שני הסימנים קנה קנו שבשלחן ערוך רבינו הרב, הם השני הסימנים האחרונים שצורפו למסגרת השו"ע, הדפיסו אותם לראשונה רק בתרט"ז מהדורת זיטומיר. במהדורה ההיא מודיעים המדפיסים[1]: "מצאנו אותם בהכתבים של הרב הנ"ל". ובכך ננעל השו"ע.

ולא רק שסימנים אלו מצאו אותם מאוחר ובנפרד; אלא גם בתוכנם מהווים סימנים אלו  חטיבה נפרדת במסגרת שאר הסימנים של אורח חיים ובולטים הם בשוני שבתוכן ואף בצורת העריכה, שנדון על כך במאמר שלפנינו.

מאמר זה, בנוסף לדיון בשני הסימנים עצמם ועל מה שמשתקף מהם על היקף יצירת רבינו, גם בא להאיר, מזווית מסויימת [2],  פרט יסודי בשולחן ערוך הרב, הנוגע הן להלכה והן להבנת דברי רבינו הרב, שלא רבים מודעים אליו. כוונתי להעובדה ששולחנו של רבינו –מלבד המהדו"ב שבתחילת השולחן ערוך והסידור שנאמר עליהם בעליל שהם מהדו"ב- מורכבת משתי שכבות: דברים שכתבם בצעירותו, ודברים שכתבם בזקנותו. ובהתאם, קיימים אף שינויים עצומים בפסק ובגישתו לפסיקה- בין שני סוגי היצירות הללו. ומובן מאליו שכל אימת שיש לפנינו סתירה בין שני פסקי הרב, יש לדעת האם משנה ראשונה היא ואז יש ליישבו , או שמא ממשנה אחרונה וחזר בו. וכן להלכה, הרי אנו נוקטים כמשנתו האחרונה.

במאמר  זה יווכח הקורא כיצד ששני הסימנים הללו, שהם לכאורה חלק בלתי נפרד מרצף וממבנה השולחן ערוך הרי בעצם הם שייכים לתקופה אחרת ושונה והם שונים מהם ביסודם ובאופיים. ושני סימנים הללו יכולים להוות דוגמא על עוד סימנים[3] והלכות שלמרות שהם שולבו במסגרת השו"ע בעצם נוצרו בתקופה מאוחרת יותר.

 

א. זמן יצירתם וכתיבתם.

א) ברור שסימנים הללו משתייכים לגל השני של יצירת רבינו, שהחל לפי דברי 'בני הגאון המחבר' בהקדמתם: "ואחר רוב שנים שהוסיף פליאות חכמה על חכמתו בעמקות ובקיאות כמו בהיותו בן שלשים שנה… אז התחיל להגיה ולחדש בספרו זה מחלק או"ח והתחיל מהלכות נט"י…המיוסדים על אדני פז וחידושים נפלאים יסודתם בהררי קודש מעיון הראשונים ..ובפרט בהלכות נדה שחיבר לעת זקנתו כל זמן שהזקין הוסיף כח וגבורה במלחמתה של תורה".

תקופת היצירה השניה, שהתפרסה על משך של שלשים שנה, החל משנת  תקל"ז[4] בערך עד לתקע"ג, אף היא  זמנים שונים יש בה.  ככל שהזמן עבר הרי כדברי ההקדמה "הוסיף כח וגבורה במלחמה של תורה", וניכרים שינויים[5] בהיקף העצמאות[6] בחידושי[7] ובפסקי[8]  רבינו[9].

כפי שצוטט לעיל מדברי בני המחבר הרי ראשית המהדו"ב היתה הלכות נט"י[10], אך לגבי שאר החיבורים אין דברים מפורשים. אולם כבר זיהו חוקרים העוסקים בשו"ע רבינו על סמך הפניות וכיו"ב סדר יצירת החיבורים[11]  השונים. לפי דבריהם מסתבר  להניח, שחיבור הל' ת"ת שכבר הודפס בשנת תקנ"ד קודם לסימני קנה-ו, ואחריהם סימני קנה-ו והלכות שבחושן משפט.

ההוכחות שקנה-ו התחברו בין הל' ת"ת לבין סיום חיבור ההלכות של חושן משפט הן מהעובדה שבקנה סעיף א' מציין בשולי הגליון כמה פעמים לדבריו בהל' ת"ת. ועוד, נראה שדבריו כאן כאילו מתבססים על יסוד דבריו שם בהל' ת"ת, אף אם יש לפעמים שנראה כסתירות ביניהם[12].

ולגבי יחסם להלכות של חושן משפט כותבים, שנראה שנתחברו קנה-ו באותה תקופה של חיבור חושן משפט. כי בהלכות המלוקטות של חושן משפט מציין  למה שכבר כתב בסימני קנה–ו. כגון בהל' מציאה ופקדון ה"ט שמציין: "כי סתם תלמיד חכם אינו משנה בדיבורו כ"א בדברים שמותר לשנות כמו שנתבאר בא"ח סי' קנז[13]". וכן בהל' עוברי דרכים ס"י בסוגריים: "שחטא כנגדו וצוערו צער הגוף שא"צ להסיר השנאה מלבו ולמחול לו עד שיבקש ממנו מחילה כמו שנת' באו"ח סי' קנו[14]".  ומאידך מציין בסי' קנו סי"ב: "ועמ"ש בה' נזקי ממון ס"ו[15]".

ב) אך שתי ההפניות לסימן קנו הן בעייתיות. הציון בענין ההלכה ש"ת"ח אינו משנה בדיבורו כ"א בדברים שמותר לשנות" מתכוון בוודאי לההלכה שמקורה בגמרא (ב"מ כג, ב) שת"ח מותר לשקר "במסכתא בפוריא באושפיזא", אך דא עקא בסי' קנו בסעיף ב', במקום שדן שמותר לשנות מפני השלום, אינו מביא כלל הלכה זו שם? וזאת למרות שהמ"א כן מביא את ההלכה שם, ואף מציין לחו"מ סו"ס רס"ב, ששם מדובר בהענין של נאמנות לת"ח העומד בדיבורו (הנושא שנידון בהל' מציאה) חוץ משלשה עניינים אלו!

כמו כן ההפניה השניה אינו חד וחלק. אמנם יש מענין ההבדל בין צער שבממון לגוף בהלכה ג' שם, אך שם ההלכה מנוסחת כדין מיוחד לת"ח, שרק בצער שאינו של ממון מותר לו לנטור מפני כבוד התורה. אך כלפי שאר כל אדם (שאינו ת"ח),  הדין שם לא מבואר  כלל בצורה מפורשת יותר מאשר שזה נתבאר בהל' עוברי דרכים. ומכאן, שלאו דוקא שסימן קנו הי' כבר כתוב וערוך  בשלמותו בזמן כתיבת דיני חו"מ, אלא שדברים אלו אכן עלה בדעתו להיכתב[16], ולבסוף לא נכתבו[17].

ולהיפוך, מהציון בקנ"ו להל' נזקי ממון, ניתן להוכיח ביתר שאת שההלכה בחו"מ, מושא הפניה, כבר נכתבה בשלימותה לפני השלמת סי' קנו. כי א) ההלכה שאליה מופנית הפניה אכן מצויה שם. ב) הוא מציין גם באופן מפורט להסעיף: ס"ו.

ברם ראיה אחרת יש אולי להביא, שסימן קנו נכתב לפני הלכות מסוימות בחו"מ, מתוכן הלכה אחת הזהה בשני המקומות. בקנו ס"ח כותב: "שאסור לאדם להכלים את חבירו אפי' בינו לבינו". ובהערה בסוגריים שבפנים ההלכה, דן: "ואע"פ שרש"י שם פירש דהיינו כשיוכחנו ברבים…הנה הסמ"ג והרמב"ם פירשו שלא יוכיחנו בדברים קשים…והיינו אפי' בינו לבינו".  והנה בהל' אונאה וגניבת הדעת ס"ל פוסק: "ולא ידבר עמו קשות עד שיכלימו אפי' בינו לבין עצמו". ובציונים עוקף את כל הדיון ממשמעות הסמ"ג והרמב"ם אלא מציין כמקור: "רעיא מהימנא פרשת קדושים". דהיינו שמקורו הזהר המפורש.

מכך שהביא את הזהר[18] כאן דוקא, בלי לנסות להוכיח הדבר  ממשמעות הראשונים- לכאורה[19] יש להוכיח שההלכה בחו"מ נכתבה מאוחר יותר, ולכן בסימן קנ"ו המוקדם עדיין- אינו מביא הזהר ואילו לאחר שמצא הזהר והחליט להסתמך עליו כעל יסוד הלכתי, כבר לא ראה צורך בהבאת הראשונים.

מכל האמור נראה שכתיבת הלכות חושן משפט להלכותיהן השונות והמגוונות השתרעה  על פני תקופה ארוכה[20] של עשרות שנים[21], וכמה סימנים אכן נכתבו לפני סימן קנה-ו וכמה סימנים נכתבו אחר כך. וממילא אין סתירה בדבר.

 

ב. סדר ההלכות ומבנה הסימנים.

א) ככלל הרי שולחנו של רבינו אינו ערוך ממש[22] בצורת שולחנו של המחבר. ובניגוד מוחלט  להלבוש, למשל, שאף הוא שילב הלכות בטעמיהן, ובכל זאת נשאר צמוד לסדר ההלכות של שולחן  ערוך המחבר;  הרי רבינו- למרות שלמעשה כלל את כל ההלכות[23] שבשולחן ערוך הגדול במסגרת הסימן-  סידר את החומר בתוך הסימן בדרך חדשה ומקורית משלו[24], בלי להיצמד לסדר ההוא. ואכן עדיין התופעה אומרת דרשני, לפי מה נקבע סדר הלכותיו? במאמר זה נתמקד איפוא לחשוף את הסדר בשני סימנים אלו.

סימני קנה-ו, כפי שהם מופיעים בשולחן ערוך המחבר, הינם סימנים קטנים בכמותם שהם ביחד שלשה סעיפים בלבד. ואלו הם הנושאים הבסיסיים שנידונו בהם: א. בסימן קנה, דיני קביעת עתים לתורה מיד אחרי התפילה. ב. אכילת פת שחרית. ג. בסימן קנו, החובה לעסוק במלאכה. ד. לישא וליתן באמונה ה. שלא לישבע סתם אפילו באמת ו. אריכות בדין שותפות עם עובדי כוכבים.

הרחיב במיוחד את היריעה של סימן קנו-המג"א. בסעיף קטן ארוך  הפך את הסימן כמאסף לכל המחנות, ללקט אוסף של הלכות פזורות בש"ס ובראשונים במסגרת סימן זה. בייחוד הכניס את כל ההלכות המבוארות  בהל' דעות להרמב"ם פ"ו ופ"ז. כגון, הלכות אהבת ישראל, הלכות תוכחה, איסור רכילות, ואיסור נטירה ונקימה ותולדותיהן.

מבחינה אחת הלך רבינו בעקבות המג"א[25] בכך  שהוא הכניס הרבה מן ההלכות הללו לשולחנו, ובכך שלא הביא שום דין חדש שלא הביאם המג"א. ברם מבחינה אחרת סטה ממנו. לא הכניס כל ההלכות והשמיט הרבה מהן, ובעוד שהמג"א רק הכניס את ההלכות של הרמב"ם בתוך שלל הלכות האחרות בלי סדר ומגמה מסוימת, הרי רבינו עשה את הל' דעות כמצע -יסוד לסימנים הללו.

כלומר, רבינו הפך את שני סימנים הללו כהלכות דעות להרמב"ם וסידר כמעט את רוב (למעט חריגות קלות שאציין להלן) ההלכות לפי סדר הרמב"ם בהלכה האמורה. ובכן הפך אפוא רבינו את הלכות 'משא ומתן' כהלכות הדנות בכל התחום הרחב השייך  לדעות האדם הן כלפי עצמו והן כלפי הזולת. עם זאת בתור 'שולחן ערוך', המסדר את הדברים כפי סדר הנהגת האדם[26], בניגוד להרמב"ם שסידור דבריו הם לפי סדר הגיוני מופשט, סידר את הכל מנקודת מבט של הוויות המציאות המעשית (הל' משא ומתן), ולכן שינה בכמה הלכות מסדר הרמב"ם.

ב) כך הוא סדר ההלכות לפי סדר הרמב"ם.

1. סימן קנה ס"א מבאר בארוכה האיסור לסגף את עצמו "אלא אם כן יש צורך בו לעבודה כגון שטבעו נוטה להיות שטוף בתאוות". ובכך כמעט "כיווץ" את כל פרק א  שבהלכות דעות.
2. בסימן קנו ס"ב מדבר כיצד במדות האדם חייב לנקוט מדה  ממוצעת מלבד כעס וגאוה והריהם הדברים שמבאר הרמב"ם ברוב פרק ב.
3. באותו סעיף מביא רבינו בהמשך לכעס דין נקימה ונטירה והתנאים בזה ובכך חרג מסדר הרמב"ם שהרמב"ם הביא הלכה זו רק בסוף הל' דעות. דומה שמוסבר הדבר במה שהקדמנו, כי במציאות החיים הכעס גורר את הנקימה והנטירה שהן כעס אצור על שונאו, לכן הביאם מיד כאן.
4. בסעיפי ד' ה' ו' ז' ח' ט' דן במצות דביקות בת"ח; מצות אהבת ישראל; מצות תוכחה; ואיסור להקניט יתומים, מתאים לפ"ו מהלכות דעות החל מה"ב עד הסוף.
5. בסעיפי י' יא' יב' יג' דן בהלכות רכילות לשון הרע מוציא שם רע, מתאים לפ"ז מה"א עד ה"ו. ושתי ההלכות האחרונות, אודות נקימה ונטירה, הרי כאמור, כבר הביא לעיל.

