נאמר בתורה (פ' אמור כג, יד): "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה, עד הביאכם את קרבן אלקיכם", שהוא איסור אכילה מהתבואה החדשה – מחמשת מיני הדגן – עד הקרבת העומר למחרת הפסח בט"ז בניסן.

            בזמן שבית-המקדש היה קיים הותרה אכילת ה"חדש" מיד עם הקרבת העומר, אבל עכשיו שאין לנו קרבן, הרי עצם היום מתיר – כשיעבור היום כולו. ובחו"ל – עד שיעבור יום י"ז בניסן (שו"ע אדמו"ר תפט, כט).

            גם הקצירה נאסרה עד קצירת העומר, אבל אנו נעסוק עתה רק באיסור אכילת ה"חדש".

בחוץ-לארץ

            בארץ-ישראל, שבה עונת הקציר נפתחת בקציר השעורים שהוא בתקופת הפסח ומסתיימת לפני חג השבועות, אין כל בעיה מיוחדת בשמירת איסור ה"חדש". אך לא כן הוא בחו"ל[1]; וכדברי אחד המדברים בענין זה: "אשר בארצות הללו [רוסיא ופולין] נשתנו עלינו סדרי בראשית, שזמן הקצירה הוא קודם חג הסוכות, ונתארך עלינו איסור חדש קרוב לשלושה רבעי שנה".

            ואם במדינת אשכנז וגלילות פולין הסמוכים לה – שברוב השנים עונת הזריעה היא קודם הפסח – היו שצידדו להיתר בתבואה שאין יודעים החדשה היא אם ישנה, אבל ברוסיא ובליטא עונת הזריעה היא כמעט תמיד אחרי הפסח, וכל התבואה המקומית היא ודאי "חדשה"!

            גם ברחבי אמריקה יש מיני דגן שרובם או כולם נזרעים בקיץ, וכן באנגליה ובמדינות נוספות.

            מציאות זו השפיעה על ההנהגה בפועל, והיא מבהירה את הנתונים והביאורים שכותב אדמו"ר הזקן בשו"ע (תפט, ל): "ועכשיו אין העולם נזהרים כלל באיסור חדש, ויש שלימדו עליהם זכות" – במקומות שאין וודאות האם התבואה הנקנית חדשה או ישנה.

אך גם במקומות שרוב התבואה (במינים מסויימים) היא חדשה "כגון במדינות פולין.. אע"פ כן אין רוב העולם נוהגין שם איסור חדש, ויש שלימדו עליהם זכות" – מפני שעיקר שתייתם הוא מהשיכר הנעשה מאותם מינים, לפיכך הם סומכים על דעתם של כמה מרבותינו הראשונים שה"חדש" בחו"ל הוא רק מדרבנן, ורבנן גזרו רק במקומות הסמוכים לארץ-ישראל. "ויש שלימדו עליהם זכות אחר, שסוברים שחדש אינו נוהג אלא בתבואה שהיא של ישראל בשעת קצירה, אבל לא בשל גויים".

דעת אדמו"ר הזקן והצ"צ

אך למעשה – ממשיך אדמו"ר הזקן – "כל בעל נפש לא יסמוך על המתירים הללו, ויחמיר לעצמו בכל מה שאפשר לו, כהסכמת רוב הראשונים והאחרונים, שהחדש נוהג מן התורה אף בחו"ל ובכל מקום אף בשל גויים, כי כן העיקר".

להלן נראה, כי בדרך-כלל דוקא החסידים הם שהקילו ב"חדש"; אבל – שלא כבמקרים אחרים– אין לומר שמנהגם של אדמו"ר הזקן (וחסידיו) לא היתה כפי שהוא עצמו נטה בשו"ע להחמיר, ובמקרה זה גם ה"תורה שבעל-פה" לא גרסה היתרים גורפים, וחסידי חב"ד לא נמנו עם גדולי המתירים.

כך מצינו גם בשו"ת של אדמו"ר הזקן (סי' ו) שהקיל ב"חדש" בתבואת יהודים רק לצורך מצת מצווה, ואת היי"ש מן ה"חדש" התיר רק בגלל שהתבואה החדשה מעורבת ובטלה ברוב של היתר (סי' כ).

אדמו"ר ה'צמח צדק' האריך הרבה בביאור כל השיטות בדין "חדש" בחו"ל[2], ואחרי בירור דיעות המקילים (שם מתבטא בלשון חריפה "אין דברי הב"ח והשב-יעקב נכונים"!), ובהם גם מה ש"שמעתי מדודי זקני הרב מוהרי"ל [מיאנוביטש] ז"ל, ששמע מאחיו אאזמו"ר [אדמו"ר הזקן] ז"ל, שיש לו צד ליישב מנהג העולם המקילים בחדש" – הרי גם שם מסיק הצ"צ להלכה ומסייג את דבריו שהם רק ליישב את מנהג העולם, ורק ב"חדש" של גוי בחו"ל, ורק כשיש מקום להסתפק שמא זו תבואה ישנה – ועם כל זה "ודאי שכל ירא-שמים יחמיר לעצמו.. דחדש בחו"ל אסור מדאורייתא.. אין שום חילוק בין חדש של אינו-יהודי לשל יהודי"!

הרה"ג ר' שמעון המ"ץ בליוזנא, קיבל גם הוא מפיו של מוהרי"ל מיאנוביטש דברים ששמע מאדמו"ר הזקן כדי ליישב את דעת המתירים, ואשר "במדינות אלו" היא שעת הדחק גם על חיטין (ולא רק על שיכר שעורים כבוואלין ופולין הנז' בשו"ע), אבל לא התיר אלא רק במצת מצווה (כדלעיל) ולא בסתם שיכר, וגם לא התיר לערב שעורים ביי"ש!

דבריו של הר"ר שמעון מליוזנא אמורים בשאלה שהוא מפנה אל אדמו"ר הצ"צ, שבה הוא מפקפק בהיתר הנהוג בין איכרים יהודיים המחליפים את תבואתם בתבואת שותפם הגוי באופנים מסויימים.

