X

בשו"ע אדמו"ר הזקן[1] – ע"פ ה'מגן אברהם'[2] – נפסק כי בימי ספירת העומר נהגו שלא לערוך שמחה עם ריקודים ומחולות. אך דין השירה והנגינה – ללא ריקודים ומחולות – דינה לא נתפרש בזה כלל ועיקר.

[וכן בימי בין המצרים, הנה עד ראש חודש מנחם אב, שהרמ"א מחמיר שלא לעשות שמחת נישואין (דלא כהמחבר)[3], מוסיף על זה המג"א[4] "ונראה לי דאסור לעשות ריקודין ומחולות מי"ז תמוז ואילך"].

הפוסק הראשון[5] שבדבריו מצינו איסור לנגן בכלי נגינה, הרי הוא מרן 'ערוך השולחן' בדיני ספירת העומר[6] וז"ל: "ומותר לעשות סעודה, אך לא בריקודין ומחולות. וכל שכן שאסור לזמר בכלי זמר".

מסידור ודיקדוק לשונו ברור, כי הוא לא בא לחדש דין וגזירה נוספת על דברי המג"א. לסברתו, האיסור לנגן בכלי נגינה יוצא הוא ב"כל שכן" מאיסור הריקודים ומחולות. (ואחריו פסקו כן כמה אחרונים בפשיטות).

אולם לכאורה על פסק זה דערוה"ש יש להשיב מכמה וכמה פנים, הן בסברא והן במה דקיימא לן בהלכה פסוקה:

1. נראה, שהקל וחומר של ערוה"ש, ללמוד מריקודים לנגינה אינו מוכרח. ואדרבא, כיוון שמיירי כאן בהגבלה על שמחה, באנו לדון אימתי השמחה גדולה יותר, האם בריקודין ומחולות לבדם או בכלי זמר לבדם, לכאורה הדעת נוטה לסברא הפוכה: ריקודין ומחולות היא שמחה יתירה, שנגלית בחיצוניות ופורצת עד הרגליים כו', לעומת זאת נגינה (גם בכלי) היא שמחה מופנמת ומבוקרת ביחס לריקוד, כאשר כולם יושבים במקום (ראה בזה לקו"ש חלק ל"ז עמ' 82). אשר ע"פ סברא יוצא, שהאוסר כלי זמר בספירת העומר הוא משום "גזירה" שמא יבוא לידי ריקודין ומחולות. וסייג כזה לא נתפרש בשום אחרונים, גם לא בערוה"ש.

2. הנה גם אם תמצי לומר שהקל וחומר של ערוה"ש (מריקודים ומחולות לכלי זמר) הוא מכוון על פי סברא, צע"ג מדוע לא נתפרש האיסור בנושאי כלי השו"ע ובפוסקים שלפניו, וידוע הכלל (כללי הפוסקים וההוראה להרב פרקש, כללים כ"ג-כ"ה) שאין לנו לחדש מעצמינו דין שלא נתפרש מפורש בדברי הפוסקים. כלי זמר זה לא דבר שנתחדש בימי בעל ערוה"ש, והי' גם בימים קדמונים ביותר, והי' להו להפוסקים לפרש חידוש זה.

- ה'נטעי גבריאל' (בין המצרים ח"א פט"ו) ביאר את שתיקת השו"ע כאן (גבי ימי ספיה"ע וביהמ"צ), משום שנתפרש בשו"ע סימן תק"ס שבזמן הזה נאסרה השירה גם במשך כל השנה זכר לחורבן המקדש, ובמילא אין צורך לכופלו שוב בדין ספה"ע.

אולם שוברו בצידו, כיון ששם (בסימן תק"ס) ישנו היתר לצורך מצוה וכו' – הרי לדבריו אותו ההיתר של כל השנה יהיה גם בימים אלו, ועדיין קשה מדוע לא נתפרש לאיסור (מוחלט) בנו"כ השו"ע כאן בדין ספירת העומר.

3. ראיה מוצקת מחלילין בהם נהגו להספיד בישראל בזמנים קדמונים, כמובא בכמה מקומות במשנה[7] ונזכר בכמה מקומות בשולחן ערוך[8]. הרי לנו שאין הבעיה בעצם כלי הנגינה בזמן אבילות מצד הגבלת השמחה (כפי שהיה מורה לכאורה פשטות לשון ערוה"ש), כי אם תלוי מה מנגנים ובאיזה אופן וכו'. ושוב נמצא כי אין לקבל את דברי ערוה"ש ש"אסור לזמר בכלי זמר" כפשוטם.

4. חשוב לציין כי מכללי היסוד בדינים אלו הוא, שבמקום שישנם חלוקי דיעות – 'הלכה כדברי המיקל באבל' (מו"ק יח, רע"א). וראה אוצר הלכה ומנהג – יורה דיעה (היכל מנחם) במקומו, שכן הוא גם ע"פ רוחניות הענינים[9]. מה גם שלכאורה אפילו בשאר דינים לא מצינו מי שיפסוק כדעת ערוה"ש במקום שהוא יחידאה בשיטתו.

5. הנה גם החושש לשיטת ערוה"ש – כתבו האחרונים להקל בזה באופנים הבאים:

א. בשמיעה על ידי הקלטה[10]; כל שכן אם אין זה אלא ל"מוסיקת רקע".

ב. מפני מרה שחורה, דכאון או עצבות השורה על האדם (היינו "לצורך רפואה")[11];

ג. לצורך פרנסה[12], כגון ללמד נגינה, וכן ללמוד נגינה, כיון שאינו מתכוון לשמחה. ומטעם זה יש להתיר לנגנים מקצועיים אף לעשות 'חזרות'[13].

ד. ב"ניגוני דביקות" ו"ניגוני געגועים" וכיו"ב[14]. ובזה יש להעיר מפתגם כ"ק אדמו"ר הצמח צדק[15] אודות חסיד שראוהו שר ניגון בתשעה באב, שאצל חסיד "הניגון איננו שמחה (והבכיה איננה עצבות)". על יסוד זה יש לכאורה תוספת קולא בנידון ניגוני החסידים המקוריים, משום שאין עניינם שמחה כי אם דרך בעבודת השי"ת. ולהעיר ג"כ ממענה כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו לר' ניסן נעמנוב אודות חתונה בשנת האבילות אחר הסתלקות כ"ק אדמו"ר הריי"צ: "לפי עניות דעתי ישמח את החתן וכלה בניגוני חב"ד וכיו"ב"[16].

והנה אחרי כל זה, גם אם יסכימו עמדי חבריי בדין תורה, מכל מקום אריה הוא דרביעא על פסק דין להתיר שמיעת ניגונים. והוא דברי כ"ק אדמו"ר, כי "אין זה כלל עניינם של חב"ד להתיר מה שאחרים נוהגים בהם להיפך בעניינים אלו"[17].

להרחבת הנושא ראה "נגינה לאור החסידות" פרק הלכות נגינה.

(הכותב הוא מחב"ס "נגינה לאור החסידות" ו"לנגן בהיכלו")