בנוסף לכך הביא רבינו עוד כמה הלכות מאוספו של המג"א, שהקדיש להן את ששת הסעיפים הנותרים. מדוע רק אלו דוקא? ולעומת זאת, למה השמיט הרבה מן ההלכות אחרות? על כך אדון להלן.

 

ג. גיבוש ההלכות וחידושיהן.

א) כשם שבמבנה הסימנים בנה רבינו את הסימן לפי מתכונת פרקי הרמב"ם בהל' דעות, כך במבנה ההלכות עצמן. מלבד ההלכות הקשורות במיוחד בסימן זה, כדיני קביעת עתים לתורה וכדומה להם (שפירטתי אותם לעיל)- משתמש רבינו במבנה הלכות של הרמב"ם  כמסגרת בסיסית לתבנית ההלכה.

מובן מאליו שכספר שהוא להלכה ולמעשה מביא  רבינו ומתחשב עם כל השיטות האחרות של הראשונים והאחרונים בנושא ההלכה. ומהם, כדרכו בשאר השו"ע, רוקם את מרקם  ההלכה לפועל, ובמיוחד בסימנים הללו שמביא ומשתמש  רבות בדברי הסמ"ג והגהות מיימוניות שהם אבני הבנין שלו, בגלל צמידותם לרמב"ם מחד, ועצמאותם מאידך.

אך בעוד שבמהדו"ק, שיטות הראשונים מובנות לרוב באופן אמצעי, על ידי תיווכו של האחרונים נושאי כלי השולחן ערוך וכיוצא בהן[27], הרי כאן א) מגבש את ההלכה באורח בלתי אמצעי כלל, עם כל הראשוניות שבדבר ב) מנסח להלכה את חידושיו המקוריים, ולא רק בעיקר –כדרכו במהדו"ק- הכרעות בין הפוסקים. ובכן איפוא, הרבה חידושים מקוריים ביותר מצויים בסימנים אלו, ולא החביאם בסגנון ובצורת הניסוח, אלא נאמרים כך בעליל  ובמובלט. אביא מספר דוגמאות לכך.

(א) בקנו ס"ג מחדש (ואמנם אנו מכירים חידוש מעין  זה אף ממקור אחר, וראה על כך להלן) שההלכה שאל יבזבז יותר מחומש הוא רק כאשר נשתרש בנפשו מדת החסד, אך בתחילת דרכו כדי ש"ירגיל עצמו במדות טובות עד שיקבעו בו יעשה וישנה וישלש[28]…עד שתהי' עשייתן קלה בעיניו ויקבעו המדות בנפשו, כגון אם הי' כילי יפזר ויתן ממון הרבה לעניים… עד שתקבע בנפשו מדת ורב חסד שנשתבח בו הקב"ה. ואחר שתקבע בנפשו מדה זו לא יפזר יותר מדאי, שזו אינו דרך טובה, ותקנת חכמים שלא יבזבז יותר מחומש". דבריו הבנויים לכאורה על יסוד הרמב"ם הידוע -  שלמרות שבדרך כלל יש לנקוט בדרך האמצעית, הרי כדי לרפא המדות מותר לנקוט בדרך הקיצונית – מחדשים חידוש גדול, שזה גם כשאר זה נוגד הדין של אל יבזבז יותר מחומש! דבר שאינו ברמב"ם כלל.

(ב) שם ס"ז בדין תוכחה מחדש רבינו הלכה מחודשת. הלכה זו ,יש לציין, הארוגה מן הרבה מקורות ושיטות שונות של ראשונים[29], מדהימה במעופה ורב צדדיות שבה.  מלבד העובדה שהוא חוזר בו כאן מפסיקתו בדין זה בסימן תר"ח ס"ו-ז[30], הריהו גם מחדש  כמה יסודות שאינם בכל הפוסקים. נקודה אחת לדוגמא בלבד. הוא פוסק שהדין שמוטב יהיו שוגגין ואל יהיו מזידים הוא רק ב"יחיד המוכיח אבל על הבי"ד מוטל להוכיח ולגעור בם בם שלא יהי' נתפשים באותו עון ואפילו הוא דבר שאיסורו אינו אלא מספק ואפי' אם רבים הם השוגגים". יסוד זה שיש דין מיוחד בבי"ד, לא מצאתי בינתיים בשום פוסק, ורבינו רואה מקורו בגמרא מפורשת[31].

(ג) שם בסי"א בדין אמירה דבר שאין בו משום גנאי, ו"שיש לומר שאין כוונתו ללה"ר… אין בו משום לה"ר אם[32] אומר כן בפניו, וכן אם אומר כן בפני ג' שה"ז כאומר בפניו שא"א שלא יגיע הדבר באזניו". ומקור הדבר שתי תוספיות בערכין טז. ובבא בתרא לט. ומעיר שהתוס' בבבא בתרא: "יש לפרשו ג"כ כהתוס' דערכין". והמעין יראה שהדבר הוא חידוש הן בפסק, והן בפרשנות התוספות. ועוד חידושים רבים בין השורות ובהכרעתו.

והכל , החידושים וההלכות- מעוצבים ומנוסחים בלשונו המדוייקת והמהוקצעת של רבינו (שנדון על כך בפרטיות בסעיף הבא). משום כך ברור שמופרך ההשערה שהעלה חכם אחד[33] ש"רבינו הזקן  כתבם לעצמו כמהדורה הכנה  זמנית"[34]. כי כל ההלכות הכתובות כאן הן מלוטשות בשלמות אופיינית ושום סימני טיוטיות הן בתוכן והן בעיצוב אין בהן. ועל אודות הטיעון ש"לכן באו ציונים לעיון בספרים ושקו"ט בלתי גמורה", ראה הדברים להלן בציונים ומקורות בארוכה.

 

ד. ניבים וביטויים מיוחדים

הביטוי הידוע "לשון הזהב" שהגדירו בו[35] את לשון רבינו הזקן פנים רבות לו. יש במשמעו דיוק לשוני במובן של לא פחות ולא יותר[36], יש במובנו גם היכולת להביע  רעיונות בלתי מוגדרים, בלשון הקולעת והמחודדת של הלכה פסוקה[37] ויש גם במשמע לבטאות ולתרגם מושגים רחוקים בשפת הנגלה והמוכרת[38]. בנוסף לכך מבטא הביטוי את יופיים של צירופי המלים, וניסוח המשפטים הכתובים לפי אירגון פנימי ועשיר[39].

למרות האמור. הרי דומה שבדרך כלל  ביצירה המוקדמת של רבינו אין אנו נתקלים במטבעות לשון או ניסוחים נמלצים המבוססים על פסוקים  שרבינו טבע או או שילב בעצמו להעשיר את סגנון ההלכה, כמו שעשה הרמב"ם, למשל, בספרו[40]. לשונו חצובה מלשון הפוסקים והראשונים בלבד. אך לא כן במהדו"ב. כאן אנו נתקלים בלשונות חדשניות. הן מלים שיש להן משמעות הלכתית רבה וברורה, והן ניבים ומשפטים הבאים להעשיר את ההלכה בנדבכים מוסריים או פיוטיים, ושגם הם הופכים בכך להלכות מחייבות. להלן  הדוגמאות השונות מסימן דנן[41].

1. בקנו סעיף ד' כותב: "מצוות עשה לידבק ביודעי ה' ובתורתו". המלים "יודעי ה'" לא ראיתי בשום מקור קדום[42], וזו הוספת רבינו. ברור שכינוי זה משנה את הלכות דביקות ת"ח באופן יסודי: המצוה אינה אלא בת"ח היודע את השם, אך תלמיד- חכם שרק יודע תורה בלי ידיעת השם דיני דביקות אליו לא חלים. ולא רק שלא מצאתי צירופי מלים אלו בשום מקור, אך בינתיים לא מצאתי היסוד לחידוש עצום כזה.
2.  ודוגמא מלשון פיוטית. בסוס"ז מתבטא רבינו: "ועל זה אמרו הנח להם לישראל מקצוף עליהם ומגעור בם, מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים". המלים המלבבות "מקצוף עליהם  ומגעור בהם" אינן בשום מדרש או פוסק והן הוספת רבינו על פי ישעי' (נד ט) "כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבר מי נח…כן נשבעתי מקצוף עליך ומגער בך". יש כאן הוספת נדבך של חמלה ורוך [43] להדין. דהיינו, שיש מצב של רחמים, שלמרות שלא עשו כדין, בכל זאת יש למנוע מלגעור ומלקצוף, כשם ששבועת הקב"ה מבטיחה על הפסקה כזו. וזהו בעצם הנימוק על ההלכה: "הנח להם לישראל"[44].
3.  הנה דוגמא ממה שלא נכתב. בסעיף ג' מצינו שימוש מעניין  בלשונות הרמב"ם. הוא קובע: "אלא ינהג בדרך המיצוע הוא דרך הטובה והישרה". הביטוי "דרך המיצוע' מקורו ברמב"ם הל' דעות פ"א ה"ד ועוד. והביטוי "דרך הטובה והישרה" אף הוא שם ה"ה "והם הדרכים הטובים והישרים", ושם ה"ו ועוד. אך לרמב"ם עוד הגדרה שם, "ללכת בדרכים אלו הבינונים", וראה ה"ב ה"ד ה"ו ועוד- ורבינו אינו מביאו.  כנגד זה בהל' השכמות הבוקר (מהדו"ב) ס"א כן משתמש בביטוי זה: "וזו מדה בינונית" וכן שם ס"ד. מכאן שהגדרת בינוני[45] אצל רבינו, שונה מזו של הרמב"ם.

 

ה. רקע ומקבילות

דומני שטרם נתנה הדעת במדה מספקת על ההקשר והרקע הכולל של יצירת רבינו. בעוד  שבמהדורה קמא אין לכאורה לדבר  על שום השפעה חוץ הלכתית על מפעלו, הן בגלל צמידותו הקפדנית למקור, וכן בגלל העדר יצירות אחרות בתקופה קדומה ההיא, הרי במהדורה בתרא[46] בנוסף להעובדא שרבינו התבסס על דעת המקובלים, הרי ניתן לראות שקבלה זו אין היא רק תורת הקבלה הטהורה של האריז"ל וכיוצא בו; אלא כפי שהתגבשו הדברים במשנתו החסידית של רבינו. להלן אציין את כל הקבלות והשוואות שמצאתי לסימן דנן לפי סדר הסעיפים.

