X

חילוק בלשון רבינו בשולחנו ובסידורו בכוונת הנחת תפילין * חקירה אי שיעבוד המוח והלב הוא ע"י הגברא (התבוננות), או החפצא (עצם הנחתן הנחת תפילין) * מבאר עפי"ז שיטת רבינו בשולחנו ובסידורו, וטעם החילוקים הנ"ל ביניהם

א.

כתב אדמו"ר הזקן בשולחנו (סי' כה סי"א): "יכוין בהנחת התפילין, שצונו הקב"ה לכתוב ד' פרשיות אלו, שיש בהם יחוד שמו ויציאת מצרים, ולהניחן על הזרוע כנגד הלב ועל הראש כנגד המוח, כדי שנזכור נסים ונפלאות שעשה עמנו, שהם מורים על יחודו ואשר לו הכח והממשלה לעשות בעליונים ובתחתונים כרצונו, וישעבד להקב"ה הנשמה שהיא במוח וגם תאות ומחשבות לבו לעבודתו יתברך, וע"י הנחת תפילין יזכור את הבורא יתברך וימעיט הנאותיו"

והנה גם בסידורו הביא אדה"ז את אותו עניין ממש, וזה לשונו (ריש הל' תפילין): "ויכוין בהנחתם שצונו הקב"ה לכתוב ד' פרשיות אלו, שיש בהם יחוד שמו ויציאת מצרים, כדי שנזכור נסים ונפלאות שעשה עמנו, שהם מורים על יחודו ואשר לו הכח והממשלה לעשות בעליונים ובתחתונים כרצונו. וצונו להניחן על הזרוע כנגד הלב ועל הראש נגד המוח, כדי שנשעבד הנשמה שהיא במוח וגם תאוות ומחשבות לבנו לעבודתו יתברך, שע"י הנחת תפילין יזכור את הבורא וימעיט הנאתו"

אלא שעיון ודקדוק בדברים מגלה כמה שינויים בין דבריו בסידור ובשו"ע:

א) בסידור חילק כוונת ופעולת התפילין לשני חלקים שונים, ומשמע מדבריו שהכתיבה פועלת עניין אחד וההנחה עניין שני. ובלשונו: "(א) שצונו הקב"ה לכתוב ד' פרשיות אלו, שיש בהם יחוד שמו ויציאת מצרים, כדי שנזכור נסים ונפלאות שעשה עמנו, שהם מורים על יחודו ואשר לו הכח והממשלה לעשות בעליונים ובתחתונים כרצונו. (ב) וצונו להניחן על הזרוע כנגד הלב ועל הראש נגד המוח, כדי שנשעבד הנשמה שהיא במוח וגם תאוות ומחשבות לבנו לעבודתו יתברך, שע"י הנחת תפילין יזכור את הבורא וימעיט הנאתו"

והיינו שהכתיבה עניינה ופעולתה לזכור הניסים והנפלאות שעשה עמנו, ואילו ההנחה עניינה ופעולתה שעבוד המוח והלב.

משא"כ בשו"ע משמע ששתיהן יחד פועלות פעולה אחת, וכלשונו: "שצונו הקב"ה לכתוב ד' פרשיות אלו, שיש בהם יחוד שמו ויציאת מצרים, ולהניחן על הזרוע כנגד הלב ועל הראש כנגד המוח, כדי שנזכור נסים ונפלאות וכו'". והיינו שהכתיבה וההנחה פועלות יחד את העניינים הנ"ל.

ב) בסידור כתב: "שע"י הנחת תפילין יזכור את הבורא וימעיט הנאותיו" (עם ש). ואילו בשו"ע הלשון: "וע"י הנחת תפילין יזכור את הבורא יתברך וימעיט הנאותיו" (עם ו).

ג) בסידור כתב: "וימעיט הנאתו" – לשון יחיד. ואילו בשו"ע הלשון: "וימעיט הנאותיו" – לשון רבים.

ויש לומר ששלושת השינויים הללו תלויים זה בזה וכדלקמן.

ב.

והנה אופן פעולת קדושת התפילין באדם יש להסביר בב' אופנים:

1. הוי דין בגברא – דהאדם נדרש להתבונן בתוכן עניינה של המצוה אותה מקיים. וכשיתבונן במה שנכתב בפרשיות התפילין, ובכוונת הציווי לקושרן על ידו ולהניחן על ראשו, יבין וירגיש את גדולת הבורא ואת הנדרש ממנו.
2. הוי דין בחפצא – דהתפילין מצד גודל קדושתן ומשמעותן, פועלות בדרך ממילא התעלות באדם המניחן. ובדוגמת אדם הנכנס למקום קדוש, שעצם היכנסו והימצאותו שם פועלת עליו רוממות והתנתקות מכל העניינים החומריים. 

