דעת רבינו דבקיעת הרבים מבטלת מחיצה העשויה בידי שמים רק "במקום שהלאה ממנו", ודלא כמג"א הסובר שמבטלת לגמרי * תמיהת שו"ת בית שלמה על שיטת רבינו * ביאור שיטת רבינו וישוב קושייתו  * עוד מקשה שם מדברי רבינו במק"א דבקיעת הרבים אינה מבטלת מדאורייתא המחיצה כלל * ישוב הסתירה  * עוד מקשה שם על דעת רבינו שאף בקיעת הרבים בין המחיצות מבטלתן * ישוב קושייתו  * עוד כתב שם דיש ביאור אחר למה שהביא את רבינו להבנתו זו * דחיית דבריו * עוד העיר דרבינו עצמו הזכיר בחותם דבריו סברא נוספת. ואכן צ"ע * עוד מקשה בדעת רבינו דלדבריו אא"פ לסמוך אמחיצה ביד"ש לעולם * ישוב קושיתו

 

א.

כתב אדה"ז בשו"ע (סימן שסג סמ"ד) וז"ל: "מבוי המפולש משני ראשיו לנהר או לתל שאינו עשוי בידי אדם, אינן מועילות להתירו בלא תיקון בשום אחד מראשיו, לפי שאם היו ששים רבוא בוקעים במבוי זה היה רשות הרבים גמורה, כיון שאין לו אלא ב' מחיצות מב' צדדיו, שמחיצות הנהר מבטלת אותן בקיעת הרבים שבמבוי, שהואיל ואינן עשויות בידי אדם אינן חשובות מחיצה כל כך שלא תבטל אותן בקיעת הרבים שבמבוי.

"שאף שבמקומן הן מחיצה גמורה ואין עליהם דין רשות הרבים אף אם רבים בוקעים עליהם כמו שנתבאר למעלה, מכל מקום אינן חשובות כל כך לבטל המבוי שרבים בוקעים בו מדין רשות הרבים. ואם כן אף אם אין רבים בוקעים במבוי אסור מדברי סופרים גזרה משום רבים בוקעים בו, כמו שאסרו כל כרמלית שאין רבים בוקעים בה גזרה משום רשות הרבים שרבים בוקעים בה" עכ"ל.

ובזה פליג אדה"ז על המג"א (ס"ק ל וס"ק מ) הסובר דמחיצה שאינה עשויה בידי אדם לא חשיבה מחיצה, ואתי רבים ומבטלי מחיצתן.

והיינו שהמג"א סובר שבקיעת הרבים מבטלת לגמרי המחיצה, ואילו לדעת רבינו בקיעת הרבים מבטלת את המחיצה רק לעניין שלא תועיל למבוי להוציאו מגדר רה"ר, אך לגבי דידה חשיבא מחיצה (וכדלקמן).

ב.

והנה בקו"א (סימן שמה קו"א ב) כתב רבינו לבאר הטעם שפליג בזה על המג"א: "דבריו [של המג"א] שם בסק"ל וסק"מ צע"ג, דבגמרא שם מבואר בהדיא דאף שהרבים בוקעים על המחיצה עצמה לא מבטלו לה לרבנן, דקיי"ל כוותייהו כמ"ש הרמב"ם, ואפילו אינה עשויה בידי אדם, שהרי גובה מעלת בית מרון וגובה שבילי בית גלגול אינו עשוי בידי אדם" עכ"ל.

וכדי להבין דבריו יש להביא בקצרה הסוגיא במס' עירובין:

תנן במשנה (כב, א): "רבי יהודה אומר אם היתה דרך רשות הרבים מפסקתן (לפסי ביראות) יסלקנה לצדדים (דאתו רבים ומבטלי מחיצה), וחכמים אומרים אינו צריך".

היינו שר"י ורבנן פליגי כאשר דרך הרבים עוברת בין הפסין ( - לוחות סביב בארות מים, אשר הונחו כדי לשוות לסביבות הבאר דין רשות היחיד), לדעת ר"י מעבר הרבים מבטל המחיצה (ולכן יש להטות את הדרך משם), ולדעת רבנן אינו מבטל וחשיב רה"י.