הצ"צ סבור – בתשובתו לר' שמעון – ש"אין אנו אחראין לסתור המנהג" בדיעבד, אבל לכתחילה יש לבצע את מכירת התבואה באופנים מרווחים יותר.

הצ"צ מתקן שטר מכירה

לא זו בלבד שאדמו"ר הצ"צ לא ערער על הפקעת התבואה מאיסור ה"חדש", אלא שהוא עצמו תיקן שטר מכירה לנכרי! שכך מספר הרה"ח ר"י חיטריק שי' בספרו "רשימות דברים" (א, עמ' קלד-קלה), ששמע מהרה"ח ר' רפאל הכהן הי"ד, שכשנתקבל לרבנות במושבה החקלאית שצ'דרין באו אליו האיכרים, וביקשו ממנו שיסדר להם שטר מכירת שדותיהם לנכרי, כדי להפקיעם מאיסור "חדש". תמה הר"ר רפאל על דבריהם (שהרי זו רק דעת יחיד שאין איסור חדש בשדהו של נכרי), אך האיכרים הראו לו נוסח שטר מכירה ל"חדש" ששלח אדמו"ר הצ"צ אל הר"ר יהודה ליב אסטרין כשנתקבל לרבנות שצ'דרין (וראה ב'כפר חב"ד' גל' 929, עמ' 70, שכנראה היה זה עוד בימי הרב שקדם לרי"ל אסטרין).

בסיפור זה לא נתפרש מה בדיוק מכרו לגוי, אך על-פי המבואר בתשובות הצ"צ נראה שלא היתה זו מכירת קרקעות, אלא מכירת התבואה בקמתה בשלב מסויים. וכדמסיק הצ"צ בתשובתו: "לכתחילה ראוי שימכור הישראל לגוי חלקו, ויחזור ויקנה ממנו אחר הקצירה".

הצ"צ מתיר להסתמך על ה'ב"ח'

גם מהסיפור הבא נמצאנו למדים שאנ"ש דחב"ד נהגו להחמיר ב"חדש",[3] אבל שוב נטה אדמו"ר הצ"צ להקל – ואולי רק בגלל שהיה זה במקום מצוה, במוהל שהיה נוסע למול ילדים –ובמקום שנהגו כן.

לראשונה נתפרסם הסיפור – מכתב-יד ישן – בקונטרס "לקוטי רשימות ומעשיות" (כפר-חב"ד, תשכ"ט, אות מח):

"ר' שמואל גרונם [המשפיע בליובאוויטש] שמע מחסיד אחד, איש מהימן, שהוא שמע משו"ב או מחסיד ליובאוויטש, שהוא היה מוהל, והיה נוסע לערי פולין למול ילדים. והוא היה זהיר בחדש, ובערי פולין אינם נזהרים בכך. ושאל את ה'צמח צדק' איך לעשות.

"ואמר לו הצ"צ בזה הלשון: די פולישע היטן זיך ניט אין חדש, יש להם על מה שיסמוכו, אפין ב"ח. דער ב"ח איז איין בר-סמכא. אלע צדיקים מוזין דורך פירן דעם גיהנם, וכאשר נסתלק הב"ח ז"ל האט מען זעכציג טעג פריער געקילט דעם גיהנם [=אנשי פולין אינם נזהרים בחדש, יש להם על מה שיסמוכו, על הב"ח. הב"ח הוא בר-סמכא. כל הצדיקים חייבים לעבור את הגיהנם, וכאשר נסתלק הב"ח ז"ל ציננו קודם לכן את הגיהנם במשך שישים יום]".

שיטת הב"ח והסומכים עליו

            הבאנו לעיל את דברי אדמו"ר הזקן בשו"ע, שכתב: "ויש שלימדו עליהם זכות אחר, שסוברים שחדש אינו נוהג אלא בתבואה שהיא של ישראל בשעת קצירה, אבל לא בשל גויים" – הלא המה דבריו של הב"ח (טור יו"ד סי' רצג).

            הב"ח לא חידש את היתר ה"חדש", ולא בא אלא ללמד זכות ולקיים את המנהג שכבר נהגו בו; ואלו דבריו:

"המנהג פשוט במלכותינו לנהוג היתר, ואף גדולי התורה שהיו לפנינו.. לא היו אוסרין, ושותין השיכר שנעשה מתבואה שלא התירו העומר, זולת מקצת חסידים מקרוב נזהרו באיסור זה.. אבל לאחר העיון יראה דמותר מדינא כדפרישית, ולכן אין לשום גדול להורות הוראה לאיסור היפך המנהג שנהגו על-פי גדולי ישראל להיתר. ומי שרוצה להחמיר לעצמו מדת חסידות הוא ולא יורה לאחרים.. ודוקא במי שהורגל בשאר פרישות ומפורסם לחסיד רשאי לנהוג לאיסור גם בזו". עכ"ל.

            מעטים הם הפוסקים שקיבלו את דברי הב"ח ללא ערעור, אבל אהני ליה גדולתו וקדושתו שדעתו נשתרשה והלכה, עד – כדברי אדמו"ר הזקן – "ועכשיו אין העולם נזהרים כלל באיסור חדש". גם אדמו"ר זי"ע התבטא (בשיחת אחרון-של-פסח תש"מ), שבאם יש בנמצא מישהו שנזהר בחדש תבוא עליו ברכה, אבל לא שמענו על מישהו שכזה, ואילו היה – ודאי שהדבר היה מתפרסם ברבים...

המנהג בקהל חסידים

            ראינו לעיל, שאדמו"ר הצ"צ תלה את הסמיכה על דעת הב"ח, בגדולתו של הב"ח שציננו לפניו את הגיהנם. סמיכה זו מיוחסת גם למרן הבעש"ט נ"ע, וכפי שנדפס לימים בס' "זכרון טוב" (פיעטרקוב, תרנ"ב, עמ' 24), שהרה"ק ר"י מנשכיז סיפר על הבעש"ט ששאל בחלומו כיצד הדין בחדש בזמן הזה, והשיבו לו "שלאחר פטירת הב"ח ציננו את הגיהנם ארבעים יום, מחמת שהיה צריך זה לכבוד הב"ח". ובבוקר שלח הבעש"ט להביא שיכר מן החדש, שתה ממנו ואמר: "כדאי הב"ח שמתיר, כדי לסמוך עליו".