ויש לומר דמצינו מקור לכך בדברי הרמב"ם (הלכות תפילין

ויש לומר דהוא ע"ד דברי רז"ל (ירושלמי דמאי רפ"ד) ש"עם הארץ אינו משקר בשבת", שאין זה עניין של התבוננות וכו' אלא עניין שנפעל בדרך ממילא ש"אימת שבת עליו".

(וראה גם לקו"ש חל"ג שבועות שבדיני כבוד ספר תורה ישנם הגדרים בחובת הגברא דהאדם לכבוד הס"ת, ויש ענין פעולת קדושת הס"ת על האדם, ע"ש דיוק לשונות הרמב"ם. אלא שבס"ת כמובן הוי קדושה יתירה, וממילא פעולתה וגדרי דיניה נעלים יותר)

ג.

ויש לומר דזהו החילוק בין הסידור לשו"ע, האם הפעולה דמצוות התפילין היא בעיקר התבוננות האדם (הגברא), או מה שנפעל בדרך ממילא מקדושת התפילין עצמן (החפצא).

דהנה ידוע דהסידור הוא יותר ע"פ פנימיות והשו"ע יותר ע"ד הנגלה (ראה שעה"כ בתחילתו, ובהקדמת פסקי הסידור להגרא"ח נאה), ועפ"ז יש לומר דבשו"ע קאי בדרגה פשוטה, כאשר אין מורגשת באדם פעולת התפילין כל-כך, ולכן עיקר הדגש הוא עבודת האדם שעליו להתאמץ ולהתבונן. ואילו בסידור קאי בדרגה גבוהה יותר, שהאדם הוא 'כלי' לקדושה, ולכן עצם המחשבה שיש עליו תפילין הרי זה פועל עליו.

ועפ"ז יש לבאר בטוטו"ד הג' חילוקים הנ"ל בין הסידור לשו"ע:

1. בסידור מחלק בין עניין ופעולת הכתיבה לבין עניין ופעולת ההנחה, שכן פעולת הכתיבה היא ע"י ההתבוננות במאי דכתיב בתפילין עניין יחוד ה' ויציאת מצרים, שעל ידי מחשבתו בעניינים אלו נקבעת באדם יחוד ה' ובעלותו המוחלטת על העולם. ואילו פעולת ההנחה איננה תלויה (כ"כ) בהתבוננות האדם כנ"ל, אלא עצם החפצא דתפילין פועל עליו ממילא ביטול ועבדות לה' בשעבוד המוח והלב.

משא"כ בשו"ע הם הובאו בחדא מחתא, שכן לא רק עניין הכתיבה, אלא גם ההנחה פועלים באדם ע"י התבוננותו תחילה, ולכן זהו עניין אחד, דיש לאדם להתבונן בזה ובזה.

1. בסידור כתב "שע"י" כן יזכור את הבורא, דיש בזה משמעות של סיפור דברים, וכנ"ל שנפעל ממילא. ואילו בשו"ע כתב "וע"י" זה יזכור את הבורא, שמשמעותו יותר ציווי.
2. בסידור כתב "ימעיט הנאתו" לשון יחיד, לעומת "הנאותיו" לשון רבים בשו"ע. ועפ"י הנ"ל שהסידור והשו"ע קאי בשתי דרגות שונות בעבודת ה', י"ל גם כאן דבשעבוד המוח והלב מצינו ב' דרגות:

  דרגה הא' - האדם נשאר בבחינת מציאות וישות בפ"ע אלא שמכופף את עצמו בכל פעם לרצון הבורא.

דרגה הב' הגבוהה יותר - שפועל בעצמו ביטול פנימי ע"ד ביטול דעבד, דגופו קנוי ומה שקנה עבד קנה רבו בדרך ממילא (רשב"א קידושין כג. ובלשון החסידות זה ההבדל בין 'ביטול לרצון ה'',לבין ביטול 'לבעל הרצון' שהוי ביטול בעצם).

ויש לומר שזהו חילוק הלשון בין "ימעיט הנאותיו" לבין "ימעיט הנאתו", דלשון יחיד מרמז על ביטול עמוק בכל עצם מציאותו, שעיקרו ויסודו ביטול כללי ולא שצריך לפעול בכל פעם מחדש על כל מעשה ביטול בפ"ע. וכיון שבסידור מדבר בדרגה גבוהה ופנימית יותר נקט לשון "ימעיט הנאתו".

ויש להוסיף, שעניין זה אינו נפעל ע"י האדם עצמו, דכיון שהוא מצ"ע מציאות הרי "אין חבוש מתיר עצמו". אלא הוא נפעל בעיקר מצד הרגש קדושת התפילין גופא, שקדושת החפצא דתפילין מגביהה את האדם ממציאותו להיות בדרגה דעבד ה' בצורה מוחלטת. ולכן דווקא בסידור (שמדגיש עניין הנ"ל דקדושת התפילין גופא ופעולתה על האדם) מזכיר ותובע את הביטול פנימי הנעלה יותר, שממעט את כל גדר 'הנאתו' ומוסר עצמו לגמרי לרצון העליון.