X

כשם שעשאתו התורה לחמץ כאילו הוא שלו, כך עשאתו כאילו הוא ברשותו, ולכן הוצאתו מגבולו לאחר זמן איסורו אינה מועילה * מקשה מנין למד כן רבינו * מקשה מדוע נקט דעשאתו ברשותו לעבור עליו בב"י ובב"י, דאיסור זה רק בליל טו * מביא ב' אופנים בפירוש "עשאתו התורה" הנ"ל * מבאר עפ"ז שיטת רבינו

א.

בשו"ע אדה"ז סי' תמה ס"ג: "ואם הוא מבער חמץ מזמן הביעור דהיינו מתחילת שעה שישית עד כלות ימי הפסח, צריך לבערו מן העולם לגמרי, ולא די במה שמוציאו מרשותו ומניחו במקום הפקר, שהרי משהגיעה שעה שישית כבר נאסר בהנאה ואינו שלו כלל ואעפ"כ התורה עשאה אותו כאילו הוא שלו שיעבור עליו בבל יראה ובבל ימצא, ולפיכך אף כשמוציאו מרשותו הרי הוא עובר עליו בבל יראה ובבל ימצא, שעשאתו התורה כאילו הוא מונח ברשותו ממש, ואין לו תקנה אלא שיבערנו מן העולם לגמרי".

והעולה מדבריו, דאע"פ דנקטינן שאין עובר בב"י אלא כשהחמץ נמצא ברשותו, מ"מ לאחר שעה ששית תו לא מהני הוצאה מרשותו, דכשם שלענין "שלו" אמרינן דאע"פ שבעצם אינו שלו כיון שאסור בהנאה מ"מ התורה עשאתו כאילו הוא שלו להתחייב עליו, כמו"כ לענין "ברשותו" (דילפינן מקרא "בכל גבולך" דהאיסור הוא רק כשנמצא ברשות שלו, ואם הטמין חמצו בחצרו של חבירו שלא מדעתו פטור כמבואר לעיל ס"א, וסי' תמ ס"א), אם יוציאו מרשותו לאחר שעה ששית לא מהני, דעשאו הכתוב "כאילו הוא מונח ברשותו ממש".

וחידוש גדול יש בדבריו, דהנה במקור הדברים בגמ' (פסחים ו, ב) איתא: "אמר ר"א שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו להתחייב עליהן כו' חמץ משש שעות ולמעלה". אכן כ"ז נאמר לגבי הא דבעינן שיהא החמץ שלו כדי שיעבור עליו, וע"ז אמרינן דעשאו הכתוב כאילו הוא שלו (וזהו "אינן ברשותו של אדם" היינו בבעלותו), אך לא מצינו כן לגבי התנאי של "בכל גבולך" דנימא שאע"פ שאינו מונח ברשות שלו עשאו הכתוב כאילו הוא מונח ברשותו. ולכאורה אין לדמות ב' הענינים כלל, דהא יסוד דברי ר"א הוא דע"כ צ"ל דעשאו הכתוב כאילו הוא שלו, דאל"כ הרי לא משכחת לה חמץ שיעבור עליו, דהא כל חמץ נאסר בהנאה משש שעות ולמעלה ובמילא חשיב שאינו שלו, וכיון דלענין איסור ב"י וב"י בעינן שיהא שלו כדי שיעבור עליו (כדילפינן מ"לא יראה לך", שלך אי אתה רואה) א"כ איך יעבור על איסור זה והרי ליכא כלל מציאות של חמץ של ישראל משש שעות ולמעלה כיון שכבר נאסר בהנאה, ועכצ"ל דלענין האיסור עשאו הכתוב כאילו הוא שלו. וכ"ז הוא רק לענין "שלו", אך לגבי הא דבעינן שיהא מונח ברשותו אין כל מקור לומר דגם כשאינו מונח ברשותו עשאו הכתוב כאילו הוא מונח ברשותו, דהא בזה שפיר משכחת לה איסור חמץ בחמץ המונח ברשותו, ומהיכי תיתי דגם לענין זה אמרינן דאף כשאינו ברשותו עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו.

ובשוה"ג במקור הדברים מצויין להכס"מ (פ"ג הי"א), ולמג"א (ס"ק ז) שהביא דבריו, אכן עיי"ש בדברי הכס"מ דמיירי רק לענין מצות תשביתו (וכן משמע מדברי רבינו בסי' תלא רס"ב), דכתב דקודם זמן האיסור מהני הוצאה מרשותו לחוד ורק אח"כ בעינן מפרר וכו' , אך אכתי אין הכרח כלל לומר דאם לא עשה כן יעבור אף על ב"י. וצ"ב מנליה לאדה"ז חידוש זה.