            ומשום כך עשה הרה"ק הנ"ל מעשה רב המסתמך על דברי הב"ח (או"ח סי' תכו), וקידש את הלבנה בלילה השני של חג הסוכות (שם, עמ' 40).

            אליבא דמסורת אחרת היה הבעש"ט מיקל בחדש, אבל כשראה שהר"ר יחיאל מהוראדנא מחמיר, החל גם הוא להחמיר (ראה בס' "אמרי פנחס השלם", עמ' צד, אות ריח).

            אך אותה שמועה הגיעתנו גם בנוסח אחר, שעל-פיו לא היה כאן אלא שינוי לפי שעה: שבא הבעש"ט עם אנשיו לגליל של הרב רבי יחיאל ציוה הבעש"ט לאנשיו לשמור מחדש, כיון שבאו לגליל הצדיק הנ"ל. אך מה שהוא מיקל תמיד בחדש, אמר: כדאי הוא הב"ח לסמוך עליו שמיקל בחדש, וכשנפטר הב"ח נצטנן הגיהנום ל' יום (שם, הע' קכ).

גם בהנהגתם של הרה"ק ר' פנחס מקוריץ ואנשיו היו שינויים לקולא ולחומרא, בזמנים שונים ובעניינים מתחלפים; "הרב" ז"ל, זמן אחד היה מחמיר מאד בחדש אפילו בשיכור, רק ביי"ש היה מקיל.. ופעם אחת אמר רפואה לאחד מהרפואות של שעורים, ואמר בפירוש: ובלבד שלא יהיה חדש, כי איסור אינו רפואה. ופעם אמר "הרב" [ר' פנחס] לאנשיו: "אני איני נזהר עוד מ'חדש', כי אני רואה שהשי"ת אינו רוצה שאנהוג אני בחומרא זו, כי נשמתי אינה מאותו עולם". והיה מקיל אז לגמרי. ולאורחים ציוה מכל-מקום לקנות שיכר מהישן. ואמר הוא ז"ל: הוסכם אצלנו להחמיר רק בחדש בעין, אבל בשכר אנו מקילין לגמרי (שם, אות ריח).

הרה"ק ר' אברהם דב מחמעלניק הגיש פעם לרה"ק ר' יעקב שמשון משפטיווקא שו"ת שכתב בעצמו על היתר החדש, אך הרב משפטיווקא לא רצה כלל לעיין בשו"ת אלו (שם).

            הרה"ק בעל ה"אבני נזר" מסוכטשוב מביא (בשו"ת חו"מ סי' קטו) מקור שונה להנהגת המקילים: "שמעתי בבירור, שמה שחסידי פולין אינם נזהרים באיסור חדש, נצמח מחמת כי בבית הרבי ["החוזה"] מלובלין זצללה"ה היו נותנים על השולחן כוסמת של חדש, כי הרבי אמר: מאחר שזקינו הב"ח התיר אין לו לחוש".

            מן הקיצוניים להתיר היה הרה"ק בעל ה"דברי חיים" מצאנז, "שהרעיש על האומר להחמיר בזמן הזה בחו"ל בחדש" (בס' "דרכי חיים ושלום", אות תתעג, בשם בעל ה"מנחת אלעזר" ששמע מאביו בעל ה"דרכי תשובה" ששמע בעצמו מהרב מצאנז).

            לעומתם מצינו ב'הנהגות ישרות' של הרה"ק בעל ה"מאור עינים" מטשרנוביל (אות טז): "ליזהר מאכילת חדש"; ומצינו לשניים מגדולי הצדיקים-הפוסקים שהיו מחמירים על עצמם אך לא על בני-ביתם, הלא המה הרה"ק ר' אברהם מצ'כנוב והרה"ק בעל ה"אשל אברהם" מבוטשאטש (שלהלכה נוטה בבירור להקל, אלא שהחמיר על עצמו כדרכו בקודש. ואף לעצמו הקיל לפעמים ב"ספק ספיקא" כשהתארח אצל אחרים – ראה להלן).

            הנהגתו זו של הרה"ק מצ'כנוב מובאת בס' "ויעש אברהם" לנכדו הרמ"מ לנדא זצ"ל (בסידור "צלותא דאברהם" עמ' תריד ואילך), בזה הלשון: "באיסור חדש היה מחמיר לעצמו מאוד, ואפילו מתערובות חדש.. וכל זה לעצמו, אבל אחרים, ואפילו בניו הצדיקים ז"ל, שתו בפניו על שולחנו שיכר מן החדש".

            המחבר מאריך בביאור מנהגם של ישראל, ובתוך דבריו מביא שפעם כתב אליו רב אחד ממדינת ליטא, "ושחק על הרבנים הצדיקים וקדושים במדינתנו, שמחמירים בפסח שלא לאכול מצה שרויה במים, שאין לזה שום יסוד בפוסקים, ומקילין באיסור חדש בחוץ לארץ, שלרוב הפוסקים אסור מן התורה" – והמחבר משיבו שחובה עלינו למצוא היתר למנהגם של "רוב רבנן קשישאי קדמאי ובתראי בהרבה מדינות שהקילו לעצמן באיסור חדש בחו"ל" כעדותו של בעל 'באר הגולה', וכדברי הט"ז שכתב דחכמי ישראל כמעט רובן אין נזהרין בחדש – ומאריך שם בביסוס המנהג על-פי ההלכה.

            "ומה ששחק הרב הכותב הנ"ל מהרבנים הצדיקים.. אני אומר – קולו חומרו וחומרו קולו: מצה שרויה הכל יודעים שדבר קל הוא, שאינה אלא חומרא בעלמא, וכל הרוצה להחמיר לעצמו בפסח שרבו בו החומרות, מחמיר גם בזה. אבל חדש בחו"ל.. המחמיר וחושש לאיסור תורה, יש בזה משום הוצאת לעז על כל העם והחכמים ותלמידיהם ורבותיהם נוחי נפש, צדיקי עולם, שמקילין בזה ועבדו עובדא בנפשם לאכול חדש, לומר דעברי ח"ו אדאורייתא..

