X

דעת רבינו דגם חזרת (חסה) מתוקה יוצאים בה יד"ח מרור * יקשה דמצינו בכ"מ דבעינן טעם מרירות במרור * המשנה הלכות מבאר דבעי טעם מרור, אך לא טעם מר * יקשה דלא משמע כן בדברי רבינו * הערוך השולחן מבאר דחזרת שאני, ואעפ"כ בעינן שירגיש טעמה מצד לא פלוג * ידייק בדעת רבינו דגם במתיקות שבחזרת מתקיים ה"זכר לוימררו את חייהם"
 

א
כתב רבנו הזקן בשולחנו (סי' תעג ס"ל): "אע"פ שכל ה' מינים אלו נקראים מרור בלשון תורה, מ"מ מדברי סופרים מצווה לחזור אחר חזרת [=חסה] אפילו לקנותו בדמים יקרים .. ואע"פ שהחזרת אין בה מרירות, מ"מ כשהיא שוהה בקרקע מתקשה הקלח שלה ונעשה מר מאוד ומפני כך היא נקראת מרור, ומצוה לחזור אחריה אף כשהיא מתוקה, לפי שמצוות מרור היא זכר למה שמררו המצרים את חיי אבותינו בעבודת פרך, והם נשתעבדו בהם בתחילה בפה רך ע"י פיוסים ונתנו להם שכר ולבסוף מררו חייהם בעבודה קשה, לכן יש לאכול החזרת שתחילתה מתוקה ורכה וסופה קשה ומר, דהיינו כשהקלח שלה מתקשה כעץ ונעשה מר כלענה". 
הרי שלדעת רבה"ז מצווה לחזור אחר חזרת אע"פ שהיא מתוקה. ולכאורה דבריו צ"ב, דהרי בכמה מקומות מצינו דכתב דיש להקפיד דווקא אמרירות ומהם: 
א. שם סכ"ט: "אבל אין יוצאין בקלח מבושל לפי שנפסד טעם מרירתו ע"י הבישול.. ומקצת ההמון אין נזהרין ונוהגין לשרות המרור.. כדי להפיג מרירותו קצת" הרי לנו שאסור לבשל המרור מטעם שבבישול מאבד ממרירותו, ולכן לכתחלה לא ישרה אותו אפי' במים דכבוש ה"ה כמבושל ונמצא שאע"פ שלא בישלו השרייה במים מאבדת מחריפותו, וע"כ קפדי חכמים ע"כ דצריך שירגיש האוכל טעם מר בפיו.
ב. סי תע"ה סי"ב: "וכשהוא מטבלו בחרוסת יזהר להוציאו מיד ולא ישהנו בתוכו שמא יתבטל טעם מרירתו ע"י הקיוהא שבחרוסת".
ג. ועיקר שם בסכ"ה: "אבל אם בלע מרור ולא לעסו עד שירגיש טעם מרירתו בפיו לא יצא, שהתורה הקפידה למרר פיו של אוכל זכר לוימררו את חייהם" הרי לנו מפורש שהקפידו למרר פיו של אוכל. 
הרי לפנינו שצריך לשמר את חריפות המרור, לא לבשלו ולשרותו, ואף לא לטבלו בחרוסת המתוקה שתכהה אפי' במעט את חריפותו, כיון שצריך למרר פיו של אוכל. ולפי דבריו לעיל שיוצאים ידי"ח בחזרת מתוקה הרי אזיל כל העניין ד"למרר את פי האוכל", וא"כ שיהיה מותר לשרות החזרת ולטבלה בחרוסת, ואף אם בלע מרור לכאורה צ"ל שיצא? 
ב
והנה כבר דן בעניין זה באריכות בשו"ת משנה הלכות (קליין. חלק ו סי' צב), והביא דדעת החזו"א (או"ח סי' קכד לט, א) שאף בחזרת אין יוצאים אלא א"כ יש בה מרירות קצת, ולמד כן מדברי הגמ' "לא נשהי איניש מרור בחרוסת דבעינן טעם מרור וליכא" וכן ממאי דכתיב "בלע מצה ומרור לא יצא", ופירש"י "משום דלא טעים טעם מרור" הרי דבעינן שהאוכל ירגיש טעם מר, וע"כ כתב שצריך להמתין ולאכול החזרת רק כשיש בה מרירות קצת.  