1. קנה ס"א: "ובעת זו [של קביעת עתים] צריך שילמד הלכות פסוקות …שבתחילה צריך לידע הרבה הרבה מן האיסור והמותר…כדי שידע לשמור ולעשות ולא יחטא" בנוסף לההקבלה להל' ת"ת שלו[47], יש לציין לדבריו במאמר[48] שנראה נאמר לחסידים כהדרכה מעשית: "יתנהג האדם בזה האופן תיכף אחי התפלה ילמוד משניות ושו"ע שהיא הלכה פסוקה וילמוד ביום ובלילה ובנידון שאר הלימוד שם בהמשך הסעיף על ההדגשה ש"אינו רשאי לסגף את עצמו אלא אם כן יש בו צורך לעבודה כגון שטבעו נוטה בתאוות אכילה ושתייה או שאר תאוות ואי אפשר לו לכפות טבעו יטה את עצמו לקצה האחרון". מקורו הוא אכן הרמב"ם אך הביטוי "סיגוף" במקום תענית וההדגשה על כפיית טבעו, מזכיר את המושג החסידי "איתכפיא"[49], והדרגות השונות בשימוש של עבודה זו.
2. קנו ס"ב בהערה "כיון שהשלום גדול מכל המצוות". ראה מה שציינתי להלן בהערה 56.  והשווה דבריו המובא בתוך מאמר חסידי[50]! "…וכל עיקר המחלוקת נתהווה מזאת המדה המגונה, לפי שכל אדם יש בו רע וטוב ואינן בנמצא בשני ב"א שוין רק לא ראי כראי זה…וזה אנו מבקשים שים שלום וגדול השלום וכו' ואיתא בתוספות פסחים פ' מקום שנהגו[51] לחד תירוצא מותר לעבור על איסור דרבנן משום דרכי שלום ולאידך תירוצא אף על איסור דאורייתא[52].."
3. שם ס"ג ויקבעו המדות בנפשו כגון שאם הי' כליל יפזר ויתן ממון הרבה לעניים…ואחר שתקבע בנפשו מדה זו לא יפזר יותר מדאי שזו אינה דרך טובה ותקנת חכמים שלא יבזבז יותר מחומש". דין זה שנפסק כאן להלכה ולמעשה, משתלב היטב בשיטת רבינו בהדרכתו החסידית[53]. באגה"ת (פ"ג) כותב רבינו "ואף שיעלה לסך מסויים אין לחוש משום אל יבזבז יותא מחומש דלא מקרי בזבוז בכה"ג מאחר שעושה לפדות נפשו מתענית וסיגופים, ולא גרעא מרפואת הגוף ושאר צרכיו" וכך הוא באגה"ק י'[54].
4.  שם מביא עפ"י הזהר והרמב"ם "כל הכועס כאלו עובד עבודה זרה ונשמתו מסתלקת ממנו ..לפיכך ציוו להתרחק מן הכעס עד שלא ירגיש כלל לדברי המכעיסים דרך צדיקים עלובים ואינם עולבים… ואם הוא ת"ח וחירפהו וביזהו אחד מהעם הוא לא ישיב  על חרפתו ומכל מקום יהי' לו עונש על בזיון התורה". הדברים החריפים תואמים היטב את דעתו כפי שביארו ונימקו באגה"ק כ"ה "בהקדים מארז"ל כל הכועס כאילו עובד עכו"ם… לפי שבעת כעסו נסתלקה ממנו האמונה כי אלו הי' מאמין שמאת ה' היתה זאת לא הי' בכעס כלל". ובמיוחד יש לציין ההקבלה מה שכותב שם על האדם המקלל "ואף שבן אדם שהוא בעל בחירה מקללו או מהו או מזיק ממונו ומתחייב בדיני אדם ובדני שמים על רוע בחירתו" והרי זה זהה לדבריו כאן (שלא מצאתי לכך שום מקור[55]) "ומכל מקום יהי לו [להמבזה ומחרף] עונש על בזיון התורה".
5. שם ס"ז בדין תוכחה "ואינו מחוייב להוכיח אלא עמיתו שהוא חבירו שהוא גס בו אבל איש אחר שאם יוכחחנו ישנאנו וינקום ממנו אין צריך להוכיחו" שיטה זו גם תואמת את דבריו הידועים בתניא (פל"ב): "אבל מי שאינו חבירו ואינו מקורב אצלו הנה ע"ז אמר הלל הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום וכו'".

מלבד זאת, הרי כפי  שכתבנו לעיל ביחס לענין הביטויים- הרי גם באלו, יניקתם מתורתו החסידית אינו מוטלת בספק.

 

ו. השמטות ומשמעותן

א) על שלשה סוגי  השמטות[56] יש לתת את הדעת בסימנים אלו. הראשון הוא השמטת הלכה של סימן זה המבואר בדברי המחבר והרמ"א. (ראה לעיל על הנושאים של סימנים אלו), למה ומדוע?. השני הוא השמטת הרבה הלכות שלוקטו ע"י המג"א, מה הן אמת המדה: מה לרחק ומה לקרב? השלישי הוא השמטת הלכות המובאות ונפסקות בידי הראשונים, ללא חולק לכאורה, באותם דינים המבוארים ברמב"ם הל' דעות (אהבת ישראת ולה"ר) שרבינו מביאם בדרך כלל בפרטיות בלי יוצא מן הכלל. ובכן השמטה של דין המבואר אצלם, מתמיה ביותר מה ראה להשמיטו?

פשר ההשמטה של ההלכה הקשורה בהל' דעות, פותר לנו רבינו בעצמו מתוך חידוש הנוגד דעת הראשונים[57]!. ההלכה היא הדין המבואר בהגהות מיימוניות (הל' דעות פ"ז אות ג' ומובא במג"א) וכן מאושש הדין בסמ"ק ח' (וראה שם בהגהות הסמ"ק אות כ"ד) על בסיס דברי הירושלמי (פאה פ"א ה"א) ש"מותר לומר לשון הרע על בעלי מחלוקת". ורבינו אינו מביאו.

אולם בהערה לסעיף י"ב שופך רבינו עצמו אור על התעלומה: "וע[יין] מ[ה] ש[נתבאר] בהל' נזקי ממון סעיף ז' ובשו"ע חו"מ סי' תכ"א סוף סעיף י"ג דבכה"ג מיירי בירושלמי". כלומר, בחו"מ שם מדובר שמותר למי שמכה את הבריות למסור אותו לערכאות, ועל איש מחלוקת מסוג זה בלבד מדבר הירושלמי, שמותר לדבר לשון הרע כנגדו! אך לא סתם בעל מחלוקת ואיש מדנים מן השורה[58]. חידוש מפתיע[59].

ב) אך מה עם ההשמטות של אוסף ההלכות במג"א? ומאידך, מדוע כמה הלכות- כן צורפו להסימן? דומה שבמדה מסויימת הדבר מתבאר על פי שביארתי לעיל על מבנה הסימנים, שנבנו מסביב הל' דעות להרמב"ם מנקודת מבט של משא ומתן יום יומי. רוב ההלכות שנכתבו ושולבו להסימן אכן שייכים להל' דעות, או להל' משא ומתן, מאידך ההלכות שלא נכנסו הרי בדרך כלל שתי סיבות להן: א) רובם אין עניינן הל' דעות ושייכות לתחומים שונים של ההלכה. ב)  ואלו שלא שייכים הרי ניתן לראות שרבינו לא  סבר לקבעם כהלכה למעשה.

הנה פירוטם: סעיף י"ג  –בדין אורח שאינו רשאי לשבח הבעל הבית; סעיף ט"ז – בדין איסור שיחת חולין[60];  סעיף י"ח –בדין איסור חניפה[61], ואף סעיף כ"א שאין לענות לכסיל, הרי שייכים בעליל לדיני איסור לשון הרע ושיחות אסורות. כמו כן הדין שבהקזת מותר לטעום יין אצל החנוני, שייך לדין אמונת משא ומתן שנידון בתחילת הסימן (ס"א). ונותרו שלשה דינים ששיוכם לכאן לא ברור. סעיף ט"ז על האסור למנות את ישראל[62]; סעיף י"ט על האיסור להסתמך על הנס[63], ובמיוחד סעיף י"ז על זריזים מקדימים למצות[64], שצירופו תמוה לחלוטין.

כנגד זה, אלו שלא צורפו  לא שייכים כלל לתחום זה.  אך עדיין תמוה  אי צירופם של מספר דינים המובאים במג"א כמו האיסור להוציא דבר מגונה, ששייך לכאורה לתחום דיבורים האיסורים, והחובה לדון כל אדם לכף זכות ששייך לתחום אהבת ישראל, וכן הדין שהקורא אברהם אברם עובר בעשה. וכנראה שסבר רבינו שאינם להלכה או מסיבה אחרת אין מקומם כאן. ושאר ההלכות שלכאורה שייכת לכאן, הרי כבר המג"א פקפק בקביעתן להלכה.

ברם סוג השלישי של השמטות תמוה מאד ובינתיים אין לי הסבר מניח את הדעת על סיבת ההשמטה. בשו"ע המחבר בסוף סי' קנו מופיע הדין "ויזהר מלהשתתף עם בן נח עובד עבודת אלילים שמא יתחייב לו שבועה" ואילו הרמ"א מקיל בדבר "משום שאין הגוים בזמן הזה נשבעים בעבודה זרה". ומאריך בצדדים שבדבר, וכל דין זה משמיט רבינו?! בינתיים לא מצאתי לדבר, הסבר מניח את הדעת[65].

 

ז. הציונים והמקורות: בפנים ובחוץ

א) קו ההיכר הבולט של סימני קנה-ו הם ללא ספק הציונים וההערות ששולבו ושובצו בתוך ההלכות עצמן, דבר יוצא דופן בהחלט. יתירה מזו,  בגלל שהן נבלעו בתוך ההלכות הסיקו מכך שתי מסקנות. א) דברים אלו הם בוודאי מדברי רבינו ואין לפקפק על כך כשם שמפקפקים על הציונים שבצד. ב) מתוך ההערות שהן כחלק מן ההלכה יש להוכיח שהלכות אלו טרם נשלמו.

אך לענ"ד לא הבנתי את הנחת היסוד המונחת מאחורי מסקנות הללו. למרות שאין בידי ובדעתי כלל לערער על שייכותן של ההערות הללו לאדה"ז; אך מקומם בפנים ההלכה בלבד, אין בו שום צל של ראיה. הערות מסוג זה, הערות של דיון ושקלא וטריא והישארות של ההלכה בפנים ב"צ"ע" מפוזרות בכל שו"ע רבינו[66]. בדרך כלל הן הערות של שורה עד שורתיים. יש שבהערה זו תוספות ציון והסבר, יש לפעמים היא מעירה על שאלה חמורה בלי הסבר[67] ועוד. לפעמים הערה כזאת מופיעה בצד הגליון כחלק של המראה מקומות[68], ולעתים שהיא מופיעה כחלק מקונט"א[69]. למה זו שובצה  שם וזו כאן? לענ"ד קשה לומר שיש חילוק מהותי ביניהם, אלא שדברים אלו, לדעתי, נעשו רק בהחלטת המדפיסים לפי נוחיות הגרפיקה וסיבות טכניות[70].

מעתה אותו דבר יש לומר כאן. מניין לנו שהערות הללו לא היו מלכתחילה כהערות קונטרס אחרון או כהערות שבצד, במסגרת הערות המראה מקומות- והמעתיק בלבד על דעת עצמו החליט, מטעמי נוחיות שלו, לשלבן בתוך ההלכות[71]? שכן כאמור, אין, מתוך עיון בחומר ההערות,שום סיבה לסבור שבגלל שהערות הללו הן שונות במהותן לכן שיבצם אדה"ז  בפנים. ומכיון שכך, אם נסתכל על ההערות אלו כהערות צדדיות, הרי א) אין ההערות אלו שונות כל כך ממאות הערות של צ"ע ודיון, הזרועות על פני כל השולחן ערוך. ב) ובכן אמינותן הגבוהה אף היא תעורער, כי אין הן שונות מהותית מהערות אחרות שבצד.

ראיה לדבר הוא מקומה המוזר של הערה אחת, שספק אם ניתן לומר שהוא מעשה ידי המחבר. בקנ"ו סיום ה"ג, כחלק מההלכה לפני אות ד' המציין את התחלת הסעיף החדש, מופיע דיון קצר בשיטת הראשונים, ששייכותו לתוכן ההלכה שם בלתי מובנת לגמרי. ואכן  עיון קל במקורות מברר שבעצם הדיון שייך לההלכה הבאה ושורבב שלא כהלכה לסעיף הקודם. דומה, שאין הדבר מובן אלא אם נקבל את ההנחה שאין שיבוץ ההערות מעשה ידי רבינו. ובכן רבינו מלכתחילה כתבן בצד והמעתיק הכניסן לתוך ההלכות.

ב) בכל זאת  חייב אני לציין שיש לזהות במהות הערות הללו משהו שונה וייחודי, שטרם מצאתי כמותן בכל סגנון כתיבת ההערות של אדה"ז, והיא תופעה המזכירה יותר את סגנון נכדו הצ"צ בכתביו, מאשר זה של רבינו. ולא באופיים הדיוני- שאינו זר כלל לסגנון רבינו בשולחנו- אני מתכוון, שכן  דומה שדרכו של רבינו בהערותיו בשאר השו"ע היא א) שלא להכביר בציונים מעבר לשני ציונים, ב) יתירה מזו, נדיר  למצוא אצל רבינו ציוני מקבילות זהים. בדרך כלל כל ציון מוסיף פרט מסויים ומובלט או מהווה דוגמא שונה בעליל; אך ציונים הכמעט זהים לחלוטין, כעין מסורת הש"ס- נדירים ביותר. ואילו כאן סגנון כזה מצוי בשפע.

להלן כמה דוגמאות לדבר.

(א) בסימן קנה סעיף א' מביא המאמר: "וכל היוצא מביהכ"נ לביהמ"ד והולך ללמוד זוכה ומקבל פני השכיה שנאמר ילכו מחיל אלא חיל יראה אל אלוקים בציון". בצד מצויין מקורו "סוף ברכות דף ס"ד". ואילו בתוך הלכה מופיעים עוד ארבעה! מקורות הדורשים את פסוק זה. מלבד הפלא על הרביית הציונים, הרי הציון לתרגום יונתן ולמסכת מו"ק מהווים  כמעט[72] מקבילות זהות. 

(ב) בסי' קנו ס"א מציין מלבד לשני מקורות בש"ס, גם לשלשה מקורות במדרשים על שחיובו של    "והגית יומם ולילה" היינו שחייבים ללמוד כפשוטו יומם ולילה.

(ג) שם ס"ה מציין על מעלת לימוד  אגדה לעיין באבות דרבי נתן ובנוסף לזה מציין "ועיין בגמרא פ' בתרא דיומא דף ע"ה ע"א ע"פ והמן כזרע גד הוא והוא מהמכילתא". בנוסף לשפע הציונים הבלתי רגיל, הרי ההערה "והוא מהמכילתא" היא בלתי אופיינית כלל.