            "ונראה לי דזה היה טעמו של רבינו זקני זצ"ל, שנתנו לקרואים ומזומנים לשלחנו הטהור שיכר של חדש, וגם בניו שתו בפניו.. ואי הוה סבירא ליה לרבינו זקני זצ"ל דחדש יש בו איסור מן התורה, איך נתנו על שולחנו בפניו דבר שיש בו איסור תורה לדעתו, ואיך בניו, שהיו צדיקים וגאונים, איך אכלו חדש בפניו.. ועל כרחך שהיה זה בהסכמת אביהם, והוא זצ"ל רצה להראות בזה שהוא רק מחמיר לעצמו דרך חומרא, לא דרך חשש איסור תורה. דאילו דרך חשש איסור, היה קפידא בזה משום "לא תתגודדו" ופוגם בכבוד גאוני אשכנז ופולין הקדמונים..

            "ומכל מקום, הרבנים הצדיקים בפולין ורוסיא לא נהגו בעצמן בחומרא זו, שלא לעורר דין על ישראל המקילים בזה בכל הדורות. וקבלתי מישישים בשם צדיקים וקדושים זי"ע, דהמעשה שהביא ב'שם הגדולים'.. מהכבוד שנעשה לרבינו הב"ח ז"ל בעלותו לשמי מרומים.. היה בשביל היתר החדש שהמציא הוא ז"ל.

            "גם הב"ח ז"ל שם כתב, דאפילו מי שהוא פרוש ומחמיר לעצמו, אין לנהוג איסור אלא ביושב בביתו, אבל אם מיסב בסעודה עם ת"ח שנוהגין היתר, אסור לו לנהוג איסור בפניהם, עיי"ש. ורבינו זקני זצ"ל, במה שנהגו לאכול חדש גם בפניו, יצא בזה גם חששא זו דהב"ח ז"ל".

            בעל ה"אשל אברהם" מבוטשאטש (בסי' תפט) סבור שאי-אפשר לדחות את דבריו של ה'פני יהושע' המתיר, "ובמקום שהלכה רופפת הנח לעם בני ישראל מנהגן, אם אינם נביאים וכו'..; יש גם לימוד זכות מצד שכבר נהגו כן בכל תפוצות הגולה ששמענו, ועכ"פ ברובה.. וגבי פסקי הלכות כתיב ולא בשמים היא.. ואין לך קביעת פסק הלכה יותר ממה שנקבע ע"י מנהג רוב עם בני ישראל.. ועי"ז אין שום פתחון פה כלל על המנהג להתיר, מכל שכן שכבר הורה זקן רשכבה"ג גאון מובהק בלימוד תוה"ק לשם שמים ה'פני יהושע' ע"ה והראה פנים להקל על פי דרכי פסקי הלכה שבש"ס. ועכ"פ הו"ל הוא בתראה והכרעתו מכרעת כהב"ח וט"ז ע"ה שכתבו טעמים להקל..".

            אלא שלעצמו הורה להחמיר, ואפילו התחרט על שכמה פעמים לא נזהר בזה להחמיר על עצמו. ועיי"ש שביאר מדוע אין בזה משום "אל תתגודדו".

            הרה"ק מקומרנא מאריך (ב"אוצר החיים" פ' אמור) בהתרת תבואה חדשה של גוים בחו"ל, בחריפות ובתקיפות כדרכו בקודש:

            "דברי הם דברי אלקים חיים הלכה ברורה שאין חדש נוהג בשל גוים בחוץ לארץ.. ואין לפקפק על זה ההיתר.. וזה ברור ואין עוד דחדש בחו"ל אינו נוהג בשל גוים באין פנים.. אין בו מיחוש אף לזכי הנפש כי הוא היתר גמור.. ויש לנו הרבה ראיות חזקות כברזל.. ולסתור כל דברי האחרונים המפקפקין על זה.. וחדש של גוים מותר בלי ספק ולא יערער על זה אלא מי שתורתו משפה ולחוץ כדואג".

            "אבל בשל ישראל, אף אם שכר ישראל את השדה.. אסור לו לאכול חדש ועובר בשלשה לאוין, אם לא שיסמוך על דעת המקילין ופוסקין כת"ק, והוא היתר קל וחלש, כי מי יקל ראשו נגד הרי"ף ורמב"ם ורא"ש וטור והרב"י רוב בנין ורוב מנין דפסקו דחדש בחו"ל אסור מן התורה בשל ישראל.. [ולהלן אינו מראה פנים להיתר כלל]: ובשל ישראל אף אם ישכור השדה מגוי איסור גמור, ואם נעשה ממנו שכר אסור לשתותו והוא איסור דאורייתא וצריך למחות בידו".

            [באשר לשיטתם של אדמו"רי בית בעלזא, ראה במאמרו של הרב ג' אבערלאנדער בקובץ 'היכל הבעש"ט' (ז, עמ' פג, הע' 68)].

            המחמיר הידוע בחדש בחו"ל הוא הגר"א מווילנא; אך גם בדורותיו לא נתפשטה דעתו. כך למדנו משו"ת 'משכנות יעקב' להגר"י מקארלין, ששם (בחלק יו"ד סי' סז) מאריך ביותר "לחפש וללבן ולברר למצוא זכות למנהג אשר נתפשט בימי הראשונים ז"ל.. וכן בדורות שאחריהם דור אחר דור רבים וגדולים סמכו להקל.. ובודאי שעפ"י הדחק נהגו כן, שקשה הדבר בהרבה מדינות לדקדק בזה.. וכדאי המה הגדולים המקילים וכל הראיות שכ' לדבריהם ושיטת הש"ס ירושלמי לסמוך עליהם בשעת הדחק בדבר שלא הוכרע בבירור בש"ס דילן. והמקום ידין אותנו לזכות" (יש לציין שלימוד הזכות שלו אינו דוקא בשל נוכרים, אבל עוד יותר מיקל בשלהם).

