לדברי רבנו היתר טלטול מדוכה עם שום שעליה הוא לפי שבטלה לשום * טעם ההיתר המבואר בראשונים * הסיבה שרבנו למד בדברי הרא"ש שלא כשאר הראשונים * המקור לדברי רבנו "שהרי זה כאילו מטלטל את השום בלבדו" * חקירה אי שרי לרבנו לטלטל המדוכה שלא לצורך

 

א.

כתב אדה"ז בשולחנו (סי' ש"ח הכ"ב): "מדוכה, אם יש בה שום וכיוצא בו מדברים הנידוכים בה, מותר לטלטלה אף לצורך עצמה, אע"פ שהוא כלי שמלאכתו לאיסור, לפי שהמדוכה היא טפלה ובטלה להשום שבתוכה כמו שהקדרה טפלה להתבשיל שבתוכה, והרי זה כאלו מטלטל את השום בלבדו שמותר לטלטלו אף שלא לצורך כלל, אבל אם נתן במדוכה ככר או תינוק או שאר דברים המותרים בטלטול שאין המדוכה טפלה להם, אסור לטלטלה ע"י כן לצורך עצמה, שבמת בלבד הוא שהתירו לטלטל מחמה לצל ע"י ככר או תינוק וכיוצא בהם, כמ"ש בסי' שי"א.

"ויש חולקים ואומרים שהמדוכה או שאר כל כלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו לצורך הכלי עצמו ע"י ככר או תינוק או שאר דבר המותר בטלטול, ולא אמרו שלא התירו בטלטול ע"י ככר או תינוק לבד מן המת, אלא בטלטול מוקצה גמור, האסור לטלטלו אף לצורך גופו ומקומו, אבל כלי שמלאכתו לאיסור שאינו מוקצה גמור והקילו בו לטלטלו לצורך גופו או מקומו, הקילו בו ג"כ לטלטלו ע"י ככר או תינוק אף לצורך הכלי עצמו.

"והעיקר כסברא הראשונה ומ"מ במקום הפסד מרובה יש לסמוך על סברא האחרונה". עכלה"ז.

במראי מקומות מציין אדה"ז לתשובת הרא"ש, שם מובאות שתי הדעות הנ"ל. ומתוך עיון בדבריו, מוצאים אנו שאדה"ז שינה מלשון הרא"ש, ויש לעמוד על דיוקם של דברים.

וזה לשון הרא"ש (שו"ת כלל כ"ב סי' ח'): "המין הרביעי - דבר המוקצה מחמת מלאכתו שהיא מלאכת איסור .. אבל יש לו היתר אפילו מחמה לצל ע"י ככר או תינוק. והוא ששנינו מדוכה אם יש עליה שום מטלטלין אותה. ואע"ג דלא אמרו ככר או תינוק אלא למת, התם במוקצה מחמת גופו כאבנים וכיוצא בה דהוו דומיא דמת, א״נ בארנקי מלאה מעות דבטל לגבי מעות דהוו כמו אבנים, אבל מוקצה מחמת מלאכה כמדוכה כיון שיש עליה תורת כלי שרי לטלטלה אגב אוכלין שעליה, כנ"ל. והא דמטלטל שמואל גרעיני דתמרי פרסייתא אגב ריפתא .. והתירוץ הוא דגרעינין בטלין אגב הפת, וזה הטעם בשלחן ומפה שמגביהין אותה עם עצמות וקליפין אפילו בקליפי אגוזים ואין נמנעין, אבל כל מידי דלא בטלי לגבי הפת, וכל היכא דליכא עליה תורת כלי לא שרי ליה אגב ריפתא. ויש (שמתירין) [שמתרצים], מדוכה היינו טעמא דשרי' לטלטולי אגב שום שעליה, מפני שהמדוכה לשום כקדירה לתבשיל, שהוא תשמיש לשום מבעו"י, הילכך שרי לטלטלה אפילו מחמה לצל".

