X

כזית איסור המתערב באכילת פרס מהיתר ונותן בו טעם, מתהפך ההיתר להיות כגופו של האיסור, וכן הדין בעיסה מקמח חיטה המעורב עם קמח קטניות, דהוי הכל כקמח חיטה וכשר למצה * משמעות סותרת בדברי רבינו בנתהפך, אי הגורם הוא שיעור כזית בכדי אכילת פרס, ונתינת טעם הוא תנאי, או להיפך * קושיית המקו"ח דא"כ גם המבשל מצה בירקות יצא יד"ח * עוד קשה מדוע גבי תערובת מורסן בקמח לא ס"ל נתהפך * ביאור גדר נתהפך לדעת רבינו

א.

איתא בשוע"ר (או"ח סי' תמב ס"ט): "יי"ש הנעשה משמרי שכר של שעורים או של חטים דינו כממשו של חמץ עצמו, לפי ששכר הנעשה משעורים או מחטים יש בו כזית חמץ בכדי שתיית פרס מהשכר, והלכה למשה מסיני הוא בכל איסורין שבתורה שכל כזית איסור שנתערב באכילת פרס מהיתר הרי כל הפרס של היתר נתהפך להיות כגופו של איסור עצמו, וכל האוכל כזית מפרס הזה, אע"פ שבכזית הזה אין בו כזית שלם של איסור, הרי הוא חייב כאילו אכל כזית שלם של איסור, כיון שגוף ההיתר נעשה איסור". עכ"ל.

ומבואר בקו"א (סק"ח) שהוא כשיטת רבינו חיים שבתוס' (חולין צח ע"ב ד"ה רבא), שאף שטעם כעיקר דאורייתא, מ"מ אין לוקין עליו אלא אם יש בו כזית בכא"פ איסור, ואז נתהפך ההיתר כולו לאיסור ולוקין על כל כזית וכזית מהתערובת (ודלא כר"ת שאף אם אין בו כזית בכא"פ כל שנרגש בו טעם האיסור נתהפך ההיתר לאיסור ולוקה על כל כזית וכזית).

ומשמע מלשון רבנו דהך דינא דנתהפך ההיתר לאיסור לאו משום הרגשת טעם האיסור אתינן עלה, ואינו שייך לדין טעם כעיקר, אלא הוא דין בפ"ע, הלכה למשה מסיני שכל שיש כזית איסור מעורב בפרס של היתר נתהפך ההיתר לאיסור (אלא דאי לאו טעם כעיקר היה האיסור בטל ברוב מדאורייתא, ולא היה כאן איסור כדי להפך את ההיתר, אבל השתא דקיי"ל טעם כעיקר דאורייתא ואין האיסור בטל, שוב נתהפך ההיתר לאיסור מטעם הלמ"מ כנ"ל).

והנה דין זה דנתהפך מצינו גם לקמן (סי' תנ"ג ס"ז) לענין מצה, וז"ל רבנו שם: "אם עירב קמח חטים עם קמח דוחן או שאר מיני קטניות, וכן אם עירב קמח של אחד משאר ד' מיני דגן עם קמח אורז, ועשה מהן מצה, אע"פ שיש בה טעם דגן, אינו יוצא בה ידי חובתו אא"כ יש בה קמח דגן כזית בכדי אכילת פרס ממנה, דהיינו שבכל פרס ממנו יש בו כזית קמח דגן, שאז יוצא ידי חובתו בכזית ממנה, לפי שטעם כזית דגן הנרגש בתוך הפרס של אורז או שאר מיני קטניות מהפך את הפרס להיות כמו דגן ממש, והרי זה כאילו אכל כזית דגן ממש, שהרי עיקר האכילה הוא הטעם, וכיון שטעם טעם בכזית מצה יצא. אבל אם אין במצה זו כזית דגן בכדי אכילת פרס אין כח בטעם הדגן להפך את ממשות הקטניות להיות כמו דגן ממש". עכ"ל.