            בתוך דבריו מתמודד הוא גם עם ראיותיו של הגר"א, ומביא גם בזה"ל: "ושמעתי זה רבות בשנים מפה קדוש מו"ר הרב הגאון מוהר"ח ז"ל מוולאזין, שאמר בשם אחיו הגאון המפורסם מ' שלמה זלמן ז"ל, שאמר ללמוד זכות על מנהגן של העולם שמקילין בחדש".

"וכבוד עשו לו במותו"

            הבאנו לעיל את המסופר בשם הבעש"ט, שאחר פטירתו של הב"ח ציננו את לכבודו את הגיהנם במשך שלושים או ארבעים יום. ובשם ה'צמח צדק', שצינון הגיהנם היה במשך שישים יום.

            בדברי הבעש"ט לא נתבאר מה לו לב"ח ולגיהנם, אך בשם הצ"צ נתפרש: כל הצדיקים חייבים לעבור את הגיהנם!

            את הידיעה הראשונה מאשר נעשה עם הב"ח בעלותו לעליונים, מספר הרה"ג ר' רפאל מייזליש אב"ד הארחוב – שהוא עצמו מצאצאי הב"ח והרמ"א – בהקדמתו המליצית לספרו "תוספות שבת" (פרנקפורט דאודר, תקכ"ז):

"ופרשת גדולת בעל ה"בתים" אשר גדלו המלך האמיתי, כבר נודע בשערה, שבהעלות ה' אותו לשמים בסערה, הכריזו עליו: 'פנו מקום לר' יואל מקראקא הבירה'; ודבר זה נתגלה על-ידי רוח אחד שהיה מסיח לפי תומו את המאורע" (מכאן הובאו דברים אלו בקיצור בס' "שם הגדולים" לרב חיד"א).

נראה שכאן נתפרש רק מקצת הכבוד שנעשה לב"ח, וחלקו האחר הוא צינון הגיהנם – כפי שגילו מרן הבעש"ט ואדמו"ר ה'צמח צדק'.

הקשר שבין היתר ה"חדש" לבין צינון הגיהנם מופיע גם הוא בדבריהם של הבעש"ט והצ"צ, ומפליא הדבר שגם הכבוד הסתמי שעליו מסופר בס' "תוספת שבת" (וב"שם הגדולים") מתקשר להיתר ה"חדש"! שכך איתא בס' "ויעש אברהם" (שכבר הובא לעיל):

"וקיבלתי מישישים בשם צדיקים וקדושים זי"ע.. [ש]הכבוד שנעשה לרבינו הב"ח ז"ל בעלותו לשמי מרומים.. היה בשביל היתר החדש שהמציא הוא ז"ל".

            מפליא הדבר, כיצד בשינוי קל משתנה הענין מן הקצה אל הקצה! שבס' "ספרן של צדיקים" (לובלין, תרפ"ט, עמ' 47) מביא בשם הרה"ק ר' פנחס מקוריץ שציננו את הגיהנם לפני הב"ח ארבעים יום, ומוסיף עליו המחבר: כנודע בשם הבעל-שם-טוב הקדוש, אשר ארבעים יום ציננו את הגיהנם שירד לתוכו לפי שעה הרב הקדוש הב"ח זצוק"ל, על אשר התיר את החדש!

            כלומר, לא צינון הגיהנם נעשה בגלל היתר החדש, אלא עצם הירידה לגיהנם נגרמה בעטיו של ההיתר!

            לנוסח אחר, הב"ח עצמו הוא שתבע שיורידוהו לגיהנם (כדי להעלות אתו משם נשמות), אך גם מנוסח זה לא נעדר ענין התרת ה"חדש". וכך נאמר בסיפורים הנדפסים בסוף הס' "מגלה עמוקות" על התורה (לעמבערג, תרמ"ב. לפנינו בתיקוני לשון הכרחיים):

"..ויצאה נשמתו [של הב"ח] בטהרה, והיה לו הספד גדול ולוויה כנהוג. והיה כרוז יוצא מן השמים שילכו כנגדו מפמליא של מעלה והצדיקים לנגדו, וכרוז יוצא שאין לו גיהנם כי לא חטא.

"והב"ח לא רצה לכנוס בגן-עדן, מפני מה אין לו גיהנם וצדיקים אחרים יש להם גיהנם!

"והיו מכריזים בשמים: אפשר יודע אחד מן עבירה שעשה – אפילו בשוגג – כדי שיכנס בגיהנם.

"והיה בא מקטרג אחד, ואמר שהוא יודע. ואמר: פעם אחת הלך [הב"ח] להתפלל לבית-הכנסת בשבת, והיה לבוש בגד עם ברייטיל כמו שנהגו מכבר בבני-ישראל. והיו עומדים כלאים ברחוב, דהיינו שור עם סוס יחדיו, והיה כי ראו אותו באותו לבוש ונבעתו מפניו והלכו מחמתו. ואף שוגג צריך כפרה.

"והיו מצננים הגיהנם שעה וחצי, והיו מכניסין אותו בגיהנם, והיה מעלה כמה נשמות עמו.

"אחר כן כשעלה בשמים, היה רעש גדול, מחמת שהתיר ספק חדש. והיו מכבדין אותו שידרוש בחדש דרשה שיוכיח מתורה שבעל-פה כמאמרו. והיה דורש שלושים יום, וייתי (גיהנם) [גן-עדן]".

            קרוב לנוסח זה הוא הנוסח הבא, אך בשינוי: לא הב"ח הוא שדרש לרדת לגיהנם, אלא אותן הנשמות שביקשו לעלות משם. כמו כן לא נאמר כאן דבר אודות צינון הגיהנם. בצורה זו מופיע הסיפור בס' "דעת זקנים" לר' אברהם סג"ל איטינגא (סאניק, תרע"א, עמ' כא):

"רבינו בעל הב"ח זצ"ל, בבואו אל עולם העליון לא מצאו בו שום שמץ חטא ועון אשר יתחייב על ידו עונש גיהנם, אפילו לעבור דרך פתחו של גיהנם. ובאו נשמות העשוקות בגיהנם בקובלנא לפני השי"ת, באמרם: אם היה עובר הב"ח על פתחו של גיהנם היה מוציא אותם משם, כידוע.