(ד) שם י"ב מביא: הגמי"י שם סק"ג בירושלמי …והוא גם כן בילקוט ח"ב רמז קס"ו" הדבר מבואר במפורש  בירושלמי ריש פאה והילקוט אינו אלא ציטוט משם, מה הטעם לציין שהדבר מבואר גם בילקוט?

ג) לעומת זאת רוב הציונים שבצד מתמקדים בעיקר במקורות ההלכות הנידונות בתורת הראשונים. ומדובר כאן במקורות מפורטים, הן במספר מקורות, והן בפירוט המקום המדוייק של כל מקור. ובנוסף לכך יש  כאן במקורות הללו הרחבה מעמיקה בנושאים משלשה צדדים.

צד אחד. הוא הרחבת קשת המקורות. למרות שרוב הדברים כבר הובאו במג"א הרי רבינו מביא לכך מקורות נוספים מראשונים[73].

צד שני. באותן הלכות שרבינו מחדש שם הכרעות או הגדרות חדשות, המקורות מהווים האבני בנין להחידוש המסוים[74] ולעתים מציין רבינו למקורות מפתיעים ומקוריים[75].

צד שלישי. שבמקורות שהוא מביא מרומזים לעתים הדגשה נוספת בהלכה הנידונה שאינו מביאו בפנים[76] ובכך יש להם צד השווה להמקורות ששולבו בפנים ההלכה.

מהו הפשר של הסגנון המיוחד הזה, האם מדובר במהדורה זמנית, רישומים לקראת מהדורה מפותחת יותר? לי נראה בדיוק ההיפוך. לו הי' מדובר ברישומים לקראת פיתוח, מדוע הפירוט והצויין לכל מקור במקומו המדוייק? מחבר שמכין לעצמו ניירת לעבודה אינו מקפיד לציין אם זה עמוד א' או עמוד ב', מכיון שכך נראה שאדרבה, כאן מדובר במהדורה סופית ומתוקנת דוקא, שרבינו שקד על כל פרט, ואף הוסיף ציונים להרחיב הנושאים מעבר למה שנתבאר להדיא. לאור שיטתו לצרף הלכות בטעמיהן.

 

ח. חסרונות ושינויים בהלכות ובהערות?

א) שתי הלכות ישנן שהן חסרות בסימן זה, ולדעתי סיבת היעדרן אינן בשל השמטות מהותית של רבינו; אלא איכשהו מאוחר יותר הן נעלמו מהסימן. שמא בגלל פגימת ההעתקות, שלכאורה מזה שהסימנים נמצאו מאוחר מאד, משמע שלא היו נפוצים כל כך? והלכה אחת יתכן שחסרה בגלל פיקוח הצנזור, המסביר אולי כל ההעדריות.

בין ההלכות המצוטטות לפי סדר הרמב"ם בפ"ו מהל' דעות בדיני אהבת ישראל, חסרות שתי ההלכות. הלכה אחת על אהבת הגר (שם ה"ד), והלכה שניה על איסור שנאה לאדם מישראל (שם ה"ה), השמטה  זו האחרונה מדהימה. כיצד יתכן שאין רבינו מביא הלכה זו שהיא יסודית מאד בהשקפת עולמו?

יישוב לשאלה זו מצאתי בכמה ציונים "מיותמים"  בסימן זה. תוך בדיקת מדוקדקת בציונים שבצד, מצאתי שורה של ציונים שאינם שייכים לכאורה לשום מקום. בסימן קנו על תחילת סעיף ו' מצויין באות נ' צרור ציונים שאינם שייכים כלל לההלכה שם. תוכנם של ציונים אלו הינו ההלכה, אימתי מותר לשנאות רשע- הלכה שאינה מופיעה כלל בפנים! מה פשרם שם? איפה הם שייכים? מכך היסקתי שבין סעיף ו', הדן כיצד חייב אדם להוכיח אדם חטא נגדו, לבין סעיף ה' הדן במצות אהבת ישראל -הי' עוד הלכה על דיני שנאה ופרטיהם ועל כך נסובים הציונים הללו.

ברם ביחס לדין מצות אהבת הגר אין לי שום הוכחה וזכר שאכן הי' קיים; אך מסתבר שהלכה כזו אפילו שנכתבה לא הי' מדפיסים אותה בשנת תרט"ז בזיטומיר- בית דפוס שהי' נתון תחת הפיקוח החמור של הצנזור[77]. ואם זה נכון, תוסבר גם מדוע נעלמה ההלכה על איסור והיתר שנאה, כי לפי הסדר שתי ההלכות הן צמודות זו יד לזו, והלכה זו על שנאת רשע, שתמיד  עוררו חשדם של המצנזר[78], הושמטו יחדיו.

ב) בעקבות הציונים ה"מיותמים" הללו התבלבלו מדפיסי ווילנא בציוניהם,  והחסירו והוסיפו ציונים שאינם שייכים כלל לתוכן ההלכות. לשם המחשה על הכלאיים שהם יצרו, אפרט. בדפוס ראשון באות נ' מופיע בציון הראשון "ועיין לעיל בהג"מ שם", המדפיסים כנראה לא הבינו מה שייך לכאן הציון להגהות מיימניות, לכן החליטו לציין במקום זה: "רמב"ם שם ה"ו", שהוא אכן המקור להלכה המבוארת בפנים. אך המוזר הוא שמכיון שלא העזו להשמיט במחי יד שאר הציונים, השאירו אפוא את שאר הציונים (שאינם שייכם להלכה זו) כהמשך לציון החדש לרמב"ם. ובכך העמיקו את הבלבול במקום להבהירו.

בהמשך אף החסירו ציונים חיוניים בסעיף ז', הערות וציונים רבות נעלמו וזוזו ממקומם הנכון[79], ובינתיים אין לי שום הסבר להשמטות הללו. ותמוה שאף בספר 'מראה מקומות וציונים' אורח חיים שבעריכת הרב ניסן מאנגעל הלך בעקבות דפוס ווילנא ולא ציין לציונים החסירים. ואף מהדורת עוז והדר, למרות שמצהירים ומתפארים[80] שהלכו בעקבות דפוסי ראשון לא תיקנו כלום בהערות הללו, והנציחו את השגיאות. ויש לקוות שבמהדורת קה"ת החדשה הכל יתוקן כהלכה.

 

ט. קליטתם ותפוצתם

א) לא שפר גורלם של הסימנים הללו. כנראה בגלל הצטרפותם המאוחרת למסגרת השו"ע, וכן בגלל שלא רבים יודעים שבסימן קנו, נידונו הלכות כמו תוכחה וכדומה, לא הירבו לעסוק בהלכות הללו. ואכן אנו רואים בפועל שחכמים שונים שעסקו בתורת רבינו בהלכות שונות הקשורות לסימנים אלו, לא הזכירו ולא עסקו בדבריו כאן. על הלכה אחת אביא כמה דוגמאות.

הפליאה הגדולה היא שנכדו הגדול של רבינו, כ"ק אדמו"ר הצ"צ בציוניו על תניא[81] מציין לספר חסידים בשיטתו בדין תוכחה, שאינה רק לאוהבו ומציין: "ועי בס[פר] ח[סידים] סי' תי"ג שהובא במ"א תר"ח סק"ג יעו"ש". ספר חסידים זה הובא להלכה בידי אדה"ז בסי' קנו שלפנינו והצ"צ אינו מזכירו! דומה שאין מנוס לומר שהגהות הללו נכתבו לפני תרט"ז[82] ולפני הצ"צ לא היו סימנים הללו בכתב יד.

וכן אנו מוצאים גדול אחר שעסק ודן בשיטת רבינו בדין תוכחה בסי' תר"ח, ולא הזכיר כלל דעתו בסימן קנו, וכוונתי לבעל האבני נזר בתשובותיו לחושן משפט[83], וכנראה ברור שלא הי' לפניו מהדורת תרט"ז. אך הפלא שגם עד ימינו אלו לא נדרשים לדבריו שבסי' קנו. חכם א' מרבני חב"ד בספרו[84] דן בארוכה בדיני תוכחה ומביא את שיטת ספר חסידים כשהוא מקשה עליו ואינו מזכיר כלל שכך אמנם פסק רבינו להלכה[85]!

 

1 - מאמרו של הרב שלמה יוסף זוין זצ"ל
2 - מאמרו של הרב אברהם אלאשוילי
 3 - מאמרו של הרב שלום דובער לוין

 

---

[1] כך כתבו בשער מהדורה זיטומיר (עפ"י 'ספרי ההלכה של אדמו"ר הזקן'  מאת הרב יהושע מונדשיין קהת תשמ"ד (להלן 'ספרי ההלכה') ע' כו הער' 3). ומביא מהסכמת הרבנים (נדפס בספר הנ"ל עמ' 262 ): "ויגע ומצא עוד שני סימנים משו"ע או"ח סימן קנ"ה וסי' קנ"ו מתי"ק [צ"ל כתי"ק] אדמו"ר המחבר ז"ל נ"ע". ומעיר שם הרי"מ, שאפילו כשמפורש כתי"ק אין כוונתם לכתי"ק המחבר ממש, אלא יתכן שמשמעם 'כתבי  קודש'.  ובדפוס ווילנא מצויה ההצהרה בסוף סימן קלא (שמשם ועד סימן קנה חסרים הסימנים בשוע"ר) "וכעת הצגנו השני סימנים קנ"ה וקנו אשר נמצאו באמתחת הרב ז"ל ועדיין לא באו בדפוס מעולם".

[2] וברצות ה' עוד נרחיב על כך הדיבור במקום אחר,  מזוויות שונות וסימנים אחרים.

[3] להלן יוזכר הלכות נט"י שהם מסדר מהדורה בתרא וכן הלכות של חו"מ ועוד.

[4] כדברי בני המחבר "כמו בהיותו בו שלשים". כלומר בערך בשנות השלשים שלו. ובוודאי שזה הי' באמצע שנת תקל"ז, (אחרי חודש אדר)  כי שהה "בק"ק מאהליב שאצל נהר דניסטור", כשחזר מלוויית פמלייית הרה"ק הרמ"מ מוויטבסק בנסיעותו לאה"ק בתקל"ז (שהיתה בחודש אדר), ואז נשאר בעיר מאהלוב. ראה בית רבי (עמ' ד' הערה א. ושם ע' 14). ובבית רבי (עמ' י"ב) כותב, בלי שציין מקור לכך, ש"הי' שם [במאהליב] ערך שנה ומחצה", אך כנראה שתקופה זו ששהה שם היתה קצרה יותר , כי אינו מונה השתהות זו בתיאור תחינות חייו בדברי העדות שהעיד רבינו לשלטונות במאסרו, ראה כרם חב"ד (עמ' 49): "נולדתי בלאזנע והייתי שם עד שהייתי בן ט"ו או ט"ז שנה, ונשאתי אשה בויטעפסק והייתי שם ערך י"ז שנים, ואח"כ הייתי בהארדאק כשתי שנים ועכשיו אני בלאזנע ערך ט"ו שני' ויותר". ועיי"ש בהערת העורך הע' 31. הרי שמיד עזב להארדאק.

[5] דומה שההתפתחות העיקרית והשינויים בין היצירות בהלכה, ניתן לראות בעיקר בהסתמכותו המוגברת בספרי הקבלה כמקור לפסק שהגיע לשיאו בסידורו, ולפני כן בהארבעה הסימנים מהדו"ב של השכמת הבוקר (שהם כמעט כולו מיוסד על פי הקבלה), והותחל בהל' ת"ת שלו. דומה שבנקודה זו בעיקר חלה שינויים מזמן לזמן, ראיה לדבר הגדרת הרבי (לקו"ש ח"ט עמ' 304): "השו"ע הוא לפי הנגלה, הסידור הוא לפי הקבלה, [והסידור לאו דוקא, כי גם המהדו"ב של הד' הסימנים הראשונים, כמו הסידור נכתבו עפ"י הקבלה] והל' ת"ת הוא ממוצע ביניהם". ונראה שבזה משתקף התהליך האמור, שככל שהזקין כתב יותר עפ"י הקבלה. ןראה להלן בהמשך עוד דוגמא לכך. ואילו בנוגע אי הסתמכותו על המג"א ושימושו בראשונים, החל הדבר  מיד עם התחלת התקופה השניה. ראה תשובת הדברי נחמיה סכ"א (נדפס בשו"ע מעמ' תכ"ד ואילך. והקטע שלפנינו בעמ' תכ"ט שם): "דכבר הביא המג"א מעין זה לענין טיבולו במשקה בסי' קנ"ח [הלכות נטילת ידיים]…   אבל גם שם לא עמדו דבריו ז"ל להלכה שהרי מוח"ז רבינו ז"ל בשו"ע (שהי' דרכו להיות נמשך מאד אחריו כנ"ל) לא הביא סברא זו כלל אפילו בשם י"א". ובהמשך מנמק: "אלא שלפי"ז … אחר  שכבר נטה מד' המ"א בסי' קנח כנ"ל, איך ולמה נמשך אחריו כאן בסי' שי"ח, אך עיין בההקדמה להלכות פסח  [אשר נדפס לראשונה, שקלאוו תקנ"ד] שכתב דה' נט"י הוא סמ"ב [=אולי: סדר מהדורא בתרא] שחידש ואיזן ותיקן מוח"ז רז"ל לבסוף א"כ שלבתר חזרה נישנית". הרי שכבר בה' נט"י,שהגיהה בתקל"ז, כבר נטה מהמג"א.  ולהעיר מלשון בני המחבר על התקופה המאוחרת: "ולמקור האמת דבק נשמתו להיות קולע אל השערה שערי תורה ושערי אורה וכל רז לא אניס ליה". שנראה מתכוונים בכך, על דרכו של עת זקנותו לשלב את ה"שערי אורה"- קבלה, לתוך ה"שערי תורה"-הלכה. [הביטוי קולע אל השערה מופיע גם בהקדמת בנו רבי חיים אברהם שמצויין להלן הערה

[6] כידוע שבמהדו"ב  הי' "חוזר בו במה שנתן נאמנות להמ"א יותר מדאי" (לשון הדברי נחמיה שם). ראה 'ספרי ההלכה' ע' ל"ה המקורות בנידון.