אך בעל המשנה הלכות חלק על דבריו וכתב "לא קשה מידי, דיש לדייק מה שכתבו בעינן טעם מרור ולא אמרו בעינן טעם מר, ונראה דמה שאמרו בעי מרור אין הכוונה והפירוש שיטעום טעם מר, אלא הכוונה דבעי לטעום טעם מרור כלומר מה שהוא מרור שמו, והיינו שיטעם טעם החזרת שהוא חזרת, וכל שמשהה אותו הרבה בחרוסת ביטל ממנו טעם מרור היינו טעם החזרת ומרגיש טעם אחר, והתורה אמרה לאכול מרור מה ששמו מרור אבל לא שיאכל מר, וזה הפי' ג"כ בבלע מרור דלא יצא דלא טעם טעם מרור.. והא ראיה דלא אמרו בגמ' דבעינן שיטעום טעם מר וליכא, אלא בעינן שיטעום טעם מרור, ופשוט דאפילו עשה חרוסת ועירב בהם דבר מר עד שמרגיש המרירות אפילו לאחר שישהה המרור בחרוסת זמן רב מ"מ לא יצא בזה, דטעם מרור בעינן מן המרור ולא טעם מר שנכנס במרור ממקום אחר, וכמו במצה בעינן שיטעום טעם מצה בפיו ולא טעם אחר הכ"נ במרור, אבל אין זה עניין שצריך להרגיש מרירות וזה לפענ"ד ברור מאוד". 
עוד כתב דיש לדייק כדבריו מדברי הגמ' "א"ר יונתן למה נמשלו מצריים כמרור לומר לך מה מרור זה שתחילתו רך וסופו קשה, אף מצריים תחילתן רכה וסופו קשה". וכתב לדייק דכיון דאנן קפדינן אמרירתא א"כ הול"ל תחילתו רך וסופו מר ומהו וסופו קשה, אלא דמרירות אינה חשיבא לגבי מרור דאשמא קפדינן דבשמא מזכירין מעשיהם.
הרי דסבור דלכתחילה יוצאים ידי"ח בחזרת (חסה) אע"פ שאינה מרה, ומה דבעינן טעם מרור היינו טעם הצמח הנקרא מרור אע"פ שאינו מר. ז"א שבשעת האכילה צריך לחוש את טעמו של הדבר הנאכל ובלא זה אינו יוצא ידי"ח, ולכן כשבולע או מטבל בחרוסת שוב נאבד ממנו טעמו המקורי של המרור וממילא אינו יוצא ידי"ח.
א"כ ככל הדברים האלה ניתן היה לכאורה ליישב ולהעמיד אף בדברי רבנו הזקן דלא יסתרו דבריו זא"ז, והיינו דבאמת יוצאים לכתח' בחזרת המתוקה, ומ"ש שאסור לשרות המרור שלא יתבטל טעם מרירותו, היינו טעם הצמח הנקרא מרור אך לא הטעם המר, וממילא חזרת אע"פ שמתוקה היא אין לטובלה בחרוסת או לבולעה דאז אינו מרגיש את טעמה המקורי. והכל יבוא על מקומו. 
ג
אלא שבאמת א"א לפרש כן בדברי רבנו הזקן, דהנה בשו"ת שם (חלק ז' סי' סח) נשאל אודות מ"ש לחדש כהנ"ל, דקשה דהרי הרשב"ם בפסחים כתב שהטעם שבלע מרור לא יצא "דבעינן טעם מרור וליכא, דמשום הכי קפיד רחמנא למרר פיו של אוכל זכר לוימררו את חייהם" הרי דברור מללו דבעינן מרירות בפיו ולא רק הרגשת טעם בעלמא. 