"מיד בא המקטרג והביא עבירה אחת מהב"ח לפני הבית-דין של-מעלה, והוא, כי פעם אחת עבר [הב"ח] בשוק, והיתה עומדת עגלה רתומה לשור וחמור שהוא כלאים, ובעברו לידם נתעטש, ומפאת העיטוש התחילו השור והחמור ללכת. ועל-ידי חטא זה נגזר דינו לעבור דרך פתחו של גיהנם"[4].

            נוסח דומה היה לו לגה"ח בעל ה"ארץ צבי" מקוז'יגלוב (פ' ואתחנן, עמ' קצח), גם הוא מדבר על העלאת נשמות מהגיהנם, אך ללא טרונייתן של הנשמות עצמן:

"מספרים מהגה"ק הב"ח ז"ל, שבבואו לעולם העליון לא מצאו לו שום חטא. אך פתאום בא מלאך אחד ואמר, שפעם אחת כשנכנס לביהמ"ד עמדה עגלה רתומה לשור וחמור, והב"ח נתעטש, ועי"ז נזדעזעו השור והחמור והתנועעו קצת וזזה העגלה קצת ממקומה, והיה נחשב למנהיג שור וחמור. וע"י פתחון פה של דבר זה נכנס לגיהנם להוציא משם נפשות הרשעים. ע"כ שמעתי".

            בנוסח אחר – שבו חוזר ומופיע צינון הגיהנם – העליונים הם שביקשו לכבד את הב"ח בהעלאת נשמות מן הגיהנם; וכך כותב רבה של ניזנוב הרה"ח ר' יחיאל מיכל היבנער בספרו "מיכל המים" (סאטמאר, תרס"ז, אות לה), על הפס' "לא תתן חסידך לראות שחת":

"בצל"ח מפרש, דזה שאמר ר' יוחנן בן זכאי "ואיני יודע באיזה דרך מוליכין אותי", דפחד גם מזה שמא יוליכוהו דרך שמה [=הגיהנם] להעלות נפשות העשוקות, והשי"ת הוא בעל הרחמים לסבב סיבות לבלתי ידח ממנו נידח. וכן שמענו כשבא הב"ח זצ"ל לשם רצו לכבד אותו במצוה זאת, על-ידי שמצאו בו שמץ שוגג, שבסיבתו הלכו שור וחמור איזה פסיעות. וציננו את הגיהנם מקודם שלושים יום".

בגלגול נוסף קיבלה השמועה פנים חדשות לחלוטין: אין שום ירידה לגיהנם, והעלאת הנשמות– בזכות היתר ה"חדש"! – נעשתה עוד בחייו של הב"ח; נוסח מקוצר זה מופיע בשו"ת "ויען יוסף" (סי' לח) למוהר"י גר"וו (בסוף שו"ת "משפטיך ליעקב", נ.י. תשל"ז):

"יש מאמר בפי חסידים, מקובל מתלמידי בעש"ט זי"ע, שכאשר הב"ח המציא בספרו היתר ל"חדש" בזמן הזה בחו"ל, הוציאו כמה נפשות מגיהנום. כי בית-דין של-מעלה מסכימים למה שמכריעין בבית-דין של-מטה"[5].

            במידת מה ניתן להקביל בין נוסח זה לבין השמועה שנמסרה בשם בעל ה"קול אריה" (שהיה מתלמידי ה'חתם סופר' ואח"כ מגדולי חסידיו של בעל ה'דברי חיים' מצאנז), ע"י נכדו הר"ר שלמה זלמן עהרענרייך אבד"ק שאמלויא (בספרו 'טיול בפרדס', שאמלוי תרצ"ט, א, אות ד ס"ק ב, דף כ ע"א): ..ונאמר משמיה דגברא רבה הגה"ק ר"ש מאסטראפאליא ז"ל, כי בפלפול התורה הק' שורפין את החיצונים, כמבואר בעץ החיים בהקדמה, והב"ח בהיתר חדש שלו שרף חיצונים מד' מאות פרסא (כך שמעתי מפ"ק אאזמו"ר זי"ע). עכ"ל.

            הנוסח הבא מחזיר אותנו למקורות נאמנים, מן הדורות הראשונים של גדולי החסידות; כאן נזכר צינון הגיהנם – אך לא בתור כבוד שכיבדו את הב"ח, אלא על-פי דרישתו של הב"ח למען טובת הרשעים הנידונים שם! בנוסח זה הכבוד שניתן לב"ח הוא בנשיאת דרשה במתיבתא דרקיעא, ואולי יש להקביל את הפרט הזה למסופר ב"מגלה עמוקות" (המובא לעיל) על שכיבדוהו בדרשה בענין היתר החדש.

            נוסח קצר ומעולה זה נכתב על-ידי הרה"צ ר' צבי מאיר הכהן – בהקדמתו לס' הגלגולים (פרעמישלא תרל"ה) – כפי ששמע מאביו האדמו"ר בעל ה"תפארת שלמה" מראדומסק:

"שמעתי ממנו שסיפר לפני חברים המקשיבים, איך ששמע מהרב הקדוש מו"ה דוד מלעלוב זלה"ה: בעת שהרב בעל הב"ח זלה"ה נפטר לעולמו, כיבדו אותו בבית-דין של-מעלה בדרשה. והשיב, שיאמר רק באופן שיצננו הגיהנם שלושים יום, כדי שלא ידונו הרשעים שם. וכן הוה.

"וסיים כבוד אאמו"ר זלה"ה: מזה נראה גודל צדקת הב"ח זלה"ה, כי מסתמא בחיים חיותו היה גם-כן שואל ומבקש על נשמת הרשעים".