השינוי הבולט ביותר הוא שאדה"ז הוסיף סברא חדשה בדברי הרא"ש "לפי שהמדוכה היא טפלה ובטלה להשום שבתוכה כמו שהקדירה טפלה להתבשיל שבתוכה, והרי זה כאלו מטלטל את השום בלבדו, שמותר לטלטלו אף שלא לצורך כלל", בעוד שהרא"ש רק כתב בקיצור ש"המדוכה לשום כקדירה לתבשיל שהוא תשמיש לשום מבעוד יום".  

ב.

והנה מצינו הרבה ראשונים שכתבו הלשון הנ"ל "דמדוכה לשום כקדירה לתבשיל", אך בהסברת דבריהם נתנו טעם אחר מפירוש אדה"ז. וכדלקמן:

הרמב"ן כתב (שבת קכג, א בד"ה הא): "ולאו אגב שום, שהרי לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד ולא לשאר המוקצין נמי, כגון נר וכיוצא בו. אלא מלאכתו לאיסור, כיון דלית ביה משום מוקצה אלא איסור מלאכתו גורמת לו, כל זמן שהוא משמש היתר מותר, ודוקא במשמשין לו אבל להניח עליו ככר ולטלטלו מחמה לצל אסור לעולם".

הרשב"א: לאחר שמביא את דעת המתירים, שכל שיש עליו תורת כלי מותר לטלטלו ע"י כיכר ותינוק אפילו לצורך המוקצה עצמו, כתב (שבת קכג, א ד"ה הא דתנן מדוכה, וכ"ה בתורת הבית): "וליתא. אלא אין לך מוקצה מיטלטל ע"י ככר, ולא אמרו כאן [במדוכה שמותר לטלטלה לצורך עצמה כשיש בתוכה שום] אלא בשום וכיוצא בו הנדוכין, והיינו טעמא משום דכיון דאין זו אסורה אלא מחמת מלאכה, ועכשיו משמש היתר במלאכתו, הרי מה שאוסרה הוא מתירה, והוי ליה כקדרה מטלטלת עם התבשיל".

חי' הריטב"א (שבת קכג, ב בד"ה הכא, מיוחס להר"ן. וכן הוא בחידושי הר"ן): "אבל בדבר שיש בו תורת כלי שאין הקצאתו אלא מפני שמלאכתו לאיסור ועכשיו משמש היתר במלאכתו, הרי מה שאסרו מתירו, והוה ליה כקדרה שמטלטלת עם התבשיל".

המאירי: [y1] "שהמדוכה, כל שיש שום בתוכה הרי היא כמלאכתו להיתר, מפני שהוא כקדירה ובשר בתוכה".

הרז"ה (מז, א): "כל היכא דבעי לטלטולה מחמה לצל לא הותר לו אלא ע"י שום שבתוכה, שאע"פ שעיקר כוונתו לטלטל מחמה לצל, מתוך שהותרה לו לטלטלה ע"י השום בטלטול קדרה של בשר, הותר לו לטלטלם אף מחמה לצל, כההיא דאמר רב אייתו ליה שותא לכהנא ואוקימנה מחמה לצל, שאע"פ שעיקר כוונתו לטלטלה לא היה אלא מחמה לצל הערים וטלטלה לצורך גופה שישב עליה רב כהנא, אף במדוכה ע"י שום מותר לעשות בהערמה ואין מותר לו לטלטל בהדיא מחמה לצל..".

רי"ו: כתב ממש הכל כלשונו של הרא"ש וידוע שהיה תלמידו.

המורם מדבריהם, שסוברים שהיתר טלטול המדוכה הוא לפי שמדוכה לשום כקדרה לתבשיל והוי (לשעה זו עכ"פ) ככלי שמלאכתו להיתר, והרז"ה ס"ל שהוא מדין הערמה.

ועפי"ז צ"ע מה הכריח את אדה"ז לחדש סברא בדברי הרא"ש "שהמדוכה היא טפלה ובטלה להשום שבתוכה כמו שהקדירה טפלה להתבשיל שבתוכה, והרי זה כאלו מטלטל את השום בלבדו", בשעה שיכול היה לפרש דבריהם כפירוש שאר הראשונים.

