ספק הרע"א אם מי שלא קיבל שבת עדיין יכול להוציא אחרים י"ח קידוש * מביא ספק הגמ' אי נשים מוציאות אנשים בברכת המזון, וביאור המפרשים בזה * מביא מחלוקת רש"י ותוס' אם בן עיר יכול לקרוא המגילה לבני הכפרים קודם י"ד, ומבאר דנחלקו אי פסקינן כירושלמי * מבאר עפי"ז צדדי הספק הנ"ל של רע"א * מברר דשיטת רבנו בזה דלא כירושלמי * מבאר דאפשר לבאר הירושלמי שיתאים לשיטת רבנו

 

א

כתב רבינו (סימן רע"ג סעיף ו') וז"ל: "יכול אדם לקדש לאחרים אע"פ שאינו אוכל עמהם .. ומכל מקום כיון שהוא אינו יוצא ידי חובתו בקידוש זה .. אין לו לקדש לאחרים לכתחילה, אלא אם כן הם אינם יודעים לקדש בעצמם ... וכשעדיין לא קידש לעצמו צריך ליזהר שלא יטעום כלום מכוס של קידוש זה, שאסור לו לטעום עד שיקדש במקום סעודתו, ואף על פי כן יכול לברך להם בורא פרי הגפן שבקידוש זה, אף על פי שברכת הנהנין אין מי שאינו נהנה יכול להוציא אחרים אף על פי שאינן יודעים לברך, מכל מקום ברכת בורא פרי הגפן של קידוש .. אינן דומות לשאר ברכת הנהנין הואיל והן חובה, וכמו שנתבאר בסימן קס"ז".

ונשאלת השאלה, האם מותר לקדש לאחרים שכבר קיבלו שבת על עצמם, כשהמקדש לא קיבל שבת עדיין. ולדוגמא, המקדש לזקנים בבית אבות, ובימות הקיץ אינם יכולים להמתין, מוכרחים לקבל השבת מוקדם, האם מותר לו לקדש להם ואח"כ לחזור ברכב לביתו.

והנה כבר הסתפק בזה הגאון רעק"א (בהגהותיו, סימן רס"ז סק"א), וז"ל שם: "מסתפקנא אם אחר שלא קבל עליו שבת יכול להוציא לקדש למי שקבל עליו שבת, די"ל דלזה שלא קבל דהוא חול אצלו הוי כאינו מחוייב בדבר, כההיא דירושלמי הובא בתוספות יבמות דף י"ד בן עיר אינו יכול להוציא לבן כרך דהוי אינו מחוייב בדבר, או דהכא עדיף דבידו להביא עצמו לידי חיוב לקבל עליו שבת, וצ"ע לדינא".

הרי שמסתפק אם לדמות נידון זה לדין הירושלמי גבי קריאת המגילה, שמי שאין לו חיוב ביום ט"ו (בן עיר) אינו יכול להוציא מי שמחויב אז (הבן כרך), או שמא כיון שכאן גם הוא ביכולתו לקבל שבת כמו חבירו ("בידו לעשותו") עדיף מהדין של מגילה ויכול להוציאו.

וכדי להבין את צדדי הספק, יש להקדים תחילה את הסוגיות בתלמוד בבלי המבררות את הדין של "ערבות".

ב

דהנה בברכות (דף כ ע"ב) מסתפקת הגמרא אם נשים חייבות בברכת המזון מדאורייתא או רק מדרבנן, ומבואר שהנפקא מינה היא אם יכולות להוציא ידי חובה בברכתן אנשים, המחויבים מדאורייתא, דאם אשה אינה מחויבת בברכת המזון אלא מדרבנן אינה יכולה להוציאם, לפי הכלל "כל מי שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתם".