ומה נפלא הדבר, שהב"ח עצמו כותב כדברים האלו בהקדמתו לספרו "משיב נפש":

"הצדיקים בלכתם מזה העולם, יוליכום לגיהנם להעלות בזכותם קצת מאשר הם שם.. וכד"א 'מוריד שאול ויעל' – שהוא שמוריד את הצדיק לשאול כדי שיעל משם קצתם הראויין להעלותם..שהוא זכות לו להוציא משם נפשות קדושות.. מיד שיבוא ויראה אותם בגיהנם, בזכותו נמשכים אחריו ועולים מגיהנם.. יעשה לו הוא יתברך כבוד גדול לאחר מותו, דכשיוליכו אותו לגיהנם.. להעלות משם קצת יורדי גיהנם.. יזרח אור צח בחושך לישרים כשיוליכו אותו לשם, ועל-ידי האור שיזרח לפניהם בחושך, יהיו עולים עמהם ונמשכים אחריהם. וזה יעשה הוא יתברך, לפי שצדיק הוא וצדקות אהב".

*

            הבאנו לעיל את דברי הרה"ק מראדומסק אודות דרשתו של הב"ח בעליונים, ונסיים פרק זה בדברי הרה"ק מרוז'ין אודות הדרשות שנושא הב"ח מאז ועד היום; הובאה מסורת זו בס' "תפארת אדם" להר"ר ראובן מרגליות (לבוב [תרצ"ג], עמ' כא):

            "סיפר הר' ברוך מסקווער ז"ל – שהיה איזה זמן משמש אצל אדמו"ר [הרה"ק מטשורטקוב] זלה"ה – ששמע מפה קדשו, שסיפר בשם אביו הקדוש מרוז'ין; שהגאון בעל הב"ח זלה"ה נשבע פעם אחת, אשר בבואו לעולם העליון לא יכנוס לגן-עדן עד שתהיה הגאולה שלימה. וכשנסתלק הוליכוהו לגן-עדן, ואז נשתכח ממנו דבר השבועה שנשבע כנ"ל.

            "אכן, כאשר פסע אך ברגלו אחת לתוך הגן-עדן נזכר מהשבועה שנשבע, ונשאר עומד רגלו אחת בתוך הגן-עדן ורגלו אחת חוץ לגן-עדן. והב"ח ז"ל היה דרשן גדול, והתחיל לומר דרשות כדרכו דרוש מתוק מאוד, ונתקבצו אליו הרבה נשמות ומשרתי עליון. וכך עומד עד היום ואומר דרשות".

*      *      *

חסיד ומקובל

            נוכחנו לראות עד כמה יקר היה הב"ח בעיני אבות החסידות, ועוד נאמרו בזה דברים מפורשים מפי צדיקי הדורות, כמובא בס' "תולדות הנפלאות" (ווארשא, תרנ"ט, עמ' 49):

"פעם אחת שמעתי ממנו [מהרה"ק "השרף" ממאגלינצא] באמצע לימוד השיעור בעיון, שהיה מדבר מגודל מעלת הב"ח, ואמר כי החולה כשבא לד' אמות של הלכה שהיה הב"ח לומר, מיד נתרפא.

"ואמר בשם הרה"ק "היהודי" [מפשיסחא] ז"ל, על אשר כמה פעמים מוקשים דבריו [של הב"ח] מאוד, זה היה מגודל דביקותו בה' אז כשהיה כותב דברים האלה"[6].

            כרבים מגדולי דורו היה הב"ח מופלא גם בחכמת הקבלה; יחסו לחכמת האמת ניכר הן בהתבטאויות ישירות והן בחיבוריו בפרד"ס התורה.

            אחת מהתבטאויותיו המפורסמות היא זו האמורה בשו"ת הב"ח סי' ד (דף ג, ד במהדורת תנ"ז), בנידון אחד מפרנסי אמשטרדם שהיה מתלוצץ על חכמת הקבלה חכמת האמת, ודעת הב"ח היא שיש לנדותו על שהוא "מדבר דופי על חכמת הקבלה שהוא מקור התורה ועיקרה, וכולה יראת שמים".

            יש מחיבוריו שכולם סוד, ומהם יצויינו פירוש התפילה והגהותיו לס' הפרדס מהרמ"ק. אך גם ספרו "משיב נפש" – פירוש למגילת רות בדרך הדרוש – בלול בדברי קבלה. ולא זו בלבד, אלא שגם בספרו ההלכתי "בית חדש" – ביאור לארבעה "טורים" – באו דברי קבלה, וכמה מהם מופלאים ברוח הקדושה והחסידות השורה עליהם ובוקעת מתוכם.

            להלן יבואו כמה מן הקטעים הללו, אך נקדים להם שני ציטוטים, שגם הם חורגים מדרך הפסיקה הרגילה וגובלים בדעת עליון ודיני שמים.

פיוטי הקליר

"..אף ר' אלעזר הקליר וחבריו לא יסדו [=את הקרוב"ץ] אלא לאנשי דורם והנוהג מנהגם, שנותנים עיניהם ולבם לומר הקרוב"ץ והפיוטים בכוונה. אבל מיום שנתקלקלו הדורות שמפסיקין בשיחה בטילה ובדברי הבאי, אף ר"א הקליר ודאי מסכים לבטלה. זה נראה ליישב דעת רבינו [הטור]. אבל חלילה לנו לשמוע ולקבל דברי רבינו בזה, ואחד היה בזמנינו שהתחיל לבטל מלומר קרוב"ץ בקהלו, ולא הוציא שנתו" (טור או"ח, סי' סח).

הטרחת העליונים

            "..ושמעתי ששני גדולים עשו מעשה, כשהיה עצירת גשמים בימות החמה, לשאול בציבור "ותן טל ומטר" ב'שומע תפילה', ונאסף כל-אחד לעמיו באותה שנה. ותלו הדבר באטרחו קמיה שמיא" (טור או"ח, סי' קיז).

*

עסק התורה – לשם השראת הקדושה

"כוונתו יתברך מעולם היתה שנהיה עוסקים בתורה כדי שתתעצם נשמתינו בעצמות ורוחניות וקדושת מקור מוצא התורה, ולכן נתן הקב"ה תורת אמת לישראל במתנה שלא תשתכח מאתנו, כדי שתתדבק נשמתינו וגופינו רמ"ח איברים ושס"ה גידין ברמ"ח מצות-עשה ושס"ה לא-תעשה שבתורה.

