לשיעורים נוספים: לחצו כאן

החומר הנלמד:

רצו דיני הבדלה על היין ובו י"ט סעיפים:

יז (ש"ץ המבדיל בבית הכנסת אף שנתכוין לצאת ידי חובתו, וכן אחרים ששמעו ונתכוונו לצאת ידי חובתם, יכולים לחזור ולהבדיל בבתיהם להוציא בני ביתם הקטנים שלא היו בבית הכנסת. אבל הגדולים שלא היו בבית הכנסת, הואיל והם יכולים להבדיל בעצמם, אין למי שיצא כבר ידי חובתו להבדיל להם, אלא יבדילו בעצמם. אבל) מי שנתכוין שלא לצאת ידי חובתו בהבדלה שבבית הכנסת, אף הש"ץ עצמו שנתכוין שלא לצאת ידי חובה בהבדלתו, צריך לחזור ולהבדיל בביתו. לפיכך נהגו העולם שכל אחד חוזר ומבדיל בביתו, אף אם כל בני ביתו היו בבית הכנסת, לפי שאין דעתם כלל לצאת ידי חובתם בהבדלה שבבית הכנסת:
יח השומע הבדלה בין בבית הכנסת בין בתוך הבית ונתכוין לצאת ידי חובתו כששמע ברכת הבדלה אע"פ שלא היה בדעתו לצאת בהבדלה זו בשעת ברכת היין (ואפילו לא שמע כלל ברכת היין) אין בכך כלום ויצא ידי חובת הבדלה (אלא שאינו יכול לשתות יין על סמך ברכת היין שבירך המבדיל כל שלא נתכוין בשמיעת ברכת היין לפטור בה היין שישתה הוא):

רצה
ד נוהגים שהש"ץ מבדיל בבית הכנסת על היין כדי להוציא מי שאין לו יין בביתו להבדיל עליו (וישתה מהכוס בעצמו אם נתכוין לצאת ידי חובתו בהבדלה זו או ישקה ממנו לאחר שנתכוין לצאת ידי חובתו אבל אם משקה ממנו לתינוקות אין שום אדם יכול לצאת ידי חובתו בהבדלה זו כיון שלא שתה מהכוס אדם שיוצא ידי חובתו בהבדלה זו):

רעב קו"א 
(ב) ... ואין לומר דשאני התם שאי אפשר שהם יאחזו הכוס ויברכו בורא פרי הגפן ויחזירוהו לקדש עליו, לפי שכל דבר הטעון כוס היינו שטעון לברך עליו בורא פרי הגפן, ... דזה אינו, דאין כוס של ברכה תלוי כלל בברכת בורא פרי הגפן, שהרי המקדש באמצע סעודתו אינו מברך בורא פרי הגפן כמ"ש סי' רע"א, וגם ברכת המזון לא היה רב אשי מברך בורא פרי הגפן על הכוס. ...
ואף אם תמצי לומר שגם בסי' רע"ג צריך שלא יהיו יודעים גם ברכת בורא פרי הגפן, אין משם ראיה לכאן, דיש לומר הכא כיון שהוא חייב בקידוש ואי אפשר לו לצאת ידי חובתו בלא טעימה ... אם כן כשאחר טועם ומוציאו ידי חובתו למה לא יוכל הוא לברך על אותה טעימה שהיא גם כן בשבילו. דבשלמא מי שיצא כבר ידי חובתו, שאינו מחוייב בדבר אלא מדין ערבות, לכן כיון שהחייב בעצמו יכול לפטור חובו בעצמו אין להערב לפוטרו, מה שאין כן כאן שהוא חייב בעצמו בטעימה זו לבד מהערבות בעד חבירו הטועם. ואף שהוא אינו חייב אלא בהטעימה ולא בהברכה כשאינו טועם, מכל מקום כיון שהוא חייב לטעום אם כן כשחבירו טועם ונעשה כאלו הוא טועם, ואי אפשר לחבירו לטעום בלא ברכה אם כן הברכה שחבירו צריך לברך הוא מחוייב בה מחמת עצמו, כמו שמחוייב בה מדין ערבות מחמת שאי אפשר לחבירו לטעום בלא ברכה כדפרש"י, שהרי בהברכה עצמה אין בה דין ערבות אלא מחמת הטעימה, והוא הדין לענין חיוב מחמת עצמו גם כן, שכיון שאי אפשר לחבירו לפוטרו מחיובו בלא ברכה אם כן יכול הוא לברך אע"פ שחבירו יודע, ולא הצריכו שיברך חבירו בעצמו אלא כשאין לו שום צורך בברכת חבירו רק מחמת ערבות בלבד. ...