[7] ראה הל' השכמות הבוקר מהדו"ב דברי המדפיסים (בני רבינו?), שבמהדורא תניינא: "הוסיף הרבה חידושי דינים".

[8] ראה מאמרי על ארבעה הסימנים הראשונים שבאו"ח מהדו"ב 'הערות וביאורים' (אה"ת נ"י גליון תשע"ה),  על החמרה בפסק במהדו"ב ביחס למהדו"ק. ונרחיב עוד אי"ה בנקודה זו במהדורה מורחבת של המאמר האמור שאני מכין.

[9] התפתחות זו ידועה לנו היטב בעיקר מתחום החסידות של רבינו. ראה בארוכה תיאור תופעה זו עם כל המקורות בנידון ב'מאמרי אדמו"ר הזקן- קצרים' עמ' תקפ"ט ואילך.

[10] וראה לעיל הערה 3 מהדב"נ שהכוונה להל' נט"י שבשו"ע שלפנינו. (וכבר הצביע על כך ב'ספרי ההלכה' ע' י"ד.)

[11] ראה  ב'ספרי ההלכה' ע' ט-י  עפ"י מחקרים שונים בהע' 4 שם. לע"ע טרם ראיתי  המקורות שצוין שם במקורם ואני משתמש בתימצות ספר האמור.

[12]ראה בקונטרס הערות וציונים לסימנים קנה-ו להר"מ אשכנזי (כפ"ח תשמ"ח) עמ' 17 הערה 17-18.

[13] כך הוא שם, אך צ"ל קנז.

[14] סעיף ג.

[15] כשמעיינים בדפוסים הנפוצים שלפנינו (ווילנא) הרי הענין שאליו מפנה רבינו נמצא בסעיף ז'; אך חלוקת הסעיפים שלפנינו נחלקה בידי המדפיסים המאוחרים, שחלקו את  סעיף ו' לשלשה סעיפים בגלל שהסעיפים השייכים לשם נשמטו בידי הצנזור, ולאמיתו של דבר הסעיפים ו', ז', ח', הם סעיף ו' בלבד. ובמהדורת עוז והדר אכן הושבו הכל במקומו.

[16] מאידך, אין להוציא מן האפשריות, שדרכו של רבינו בכתיבת דבריו- היתה, שתחילה כתב טיוטות של כמה נושאים שונים ואחר כך השלימם ומילא את פרטי ההלכות והדינים. ואם כן בתקופה אחת הי' עסוק בכתיבת הלכות שונות. ויתכן אם כן לפי זה שחלק של סימן מסויים כבר הי' כתוב ואילו חלק אחר טרם נכתב. ויש להרב שלום דובער לוין השערות שונות על צורת כתיבת רבינו את השו"ע, שכפי מה הבנתי ממה שדיבר אתי בקצרות, הן  מבוססות על קו כעין זה.

[17] ברור שמהלשון "כמו שנתבאר בסימן קנ"ו" לבד, אין להוכיח מאומה, כי המעתיקים והמדפיסים לא דייקו כלל בלשון זו. לרוב הי' כתוב בר"ת "כמ"ש" וכיו"ב ופעונחו הדברים כפי העולה על רוחם. ראיה לדבר, בהל' הלוואה סעיף א' מתבטא: "נתב' בהל' צדקה" "כדרך שנת' בהלכות צדקה …כמו שנת' שם". ובסעיף לג, שם באותו סימן, מסיים הסעיף: "וית' בה' מתנה". דהיינו שהל' מתנה טרם נכתבה כאשר כתב הל' הלוואה, ואילו הל' צדקה כבר נכתבה. נעיין אפוא בהל' מתנה סעיף ג' שמסיים שם: " כמו שיתב' בהל' צדקה". דהיינו שבזמן שכתב הל' מתנה-  שנכתבה לכאורה, כפי שאפשר הי' להסיק מהביטויים שהבאנו לעיל, אחרי הלכות הלוואה- הלכות צדקה טרם נוצרה! מכאן שהביטוי בהל' מתנה "כמו שיתב בהל' צדקה" טעות היא, וצ"ל כמו שנתבאר. ואין לפרש שהביטויים "כמו שנתבאר" מתייחסים להעובדה שהלכות צדקה שייכת לתחום יורה דעה, (וכן יפורש הביטוי "כמו שנתבאר" ביחס לקנו, שהוא בהל' או"ח) וממילא לפי סדר הלכות היא קודמת להל' חושן משפט אך אין בכך שום הוראת זמן הכתיבה, כי אם כן מדוע בהל' מתנה כתוב "כמו שיתב'", הרי בעקבות האמור גם שם הלשון הנכונה היתה צריכה להיות כמו שנתבאר- בהל' צדקה שביו"ד!

ועוד הוכחה. בהל' ת"ת  פ"ג ה"ד מציין רבינו "כמו שיתבאר בהל' צדקה".. נמצא שבשנת תקנ"ד השנה שהדפיסו את הל' ת"ת ,הלכות צדקה לכאורה טרם נכתבה. ואם אפוא נקבל את הנוסח  בהל' ת"ת כנכון , זה יכריח אותנו לומר שהל' הלוואה נכתבה לא לפני שנת תקנ"ד, והרי בסוף הסימן בהל הלוואה סל"ו  נוקב את שנת השמיטה שעברה: "שנת תקמ"ד" נמצא שנכתב הסימן בין שנת תקמ"ד לשנת תקנ"א! אלא על כרחך שזה בלתי מדוייק לחלוטין.

צא וראה השינויים שעוללו המדפיסים אף  בתניא,  שבפרק ח' נכתב ונדפס  במהדורת סלאוויטא הראשונה (תקנ"ז): "כמ"ש בהלכות תלמוד תורה". ובמהדורת זאלקאוא תקנ"ט (וראה 'ספרי ההלכה' ע' על המדפיס של מהדורה זו אם מרצון רבינו הדפיס או שלא ברצונו, אך בכל אופן לא נעשה הדבר בפיקוחו הקפדני של רבינו) הדפיסו: "כמו שכתבתי בהלכות תלמוד תורה". (הערה זו לענין אחר העיר הרי"מ ב'ספרי ההלכה' ע' 6 .) ויש לציין שלכאורה הכוונה בהציון: "הלכות ת"ת" היא אכן להל' ת"ת של רבינו הזקן, הן מצד תוכן ההלכה, שבעיקר מבוארת רק בהל' ת"ת לרבינו, והן בגלל לשון ההפניה "הלכות ת"ת", ואילו התכוון הי' לשו"ע המחבר,  בוודאי הי' כותב "יו"ד סי' רמו". ואם כן נמצא שכאשר  כתב רבינו את הדברים בתניא, שכידוע נכתב בתור 'קונטרס'  כבר בתקנ"ב, התכוון בכך בוודאי (כי ההפניה להל' ת"ת מצויה כבר  בכל הכתבי יד של המדו"ק של ספר התניא. ראה תניא מהדו"ק ע'), להל' ת"ת שבכת"י, כי הלא הל' ת"ת נדפס לראשונה רק בתקנ"ד. ונמצא שהל' ת"ת כבר הי' ערוך בכתב יד לפחות בשנת תקנ"א!  ברם יש לסייג האמור במקרה שאין שם האפשריות לר"ת כמ"ש" ואי אפשר לתלות הדבר בפיענוח שגוי של המדפיס. וכן בספר התניא דפוס ראשון שלכאורה מדוייקת היא ביותר (משא"כ שאר הספרים (כולל הלכות ת"ת) שהמדפיסים עשו לפעמים שלא כרצון רבינו, ראה שער הכולל ע' בנוגע  שינויים של המדפיס בעת הדפסת הסידור) , ולכן אכן מדייקים מהנדפס בחינוך קטן: "כמו שיתב", לענין קדימת שער היחוד והאמונה  להתניא. (ראה לוח התיקון שבסוף התניא מהד' קהת. ועיין גם 'לקוטי ביאורים בספר התניא' ח"ב (להר"י קארף ע' ד'). ועדיין הדבר צריך בירור יסודי בכל הפניה והפניה, כי ברור שפעמים רבות כתוב "כמו שנתבאר" בסימן מסויים והכוונה לשו"ע המחבר , וכן יש לברר האם הפניות הוסיפן אחרי חיבור כלל השו"ע. ובמקו"א אקווה לערוך אי"ה בירור מפורט בנידון.

[18] כדאי לציין שבינתיים מצאתי בעוד שני  מקומות בהלכות שבחושן משפט, שמשתמש בזוהר כיסוד לפסק, ולע"ע לא ראיתי שמובא הזוהר האמור בנושאי כלי השו"ע. 1) בהל' שאלה ושכירות סי"ח מתבסס על ה"זוהר פ' קדושים ד' פ"ה ע"א". 2) בהל' שמירת גו"נ סי"ג אחרי שמביא הרמ"א מציין "זוהר ויקהל ד' קצ"ז עמוד א'". ועדיין הדבר דרוש בירור גדול באם גם במדו"ק השתמש רבינו בספרי קבלה שלא הובאו בפוסקים שלפניו, וכן על הסיבה  להשמטת דברי קבלה המובאים כבר בפוסקים שקדמוהו, כמו המג"א וכיו"ב.

[19] אין זה ראיה מוצקה  אלא אם נקבל ההנחה שהוכחתי לעיל הער' 3, שככל שהזקין רבינו הסתמך יותר על הזהר והקבלה כפוסק, אך בכל אופן דמות ראיה יש כאן.

[20] אין זה תימה שכתיבת הלכות הללו נמשכו זמן כה רב, בשעה שהשו"ע או"ח חיבר בזמן קצר יותר (ראה דברי בני המחבר: "ובמיעוט שנים ב' נגמר חיבור אחד על או"ח בשני לוחות כתובים פנים וחוץ"). כי המדו"ק חיבר לפני שהי' נטל החסידים ועסקנות כלשהי עליו, אך בעת כתיבת הלכות הללו טרדות מרובות של עול נשיאות החסידים  אפפו אותו. ראה לשון רבינו בתשובתו (סי' לב) "כי מעשה הכתב הוא עלי לטורח גדול ואין הזמן גרמא כעת בקיץ שהלילות קצרות וכל היום איני מופנה מכל צד כי העם נצב עלי מבוקר עד ערב". והשווה דברי רבינו שמתלונן (אגרות קודש אדה"ז עמ' סז) מאגרת של שנת תקנ"ה: "שכחי אט לסבול משא כל העם הזה, עלי יקיפי יחד נצבים עלי מבקר עד ערב, לא יתנוני השב רוחי הנדכאה בדעת ויראת ה' …ונתקיים בי ממש מ"ש נבול תבול…". ועיין שם עמ' נג ואילך. וראה עוד ב'ספרי ההלכה' (ע' נ-נא) . והשווה תורת מנחם (תשמ"ב ח"ב עמ' 909) על משך זמן יצירת הסידור: "מובן בפשטות שכתיבת הסידור ע"י אדמור הזקן ..נמשכה זמן רב- משך כמה שנים…ובפרט שאדה"ז הי' עסוק בכמה וכמה ענינים מלבד כתיבת הסידור: אמירת חסידות, הנהגת החסידים, עסקנות הכלל וכו' …ובוודאי לא הקדיש את כל עשרים וארבע שעות ביממה עבור כתיבת הסידור בלבד". [ראה מאמרי על רשימת ספרי אדה"ז בפרדס חב"ד גליון ו. (כפר חב"ד תשס"ב) ו'הערות וביאורים' גליון?]