והקשו שם התוס' ד"ה דילמא (כב, ב): "ותימה, דלרבנן (דלא אתו רבים ומבטלי מחיצה) כל ארץ ישראל תיעשה רשות היחיד ע"י סולמא דצור (סלע הר גבוה סביב לעלות בו לא"י, והוא גבוה י' טפחים) ומחתנא דגדר (מורד חריץ עמוק י' טפחים ורחב ד' סביב א"י מאידך גיסא), ובבל נמי מקיף לה דיגלת, ולא אתו רבים ומבטלי מחיצתן". ומתרצים: "וי"ל דמחיצה שאינה עשויה בידי אדם לא חשיבא מחיצה כולי האי, ואפילו רבנן מודו דאתו רבים ומבטלי מחיצה". ע"כ.

ומדברי התוס' אלו למד המגן אברהם (הנ"ל), דבמחיצה שאינה עשויה בידי אדם, בקיעת הרבים על גבי המחיצה מבטלת אותה לגמרי מתורת מחיצה.

אך רבינו מקשה עליו, דבהמשך הגמ' איתא (שם): "בעא מיניה רחבה מרבא, תל המתלקט עשרה מתוך ארבע ורבים בוקעין בו - חייבין עליו משום רה"ר או אין חייבין עליו. אליבא דרבנן לא תיבעי לך כו' לא אתו רבים ומבטלי לה מחיצתא כו' (ופשיטא דאין חייבין עליו משום רה"ר), כי תיבעי לך אליבא דרבי יהודה מאי, התם הוא דניחא תשמישתיה הכא הוא דלא ניחא תשמישתיה לא אתו רבים ומבטלי מחיצתא, או דלמא לא שנא. א"ל חייבין. ואפילו במעלות בית מרון (זקופין מאד ומעלה קצרה, ומהלכין בה בזה אחר זה ולא שנים יחד. רש"י), א"ל אין".

ומשמעות הגמרא שגם מעלות בית מרון ה"ז תלוי בפלוגתא דרבנן ורבי יהודה, דלרבי יהודה חייבים דאתו רבים ומבטלי מחיצה, אבל לרבנן לא אמרינן אתו רבים ומבטלי מחיצה.

ובהמשך הגמרא שם מפורש: "תא שמע שבילי בית גלגול (מעלה גדולה וזקופה היא בארץ ישראל. רש"י) וכיוצא בהן, רשות היחיד לשבת . . מני אילימא רבנן לא אתו רבים ומבטלי לה מחיצתא . . אלא לאו רבי יהודה היא". ע"כ.

מבואר להדיא מדברי הגמרא דגם כשרבים בוקעים שם עדיין נחשבת מחיצה לרבנן, ואע"פ שאינה עשויה בידי אדם, דלא כמג"א.

ולכן כתב אדה"ז לבאר את דברי התוס' באופן אחר, וזה לשונו (בקו"א שם): "וכוונתם, שאף שבמקומה היא מחיצה גמורה והזורק עליה חייב (דהא תל אתי שם במכל שכן מפסי ביראות ע"ש) אף אם היו רבים בוקעים עליה ממש כמבואר בגמרא, מ"מ לא חשיבה כולי האי לבטל בקיעת הרבים במקום שלהלאה ממנו שלא יהיה שם רשות הרבים מחמת שהים מקיפתו, אלא אדרבה בקיעת הרבים שם מבטלתה שם". עכ"ל.

ג.

והנה בשו"ת בית שלמה (לר"ש דרימר, או"ח סי' נא) הקשה על דברי אדה"ז בקו"א הנ"ל, וז"ל: "לא הועיל בתירוצו כלום, דהא על כרחך בהך דמעלות בית מרון דבעי התם בש"ס לענין תל המתלקט על כרחך האיבעיא הוא אי חייבין עליו משום רה"ר, היינו לענין אם זרק ע"ג התל למעלה אחר שכלה גובה העשרה טפחים, ועל כרחך דמיירי נמי דבקעי רבים ע"ג התל שלולא שהוא בגובה עשרה מתוך ד' הוי רה"ר, ואעפ"כ קאמר התם דלרבנן לא אתו רבים ומבטלי מחיצה" עכ"ל.