והקשו הראשונים (רא"ש פרק מי שמתו סימן יג, רבינו יונה שם) שזה בסתירה למבואר (בדף מח סוף ע"א וכן נפסק להלכה בסימן קצ"ז סעיף ד') שהאוכל כזית דגן יכול להוציא את הרבים ידי חובתן, שהרי האוכל כזית דגן אינו מחויב בברכת המזון אלא מדרבנן, דמדאורייתא אין חיוב לברך אלא אם כן אכל כדי שביעה, ולפי הכלל הנ"ל ש"כל מי שאינו מחויב בדבר אינו מוציא" (שלכן פשוט בדף כ' דאם החיוב של הנשים אינו אלא מדרבנן שאינה יכולה להוציא את אנשים שהם מחויבים מדאורייתא), איך יכול האוכל כזית לברך לאחרים שמחויבים מדאורייתא.

וביארו שכשמדובר באיש, אף על פי שלא אכל כלום דין הוא שיפטור את האחרים, דכל ישראל ערבים זה בזה .. שערב הוא בעבורם ועליו להצילן מן העוון, דברכת המזון נחשב כברכת המצוות ושייך בו דין ערבות (ומה שאינו יכול להוציא אחרים אלא אם אכל כזית הוא מטעם אחר כמבואר שם), אבל אשה אינה בכלל הערבות, ולכך אינה מוציאה אלא מי שחיובו מדרבנן כמותה.

ומבאר רעק"א (בהגהותיו, סימן רע"א סק"ד ובשו"ת ח"א סימן ז') שבאמת אנשים ונשים שווים הם לענין ערבות, וכוונת הרא"ש היא שבברכת המזון דווקא אין הנשים בכלל ערבות, מכיון שאינם "שייכים במצוה זו", דדווקא מי שהוא בר חיובא לאותה מצווה יכול להיות ערב עליה, ולכן אמרה הגמרא שאם אינן חייבות בברכת המזון מדאורייתא אינן יכולות להוציא אנשים, כי א"כ אינן בכלל הערבות במצוה זו. ולדעתו דברי הגמרא "מי שאינו מחויב אינו מוציא" היינו שמי שאינו בר חיובא בעצמו אינו יכול להוציא אחרים באותו מצווה מדין ערבות.

לאור כל האמור צריך ביאור בדברי הירושלמי שבין עיר אינו יכול להוציא בן כרך בקריאת המגילה ביום ט"ו, שהרי לפי הנ"ל כל מי שהוא בר חיובא באותו מצווה יכול להוציא את חבירו אף שהוא אינו מחויב כלל באותה שעה, וכדין ברכת המזון, ואם כן אינו מובן הרי גם הבן עיר בר חיובא הוא במצוות קריאת המגילה.

ג

והנה, בריש מסכת [y1] מגילה תנן "מגילה נקראת בי"א בי"ב בי"ג בי"ד בט"ו .. שהכפרים מקדימין ליום הכניסה", ופירש"י (בסוף ד"ה אלא): "שהכפרים מתכנסים לעיירות למשפט, לפי שבתי דינין יושבין בעיירות בשני ובחמישי כתקנת עזרא, והכפרים אינן בקיאין לקרות, וצריכין שיקראנה להם אחד מבני העיר".

אבל התוס' (יבמות דף י"ד ע"א ד"ה כי) פירשו שבני הכפרים היו קורים לעצמם ובעירם, ומה שנקרא יום הכניסה הוא לפי שבכפרים היו מתאספים לבא לבית הכנסת בשני ובחמישי, והביאו ראיה לשיטתם מדברי הירושלמי הנ"ל, דכמו שאין בן עיר יכול להוציא בן כרך כיון שאינו מחויב באותו יום, כך לא היו יכולים בני הכפרים לצאת מבני העיר שאינם חייבים באותו יום, ואם כן מסתבר דכמו שקראו לעצמם קראו גם במקומם.

ולפי זה רש"י, הסובר שאחד מבני העיר קרא לבני הכפרים ביום כניסתם לעיר, לא חש, לכאורה, לדברי הירושלמי.

ואכן, במראה הפנים (על הירושלמי) ביאר שנחלקו רש"י ותוס' אם קיי"ל כדברי הירושלמי להלכה, דלדעת רש"י "לפי שיטתא דש"ס דילן (גבי ברכת המזון) מוכרחין אנו לחלק בין שאינו מחויב בדבר כלל, ובין דבר חיובא הוא אלא דהשתא לאו בר חיובא הוא, דאפילו הכי מיקרי בר חיובא, ואם כן הבן עיר דביומיה בר חיובא הוא אפשר נמי שיכול להוציא לבני הכפרים, ואע"ג דלאו יומיה הוא מחויב בדבר קרינן ביה", ע"כ דבריו שם בביאור שיטת רש"י.