[ולהעיר, שהלשון "וכיון שטעם טעם בכזית מצה" לכאורה מגומגם. ואפשר שחסרה כאן תיבה, וצ"ל "וכיון שטעם טעם דגן בכזית מצה"].

ולכאורה מבואר כאן יסוד הדין דנתהפך באופן אחר לגמרי מהמבואר בסתמ"ב, היינו שלא עצם הכזית בכא"פ הוא המהפך את התערובת, אלא הטעם הנרגש בתערובת מהפך את כל התערובת להיות כמין הטעם, דכיון שעיקר האכילה הוא הטעם, הרי כשאכל תערובת ונרגש בה טעם זה, נחשב כאילו כל מה שאכל הוא ממין זה. ומה שצריך שיהיה כזית בכא"פ, משמע שאין זה אלא כעין תנאי או שיעור, שכשאין בתערובת שיעור זה אין כח בטעם להפך את כולה, אבל עיקר דין ההיפוך הוא מצד הטעם הנרגש בתערובת ולא מצד עצם התערובת דכזית בכא"פ (כמשמעות לשונו בסתמ"ב).

וגם בעצם גדר ההיפוך משמע לכאורה שיש כאן ב' ביאורים שונים, שבסתנ"ג מדגיש שההיפוך הוא בממשות הקטניות, שנשתנה להיות "כמו דגן ממש", משא"כ בסתמ"ב כותב רק שהיי"ש "דינו כממשו של חמץ" (ולא שממשות היי"ש נתהפך לממשות חמץ), ומשמע שההיפוך הוא רק בנוגע לדין האיסור שעל התערובת, ולא שנשתנה ממשותה.

 והא ליכא למימר שהפיכת היתר לאיסור והפיכת קטניות לדגן שני דינים שונים הם, שהרי רבנו משווה בפירוש שני דינים אלו בקו"א סתמ"ב שם (וכן שם סק"ו), ומבואר מדבריו שם שסברא אחת לשניהם ומאן דס"ל להא ס"ל להא.

ב.

עוד צ"ע גוף פסק רבינו הנ"ל, שדין נתהפך הוא לא רק באיסורין, אלא גם בהיתר (במצה).

דהנה במקור חיים (סתנ"ג סק"א) הביא דברי הפר"ח (שם ס"ב), שכתב כדברי רבנו (כמצויין במ"מ לשוע"ר) שלשיטת ר"ת כל שיש בו טעם דגן יוצא י"ח בכזית ואפילו אם אין בו כזית בכא"פ, ולשיטת רבינו חיים אם יש בו כזית בכא"פ יוצא י"ח כזית מהתערובת. והאריך להקשות על דבריו, ובתוך דבריו תמה דאטו אם יבשל מצה בירקות עד שיהא טעם מצה בירקות ויאכל כזית ירקות יצא י"ח אכילת מצה. ומסיק דעכצ"ל דשאני לענין איסורין, דנהי דהממש נתבטל מ"מ לקי אטעם, דרחמנא אסריה לטעמא דאיסורא, אבל לענין מצה בעינן דוקא ממש לצאת בו ולא שייך בזה נתהפך התערובת למצה. והא דהעושה עיסה מן החטים ומן האורז יצא היינו דוקא משום גרירה (שטבע האורז להגרר אחר החיטים, ונשתנה טעמו לטעם החיטים), אבל בשאר מינין אינו יוצא עד שיהיה רוב דגן נגד שאר המינים. עכת"ד.