ונראה לפרש דברי אדה"ז, שאין כוונתו לחלק בין המחיצה עצמה והמקום המוקף מחיצה (כהבנתו בשו"ת הנ"ל). אלא לחלק בין ההר, ל"מקום שלהלאה ממנו".

דהנה גובה ההר הוא מחיצה שאינה עשויה בידי אדם, מחיצה טבעית, ועניינה של מחיצה זו היא שמבדלת ומגבלת את ההר, והיינו את השטח שלמעלה. ואם אנו רוצים להשתמש ע"י ההר שיהיה מחיצה לדבר אחר שאין קשר בינו ובין ההר, ע"ז אנו אומרים דבקיעת הרבים מבטלת זאת.

ואם נכוחים הדברים, תובן היטב סברת התוספות לצרף את שתי החסרונות "מחיצה בידי שמים" ו"בקיעת רבים". דמחיצה בידי שמים לא הועמדה למחיצה, ולכן היא תלויה ביחס בני אדם כלפיה, וכאשר רבים בוקעים שם הנה ע"י בקיעתם עושים אותה כאילו אינה קיימת.

וכל זה לענין שתועיל המחיצה ל"מקום שלהלאה" מהם, אבל לענין מה שהיא מהוה מחיצה באופן טבעי, הרי זו מחיצה במציאות ואינה תלויה ביחס בני אדם כלפיה.

ד.

עוד הקשה שם על דברי רבינו בסי' שסג (הנ"ל) וז"ל: "יש סתירה מדבריו אלו למ"ש הוא בעצמו בסעיף מב, דמן התורה אף אי בקעי רבים על גבי המחיצה אינה מבטל שם מחיצה בבקיעת הרבים, והוי רשות היחיד מן התורה". עכ"ד.

והיינו, דבסעיף מב שם כתב אדה"ז וז"ל: "מבוי ששוה מתוכו ונעשה מדרון בפתיחתו לרשות הרבים, דהיינו שקרקע המבוי גבוה מרשות הרבים, והוצרך לשפע אצל פתחו לצד רשות הרבים, או ששוה לרשות הרבים ונעשה מדרון לתוכו, דהיינו שקרקע רשות הרבים גבוה מקרקע המבוי, ותחלת כניסת המבוי מן הפתח ולפנים ג"כ גבוה כרשות הרבים ואח"כ משפע ויורד לצד דופן האמצעי ונעשה מדרון, הרי מבוי זה אינו צריך שום תיקון בפתחו, לפי שתל זה שבפתחו נחשב לו למחיצה.

"ומכל מקום, אם רבים בוקעים עליו אסור (ואף על פי שמן התורה אין בקיעת רבים מבטלת ממנו שם המחיצה, ואילו היה [ברחבו] ד' על ד' גבוהים [י'] טפחים מן הארץ מכל צדדיהם היתה שם רשות היחיד גמורה מן התורה, והזורק לשם מרשות הרבים חייב, מכל מקום מדברי סופרים אסור לטלטל כשרבים בוקעים שם, ולכן אין נידון ג"כ משום מחיצה למבוי מדברי סופרים.

"ומכל מקום, לא אסרו חכמים אלא בבקיעת רבים כעין רשות הרבים, אבל כשאין רבים בוקעים כל כך בתל זה מותר, ולא גזרו בו משום תל שרבים בוקעים בו כמו שגזרו בכל כרמלית שאין רבים בוקעים בה משום רשות הרבים גמורה שרבים בוקעים בה, לפי שכל כרמלית היא שלא נגמרו מנין מחיצותיה ודומה במקצת לרשות הרבים, אבל כאן אין שום דמיון כלל לרשות הרבים, אלא כשרבים בוקעים עליו בלבד...)". עכ"ל.

הרי שבסעיף מב מבואר שהמדרון מועיל מן התורה גם למבוי עצמו להפקיעו מדין רה"ר אף שבוקעים בו רבים (ורק שמדרבנן אסרו בזה), וזה דלא כמו שכתב בסעיף מד (ובקו"א) שבקיעת רבים מבטלת שם המחיצה לענין המקום שהלאה ממנו, והרי הוא רשות הרבים גמורה.