[21] הלכות חו"מ (עכ"פ הלכות הלוואה) התחיל לחבר אחרי תקמ"ד (ראה לעיל הער' 14 מפירוט שנת השמיטה בהל' הלוואה).  ואין כעת שום ראיה להוכיח עד מתי נמשך כתיבת ההלכות הללו, אך זכר לדבר שרבינו עסק בהלכות הללו בכתיבתן או בהגהותן אני רוצה להביא ממסמך שעד כה לא נתנו עליו את הדעת. ברשימות כתביו וספריו (ספריית ליובאוויטש עמ' ד) שנשלחו אל הקטיגור במאסרו השני של רבינו (חורף תקס"א) כתוב באות י' : "חבור קצר על דבר דיני ישראל , מלוקט מספרי קדמונים עם שאלות ותשובות". ולכאורה יש לזהותו עם חיבור על חושן משפט משתי סיבות 1) כל הניירות והמכתבים הם דיני ממונות דוקא. 2) הכינוי  "מלוקט מספרים", מזכיר מאד השם של הלכות הללו בדפוס ראשון (ראה השער ב'ספרי ההלכה' ע'30-1)  "מהלכות הצריכות מלוקטות מטוח"מ". והנה לכאורה מסתבר שכל החפצים והספרים שנלקחו (וראה ב'ספריית ליובאוויטש' עמ' א' בטעם הדבר שספרים אלו נלקחו דוקא, ואינו מתקבל לענ"ד. וראה שם עוד בע' י"א), הם רק הספרים והכתבים שרבינו עסק בהם באותו זמן (ואכן כפי שאוכיח במק"א (ראה נספח) רוב  הספרים המנויים שם הם ספרים שרבינו השתמש בהם במהדו"ב שלו), ובכן יש אולי להסיק שרבינו עסק אז, בשנת תק"ס-א, בכתיבת ההלכות הללו. אך מאידך אינה ראיה נחרצת. כי להיפוך, מכיון שכל הניירות האחרות שם עסוקים בדיני ממונות, הרי יתכן כי בשל כך דוקא השתמש בספרו על חושן משפט למען בירור הדין. 

[22] כוונתי רק לסידור ההלכות שבתוך הסימנים עצמם, אך סדר הסימנים הם העתק מדוייק של סדר שו"ע המחבר. ראה על הביקורת, שנפלה בחלקו של החיי אדם בגלל ששינה והשמיט מסדר השו"ע- במקורות שמציין אליהם ב'ספרי ההלכה' ע' פ"ג. ויש להוסיף דברי החיי"א עצמו בהקדנתו לספרו 'חכמת אדם' מה שמביא מדברי הגאון רבי יעקב ליסא בעל החוו"ד , שהי אף  מחברו של ' דרך החיים' -המהווה בעצמו כעין קיצור שו"ע, בעת שנפגשו בשנת תק"ע שהתבטא, שחבל שחיבר ספרו שלא על סדר השו"ע. ועיי"ש גם מדברי הגר"ח מוואלוזין.

[23] דהיינו שלא השמיט הלכות שאינן תקפות ושכיחות כל כך בימיו, דוגמת החיי אדם וספרי הקיצורים השונים. ולכן אכן נקרא ספרו 'שולחן ערוך' כי ספרו הוא הספר היחיד מאז יצירת השו"ע, שניסה לכלול את כל ההלכות- בלי לקצרם או לסייגם- במסגרת ובצורת השו"ע. ראה בספר 'שלחן שלמה', לרבי שלמה זלמן אבדק"ק מיר (פרנקפורט דאדר  תקל"א), שאפשר אולי להגדירו כקיצור שו"ע הראשון (בדיני או"ח), שכותב בהקדמתו: "והנה יש  הרבה דינים עד מאד אשר אין צריך לזה כלל וכלל כגון בהל' ציצית בסי' יוד ס"ו אין כופלין את הטלית ומטילין ציצית על כנפיה כמו שהוא כפולה…מי הוא זה ואי זה הוא אשר יעשה שני דברים הנ"ל…ע"כ באתי לזכות את הרבים…כל הדין שלא נצרך לא הבאתי כלל", (ורבינו מביאו בשו"ע שלו שם, סעיף יג). וראה גם הקדמת 'דרך החיים'. מאידך יש לציין לדברי אדה"ז עצמו במספר מקומות (ציין אליהם בספר 'כללי הפוסקים וההוראה' (להר"י פרקש -אהלי שם כפר חב"ד תנש"א), לענין אחר), שהשתמש בנימוק של לא שכיח, בכדי לא להכליל הכרעות מסויימות. ראה או"ח (סי' רס"ג קונטר"א ס"ק ד'): "משום דלא שכיח כולי האי ולכן לא העתקתיו בפנים". שם סי' שנ (קונטר"א ס"ק א') "בשגם שעכשיו אין לנו רשות הרבים אין נ"מ מפלוגתא זו הילכך לא העתקתי". וכן הוא בסי' תקז (קונטר"א ס"ק ה')  "ובמדינתנו שאין הקור גדול כל כך בימי פסח וסוכות לא שייך דין זה ולכן לא העתקתיו". ויש לעיין בכללי הדבר אלא שאכמ"ל. יתר על כך, הרי גם רבינו בעצמו חיבר במקביל להשו"ע  גם ספרי קיצור, כמו 'סדר נטילת ידים' ו'סדר ברכת הנהנין', שהם כפי הכיתוב ב'לוח ברכת הנהנין' (מצוטט בספרי ההלכה' עמ' ס"ד): "ולהקל על הקורא העתקנו בקצרה הלכות הצריכות ושכיחות במדינתינו". וראה שם בעמ' ס"ה לשון דומה לגבי הל' נט"י. [וראה כעת 'שלחן התמיד על או"ח  שי"ל לאחרונה מכת"י לבעל מרכבת המשנה, ערוך וכתוב בסגנון נאה וקפדני. ומעניין להשוות סגנונו לסגנון רבינו בשו"ע].

[24] ראה ב'ספרי ההלכה' עמ' יג, ממאמרו של הגרש"י זווין ב'ספרים וסופרים' על נקודה זו. ועדייו לא נעשה מחקר שיטתי בתופעה זו.

[25] וזאת למרות שבשלב זה של יצירת רבינו כבר  התרופפה הנאמנות המוחלטת להמג"א מכמו שהי' לו בצעירתו. ואכן,  בפסקי הלכות עצמם מגלה רבינו עצמאות רבה ביחס לפסקי המג"א.

[26] ראה על הבחנה מעין זו בלקו"ש חט"ו עמ' 374.

[27] ראה דברי רבינו עצמו (סימן תל"ב בקונט"א סק"א ד"ה וכ"ז): "ובפנים סתמתי  הדברים ולא חילקתי…מאחר שחילוק זה אינו מבואר בהדיא באחרונים אע"פ שהוא מוכרח לדעת רמ"א…וכל שאר האחרונים". ובסימן תמ"ה (קונט"א סק"ב): "ומכל מקום כיון שלא ראיתי לאחד מן האחרונים שהכריע בזה בפי' נגד דברי רש"י לכך סתמתי הדברים בפנים כלשון הש"ע". וראה אג"ק לכ"ק אדמו"ר מליובאוויטש נ"ע (ח"ג ע' קמ"ט) "כמדומני ממעט אדה"ז ביותר להביא דינים מחודשים מה שלא נמצא בפוסקים שקדמוהו אף שלמדם מדיוקי הלשונות (וע"ד מנהגי הרי"ף והרמב"ם, כידוע בכלליהם)". והבחין בכך האדמו"ר ממונקאטש בעל המנח"א  (מנח"א סי' כג, ציין לכך בספרי ההלכה ע' נ"ז) "וכבר נודע למעיינים בש"ע שלו שאין הוא רוצה שם לעשות חדשות ונצורות הן במילי דחסידות והן לפי דעתו ושיטתו שהחזיק בה להלכה, רק הביא בקצרה דעות הפוסקים להיות כשלחן ערוך לפני המון ישראל". ולדעתו הסיבה שלא שינה מהפוסקים לא קשור בהמעבר שבין המהדו"ב והקמא, אלא כי השו"ע הוא עבור המון עם. ועיי"ש בספ"ה עבור מי התחבר הסידור ואכמ"ל.

[28] חידוש גדול בשונה מדברי הרמב"ם, מניח רבינו כאן תוך הבאת דברי הרמב"ם. לפי הרמב"ם הרי ההליכה לצד הקיצוני אינו אלא כשאדם חולה במדותיו, דהיינו שהוא מושחת באופיו. ברם לפי רבינו הרי זהו הדרך של כל מתחיל בעבודת השם, שבכדי לעצב את מדותיו, הוא צריך קודם כל לפעול בצורה קיצונית ולכפות על עצמו את העבודה. וברור לי שיש כאן השפעה חסידית בעליל. ראה תניא פט"ו וראה פמ"א. וראה בדברינו על רקע ומקבילות.

[29] עיון במקורות ההלכה המצוין בשולי הגליון מוכיח את הריבוי המקורות שמהם בנה הלכה זו, וראה להלן בדברינו אודות החיסורים.

[30] ראה דיונים על הסתירה בקובץ 'הערות וביאורים' (י"ל ע"י ישיבת אהלי תורה נ"י) גליון תשלז עמ' 64,  תדש"ם ע' 75, תשמח עמ' 80. ועיין שם שכמה מהפותרים לא עמדו על כך, שבקנ"ו מדובר במשנה אחרונה. וראה  בגליון תשנ"ב עמ' 50 שהכותב שם שינה ,בלי להעיר  מאומה,, את דעתו ממש"כ בגליון תשל"ז, ונקט כהנחה פשוטה שרבינו אכן חזר בו בסי' קנו, וכן חזר על דברים שכבר דנו בו אחרים בלי לציין להם יעו"ש.

[31] ראה ציון באות ס"ג מהד' ווילנא משבת נה, א. ואכמ"ל.

[32] בדפוס ראשון נדפס "או אומר כן בפניו", ולכאורה ברור  שצ"ל: אם אומר.." וכ"ה גם בדפוס ווילנא.

[33] דבריו מובאים ב'ספרי ההלכה' עמ' י'. עיי"ש.

[34] דהיינו, ההגדרה 'מהדורה  הכנה זמנית' מובנה: מהדורה יולית כזאת, שבלתי מעובדת דיה, ולא כשיש ציונים נוספים לכיוונים חדשים. וכאמור עיון מעמיק מראה שמדובר כאן  בהלכות מלוטשות מאד, הן בתוכן והן בצורה והן בשיבוצם בכללות ההלכות. זאת עוד, אם נאמר שבגלל שרבינו רצה עוד להוסיף הוספות קוראים לכך מהדורה הכנה זמנית- הרי לפי זה כל השו"ע שלו (ובמיוחד המדו"ק) יכולים להגדירו כמהדורה הכנה זמנית, באשר שידוע שבתכניתו היתה לשנות את המדו"ק (כפי שעשה לד' הסימנים הראשונים) ממסד עד הטפחות. ועיין ב'ספריית ליובאוויטש' (להרשד"ב לוין) עמ' רד, שמתמודד שם עם השאלה הגדולה, מדוע לא הדפיס רבינו את השו"ע הלא לכך הי' הוראה מפורשת מרבו המגיד? ומיישבה מכיון "שתמיד רצה להוסיף בהגהה". הרי שכל השו"ע לא הי' עבודה נגמרת.

[35] כך נפוץ התואר בקרב חסידי חב"ד. בינתיים הראשון שראיתי שמגדיר  כך את לשון רבינו בעליל  (ואין ראי' מתיאור הבא דרך שיגרה בכתבי הצ"צ ואחרים, אחרי ציטוטו "עכלה"ז וכיוצא בזה – שהרי כך נהגו לכתוב על ציטוט של כל גדול מישראל) הוא ה'דרכי החיים' (דוקא אישיות לא חבדי"ת, הרב יוסף מו"ץ דטשעהרין): "ולשונו הזהב הוא ממש כלשון הרי"ף והרמב"ם…". ומתכוון בכך על הדיוק הרב הטמון "בצחות לשונו". וראה תורת מנחם (תשמ"ג ח"ג עמ' 1594) "בנוגע לאדמו"ר הזקן הרי ידוע עד כמה מדייקים ועד להתואר המובא בכ[מה]"מ[מקומות] בנוגע ללשונו של אדמו"ר הזקן: "לשונו הזהב", וכיו"ב [אולם כעת ברור  לי שיש לציין כהמקור לביטוי זה  על אדה"ז להקדמת הרה"ק רבי חיים אברהם לשולחן ערוך, שכותב שם: "ראו אור בהיר אשר התנוצצו מלשונו הזהב". כמו כן כדאי לציין לדברי הצמח צדק "והנה רבינו ז"ל קיצר בלשונו הזהב כמנהגו" (הוספות תורה אור מהדורת קהת עמ' 278) כאן כבר מצויה הגדרה על התנסחותו השקולה והמדודדה של רבינו. ראה גם הקדמת בעל 'מגן אבות' לאדמו"ר מקאפוסט על הביטוי 'לשון הזהב' ביחס לרבינו"].. דומה שהשימוש נפוץ בעיקר ביחס ללשון הרמב"ם, ובינתיים לא התברר לי מי הגדירו כך לראשונה. [כעת יש לי לציין להקדמת רבינו קרשפי' הנקדן (מהראשונים בדור שלאחרי הסמ"ג) למשנה תורה שדומני שהשימוש לשון הזהב שם נסוב על הרמב"ם (כל הקדמתו נדפסה מכת"י בספרו של נ. גולב על יהדות רואן- רדום, בנספחים].