[ואמנם מדברי השאג"א (סי' פג) מבואר דנקט בפשיטות לא כן, אלא דהוצאה מרשותו שפיר מהני גם לאחר שעה שישית, עיי"ש דמפרש בדברי רבנן (פסחים כז, ב) שאמרו לר' יהודה "אם לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל", דאע"פ דגם לולא מצות תשביתו חייב לבער מחמת איסור ב"י וב"י, מ"מ לענין זה סגי בהוצאה מרשותו משא"כ לקיום מצות תשביתו בעינן פירור דייקא, וכתב כן גם לדעת התוס' דס"ל דפלוגתייהו דר"י ורבנן היא לאחר זמן איסורו, ומ"מ לענין איסור ב"י סגי בהוצאה מרשותו, עיי"ש היטב]. 

ב.

והנראה בביאור הדברים, דהנה צ"ב בעיקר דברי ר"א "ב' דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו לעבור עליהן כו', חמץ משש שעות ולמעלה", דלאיזה ענין נקט חמץ משש שעות והרי איסור ב"י חל רק מליל ט"ו, ואמנם מצות תשביתו חלה משש שעות וא"כ אפ"ל דלענין זה אמרינן דעשאו הכתוב אז כאילו הוא ברשותו כדי שיעבור בביטול מ"ע דתשביתו, אך מהלשון "לעבור עליהן" משמע לעבור באיסור לאו, וכ"כ רש"י בהדיא (ב"ק כט, ב) "לעבור עליו בב"י וב"י". וצ"ב כנ"ל.

ובצל"ח (פסחים שם) עמד בזה, ומכוח זה כתב לחדש דלדעת רש"י איסור ב"י חל מחצות י"ד, ועוד הוסיף דלדעת רוב הפוסקים דסברי דליכא ב"י מחצות י"ד יש לפרש דכוונת ר"א לעבור עליו בלאו דלא תשחט על חמץ דם זבחי עיי"ש.

ובאמת כבר הקשה כן בחידושי רבינו דוד בפסחים שם דהא איסור ב"י חל רק מהלילה, והוא תירץ דה"עשאו ברשותו לעבור עליו" משש שעות היינו לענין תשביתו.

אך בדעת אדה"ז אין לומר כ"ז, דאדה"ז כתב להדיא ד"משהגיעה שעה שישית כו' עשאה אותו כאילו הוא שלו שיעבור עליו בבל יראה ובבל ימצא", הרי דנקט דדברי ר"א מיירי לענין איסור ב"י, ומאידך, הרי כתב אדה"ז להדיא (ר"ס תל"א) ד"אין אדם עובר על חמצו בב"י וב"י אלא מליל ט"ו בניסן ואילך", וא"כ צ"ב טובא מה שייך לומר דעשאו הכתוב משש שעות כאילו הוא ברשותו לענין ב"י כיון דאיסור ב"י ליכא אלא מליל ט"ו.

והנראה, דבאמת מכוח קושיא זו הוכיח אדה"ז את חידושו דאף הוצאה מרשותו לא מהניא מתחילת שעה שישית.

ג.

וביאור הדברים, דהנה יש לעיין מהו גדר "עשאן הכתוב כאילו הן ברשותו לעבור עליהן", דהרי חזינן דאם מבטלו או מוכרו לנכרי קודם זמן איסורו מהני שלא יעבור עליו, ואמאי לא נימא גם בזה שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו, דהרי בעצם אין הפרש כלל בין ביטל ללא ביטל, דגם כשלא ביטל יצא מרשותו בשעה שישית ואעפ"כ אמרינן דעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו, וא"כ אמאי לא נימא כן גם כשביטל ומאי שנא.

ויל"פ זאת בב' אופנים: א) גדר הגזה"כ הוא דבאמת אין צריך שיהא החמץ שלו בפועל, אלא שיהא חמץ כזה דלולא איסור חמץ היה שלו. ולכן בחמץ שיצא מרשותו אף לולא איסור חמץ, וכגון שהוציאו מרשותו בעצמו ע"י קנין, אינו עובר עליו כיון דבלאה"כ אינו שלו, ורק בחמץ כזה שלולא האיסור חמץ היה שלו ע"ז עובר (וכדרך זו נקט הקוב"ש בפסחים שם, וע"כ כתב שאם היה החמץ אסור בהנאה מצד אחר כמו כלאי הכרם באמת לא יעבור עליו, והיינו משום דהתם היה "אינו שלו" מצד אחר ולא רק מצד האיסור חמץ ולכן באמת אינו עובר).

ב) גדר הגזה"כ הוא דהתורה הקפידה על חמץ כזה שנתקיימו בו תנאי החיוב (שלך וכו') רגע א' קודם חצות, ואז גם אח"כ עשאו הכתוב כאילו הוא שלו, משא"כ בחמץ שקודם חצות כבר לא היה שלו תו לא חל עליו ה"עשאו הכתוב" לאחר חצות.