ה.

ואמנם ע"פ מה שביארנו לעיל, שכוונת אדה"ז לחלק בין מה שהמחיצה עשויה לו באופן טבעי ובין שטח אחר שאינו קשור אליו, אולי י"ל גם כאן, שיש חילוק בין מדרון (בסעיף מב) לנהר ותל (בסעיף מד). דהנה כאשר יש מדרון והמבוי בגובה, הרי המדרון הוא הגובה של שטח המבוי, והוא המחיצה שלו, והרי זה ממש על דרך שנתבאר לעיל בענין גובה ההר שזה נחשב "מקום המחיצה עצמה". וגם להיפך, כשרה"ר גבוהה יותר, הרי המדרון הזה הוא חלק מהמבוי, משמש כירידה אליו, וגם לזה יש מעלת ה"מחיצה עצמה". משא"כ אילו רה"ר והמבוי היו באותו גובה, וביניהם הר, ואנו רוצים להשתמש בו כמחיצה, הנה על זה נאמר שזוהי מחיצה למה "שלהלאה ממנו". וזהו מה שמבואר בסעיף מד כשיש תל בראש המבוי, וכן בנהר, שמחיצותיו הן משמשות את הנהר עצמו ולא את המבוי, והמבוי הוא "הלאה הימנו", ובזה יש החסרון של מחיצות בידי שמים שאם רבים בוקעים אינן מועילות.

וזהו מש"כ אדה"ז בסעיף מד "שאף שבמקומן הן מחיצה גמורה ואין עליהם דין רשות הרבים אף אם רבים בוקעים עליהם כמו שנתבאר למעלה", ולכאורה היכן נתבאר כן (ובהוצאה החדשה לא ציינו ע"ז כלום). אמנם ע"פ הנ"ל אתי שפיר, דהיינו מה שנתבאר בסעיף מב שהמדרון מועיל למבוי, כי זה נחשב "במקומן".

ו.

והנה על גוף הסברא שחידש אדה"ז בקו"א הנ"ל "שאף שבמקומה היא מחיצה גמורה . . מ"מ לא חשיבה כולי האי לבטל בקיעת הרבים במקום שלהלאה ממנו . . אלא אדרבה בקיעת הרבים שם מבטלתה שם" הקשה בשו"ת הנ"ל בתוקף גדול.

ותחלת הענין הוא בסימן מט שם, בנוגע לעיר זווינעטשקא, שדרך המלך עובר באמצע ובשתי רוחות שבצדדין יש הרים גבוהים. והתיר להחשיב את שני הצדדים למחיצות (ולעשות תיקון ע"י צורת הפתח בדרך המלך משני הצדדים). ועל זה הקשה עליו השואל דכיון שהוא בידי שמים הרי אתו רבים ומבטלי למחיצות, כמ"ש התוס' (הנ"ל) בעירובין דף כב ד"ה דלמא. וכתב לו הבית שלמה: "שאלתו הוא תמוה ביותר, דהתוס' לא כתבו רק אם רבים בוקעים במקום המחיצה אז המחיצה בטלה ע"י בקיעת הרבים, אבל מה שרבים בוקעים ברוחות שמצד מזרח ומערב וההרים הם בצד דרום וצפון כמו בנ"ד, מאי איכפת לן בזה. ותמהני על רו"מ שכתב מכתבו שלא בהשגחה כלל". עכ"ל.