[36] דומה שזוהי המשמעות הבסיסית של דימוי זה המדמה את הלשון לזהב הנדיר ביותר ושאינו עובר לסוחר. אך ברור שגם המשמעות אחרות כלולות בתוכו, כי לא כל קצרן בלשונו זוכה בהגדרה זו. למשל ברור שהראב"ד משתמש בלשון קצרה וכל מלה ספורה היא, אך הוא קיצור הנובע מחוסר עיבוד מלא, וכן יש לראות התופעה אצל המג"א שלשונו לשון קצרה אך לא ערוכה. ואע"פ שבגלל הקיצור כל מלה חיונית להבנה, בכל זאת דומני שההגדרה "לשון הזהב" לא חלה עליה. כנגד זה להרמב"ם לשון קולחת, אך ביחד עם זה כל מלה היא פנינה. וכן יש לראות לשון רש"י הנאה וביחד עם זאת המדוייקת והחסכונית מאד [ראה על דיוק בלשונו ב'שם הגדולים' מחיד"א בערכו], לעומת לשון הראב"ע הקשה אך הקצרה והקמצנית ביותר. ותופעה זו צריכה בירור מקיף אלא שאכ"מ.

[37] לדבר זה יש הרבה דוגמאות ובמיוחד בניסוחו ובהבעתו של הלשון הקצרה והמרומזת של המ"א, בלשון הלכתית מוגדרת.ובמקום אחר אביא דגומאות מפורטות על כך.

[38] דבר זה ניתן לראות במקומות מספר, במיוחד כשיש לתרגם רעיונות שנכתבו בשפת הסתרים של הקבלה לשפה יותר רווחת, ודומני שבמדה רבה ספר התניא (ובהיקף רחב יותר, זוהי אף מהותה של חסידות חב"ד) מהווה עדות חיה לכך. נקח לשם משל את פרק השני של תניא המדבר על השתי נפשות, ומציין שם שמקורו בשער הקדושה לרח"ו המשווה את הכתוב בתניא  למקור, יווכח במרחק העצום שקיים בין המקור לבין הבעת הרעיון בתניא. ענין זה יכולים גם לראות בשלחנו במהדו"ב סי' ד' ס"ב בסיומו, על זמני כניסת נפש האלקית לתוך האדם (שכפי שהראיתי לדעת (העו"ב גליון תשפ"ב עמ' 63) שמקורו בעץ חיים לרח"ו ש"נ פ"ט). גם שם, כל השוואה בין דברי אדה"ז לבין המקור יראה, כיצד ירד אדה"ז לתמצית הענין המורכב, והמבוטא בלשון הקבלה הסתומה, והלביש לרעיון מושגים הלכתיים. 

[39] ובכך דומני נבדל השולחן ערוך של רבינו אפילו משולחנו של המחבר שנכתב בסגנון מעשי  ופשוט. ומאידך, הוא מדוייק ומסוגנן  יותר מן ספר הלבוש הגולש לעתים תכופות להערות ולפלפולים שונות, בתוך גופי ההלכות.

[40]  ראה לדוגמא לשונו בתחילת ספרו "יסוד היסודות ועמוד החכמות" ובסוף הל' תמורה ומעילה ועוד.

[41] במיוחד הדבר בולט במהדו"ב של הד' סימנים הראשונים של או"ח. כמו הביטוי בסימן א ס"א "וזו מדה בינונית". (וראה בפנים, על אי שימוש בביטוי זה כאן בסימן קנו) שאין לכך כל תקדים.  ובס"ב שם שימוש נמלץ בפסוק (ש"א י, כו) "וכל החיל אשר נגע בלבו" .בס"ז שם, הגדרה ונימוק חדשני זה: "חילל קדושת ה' אשר עליו כעל עבדי ה' המתקדשים בקדושתו של מקום". שנראה לי כהתנסחות בהשראת החסידות. סימן ב' א "מדת הצניעות שיבח הכתוב במקומות רבות וחכמה צוו בה לכל אדם". הצהרה פיוטית מקורית וגם מוקשית (ראה דבריי בהעו"ב גליון תשעז עמ' 117 ). סימן ד' א "תקנו חכמים ליטול ידיו..".  סוס"ד (עפי ישעי' ד, ג) "קדוש יאמר לו". ביטוי הרווח בספרי מוסר אך לא אצל רבינו.

[42] וכבר ציינו לכך מקור שהוא ע"פ לשון הרמב"ם בכותרת שלו להל' ת"ת (הערת המערכת).

[43] ויש לומר שטמון כאן גדר של הלכה. שדין "הנח להם" הוא רק מקצוף ומגערה אך עדיין אפשר לנסות להחזירם למוטב מתוך דברים המושכים את הלב. ועיין רמב"ם הל' ממרים

[44] כלומר מצד הפשט, בכדי להסביר ממה צריכים להניחם, הי' די אם הי' מוסיף" "הנח להם לישראל מלהוכיחם" וכיו"ב, הוספת לשון הפסוק- מוסיפה משמעות האמורה.

[45] ראה על הבינוני של רבינו בספרו תניא הנקרא "ספר של בינונים". ומובן משם שמדובר באישיות מסויימת, ולא רק בצורה של הנהגה ממוצעת. ויש להאריך בנקודה זו אלא שאין כאן מקומו.

[46] אף מגמה זו דלהלן ניתן לראותה ביתר שאת במהדו"ב לד' הסימנים הראשונים שבאו"ח ובסידורו, וכן ניתן לזהותה בהל' ת"ת שלו, כפי שאוכיח אי"ה במק"א.

[47] פ"ג ה"ד כמצויין על הגליון.

[48] מאמרי אדה"ז –הקצרים עמ' תקעא.

[49] ראה לעיל הערה

[50] שם עמ' שמ"ג.

[51] פסחים נב, א ד"ה ממקום. ולכאורה זאת בניגוד  פסקו בהל' פסח (מהמדו"ק) סי' תס"ח סי"ד "ויש לו לעבור על מנהג מקומו מפני השלום כיון שאינו עובר על איסור של תורה (ולא על ד"ס) אלא על מנהג בלבד" (=הסוגריים במקור). דבריו שם הם עפ"י הרא"ש פסחים פ"ד אות ד', אך מה שהסגיר בנוגע איסור דרבנן הוא מדברי הפר"ח בסי' תצ"ו, וכנראה הסתפק בכך רבינו אם הלכה כמותו. הרי ששם כותב שייתכן שאפילו בדברי סופרים אין לעבור בגלל השלום ומכש"כ באיסור תורה! ואולי במהדו"ב חזר בו.

[52] ובמאמר ההוא מייעץ ומתריע על גודל  חשיבות השלום: "ומה מאד צריך ליזהר מזה. אבל עצה היעוצה לפטור מזאת המדה [של מחלוקות]  הוא בשומו על לבו תמיד שלא לשכוח שלא לדבר עם חבירו אפי' רעיהו כנפשו מעניני השי"ת…אפי' כ[ל] ש[הוא], כי לא יתחבר בדעותיהם על הרוב מה שלזה נראה טוב ויפה לזה הוא היפכו ממש"! ויש כאן השקפה יסודית בענין התהוות מחלוקת, שלכן מייעץ –נגד רוב ספרי המוסר- שלא לדבר עם חבירו בעבודת השם. וראה עוד מנקודה זו (שם עמ' תי"ד): "וזה עושה שלום במרומיו…כי זה שכל אדם רואה על חבירו ונותן דעתו במדות חבירו ,וחבירו עליו הוא כי אין אלוה בקרבו…כי מה לו ולחבירו, כי כ"א עובד ה' ולפי שכלו יהולל איש ויהי' שלום ביניהם". וראה  דבריו על תפילת כה"ג "שיהי' שנת שלום" (שם עמ' תכ"ט): "שעיקר התהוות המחלוקת בא מחמת רוח עועים עקלתון שנדמה לנפשו בחבירו שלבבו בל עמו". וראה עוד שם עמ' ת"ג ואכמ"ל.

[53] ברם יש להדגיש כי יש לפנינו הדגשה חדשה שאינה במקורות האחרים. במקורות האחרים הצדקה הוא מטעם תשובה של חטא, ואילו כאן מחדש רבינו שאפילו עבור תיקון המדות בלבד, בתחילת העבודה, כבר מותר לבזבז בכדי להתאמן על נתינת צדקה ומעשה חסד. אך דומה שהיסוד אחד הוא, שההוצאה נחשבת  כרפואה, וא"כ אין זה בגדר בזבוז אלא צורך האדם. ובמקום אחד (מאדה"ז הקצרים עמ' ק"פ) קובע רבינו שהוספת חומש היא תשובה מיוחדת על חוסר אמונה שהקב"ה מפרנסו:  "ואם…שהוא יחשוב [שפרנסתו מגיע לו] מחמת עסקו –כאלו עובד ע"ז ח"ויותר מירבעם שהי' חוטא רק בגופו ולא במחשבה…וזה אין לו תקנה אלא בצדקה יותר על חומש".

[54] וראה עוד אגרות קודש אדה"ז (עמ' קלד, משנת תקסו-סט בערך) על חידוש אחר בדין זה: "התקינו אל יבזבז יותר מחומש …אך אין חובה לדקדק החשבון בצמצום כי לתוספות מעט אין לחוש כי אם לסך מסויים עודף על החומש ובדקדוק לשון רז"ל אל יבזבז".

[55] כלומר שאף שעצם הרעיון שייענש החוטא, פשוט הוא, הרי  הוספת משפט זה בהקשר זה לא מצאתי בשום פוסק שקדמהו, ובכן למה אדה"ז הוסיפו מעצמו שכן מובן הוא מאליו? ולדעתי אין לכך כל משמעות, רק על פי דבריו באגה"ק שם –כיצד יש להתייחס לאדם המקללו ומחרפו: שמחד עליו נגזר לסבול, ומאידך החוטא אכן יקבל עונשו. ותפיסה זו, על הגעת העונש להמקלל, מובלטת יותר בדבריו (=שאולי מהווה מאמר קדום לפני כתיבת האגרת ההיא, שנכתבה כנראה בשנת תקנ"ז) במאמרו (שם , עמ' ש"פ): "והטעם שאין לכעוס על כל דבר אפי' אם הכהו חבירו…כי ישים לבו כי מן השמים הוא …ואעפ"י שחבירו נענש על זה כמ"ש בשמעי' שנענש ע"ז, וא"כ שלא כדין עשה חבירו אעפ"כ יאמין בה' כי צדקו דבריו יחדיו ויצדיק את הדין עליו, וגם ידע כי חבירו ענש יענש מאתו ית' ודרכיו לא יבין …ואין שכל אנושי יכול לידע היאך אפשר שיתכנו שניהם כאחד כי רחוק הוא משכל אנושי…ויאמין בה' שהוא למעלה מן השכל".

[56] תופעת ההשמטות בשולחן רבינו הוא ענין הדרוש בירור מיוחד, וכבר גדולי עולם (ראה דברי כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש נ"ע בשיחת קודש תש"ל ח"א עמ' ל') עמדו והתאוננו על כך שטרם נחקר ביסודיות פשר ההשמטות של הרבה דינים המבוארים במג"א וט"ז. אך יש ורבינו בעצמו מסביר בכמה מקומות סיבת השמטת של דין או פסק מסויים, ראה לעיל הערה 23 מה שציינתי שם, וראה גם סי' רמ"ב קונט"א ס"ק ד; שם ס"ק ה';  סי' רמ"ד קונט"א ס"ק ז'; סי' רנ"ג קונט"א ס"ק ח'; סי' רס"ג קונט"א ס"ק ו' (מדוע לא העתיק דברי המג"א). וכידוע שחסרים הרבה קטעי קונט"א, שהי' אולי מבררים סיבות השמטות מסויימות. וכאמור התופעה זקוקה למחקר יסודי.

[57] ויתכן אולי להידחק ולטעון שרבינו סובר שכך דעת הראשונים; אך אין הדבר מתקבל על הדעת, הן מלשון הראשונים ובמיוחד בדברי הגהות הסמ"ק שם, והן מחמת לשון רבינו בנידון.