וגם הפרי מגדים (סימן תרפ"ח מ"ז סק"ד) הבין כמותו בביאור שיטת רש"י, דלאחר שדן בדברי הירושלמי הנ"ל כתב "הרבה פוסקים ומכללן רש"י ז"ל דלכפרים היו קורין בני עיירות, אלמא מחויב בדבר מיקרי הואיל ומחויב במקרא מגילה", עיין שם.

ובביאור שיטת התוס', כתב המראה הפנים, דהיה אפשר לחלק בין קריאת המגילה לברכת המזון, דדווקא גבי ברכת המזון שהוא בר חיובא באותו יום ובידו לאכול ולהתחייב מיד, אז אמרינן שאף אם לא אכל לפועל יכול הוא להוציא את חבירו שאכל, אבל בקריאת המגילה שבאותו יום אין לו חיוב כלל ואין בידו להתחייב באותו יום, אינו יכול להוציא את חבירו הבן כרך (אלא שהוא עצמו לא ניחא ליה בהאי תירוצא, דמדין ערבות מאי שנא אם בידו להתחייב עכשיו או לא).

ד

מעתה יובן היטב הספק של הגאון ר' עקיבא איגר, דמכיון שסבירא ליה כדברי הירושלמי להלכה (וראה במקראי קודש שם שזה גרמו לדחוק בפירוש רש"י), לכן כדי שלא יסתור למה שנפסק להלכה, דאף מי שאכל כזית יכול להוציא את מי שאכל כדי שביעה, סובר לחלק כסברת המראה הפנים דלעיל בדעת תוס'.

ועפ"ז הסתפק מה יהיה הדין בנידון של קידוש, דגבי קריאת המגילה יש שני טעמים להחמיר: א. אין הוא בר חיובא באותו יום. ב. אין בידו להביא את עצמו לידי חיוב לפועל. אבל גבי קידוש, הרי מצד אחד בידו הדבר לקבל שבת כמו חבירו, ובזה הוא דומה לברכת המזון, אבל לאידך כל עוד שלא קיבל שבת על עצמו הרי בשבילו עדיין יום שישי, ובאותו יום אין לו חיוב כלל, ובזה הוא דומה לקריאת המגילה שבאותו יום אין לו חיוב, ולכן הסתפק איזה טעם הוא העיקר, והאם לדמות נידון זה לברכת המזון או לקריאת המגילה.

והנה דעת רבינו בסוגיא זו טעונה בירור, ויש ללמדה מענינים אחרים, כיון שחסרים בשוע"ר הלכות פורים ומגילה, וגם בדיני קידוש (בסימן רע"א) לא פירש מאומה מזה.

ה

והנה, מצינו דגבי ברכת המזון כתב רבינו (סימן קצ"ז סעיף ו'), וז"ל: "אף מי שלא אכל כלל יכול להוציא את מי שאכל ושבע, שלא אמרו כל מי שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתם, אלא במי שאינו מצווה כלל, כמו נשים במצות שאינן נוהגות בהן, אבל כל שמצוה זו נוהגת בהן, אע"פ שלא נתחייב בה עתה הוא אלא חבירו, נקרא הוא גם כן מחוייב בדבר מדין ערבות, שכל ישראל ערבים זה בזה, ועליו להציל חבירו מעון ולפוטרו ממצוה שנתחייב בה", עכ"ל.

ומדיוק לשונו "שלא אמרו כל מי שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתם אלא במי שאינו מצווה כלל כמו נשים במצות שאינן נוהגות בהן", בלי להזכיר שמי שמחוסר זמן ואין בידו להתחייב עכשיו נקרא גם כן "אינו מחוייב בדבר" ואינו בכלל ערבות אז, משמע דסבירא ליה שההגדרה היחידה בדין ערבות הוא שכל "שמצוה זו נוהגת בהן" נקראים ברי חיובא, וחל עליהם חיוב הזולת באותו מצווה.