ושוב חוזר ודן בזה בסימן נא, וז"ל: "המערערים אינם יודעים בין ימינם לשמאלם, ואם לא למדו מעולם הלכות אלו למה להם להכניס א"ע בזה. אמנם בכדי לסתום פי המערער מוכרח אני להשיב שנית. הנה המציאה אשר מצא המערער בש"ע של הגאון מוהרש"ז סוף סימן שסג, ידעתי מזה ידעתי, אבל מעודי תמהתי אם יצאו דברים אלו מפיו כו'. פשטות דבריו שאם בקעי רבים רק תוך המחיצות במקום המבוי אף דלא בקעי רבים במקום המחיצות הוי רה"ר, הנה זה ודאי תמוה מאד ולא ניתן להאמר כלל. דמה לנו בזה שבוקעים רבים תוך המבוי. ופלוגתא דרבנן ור"י במשנה דעירובין דכ"ב אי אתי רבים ומבטלין מחיצה היינו אם בקיעת הרבים הוא במקום המחיצה כדקתני אם היתה דרך הרבים מפסקתן, היינו שמפסיק בין הפסין ומבטל המחיצה. וע"ז קאמרי התוס' דאף דרבנן ס"ל דלא אתו רבים ומבטלין מחיצתא זהו במחיצות שבידי אדם אבל מחיצות שביד"ש אתו רבים ומבטלין מחיצתא. והיינו כשרבים דורסין והולכין במקום המחיצות או בין המחיצות כדאיתא שם בש"ס, אבל מה שהרבים בוקעין תוך המבוי והמחיצות מקיפות המבוי ודאי דאין המחיצות בטלות בכך, ואף בר בי רב דחד יומא לא יטעה בהכי. ומבואר בש"ס דירושלים אלמלא דלתותיה ננעלות חייבין עליה משום רה"ר, הא כיון שדלתותיה ננעלות ויש לה מחיצות לכולי עלמא לא הוי רה"ר אף דבקעי בה ס' רבוא אף אליבא דר"י דאית ליה אתו רבים ומבטלי מחיצתא כו'. ולר' יהודה אף בשתי מחיצות גמורות לא אתי רבים ומבטלי מחיצות, אף שבקעי רבים בין שתי המחיצות כו'. עכ"פ לכ"ע כל שיש מחיצות מכל הצדדים אף דבקעי ס"ר בעיר או במדינה ודלתותיה ננעלות בלילה אין עלה דין רה"ר, וה"ה לרבנן במחיצות שבידי שמים". עכ"ד.

ז.

ונראה, דזה ברור שגם אדה"ז מפרש את ענין בקיעת רבים שנזכר בדברי רבי יהודה, דהכוונה שבקעי בין המחיצות (או על המחיצות), וכהבית שלמה. וכמו שנקט בסי' שסג סמ"ב גבי מבוי שבפתחו מדרון "אם רבים בוקעים עליו ( - על המדרון) אסור", דלא די בכך שבוקעים במבוי עצמו. וכן בסי' שמה סי"ט גבי גומא שבימים ובנחלים (שאף היא מד"ס אינה רה"י אלא כרמלית) כתב "הואיל ועוברים על מחיצותיה מלמעלה כאילו אין שם מחיצות כלל". וגם בקו"א שם (בו חידש אדה"ז את חידושו הנ"ל דרבים בוקעים במקום שלהלאה מבטל את המחיצה), לשונו הוא (כמובא לעיל) "שאף שבמקומה היא מחיצה גמורה אף אם היו רבים בוקעים עליה ממש, מ"מ לא חשיבה כולי האי לבטל בקיעת הרבים במקום שלהלאה ממנו . . אלא אדרבה בקיעת הרבים שם מבטלתה שם". מבואר להדיא מלשונו שאכן יש כאן שתי דרגות בענין בקיעת רבים: בקיעה על המחיצה, ובקיעה במקום שלהלאה.

והיינו, דאמנם במחלוקת ר"י ורבנן אם אתו רבים ומבטלי המחיצות הכוונה לרבים שבוקעים המחיצות, אבל במ"ש התוס' דבמחיצות בידי שמים בקיעת הרבים מבטלי מחיצה גם לרבנן, בזה סובר אדה"ז דגם ע"י מה שבוקעים תוך המבוי סגי בזה לבטל המחיצות.

וההסבר בזה י"ל, שאם בתוך המבוי יש הרבה אנשים, הנה מציאות זו היא סתירה למחיצה, שהמחיצה אומרת שבני אדם אינם אמורים להיות כאן, והמציאות איננה כך. ואמנם אין זו סתירה עם המחיצה בפועל (כמו כאשר בקעי רבים תוך המחיצה או על המחיצה, שאז הרי זו סתירה למחיצה, וכלשון אדה"ז "הואיל ועוברים על מחיצותיה כאילו לא היו שם מחיצות כלל"), אבל עכ"פ זו סתירה לתוכן של מחיצה. אלא שבזה גופא יש הפרש בין מחיצה בידי אדם למחיצה בידי שמים, דכשהאדם עשה ופעל מחיצה - הנה דוקא כאשר יש סתירה עם המחיצה בפועל הרי זה סותר את המחיצה. משא"כ למחיצה טבעית בידי שמים סגי במה שנסתר התוכן של מחיצה.