ובשו"ת בית אפרים (או"ח סי"ג בסוף הסימן) האריך להשיג על דברי המקו"ח, וכתב שאין שום טעם לחלק בין איסורין למצות מצה, דאם לוקה על טעם נבילה כמו על עיקר נבילה, אע"ג דבקרא נבילה כתיבה, משום דטעם כעיקר, א"כ ה"ה דיוצא בטעם מצה אע"ג דמצה כתיב בקרא (ובהמשך דבריו כתב דליכא למימר דלחם כתיב בקרא וכיון שאין כאן טעם בלבד אין כאן תוריתא דנהמא, שהרי הטעם הוא טעם מצה שיש עליה תוריתא דנהמא, וכיון שטעם כעיקר הו"ל כל התערובת כמי שיש עליה תוריתא דנהמא). ומה שהקשה במקו"ח דא"כ אם יבשל מצה בירקות ויאכל כזית ירקות יצא י"ח אכילת מצה, כתב המקו"ח דאה"נ ומה לי אורז מה לי ירקות, ומה שלא כתבו כן בפוסקים היינו משום דבעינן עיסה הבאה לידי חימוץ, ואף באורז לא הוה מהני אי לאו משום גרירה (כדעה הב' בשוע"ר כאן).

ומעתה צ"ע לדעה הא' בשוע"ר (שהיא דעת הפר"ח כנ"ל) איך מצאנו ידינו ורגלינו בבית המדרש, דכיון דסבירא לן דנתהפך מהני גם בעיסה שאינה באה לידי חימוץ (כנ"ל גבי עירב קמח חיטים עם קמח קטניות), ודלא כהבית אפרים (שהיא דעה הב' בשוע"ר), וגם לא סבירא לן לחילוק המקו"ח בין איסורין למצה, א"כ הדרא קושיית המקו"ח לדוכתא, דאטו נימא דתערובת ירקות שיש בה טעם דגן יוצא י"ח מצה באכילת כזית ממנה.

והן אמת שלשיטת רבינו חיים (שהיא העיקר לדעת רבנו) דלא סגי בטעם לחוד אלא בעינן כזית ממש בכא"פ אין זו קושיא כ"כ, די"ל דאף אם מעורב בירקות כזית דגן בכא"פ, מ"מ אותו כזית דגן אין עליו תוריתא דנהמא, ואיך יהפך את הירקות למה שהוא עצמו אינו. ורק בפת קמח דגן וקטניות הנעשית לקביעות סעודה כפת ממש, דהשתא אותו דגן המעורב בה יש עליו תוריתא דנהמא גם בלא דין נתהפך (כמבואר בסדר ברכת הנהנין פ"ג ה"ו דאף אם אין בו כזית בכא"פ מברכין על פת זו המוציא), השתא דאית ביה כזית בכא"פ מהפך את כל התערובת. אבל אכתי קשה איך נפרנס לדעת רבנו שיטת ר"ת, דכיון דלר"ת סגי בטעם לחודיה כדי להפך את כל התערובת, א"כ ירקות שקיבלו טעם מפת גמור למה לא יתהפכו לפת גמור ויצא בהם י"ח אכילת מצה.

ג.

והנה לקמן (סתנ"ד ס"ב) כתב רבנו וז"ל: "אם הפריש את הסובין או את המורסן מן הקמח וחזר ועירבו בתוכו ולש ממנו עיסה, כיון שעיסה זו אינה חייבת בחלה אא"כ יש בה כשיעור חלה לבד מן הסובין או המורסן, אינו יוצא ידי חובת מצה אא"כ אכל כזית לבד מן הסובין או מן המורסן, דהיינו שאין הסובין או המורסן מצטרפין לכזית מצה כמו שאין מצטרפין לעשרון לענין חלה". עכ"ל (ומקורו בח"י שם סק"ב, ובמג"א סק"א נסתפק אם מצטרפין לכזית).