ג.

אמנם, כשמדייקים בלשון הרמב"ן, נוכחים לראות שסברתו הפוכה מסברת הרא"ש, שכן הוא כותב ומדגיש בתחילת דבריו "ולאו אגב שום, שהרי לא אמרו ככר ותינוק אלא במת", ואח"כ ממשיך וכותב הטעם (שהזכירוהו הראשונים הנ"ל) "אלא [הוא לפי שכלי ש]מלאכתו לאיסור .. כל זמן שהוא משמש היתר מותר", וממנו יתד ממנו פינה להבנת דברי שאר הראשונים הנ"ל, שאף הם כתבו סברא זו, ואף בהם י"ל שסוברים כדברי הרמב"ן ש"לאו אגב שום".

[ולהעיר, שעובדה זו אכן מתאימה עם כך שהראשונים שכתבו סברא זו דהרמב"ן, הם מתלמידיו ההולכים בדרכיו, הרשב"א היה תלמידו, הר"ן והריטב"א – תלמידי הרשב"א, והמאירי – גם הוא קיבל מהרשב"א והיה נושא ונותן עמו הרבה].

מנגד, הרא"ש הרי כותב במפורש "והיינו טעמא דשריה לטלטליה אגב שום שעליה...". נמצא א"כ שאי אפשר לומר שהרא"ש יסבור ככל שאר הראשונים שסוברים כהרמב"ן.

ונראה לומר, שמההבדל האמור בין הרא"ש לרמב"ן ניתן לעמוד על סברת הרא"ש, דמכך שהרמב"ן כתב שאי אפשר לומר שהיתר טלטול המדוכה מחמה לצל הוא "אגב שום שעליה", "שהרי לא אמרו ככר או תינוק אלא במת", משמע שהרמב"ן ס"ל שאם אומרים שהיתר הטלטול הוא "אגב שום שעליה", הרי זה כמו ככר ותינוק שאמרו במת, ולכן כתב שאין לומר כן גבי מדוכה. וא"כ מזה שהרא"ש כתב כאן שהיתר טלטול המדוכה הוא כן "אגב שום שעליה", הרי מובן שהרא"ש ס"ל שאכן היתר טלטול המדוכה כאן הוא כמו במת (אלא שס"ל שבכ"ז אינו סותר להא ד"לא אמרו ככר או תינוק אלא במת", כיון שזה אינו נאמר אלא בדבר שמצד עצמו אינו משמש לככר או לתינוק ואינו בטל אליו מצד עצמו, ואזי צריך היתר מיוחד שבכ"ז נחשיב אותו כאילו הוא בטל לככר או לתינוק, אבל המדוכה הרי היא בטלה מצד עצמה לשום שבתוכה, כיון שהיא משמשת לו).

ואכן, מהרא"ש עצמו עולה שהביטוי "אגב" ענינו הוא שהדבר "בטל", שהרי בדעת המקלים שהביא לפני כן כתב שהכלי בטל "אגב" הככר או התינוק שעליו, ומכאן שענינו של ה"אגב" הוא "ביטול". וכן מוכח ברא"ש שם בהמשך דבריו, כשמונה את הדרך החמישי לטלטל מוקצה ע"י ככר או תינוק, כותב שלא התירו זאת אלא במת, ומה שהתירו לטלטל את הגרעינין, עצמות או קליפין אגב הפת, היינו משום שאינם חשובים ובטלין לגבי הפת. וגם מזה מוכח שהרא"ש ס"ל שכשיש מוקצה חוץ ממת שמותר לטלטלו אגב דבר אחר שעליו, היינו משום שהוא בטל אליו.  

מכל הנ"ל מובן שזהו המקור לפירוש דברי אדה"ז בטעם ההיתר "שהמדוכה היא טפלה ובטלה להשום שבתוכה כמו שהקדירה טפלה להתבשיל שבתוכה".