"ואם היו עוסקים בתורה על הכוונה הזאת היו המה מרכבה והיכל לשכינתו יתברך, שהיתה השכינה ממש בקרבם, כי 'היכל ה' המה' ובקרבם ממש היתה השכינה קובעת דירתה, והארץ כולה היתה מאירה מכבודו. ובזה יהיה קישור לפמליא של מעלה עם פמליא של מטה, והיה המשכן אחד.

"אבל עתה שעברו חוק זה, שלא עסקו בתורה כי אם לצורך הדברים הגשמיים להנאתם, לידע הדינים לצורך משא ומתן, גם להתגאות להראות חכמתם, ולא נתכוונו להתעצם ולהתדבק בקדושת ורוחניות התורה ולהמשיך השכינה למטה בארץ, כדי שתעלה נשמתם למדרגה גדולה אחרי מיתתם, הנה בזה עשו פירוד שנסתלקה השכינה מן הארץ ועלתה לה למעלה, והארץ נשארה בגשמיותה בבלי קדושה, וזה היה גורם חורבנה ואבידתה.

"והוא אמרו "מי האיש החכם וגו' על מה אבדה הארץ וגו' ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם" וגו'.. וכוונתי שיתקשרו בעצם קדושת תורתי תורת אמת והשכינה תהא שורה בקרבם. והמה עזבו את תורתי ולא הלכו בה, פירוש, תחילת ההליכה ברוחניות התורה ממדרגה למדרגה כדי שתתדבק הנשמה בעצמות קדושת התורה – לא הלכו בה, דהיינו לא הלכו בה לשמה בשעה שבאו לפתוח בעסק התורה ולברך לפניו יתברך, ולהודות לו על נתינת התורה לעמו ישראל כדי שיהיו דבקים בקדושתה ובשכינה ית'.

"והוא המכוון בברכת "אשר בחר בנו" על אשר קרבנו לפני הר סיני ונתן לנו תורתו הקדושה כלי חמדתו שהיה משתעשע בה בכל יום, כדי שתתדבק נשמתינו בעצמות קדושת התורה ורוחניותה ולהוריד השכינה בקרבנו – לא הלכו בה לעסוק בדברי-תורה לשמה.

"כי בזה נענשו שנסתלקה השכינה מן התחתונים, ואז "אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עובר", כלומר, נחרבה ונשארה חומרית מבלי עובר שם קדושת השכינה, כי נסתלקה הקדושה לגמרי מן הארץ ועלתה לה למעלה" (טור או"ח, סי' מז).

קדושת הארץ ופירותיה

"קדושת הארץ הנשפעת בה מקדושת הארץ העליונה, היא נשפעת גם בפירותיה, שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ. כי על כן הזהיר ואמר בסוף פרשת מסעי "לא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה, אשר אני שוכן בתוכה, כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל", ואמר: אם תטמא את הארץ – נמשכת הטומאה גם בפירותיה היונקים ממנה, וכבר נסתלקה השכינה מקרב הארץ – "אשר אני שוכן בתוכה" ממש בגוף הארץ – נסתלקה מפני הטומאה שטמאתם, ונמשך מזה כי גם-כן אנכי מסלק שכינתי מתוך בני ישראל.

"כי עד עתה 'היכל ה' המה' היו בני ישראל, לפי שהשכינה היתה שורה בקרבם ממש, ועתה באכלם פירות היונקים מטומאת הארץ נסתלקה השכינה, כי כשהטומאה נכנסת עם אכילת פירות בתוך בני ישראל, יוצאת כנגדה הקדושה מקרב ישראל. ועל כן ניחא שאנו מכניסין בברכה זו "ונאכל מפריה ונשבע מטובה", כי באכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה, ונשבע מטובתה" (טור או"ח, סי' רח).

קדושת הברית

"..כי עיקר המצוה להיות אות ברית קודש מאותיות שמו הקדוש יתברך, לשמור את כל גופו מכל טומאת עריות.. ועל-כן האריך רבינו [ב"טור"] בדרוש המילה כמה גדולה היא אם מקיים אותה כמאמרה שלא יהא פוגם אותה.. שכריתת ברית על נתינת הארץ אינה אלא אם בניך מקיימין את המילה.. נשמע שעוון זה – והוא כשפוגם אות ברית קודש דאינו מקיים מצות מילה להיות דבוק עם קדושת שמו יתברך אלא נדבק אל החיצונים – דבר זה הוא מחזיק גלותינו שאין נכנסין לארץ" (טור יו"ד, סי' רס).

*      *      *

            צדיקים וקדושים פתחו לנו צוהר להביט בגדולתו וקדושתו של בעל הב"ח, ויהי רצון שבזכותו ובזכותם נזכה לעסוק בתורה ובמצוות בדרך שהורונו, ונלכה בקדושת אורחותיהם עד עולם.

                                                                        (כפר חב"ד גל' 947)

מכתב למערכת

הב"ח והיתר החדש

            במאמרי אודות בעל הב"ח זצ"ל והיתר החדש (גל' 947, עמ' 66 ואילך), נשמט לצערי הדבר האמור בשם בעל ה"קול אריה", שהיה מתלמידי ה'חתם סופר' ואח"כ מגדולי חסידיו של בעל ה'דברי חיים' מצאנז.

            וכך מוסר נכדו הר"ר שלמה זלמן עהרענרייך אבד"ק שאמלויא, בספרו 'טיול בפרדס' (שאמלוי תרצ"ט, א, אות ד ס"ק ב, דף כ ע"א):

            ..ונאמר משמיה דגברא רבה הגה"ק ר"ש מאסטראפאליא ז"ל, כי בפלפול התורה הק' שורפין את החיצונים, כמבואר בעץ החיים בהקדמה, והב"ח בהיתר חדש שלו שרף חיצונים מד' מאות פרסא(כך שמעתי מפ"ק אאזמו"ר זי"ע). עכ"ל.