וראה במהדורה החדשה של השו"ת הנ"ל שם ציינו לכמה אחרונים שכתבו ג"כ כדברי אדה"ז, שגם בבקיעת רבים תוך המבוי יהיה החסרון דאתו רבים ומבטלי מחיצה.

ח.

ובהמשך דברי הבית שלמה שם כותב: "והא שהביאו לגאון הנ"ל לכל זה הם דברי המג"א בסימן שמ"ה ס"ק יד דימים ונחלים אפילו עמוקים יו"ד מתוך ד' הוי כרמלית דרבנן כמו קרפף ותל. וכתב הגאון שם בקו"א דלדוגמא בעלמא נקט קרפף אבל הם כרמלית דרבנן אף בפחות מסאתיים משום דהמחיצות הם בידי שמים ע"ש בקו"א באריכות. אבל בספר תוספת שבת שם הבין דברי המג"א כפשטן דדוקא ביתר מסאתיים קאמר משום דמחוסר דיורין כמו קרפף, וכן פירש שם בספר מחצית השקל בפשיטות". עכ"ד.

אמנם באמת, המעיין בדברי אדה"ז יראה שאינו כן. וכדי לבאר את דברי המג"א בסי' שמה לא הוצרך אדה"ז כלל לחידושו דמחיצה בידי שמים מתבטלת ע"י בקיעת רבים. ובדברי המג"א מבאר בפשטות, דמדרבנן רבים מבטלי מחיצה אף לשיטת רבנן. דמה שלשיטתם לא אמרינן אתו רבים ומבטלי מחיצתא היינו שמדאורייתא נשאר רה"י, אבל מדרבנן עדיין אסור (ורק בפסי ביראות הקילו). והחידוש שחידש אדה"ז הוא מהכרח הסוגיא בעירובין עצמה, כמבואר בדבריו בקו"א.

ט.

ובבית שלמה שם ממשיך ומעיר עוד בנוגע לדעת אדה"ז בפשט דברי המג"א הנ"ל, וז"ל: "אלא שבספר פרמ"ג כתב לפרש דברי המג"א דאף בפחות מסאתיים הוי כרמלית דרבנן משום שהמים צפים ומכסים ע"ש. וראיתי בקונטרס אחרון בש"ע הנ"ל בסימן שמ"ה שם שגם הוא נחית בסוף דבריו לסברא זו דמש"ה הוי גומא שבים כרמלית מד"ס משום שהמים צפים ע"ג ואינו ניכר אם עמוק עשרה. וא"כ אדרבה מבואר ממסקנת דבריו דלולא זאת הוי רה"י גמור אף אם כל המחיצות ביד"ש. וצריך לומר שדבריו אלו שבסוף סימן שסג הם לפי מה שעלה על דעתו בתחילה ומשנה לא זזה ממקומה והרב עצמו חזר בו אחר כך...". עכ"ד.

ואכן דברים אלו שבסוף הקו"א אינם ברורים, איך מתקשרים הדברים עם מש"כ לפני כן. ועצ"ע.

י.