אך עדיין צריך להבין את המשך דברי אדה"ז שם: "והרי זה כאלו מטלטל את השום בלבדו, שמותר לטלטלו אף שלא לצורך כלל", מהו המקור ומהו הטעם להגדרה זו? (בשוע"ר מהדו"ח לא ציינו מאומה על כך).

ד.

ויש לבאר זאת עפ"י דברי התוספת שבת[y2]  (סימן שי"א ס"ק יו"ד) בגדר היתר טלטול המת אגב ככר או תינוק, וז"ל:

"שאלני בני הרבני מוה"ר משה יצ"ו, כיון דבין למר ובין למר איכא דררא דאיסורא [גבי מת שרוצים להוציאו מרה"י לכרמלית, ונחלקו הראשונים איך עדיף לטלטלו, אם ע"י ככר או תינוק, ואז ימעטו באיסור מוקצה אך ירבו באיסור הוצאה, או שלא ע"י ככר או תינוק, ואז ימעטו בהוצאה אך יעברו על איסור מוקצה], והיינו לרש"י וסייעתו יש איסור הוצאה, ולהרמב"ן יש איסור טלטול, אלא דמ"מ שרי מפני כבוד הבריות, ולמה לא עבדינן תקנתא לצאת ידי שניהם, לפי מה דקי"ל דכשהמוקצה בידו רשאי אח"כ להוליכו לאיזה מקום שירצה ואין צריך להשליך המוקצה מידיו, וא"כ הרי יכולים להניח עליו מתחילה ככר או תינוק כדי שנוכל ליטלו מן הארץ, ואחר שנטלו אותו בידיהם הרי יכולים לחזור ולהסיר מיד מעליו את הככר או תינוק, ואח"כ יוציאו את המת מן הבית לכרמלית, ולכאורה שפיר קאמר, ושאלתו שאלת בן חכם,

"אבל אני השבתי לו דלפי האמת אין מקום לקושיא זו, דהא עיקר הטעם דמהני גבי מת ככר או תינוק, היינו דמשום כבודו של מת התירו חז"ל לומר דהמת בטל לגבי ככר או תינוק, וכאילו מטלטלין רק את הככר או תינוק ולא את המת, ומעתה תו לא שייך הך תקנתא כלל, דהא כשיחזור ליטול את הככר או תינוק מן המת, א"כ הרי הוא עתה מתחיל לטלטל את המת לבד, והוי כטלטול חדש שהוא אסור בלתי ככר או תינוק, ולכך הוצרכו הגאונים לבקש לו איזה תקנה היותר טובה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, והוא ברור ואמת". ע"כ.

רואים אנו, שאדה"ז כתב גבי מדוכה את אותה הסברא ממש ובאותם המלים שכתב התו"ש לגבי מת, ולדברינו למעלה, יש לומר שכיון שטעם היתר טלטול המדוכה הוא "אגב שום שעליה" כמו במת, והרי במת טעם ההיתר דמהני ככר או תינוק הוא כמ"ש התו"ש, שחז"ל התירו לומר שהוא "בטל להככר או תינוק, וכאילו מטלטלין רק את הככר או תינוק ולא את המת", א"כ הוא הטעם יהיה גם במדוכה.

ואכן מוצאים אנו שאדה"ז הבין כך את טעם טלטול המת ע"י ככר או תינוק, דכתב (בסימן של"ד הי"ח) גבי הצלת ארנק מדליקה: "ויש מתירין להניח עליה אפילו לכתחלה בשעת הדליקה ככר או תינוק או שאר דבר שמותר להצילו לחצר המעורבת .. ואף שלא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד כמ"ש בסי' שי"א, מכל מקום מפני הפסד הדליקה הקילו גם כן כמו במת שתהא הארנקי טפלה לדבר המותר שעליה, והרי זה כמציל דבר המותר בלבדו...".

ה.

ומעתה יש לדון למעשה, אי מותר לטלטל המדוכה עם השום, אפילו שלא לצורך כלל, כדין השום (ושאר מאכלים), או שמא יש לה דין של כלי שמלאכתו להיתר, שאסור לטלטלו סתם שלא לצורך.