ובתחילה כתב דאף בדברי הרשב"ם ניתן להכניס הביאור הנ"ל, וז"ל "ויש לדייק דהול"ל דבעינן טעם מר וליכא, דהא עכשיו לפי דרכו מהדר אמרירות, ובמ"ש דבעינן טעם מרור אכתי לא משמע דבעי מר דווקא, דאפשר טעם מרור היינו חסא שהוא מתוק, וג"כ טעם מרור הוא. גם מה שהוסיף שם וז"ל דמשום הכי קפיד רחמנא למרר את פיו של אוכל זכר לוימררו את חייהם ג"כ קשה דהיל"ל מש"ה קפיד רחמנא שימר את פיו, או שיאכל מר בפיו", ומסיק מכך דוודאי כוונתו דהעיקר שירגיש האוכל טעם המרור בין מר ובין מתוק. אך מוסיף וכותב שינויא דחיקא הוא (ברשב"ם) ולא משנינן, והוסיף דאכן מפירוש המרדכי ברשב"ם עולה מפורש שצריך שירגיש האוכל טעם מר בפיו דכתב "בלע מרור לא יצא דבעינן טעם מרור בפיו וליכא דמש"ה קפיד רחמנא בדבר מר כדי למרר פיו של אדם זכר לוימררו את חייהם כן פסק הרשב"ם" עכ"ל. הרי לנו שבדעת הרשב"ם לא ניתן לבאר ההסבר הנ"ל. 
והנה רבינו כתב: "אבל אם בלע מרור ולא לעסו עד שירגיש טעם מרירתו בפיו לא יצא, שהתורה הקפידה למרר פיו של אוכל זכר לוימררו את חייהם".
היינו: א. רבינו הביא את פירוש הרשב"ם הנ"ל. ב. הוסיף "עד שירגיש טעם מרירתו בפיו", וא"כ גם את"ל לדחוק כהנ"ל בדברי הרשב"ם (ש"למרר פיו" היינו מרור ולא מרירות), אין זה מתיישב עם דברי רבינו אלו, דא"כ הול"ל "עד שירגיש טעמו" – היינו הטעם של הדבר שאוכל, ומהו שכתב "שירגיש טעם מרירתו", אלא וודאי כוונתו לטעם המר שבמרור. 
ובאמת כן הוא להדיא בדברי המג"א והט"ז, דהמחבר כתב (סי' תעה ס"ג) "בלע מרור לא יצא דטעם מרור בעינן", וע"ז כתבו תרוויהו "שירגיש המרירות" (וצ"ע דלא הזכיר דבריהם בשו"ת שם).
וא"כ הדרא קושיא לדוכתא הכיצד זה עולות בקנה אחד שתי ההלכות - חזרת מתוקה ושירגיש טעם מר?  
ד
והנה בערוך השולחן (סי' תעה סט"ו. הובא בשו"ת שם) הקשה כן על דברי המחבר הנ"ל ("בלע מרור לא יצא דטעם מרור בעינן") וכתב ליישב זאת, וז"ל:
"ואין לשאול: הא מובחר שבמרור הוי חזרת, והרי אין בו טעם מרירות כלל. דיש לומר דבחזרת חל שם "מרור" מפני הקושי, כמו שכתבתי בסימן תע"ג סעיף ט"ז, עיין שם. אבל בשארי מינים שם – "מרור" הוא מפני המרירות; וכיון שאינו טועם טעם מרירות – לא יצא.
"וממילא דגם בחזרת צריך שיטעום טעם חזרת, דאי אפשר לחלק בין מין מרור זה למין מרור אחר. ונאמר דהתורה ציותה לטעום טעם המרור בפיו, כל מין מרור שאוכל – ירגיש בפיו מה שאוכל, ולא על ידי בליעה. ואפילו אם בלע מצה ומרור כאחד – ידי מצה יצא, וידי מרור לא יצא. ואין המרור מבטל להמצה, כיון שלא לעסן כלל. ואם כרך מצה או מרור בסיב ובלעו – אף ידי מצה לא יצא. ולא מפני הטעם, שהרי מצה אין צורך לטעום. אלא מפני שאין דרך אכילה בכך, ולא קרינא ביה "בערב תאכלו מצות". ומרור לא יצא בקל וחומר: שלבד שאין דרך אכילה בכך, הא ליכא טעם מרור".
ולענ"ד מתוך עיון בדברי רבינו נראה דדרך שונה לו בזה, וכדלקמן.

ה.