[58] ודבר זה אכן תואם לדעת רבינו בכלל, על שלילת מחלוקת באופן מוחלט אפילו נגד אנשי מחלוקת. ראה כאן בסי' קנו ס"ב "שהשלום גדול מכל המצות".  ובאגה"ק ב' במחלוקות העצומה שבין החסידים ומתנגדים כשיצא מהמאסר, מזהיר ב"אזהרה נוראה": "לבלתי רום לבבם מאחיהם כו' ולא להרחיב עליהם פה…רק להשפיל רוחם ולבבם". וראה אגרו"ק אדה"ז (עמ' ק', אגרת משנת תקנ"ט אף היא בענין המחלוקות ההיא): "הנה מודעת זאת חומר עון המחלוקת ושנאת חנם ..ולא ירום לבבו להרחיב פה ולשון על מוציאי דבה". וראה שם (ח"ב ע' יט) מה שמתאר רבינו כיצד התייחס המגיד ממעזריטש להמחלוקת שנתעוררה נגד החסידים בשנת תקל"ב: "ובאו כולם לחסות בצל כנפיו של רבינו הגדול המנוח זלה"ה בק' ראוונע, ולטכס עצה כדת  מה לעשות. והיו אז דרכים הרבה לעשות מעשה לסתור ולהפר מחשבותם, ולכתוב עליהם מרורות בכפלי כפלים…אך רבינו הגדול זצללה"ה לא בחר בהן לעשות שום מעשה..". ונראה שזה תלוי בשתי השיטות בדין זה- אם מותר לדבר לשון הרע על בעלי מחלוקת. לפי הגמי"י ופשטות הירושלמי הרי מותר, ולכן סברו הללו לנקוט בדרך של "לכתוב עליהם מרורות בכפלי כפליים". ברם המגיד סבר כדעת רבינו, שדין זה אינו אלא במלשין וכיו"ב ולכן "לא בחר בהן לעשות שום מעשה". ולפי"ז יובן גם מדוע שבמקרה מסויים מעיד רבינו, שכן התיר ללחום עם בעלי מחלוקת, לכאורה כיצד זה מתאים עם שיטתו? כי אז הי' מצב של מלשינות וכיו"ב, שאז מותר לפעול נגד בעלי מחלוקת, וכלשונו (שם ח"א ע' קמ"ז):"ובאמת בתחילת קיץ תקנ"ח הסכלתי עשות, כי היתה ידי עמו שיתאמץ להציל עשוקים ונרדפים בהכאות ושמתות ושאר רדיפות מלאות. אמנם לאחר שהוציא לאור משפטם להצילם מיד רודפיהם שלחתי אליו אחר חג השבועות מיד בכמה בקשות ואזהרות שלא יחזיק עוד במחלוקת לש"ש". והשווה גם להצהרתו הנוקבת של רבינו  (שם ע' פ'): "אשר רוב הצרות והתלאות הן ממחלוקת לש"ש". וראה דעת רבינו (שם סי' פא) שהסכים רבינו לוותר נוסח התפילה בגלל מחלוקות.

[59] החידוש מפתיע בגלל מקור הדין, שלמדים אותו בירושלמי מהסיפור של מחלוקת אדניהו ושלמה על מלכות דוד (מלכים א' א', יד), שנתן הנביא אמר לבת שבע שתספר לדוד את אשר מלך אדניהו "ואני אבוא אחריך ומלאתי את דבריך". וכלום שם מדובר במלשין ממון חבירו? והדבר צריך ביאור אלא שאכמ"ל.

[60] ורבינו מציין על כך –בנוסף על המקור שהביא המג"א-  לפי"מ לרמב"ם מפ"ב דאבות ולפסחים ד, א ובפירש"י שם. [וראה ברבעון 'אור ישראל' גליון כא מה שביארתי גדר רבינו כאן].

[61] ואף שייך לגדרי ודיני משא ומתן, מחמת עסקים וכיו"ב עם אדם רשע.

[62] ויש לעיין בגדר של איסור מנין בנ"י, האם זה איסור ספירה בפה דוקא או אפילו במחשבה אין לספור. ואם ננקוט שזה דין בהיגוי הספירה, ניתן ליישב בדוחק שזה אכן שייך לאיסורי דיבור. [וראה בספר חרדים שהכניס דין מנין בין מצות שבדיבור].

[63] צירופה של הלכה זו תמוה במיוחד, כי הלא כבר הקדיש רבינו סימן שלם בנידון האיסור להסתכן. עיין הל' שמירת גוף ונפש ס"ו "אסור לעבור תחת קיר  נטוי… או לילך בשאר מקום סכנה..". ואם כן תמוה אפוא מדוע ראה צורך להכפילו? אך לאמיתו של דבר, שני דינים נפרדים הם. בהלכה שלנו לא מדבר כלל על האיסור להסתכן, אלא על האיסור להסתמך על הנס בשעת סכנה. ואולי זה קשור לכאן בגלל המבואר לעיל ס"ג, שאין לאדם להתנהג בקיצונית אלא בדרך האמצע והישרה, הכולל שלא להסתמך על נסים וכיו"ב.

[64] ובמיוחד שכבר הזכיר רבינו ההלכה בסי' קל"א ס"ה. ןראה גם סימן ח' ס"א.

[65] ושמא אף זה קשור עם המבואר להלן על ההשמטות בגלל הצנזורה?

[66] אביא כמה דוגמאות מקריות מכמה הלכות לכל הסוגים דלהלן. בהלכות עדות ושטרות ס"ז המצויין באות י"ב (דפוס ווילנא)  שם סי"ח המצויין באות מו .בהל' מדות ומשקלות סי"ח המצויין באות ס'. הל' אונאה וגנ"ד סי"ח בהמצויין באות נ"ה וראה כמו"כ הל' תפילין סי' לב סנ"ז בהמצויין באות ר"נ. שם סל"ג ס"ו בהמצויין באות כ"ג. בהל ברכה סנ"ה ס"כ בהמצויין באות כ'. וכן הרבה מאד.

[67] ראה לשם דוגמא מסוג הצ"ע, בהל' מכירה ומתנה ס"ד אות י' . שם ס"ו בהמצוין אות ט"ז. שם ס"י בהמצויין באות כ"ט. שם סט"ו בהמצויין באות מ. בהלכות אונאה וגנ"ד סכ"ב בהמצויין באות ס"ד. הל' מציאה ופקדון ס"כ בהמצויין באות ס"ג. בהל' תפילין סל"ב ס"ח בהמצויין  לאות ל"ו ול"ז. שם סל"ו ס"ב בהמצויין לאות ט'. בהל' קריאת שמע סע"א ס"א בהמצויין באות י'. וכן הרבה כמותם.

[68] כל אלו שצויינו בשתי ההערות הקודמות הן הערות שבצד הגליון.

[69] הנה כמה דוגמאות על הערות קצרות ביותר שהוכנסו במסגרת קונט"א, ואצטט. הל' ציצית סי"ד קונט"א ג, הערה בת שורה: "כך כתוב בא"ז דלא כע"ת וכן משמע לפמ"ש בסי' י"א". בהל' תפילין סל"ב סט"ז קונט"א ב: "כ' ב"י בשם המאירי דאיירי בכה"ג דכשר אח"כ לפי' בנשתייר כמלא אות (עב"י)". שם קונט"א  ז' ח' ט' י'. ט"ו. בהל' בה"ש סנ"ז ס"ב קונט"א א' הל' קר"ש סי' נ"ח ס"ט קונט"א א'. ומאידך ראה שם באותו סימן בצד הגליון המצויין לס"ו אות ל' צ"ע על המג"א, ונשאלת השאלה, למה זה בצד וזה למטה? וראה עוד שם סע"ט ס"ז קונט"א א, הערה של פחות משורה. ועוד הערות רבות כאלו באו"ח וחו"מ.

[70] תופעה אחרת בשני סימנים הללו קשורה אכן בצורת הגופנים של ההערות הללו (בדפוס ראשון זיטומיר). כמחצית ההערות ששולבו בתוך ההלכה  הודפסו באותיות רש"י ומוקפות סוגריים; ואילו חלק גדול מהן, בעיקר אלו שבסוף סימן קנו, הן באותן אותיות ובאותו גודל של שאר ההלכה, ובלתי מוקפות סוגריים. לא יכולתי למצוא שום הגיון חותך לחלק בין הדברים. דומה שאין זה אלא  ממקרי ההדפסה,  ותו לא.

[71] ויתכן כמובן לומר ההיפוך: שכל המראה מקומות עם ההערות הי' בפנים בתוך ההלכות והמדפיס הוא שהפרידם. וראה ב"השוואןת לשו"ע אדה"ז כת"י (הוצאת קה"ת תשמ"ה ואיך ע' 50) שיש שם שתי ההערות מכת"י לסי' ל"ב והם מקופות סוגריים כאילו הם שולבו בתוך ההלכה. ןהעיר לי הרב י' מונדשיין שעיון בדפוס ראשון (קאפוסט תקעו) עלה עובדה מפתיעה זו: בהל' ראש השנה מבי' תקפ"ד ואילך עד סי' תקפ"ו הל' ט' המרמ"ק הם בצד, אך מהל' י' ואילך עד סוף הל' לולב כל המ"מ הם בפנים כמו בהל' ת"ת וסי' קנ"ה! לדעתו ברור, שאמנם אדה"ז כתב המר"מ בפנים אך כנראה שהמדפיסים לצורך יופי ההדפסה הדפיסו אותם בצד ומשום אילוצים שונים, זירוז במועד ההדפסה וכיו"ב, לא יכלו לסיים עבודה זו (והרי מדובר בסוף הכרך של או"ח ח"ב!) והשאירו אפוא הדבר כפי שהוא בכת"י. אולם יש לציין לכתבי יד של שו"ע אדה"ז שצילומם נדפס ביגדיל תורה נ"י גליון י' ששם בכת"י המרמ"ק כתובים למטה בשוה"ג. מאידך ב"השוואות" הנ"ל (שם עמ' 61) הדפיסו שם עוד סידרה של מרמ"ק לסימן קס"ו –דיני בציעת הפת- מכת"י שמכונה שם כת"י "י"ג" (וביגדי"ת שם, גל' י"א מציינים, שכנראה הוא של המהרי"ל אחי רבינו), והם כולם מוקפים סוגריים כאילו הם היו כתובים בתוך ההלכה. ויש להעיר מסגנונו של הדברי נחמיה בהשלמותיו לשו"ע (קה"ת עמ' 1362) שאף שם המר"מ בפנים ומסתבר שחיקה סגנון רבינו.

[72] אני מדייק לכתוב "כמעט מקבילות", כי חילוקים פעוטים אמנם מצויים בין המקורות השונים, כגון במו"ק ששם מבואר "כל היוצא מביהכ"נ לביהמ"ד …זוכה ומקבל פני השכינה" ולא כתוב שם כבברכות, "ללמוד תורה".

[73] ראה לדוגמא ההלכה של איסור מנין ישראל בסט"ו, שמציין לרמב"ם פ"ד מהל' תמידין ה"ד, ורש"י בשמואל א' סי' ט"ו ד'. ואילו במג"א ישנו רק הציון לגמרא יומא כב, ב. (אגב: בדפוס ווילנא הציון הוא  "רמ"א" במקום "שמ"א", ובלקו"ש תיקן אל נכון שצריך להיות שמ"א = שמואל א', ואכן בדפוס ראשון כך הוא להדיא).

[74] ראה הציונים לבעיף ח' ועוד.

[75] ראה ציון אות ס' לסעיף ח' (בדפו"ר, אך בדפוסי ווילנא חסר!) ליבמות מט, ב ודו"ק. ועוד.

[76] ראה הציונים לסעיף ה', שמציין לספר החינוך עיי"ש ובסעיף ט"ז אות ק"ג, ועוד.

[77] ראה על מעלליו של הצנזור במהדורה זו ובשאר המהדורות, ב'ספרי ההלכה' ע' לו ואילך.

[78] ראה לדוגמא בחו"מ (הל' נזקי ממון סעיפים ז' ח' ט' והל' נזקי גו"נ ס"י. הודפס בלוח התיקון לשוע"ר שנדפס  בסוף חלק חו"מ (הוצאת קהת ע' 1920-1925 ).

[79] ראה שם ה"ז אות נ"ו ציון מיותר ובלתי נכון לספר חסידים. וראה לעיל הערה 74.

[80] ראה הקדמת המו"ל שם.

[81] קיצורים והערות ע' לו, הערות לפל"ב בתניא. אך הר"י מונדשיין העיר תשומת לבי לדבריו שכתב בספרו (ס' התניא ביבלוג' עמ' 182 ) ושם הוכיח שספר הקיצורים אינו להצ"צ אלא לתלמידו הגדול הגאון רבי יוסף ריבלין מחברם של ספרים חשובים. לפי"ז סרה התמיהה על הצ"צ. אך כמובן שהראיה על העדר השימוש בסימנים הללו תופסת גם על רבי יוסף ריבליו, שגאון זה למרות עיסוקו הרב במשנת ההלכה  (כעדות ספרו אהלי יוסף ) של רבינו- בכל זאת לא ציין לסימן זה.

[82] ויש אולי להביא הוכחה שהצ"צ כתב הגהות הללו אף לפני הדפסת כללות השו"ע, כי מכנה שם את הלכות חו"מ (הלכות אונאה וגניבת הדעת) בשם "הלכות הצריכות", כבלשונו: "ועי' בהלכות הצריכות הלכות אונאה…". מסתבר אפוא שאז  בכתב-יד טרם נקראו להם הל' חושן משפט, אלא הלכות הצריכות עפ"י  לשון בני המחבר: "וכן עשה גם בהלכות הנצרכות לכל אדם המפוזרות בשאר חלקי הש"ע", שהכוונה לחלק חו"מ.

[83] חו"מ סי' ת"ס.

[84] ספר 'הליכות עולם' דיני ומנהגי ערב יום הכיפורים  להרב זאב דוב סלונים, ראה שם בערכו בדיני תוכחה.

[85] ראה קובץ 'אור ישראל' גליון יז ע' צט ואילך  הדיון מאת אחד מגדולי הבקיאים הרב יעקב חיים סופר, אודות חידוש רבינו שבאגה"ת ואגה"ק, שלצורך תשובה מותר לבזבז יותר מחומש, ומהערת המערכת ניכר שהמחבר לא הי' ער להעובדה שכבר פסק כך רבינו בשו"ע סימן קנו.