ולכאורה יש לתמוה למה הצריך רבנו לאכול כזית לבד מן הסובין או המורסן, מי גרע סובין ומורסן מקמח קטניות שפסק רבנו בסתנ"ג שמתהפכים להיות כמו דגן ממש אם יש בעיסה טעם דגן ויש בה דגן כזית בכא"פ, וה"נ נימא שהסובין והמורסן מתהפכים להיות דגן ממש, שהרי ודאי נרגש בפת זו טעם דגן, וגם יש בה כזית בכא"פ קמח (שהרי לא הוסיף סובין ומורסן ממקום אחר אלא רק אלו שהיו מעורבים בקמח מתחלת ברייתו). ואמנם הפמ"ג (מ"ז סק"א) כתב להדיא דהיכא דאיכא כזית בכא"פ יוצא, וציין למג"א בסתנ"ג סק"ד לענין העושה חטה מן החטים ומן האורז, ומשמע דס"ל שדין שניהם שוה.

והנה יש שכתבו (מגן האלף סתנ"ד סק"א, שו"ת זכר יהודה ס"ב, ועוד) דהא דסובין ומורסן אינם מצטרפין לכזית הוא לפי שאינם אוכל ואינם ראויים לאכילה בפני עצמם, ולשיטה זו מובן דשפיר גרע סובין ומורסן מקטניות ולהכי לא אמרינן בהו נתהפך.

אבל דעת רבנו אין נראה כן, שהרי כתב בתחלת הסימן שאין אדם יוצא ידי חובתו בפת של סובין ובפת של מורסן לפי שאינן קרויים לחם לענין חלה, משמע דאוכל שפיר הוו (ואין לפרש דלא מיירי בפת שכולה סובין אלא שיש בה סובין הרבה, דהא בכה"ג שפיר יוצא ידי חובתו כל שראויה לאכילת אדם, אלא שצריך לאכול כזית לבד מן הסובין שבה). וא"כ צ"ב כנ"ל, דכיון שהסובין אוכל הם ומעורב בהם כזית דגן בכא"פ ויש בפת טעם דגן, למה לא יתהפכו הסובין להיות כמו דגן ממש כנ"ל.

ד.

ונלענ"ד לבאר שיטת רבנו (מיוסד בחלקו על מ"ש אאמו"ר ז"ל בספרנו "פסקי אדמו"ר הזקן בהלכות איסור והיתר" סי' צח ס"ב (ג), ובס' "משולחן הארי" לסתמ"ב שם), באופן שעי"ז יתורצו הקושיות דלעיל, וגם יתבארו היטב דיוקי לשונות רבנו.

ויסוד הדברים, די"ל בשיטת רבנו שדין זה של הפיכת התערובת אינו דין כללי בכל תערובות שבעולם, היינו שכל תערובת שמעורב בה דבר ונרגש בה טעמו נהפכת כולה להיות כאותו המין (לר"ת בכל אופן ולר"ח אם יש בה כזית בכא"פ), ולא נאמר דין זה אלא במקום שמצד המציאות כבר נעשתה התערובת כאותו המין בלאו הכי (לגבי אותו ענין שאנו דנים בו), ובכה"ג אמרינן דכיון שנשתנתה מציאות התערובת להיות כאותו המין, נשתנה גם דינה העצמי להיות כמותו (למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה).

ומעתה י"ל דחילוקא רבה איכא בין תערובת איסור בהיתר לשאר תערובות, כי בתערובת איסור בהיתר כבר נשתנתה התערובת להיות כמו האיסור גם בלאו דינא דנתהפך, שהרי קודם שנתערב בה האיסור היתה מותרת ומשנתערב בה האיסור נאסרה משום טעם האיסור המעורב בה דטעם כעיקר, וכיון שבמציאות נשתנתה התערובת להיות כמו האיסור, שוב אמרינן דנהפך ההיתר לאיסור כנ"ל. משא"כ בשאר מיני תערובות, כגון תערובת דגן בשאר מינים, הרי במציאות לא נשתנתה התערובת להיות כמו הדגן שבה, ומהיכא תיתי לומר שישתנה דינה להיות כדין דגן.