(ונפק"מ בין ב' הביאורים, כשנעשה "אינו שלו" מטעם אחר לאחר זמן האיסור, וכגון בחמץ שחל עליו איסור הנאה אחר לאחר זמן איסור חמץ, דלאופן הא' גם אז לא יעבור (כמו שכתב להדיא הקוב"ש שם), כיון דבעינן שיתקיים גם עתה התנאי שיהא שלו לולא האיסור חמץ, וכיון דעתה יש כבר סיבה אחרת שאינו שלו גם לולא האיסור חמץ ע"כ לא יעבור. אך להאופן הב' בכה"ג יעבור, כיון שהיה שלו רגע א' קודם זמן האיסור).

ד.

ונראה לומר, דלדעת אדה"ז מוכח מדברי ר"א גופא דהגדר בזה הוא כאופן הב' הנ"ל, דכיון דפירוש "עשאו הכתוב לעבור עליו" היינו באיסור ב"י וב"י (כנ"ל), והרי אין חל איסור ב"י אלא מהלילה, וא"כ לאיזה ענין נקט ר"א משש שעות ולמעלה, ובהכרח לומר דכוונתו בזה היא דמשש שעות ולמעלה חל דין "עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו" לענין שיעבור עליו בלילה, היינו דבאמת אינו עובר עליו עתה, אלא דהעשאו ברשותו חל עכשיו לענין שיעבור עליו בלילה.

אכן לכאורה הרי אין בזה נפק"מ כלל, דכל הנפק"מ בהא דעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו הוא רק לענין זה שיעבור עליו (דלגבי שאר מילי הרי באמת חשיב אינו ברשותו גם לאחר ה"עשאו הכתוב", כדחזינן דהמקדש בחמץ משש שעות ולמעלה אינה מקודשת כיון שאינו שלו), וכיון דאכתי אינו עובר עליו עד הלילה א"כ לאיזה ענין אמרינן דהעשאו ברשותו מתחיל משעה שישית. אך להנ"ל ניחא, דהכוונה בזה לומר דאם נתקיימו תנאי החיוב בתחילת שעה שישית לא ימלט שיעבור על חמץ זה בלילה, דלא זו בלבד שיעבור בלילה על חמץ שיהיה שלו באותה שעה (לולא איסור חמץ), אלא אפי' אם היה שלו רק קודם שעה שישית ואח"כ כבר יצא מרשותו מטעם אחר (כגון שנאסר בהנאה מצד אחר), מ"מ יעבור על איסור ב"י בלילה, דכבר חל בחמץ זה ה"עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו" מיד בשעה שישית לענין זה שיעבור עליו בלילה, וע"כ אין לו תקנה אלא שיבערנו מהעולם, דעי"ז תו ליכא חמץ כלל בעולם שיעבור עליו.

ה.

והנפק"מ בין ב' הדרכים הנ"ל הוא גם לענין הוצאה מרשותו לאחר שעה שישית, דאי נימא כאופן הא' הנה כל החידוש דין הוא בגדר התנאי ד"שלך", דלא בעינן שיהא שלו בפועל, אלא דחמץ כזה שלולא איסור חמץ היה שלו, עובר עליו אף שבפועל אינו שלו מחמת איסור חמץ (אך תנאי זה צריך שיתקיים בזמן האיסור גופא, והיינו שיהא אז חמץ כזה שלולא איסור חמץ היה עובר עליו), והיינו דהתורה אמרה שלא יוכל להנצל מאיסור ב"י מכוח איסור חמץ גופא, דאם כל הטעם שחסר בתנאי החיוב ("שלו") הוא מצד איסור חמץ, בזה לא פטרו הכתוב. ולפי"ז אין ללמוד כלל מזה דלא תועיל הוצאה מרשותו לאחר שעה שישית, דהרי כשמוציאו מרשותו נתבטלו תנאי החיוב מצד המעשה שלו שהוציאו מרשותו ולא מצד איסור חמץ, וא"כ אין טעם לומר שיעבור עליו.

אך לאופן הב' הנ"ל דחידוש התורה הוא בזמן קיום תנאי האיסור, דלא בעינן שיתקיימו תנאי האיסור בזמן האיסור עצמו (ליל ט"ו), אלא סגי בהא דנתקיימו קודם שעה שישית כדי שיעבור עליו לכשיגיע זמן האיסור, א"כ ה"ה לענין התנאי דברשותו, דלא בעינן שיהא ברשותו בזמן האיסור ממש אלא סגי בהא דהיה ברשותו קודם שעה שישית כדי שיעבור עליו לכשיגיע זמן האיסור.

ונמצא א"כ דמקור אדה"ז לחידושו דלא מהני אף הוצאה מרשותו לאחר שעה שישית הוא מגוף דברי ר"א דנקט "חמץ משש שעות ולמעלה", ואדרבה זהו גופא מה שבא לחדש בזה, דלא מהני גם הוצאה מרשותו וכיו"ב, כיון דנתחדש בקרא דסגי בקיום תנאי החיוב בשעה שישית כדי שיעבור עליו אח"כ, וא"כ כיון שהיה ברשותו בשעה שישית במילא יעבור עליו אח"כ אף שיצא מרשותו, וכשם שעובר על החמץ אע"פ שאינו שלו כיון דקודם שעה שישית היה שלו.