח"א לב, ב.
[נא] פסחים נ, ב (שכר המתורגמנין).
תנו רבנן, ארבע פרוטות אין בהן סימן ברכה לעולם: שכר כותבין, ושכר מתורגמנין, ושכר יתומים, ומעות הבאות ממדינת הים.
ב"י ד"ה ולא ידעתי (לדעת המתירים).
ולא ידעתי מאין מצאו להם היתר זה כי נראה לי שאסור כדתניא השוכר את הפועל וכו'. המרדכי כתב בסוף פרק אף על פי (סי' קפט) אהא דקאמר התם (כתובות סד.) מיחזי כשכר שבת מכאן פסק הרב ר' ברוך יש לי חשש על החזנים ששוכרים אותם להתפלל בשבת וה"ר שמואל אומר דאין איסור דהא נותנין שכר לקיים המצות להתפלל עכ"ל ויש לתמוה על ה"ר שמואל דאטו כדי לקיים המצות נחלל שבת ויש לומר דבגמרא איתא הא על מורד ומורדת דקא בעי מאי שנא איהו דיהבינן ליה דשבת ומאי שנא איהי דלא יהבינן לה דשבת ומשני איהי דמיפחת קא פחית לא מיחזי כשכר שבת איהו דאוסופי קא מוספא מיחזי כשכר שבת ופירש רש"י כשכר שבת וגזירה משום מקח וממכר ושכירות עכ"ל ומשמע דאפילו אי הות מוספא ליכא איסורא אפילו מדרבנן דהא מקח וממכר גופיה לא מיתסר אלא מדרבנן והיכי גזרינן במורד דאוסופי מוספא אטו מקח וממכר ה"ל גזירה לגזירה אלא ודאי לית ביה איסורא כלל אפילו מדרבנן אלא דלתקן להוסיף לכתחלה לא רצו חכמים משום דהוה מיחזי לאינשי כשכר שבת וכן משמע בפרק מקום שנהגו (פסחים נ:) דתנו רבנן ארבע פרוטות אין בהם סימן ברכה לעולם וחד מינייהו שכר מתורגמנין ומפרש טעמא משום דמיחזי כשכר שבת ואם איתא דהוה שום צד איסור בדבר לא הל"ל אין בהן סימן ברכה דמשמע דלית בהו איסורא אלא שאין רואין סימן ברכה ועוד דמשמע שהיה דרכם לשכור מתורגמנין בשבתות וימים טובים להשמיע הדרשה לרבים וטעמא כדפרישית דכיון שאינו שוכר אותו בשבת עצמה אלא מערב שבת שוכר אותו שאין איסור בדבר אלא שיש לחוש לכתחלה היכא דאפשר ובמקום מצוה לא חששו כלל וזהו דעת ה"ר שמואל שכתב דאין איסור דהא נותנים שכר לקיים המצות כלומר כיון דאין איסור בדבר כלל אלא חששא בעלמא כיון דלקיים המצות הוא שרי ושלא כדברי הרב ר' ברוך וה"ר יחיאל כנ"ל:
שו"ע ס"ה.
הנוטל שכר לתקוע שופר בר"ה, או כדי להתפלל או לתרגם בשבתות וי"ט, אינו רואה מאותו שכר יב סימן ברכה.
מ"א ס"ק יב (לדעת המתירים).
סימן ברכה - אבל איסורא ליכא כיון דצורך מצוה הוא:
וכ"ה לעיל סי' שו (לדעת המתירים).
[נב] ראה לעיל סי' רנא ס"א.
אסרו חכמים לעשות מלאכה בערב שבת וערב יום טוב מן המנחה ולמעלה וכל העושה אינו רואה סימן ברכה לעולם מאותה מלאכה שמה שמרויח בה מפסיד כנגד זה ממקום אחר.
סי' תסח ס"ג וש"נ.
ולפיכך העושה מלאכה בזמן הזה מחצות ואילך משמתין אותו כדין העובר על דברי חכמים וגם אינו רואה סימן ברכה מאותה מלאכה לעולם שמה שהוא משתכר במלאכה זו יהיה לו הפסד כנגדה במקום אחר:
.JPG)