וזהו שמחדש רבנו בסתנ"ג, שאעפ"כ בקמח דגן שעירבו עם קמח קטניות ועשה ממנו מצה ויש בה טעם דגן נהפכה כל הפת להיות כמו דגן ממש (אם יש בה כזית בכא"פ דגן כדעת ר"ח), כי בנדו"ד נשתנתה התערובת במציאות להיות כמו דגן, וכיון שנשתנתה התערובת במציאות, שוב שייך בזה דינא דנתהפך, ונתהפכה כל התערובת להיות כמו דגן ויוצא בה י"ח.

ובטעם הדבר מבאר, "לפי שטעם כזית דגן הנרגש בתוך הפרס של אורז או שאר מיני קטניות מהפך את הפרס להיות כמו דגן ממש, והרי זה כאילו אכל כזית דגן ממש, שהרי עיקר האכילה הוא הטעם, וכיון שטעם טעם [דגן] בכזית מצה יצא". ולפי הנ"ל י"ל בכוונת דבריו, שבא לבאר איך נשתנתה התערובת במציאות להיות כמו דגן, וע"ז מבאר, שכיון שאנו דנין לענין אכילה, שתהא אכילתו נחשבת אכילת דגן, והרי עיקר האכילה הוא הטעם, וטעם הדגן נרגש במצה שאכל, נמצא שאכילתו אכילת דגן היא.

ומוסיף רבנו ומדייק בלשונו "וכיון שטעם טעם [דגן] בכזית מצה יצא". ונראה כוונתו בזה, שאף שעיקר האכילה הוא הטעם, מ"מ לא סגי בטעם גרידא לאשוויי לאכילתו אכילת מצה, כי האוכל דבר שאין לו צורת ותואר מצה כלל, גם אם יש בו טעם דגן אין אכילתו אכילת מצה. ודוקא פת העשויה מקמח דגן עם קמח קטניות, שנעשית כדוגמת מצה ויש עליה תואר וצורת מצה, ויש בה גם טעם דגן, הרי יש באכילתו גם טעם דגן וגם תואר מצה, ולכן נחשבת אכילתו אכילת מצה מצד המציאות, וממילא שייך בזה דינא דנתהפך, ונתהפכה ממשות הקטניות להיות כמו דגן ממש.

משא"כ בסתמ"ב דמיירי בתערובת איסור בהיתר (היינו תערובת חמץ בשכר) אין צורך בכל זה, דכיון שהיא תערובת איסור בהיתר ממילא נאסרה כל התערובת ונעשית כמו האיסור, ושייך בה דין נתהפך. ולכן כתב שם רבנו בסתם "והלכה למשה מסיני הוא בכל איסורין שבתורה שכל כזית איסור שנתערב באכילת פרס מהיתר הרי כל הפרס של היתר נתהפך להיות כגופו של איסור עצמו", כי באיסור והיתר אין צורך שיתהפך ממשות התערובת להיות כממשות מין האיסור ע"י טעם האיסור הנרגש בו (ואפשר שבאמת אין ממשות השכר נהפכת לממשות חמץ, כיון שאין עליה צורת חמץ),  אלא סגי בזה שחל איסור חמץ על התערובת וממילא נעשתה כולה כגופו של איסור חמץ.

ומעתה מתורצת קושיית המקו"ח דאטו אם יבשל מצה בירקות עד שיהא טעם מצה בירקות ויאכל כזית ירקות יצא י"ח אכילת מצה, דבאמת בכה"ג אינו יוצא, דכיון שאין על הירקות צורת ותואר מצה אין אכילתו נחשבת אכילת מצה מצד המציאות כנ"ל, ושוב לא שייך בזה דינא דנתהפך.

וכן י"ל שמטעם זה אין הסובין והמורסן מצטרפין לכזית מצה, די"ל שסובין ומורסן חשיבי כמי שאין עליהם צורת ותואר מצה (וגרעי בזה מקטניות), ולכן אף שהם אוכל ונרגש בהם טעם דגן, מ"מ אין אכילתם נחשבת אכילת מצה מצד המציאות, ולכן א"א שיתהפכו להיות כמו מצת דגן.