ותחילה יש להקדים מה דאיתא בגמ' סוטה "בפרך - אמר ר"א בפה רך", וברש"י "משכם בשכר ובדברים עד שהרגילם לעבודה", ובילקוט שמעוני מבואר שבתחילה ביקש פרעה מבנ"י שיעשו לו טובה ויניחו עמו לבנים יום אחד. פרעה עצמו החל להניח לבנים ובנ"י עשו אחריו ועבדו כל היום בזריזות לפי שהיו בעלי כח, לאחמ"כ בדק כמה עשו באותו יום וציוה שמעתה ואילך יעשו כן בכל יום, וזהו בפה רך, תחילתו רך שמשכם בדברים וסופו קשה.
העולה מהנ"ל שעבודת הפה רך הייתה חלק בלתי נפרד מהשעבוד, היינו דלא זו בלבד שהעבודה לאחר מכן המפרכת גופו של אדם היא שעבוד, כי אם גם הלשון חלקלקות והשכר שהיה בתחילה הם חלק מהשעבוד, וכפי שהתגלה לבסוף שאדרבא זהו מה שגרם בעתיד שיעבדו קשה יותר, שכן כל מטרתו של פרעה ביום הראשון היה להעבידם קשה יותר עי"ז. 
עפ"ז י"ל בדברי רבנו (ס"ל) דמחלק דבריו לשניים: א. תחילה מבאר מדוע חזרת נקראת מרור "ואע"פ שהחזרת אין בה מרירות, מ"מ כשהיא שוהה בקרקע מתקשה הקלח שלה ונעשה מר מאוד ומפני כך היא נקראת מרור". ז"א שהתורה קראה לחזרת מרור על שם סופה, וכיון דשמה מרור תו לא איכפת לן מה מצבה כרגע האם יש בה מרירות אם לאו דשמה מרור – וכמ"ש הלבוש "קים להו לחז"ל שידעו לדבר בלשון הקודש יותר ממנו, שעיקר שם מרור הכתוב בתורה הונח עליו תחילה"  ברור א"כ שחזרת היא מרור. 
אלא דק"ל הן אמת ששמו מרור אך כיצד באכילתה מתבטא הזכר ל'וימררו את חייהם', והרי כרגע היא מתוקה, ואין לומר דסגי ששמה מרור דהרי בעינן למרר את פיו וכנ"ל. 
וזהו מה שהולך ומבאר: ב. "ומצווה לחזור אחריה אף כשהיא מתוקה כו'", דכיון שכל המצוה במרור הוא זכר למה שמררו את חיי אבותינו א"כ אנו צריכים לעשות זכר לאותו הדבר "והם נשתעבדו בהם בתחילה בפה רך.. ולבסוף.. בעבודה קשה" הרי שגם הפה רך הוא חלק מהשעבוד -מירור חיי אבותינו– וא"כ המין היחיד שמבטא יותר מכל את צורת ואופן השעבוד היא החזרת שתחילתה מתוקה - פה רך, וסופה מרה - פרך, וז"ש: "לכן יש לאכול החזרת שתחילתה מתוקה ורכה וסופה קשה ומר", וא"כ נמצא דחזרת נשתנתה משאר מיני מרור בכך דגם טעמה המתוק הרי הוא זכר ל"וימררו את חייהם", דכך היה אופן המירור, ואין חילוק האם אוכלה במתיקותה או במרותה דבכל אופן מרגיש בפיו השעבוד, או הפה רך או הפרך.  
ואין להקשות דא"כ נתיר לו לבולעה או לטובלה בחרוסת, דהרי צריך להרגיש המתיקות של החזרת שבזה מתבטא ה'זכר' האמיתי, וכשיבלע או יערב טעם אחר נמצא שמאבד בזה טעם החזרת.
עפ"ז מובן שפיר מ"ש רבינו דבלע מרור לא יצא עד שירגיש טעם מרירתו, והביא דברי הרשב"ם שהתורה הקפידה למרר פיו של אוכל זכר לוימררו את חייהם, דמטרת אכילת מרור היא זכר לוימררו את חייהם, ובשאר מינים שמנו חכמים בשם מרור צריך שירגיש הטעם המר בפיו, דכל מעלתם ועניינם הוא שהם מרים ולכן צריך להרגיש טעמם בפיו כדי שיהיה הזכר, משא"כ החזרת המסמלת יותר מכל את שעבוד מצרים גם כשלועס אותה במתיקותה חשיב זכר לוימררו את חייהם. והכל בא על מקומו.