ונראה שרבינו סבירה ליה כאותם הפוסקים הסוברים שלא קיי"ל להלכה כירושלמי, כיון שהוא מנגד ליסוד של ערבות העולה מתלמוד הבבלי, וכפי שהגדירו כאן רבינו "אע"פ שלא נתחייב בה עתה הוא אלא חבירו, נקרא הוא גם כן מחוייב בדבר מדין ערבות, שכל ישראל ערבים זה בזה, ועליו להציל חבירו מעון ולפוטרו", דמצד סברא זו אין סיבה לחלק בין בידו להתחייב באותו יום או לא (וכמו שהקשה במראה הפנים על התוס' שהביאו את הירושלמי).

ולפי זה ייצא לדינא, בנידון של קידוש שנסתפק בו הגרע"א, שלשיטת שוע"ר אף מי שלא קיבל שבת יכול לקדש בשביל חבירו שכבר קיבל שבת, כיון שגם הוא מחויב בקידוש, אלא שלא הגיע זמן החיוב שלו, ואין צורך אפילו לסברא ש"בידו להביא את עצמו לידי חיוב".

ו

עוד יש לבאר את דברי הירושלמי באופן שגם הוא יסכים להגדרה הנ"ל של ערבות, מבלי לחלוק על הבבלי:

די"ל דהטעם שלדעת הירושלמי בן עיר אינו יכול להוציא את הבן כרך הוא כי מלכתחילה הם חייבים בשתי מצוות שונות, ואין הבן עיר "בר חיובא" בקריאת המגילה של הבן כרך, כיון שהמצוה של הבן עיר היא "קריאת מגילה ביום י"ד", ואילו המצוה של הבן כרך היא "קריאת מגילה ביום ט"ו", והם נחשבות לשתי מצוות שונות לגמרי (סברא זו שמעתי מהרה"ג ח"ש דייטש בביאור שיטת רש"י, ולאחר זמן ראית שכ"כ הרה"ג ז"נ גולדברג בספרו).

ולפי זה יש לומר שגם רש"י ס"ל כירושלמי, ולא נחלקו רש"י ותוס' אלא האם דין הירושלמי (שבן עיר אינו יכול להוציא בן כרך) חל גם על בן עיר הקורא לבן כפר ביום הכניסה, או לאו:

התוס' סוברים שכן הדין גם בבן עיר הקורא לבן כפר, דכיון שהבן עיר אין לו חיוב אף פעם לקרוא בי"א, לכן אינו "בר חיובא" בקריאת המגילה של הבן כפר ביום י"א.

ואילו רש"י סובר שדברי הירושלמי דאין מוציא י"ח אמורים רק בקריאה לבן כרך, כיון דלכתחילה תיקנו חכמים מצוות שונות לבן עיר ולבן כרך, לזה בי"ד ולזה בט"ו, וחשיב "אינו מחוייב", אבל בקריאה לבן כפר יוצא י"ח, כיון שגם חיובו של הבן כפר מעיקר הדין הוא בי"ד (כמו הבן עיר), אלא שהתירו לבן כפר להקדים ליום הכניסה בשביל הצורך, ולכן נחשבים הם כמחויבים באותה מצווה של "קריאת המגילה בי"ד" ויכול בן עיר להוציאו מדין ערבות.

ולפי ביאור זה אפשר לומר שגם רבינו פסק בהלכות מגילה (שלא הגיעו לידנו) כירושלמי שאין בן עיר יכול להוציא את בן כרך, ואין מזה סתירה למש"כ גבי ערבות בברכת המזון (והטעם שלא ציין גבי ברכת המזון לדין זה, כי אין מזה סתירה כלל, דאדרבא הטעם לדין שם הוא על פי המבואר כאן), ונשאר הדין שאפילו מי שלא קיבל שבת על עצמו עדיין יכול לקדש בשביל חבירו שכבר קיבל, ואתי הכל שפיר.