ובגוף הדין שכתב אדה"ז בסימן שסג סעיף מד, לענין מחיצות בידי שמים כשבוקעים בהמבוי, "ואף אם אין רבים בוקעים במבוי אסור מדברי סופרים גזרה משום רבים בוקעים בו, כמו שאסרו כל כרמלית שאין רבים בוקעים בה גזרה משום רשות הרבים שרבים בוקעים בה", הקשה על זה הבית שלמה: "דברי הגאון הנ"ל סוף סימן שסג לענין לא בקעי רבים במבוי דכתב דאסור מד"ס, תמוהים מאד. דהא מפורש בש"ס שאם עשה מחיצה ע"ג התל שהועיל, וכתב שם הרא"ש שדי אם עשה בצד א' מחיצה יותר מעשרה, אף ששאר המחיצה וגם השלשה מחיצות הן מחיצות התל עצמם ואעפ"כ מותר לטלטל בהתל. ואף אם נדחוק ונאמר דתל שבש"ס הנ"ל היינו שנעשה בידי אדם אלא שלא נעשה לדירה, מ"מ הא מפורש בש"ס דף ט"ו ע"א בברייתא בתל ונקע דעד בית סאתיים הוי רה"י גמור, אף שהתל ונקע בידי שמים נעשו כמפורש שם בש"ס. ואף ביותר מסאתיים דאין המחיצות מועילות הוא רק משום שאינו מוקף לדירה, וכיון שעשה בו מחיצה בא' מצדדיו מהני כמבואר בש"ס והרא"ש הנ"ל. וכן בברייתא דמייתי הש"ס שם דף ס"ז ע"ב בסלע שבים מותר לטלטל עליו, ואף שכל מחיצותיו בידי שמים הם. ודברי הגאון שבשו"ע הנ"ל תמוהים מאד ולית להו פתרי". עכ"ד.

ונקודת שאלתו, דע"פ דברי אדה"ז יוצא שמדרבנן לעולם אי אפשר לסמוך על מחיצה בידי שמים, גזירה אטו בקעי ביה רבים.

אמנם באמת נראה, דהנה אדה"ז מסביר בדבריו שגזירה זו היא כמו שאסרו כל כרמלית שאין רבים בוקעים בה גזרה משום רשות הרבים שרבים בוקעים בה". ונראה פשוט, שגזירה זו שייכת במקום של הילוך, אלא שחז"ל אסרו גם אם אינו הילוך של רבים שהוא בגדר רשות ורבים (ולמשל להשיטה שרה"ר צ"ל ששים רבוא, הנה חז"ל גזרו גם על מקום הילוך שאינו ששים רבוא). אבל אם אין שם הילוך של אנשים נראה שאין זה בכלל הגזירה; שהרי בתכונה זו של "רבים בוקעים" יש לו דמיון לרשות היחיד יותר מרשות הרבים. והרי על רה"י בוודאי לא גזרו אטו רה"ר.

ואף דבוודאי מקום שאינו מוקף מחיצות הוי כרמלית אע"פ שאינו מקום הילוך כלל, אבל באמת הנה יש ב' דינים בכרמלית והם חלוקים זה מזה ביסודם. דהנה דין אחד יש בכרמלית (שבת ו, א) "אין מוציאין מתוכה לרה"ר ולא מרה"ר לתוכה, ואין מכניסין מרה"י לתוכה ולא מתוכה לרה"י". והביאור בדין זה הוא כדפירש רש"י שם (וכן הוא לשון אדה"ז כאן בסימן שמה) משום שאינה כרה"י שהרי אין לה מחיצות, ואינה כרה"ר דאינה דומה לדגלי מדבר דלאו להילוך רבים עבידא. והיינו, שמשום הכי עשאוה חז"ל כרשות בפני עצמה, וממילא המוציא מתוכה לרה"י או לרה"ר הוי ליה מוציא מרשות לרשות.

ועוד דין נאמר בכרמלית (שבת שם) "אין נושאין ונותנין בתוכה", כלומר שאין מטלטלין בה אלא בתוך ד' אמות, ועל דין זה פירש רש"י "משום דדומין לרה"ר וגזרו בהן רבנן אטו רה"ר". ובדין זה י"ל שאכן צריך שיהיה למקום דמיון לרה"ר. ויש לעיין בנקודה זו בדברי הפוסקים, האם נזכר באיזה מקום שצריכים להיות תנאים מסויימים בכרמלית שעי"ז היא דומה לרה"ר וגזרו בה אטו רה"ר.  

ואם אכן כך הם הדברים א"ש קושיית הבית שלמה בפשטות, דדברי אדה"ז בסימן שסג הם דווקא לענין מבוי, שיש בו הילוך ובקיעה אע"פ שאינו בקיעת רבים ממש, ובזה גזרו אטו בקיעת רבים; משא"כ תל ונקע וסלע שבים מועילה בהם המחיצה שבידי שמים ואין גוזרים אטו בקעי רבים.