והנה, בתחילת דבריו כתב אדה"ז דשרי לטלטל המדוכה "אף לצורך עצמה", ובהמשך דבריו כשמביא טעם ההיתר כותב "והרי זה כאילו מטלטל את השום בלבדו, שמותר לטלטלו [את השום] אף שלא לצורך כלל".

ודבריו יכולים להתפרש בב' אופנים: א. מותר לטלטלה "אף שלא לצורך כלל", ש"הרי זה כאלו מטלטל את השום בלבדו", ומש"כ בראשית דבריו "לצורך עצמה" לאו דווקא, ונקט כן לפי שבזה קאי בסעיפים הקודמים. ב. מותר לטלטלה רק "לצורך עצמה" כמ"ש בתחילת דבריו, ומש"כ אח"כ ש"כאילו מטלטל את השום בלבדו", אין זה אלא שבכוח השום להסיר מהמדוכה את איסור הטלטול מצד כלי שמלאכתו לאיסור, אבל אין בכוחו להפקיע את המדוכה לגמרי מגזירת כלים, שתיחשב שאיננה בכלל איסור טלטול כלים שלא לצורך.

ולענ"ד נראה להכריע דעכ"פ למעשה אין להקל לטלטלה שלא לצורך כלל, ומכמה טעמים:

1. א. הרא"ש עצמו, שהוא המקור לדברי אדה"ז אלו, לא כתב להתיר, אלא "אף מחמה לצל".
2. ב. הדעה השניה (המתירה טלטול המדוכה ע"י ככר או תינוק) ס"ל דכששום בתוכה אסור לטלטלה שלא לצורך, כמ"ש הפמ"ג (משב"ז שי"א סק"ה). ולכאורה סברתו היא, דכיון דלשיטתם אינו אלא היתר שהתירו חכמים כמו במת, הרי פשוט שלא התירו אלא לצורך. ואם נאמר שלדעה הראשונה, מותר אף שלא לצורך כלל, יצא שדעה הראשונה לא רק מחמירה אלא גם מקלה בפרט זה, ולכאורה צריך היה לחשוש לכתחילה, בפרט זה, לדעה השניה האוסרת, שאף שאנו פוסקים שהעיקר כדעה הראשונה, מ"מ הרי אנו סומכים על הדעה השניה להקל (בהפסד מרובה), ולכן כ"ש שצריכים אנו לחשוש לדעה זו להחמיר כמוה לכתחילה, ולא הוה ליה לאדה"ז לסתום שהעיקר כדעה הראשונה, דמשמע בין להקל בין להחמיר.
3. ג. אדה"ז פסק שהעיקר כדעה הראשונה, נגד פסק השו"ע כאן, משום שהרז"ה (והט"ז) ג"כ ס"ל הכי (כמצויין לדבריו בשולי הגליון, שכידוע הם מאדה"ז בעצמו או מאחיו מהרי"ל). והרז"ה אף שבכללות ס"ל כדעה הראשונה המחמירה, שלא מועיל לכלי שמלאכתו לאיסור ככר או תינוק, ולא התירו במדוכה אלא בשום המיוחד לה, אך בטעם ההיתר במדוכה ע"י שום שבתוכה, ס"ל שהוא מדין הערמה כנ"ל, ומצד דין הערמה ודאי שלא יוכל לטלטל אף שלא לצורך כלל, שהרי לא התירו לו אלא לטלטל למקום מסוים הכי קרוב שצריך למוקצה עצמו (כמבואר בקו"א בסי' ש"א סק"י).

ומכיון שאפשר לפרש דברי אדה"ז בזה בב' פנים, ויש כמה וכמה צדדים לפסוק לחומרא (כנ"ל), א"כ למעשה יש להחמיר מספק, דאף שהוא דרבנן ולקולא, מ"מ הרי זה שלא לצורך כלל. כן נראה לענ"ד.