מותר לתלוש ביו"ט ענבי הדס ולאכלם אף שמכשירו בכך למצוותו, ובתנאי שבידו הדס נוסף למצוה * טעם ההיתר: לרש"י דעי"כ "אין כאן תיקון כלי", ולתוס' דבהכי הוא מלשאצל"ג וצורך מצוה * לכאורה מחלוקתם אי פסיק רישיה דלא ניחא ליה מותר, אולם מצינו דרבינו אוסר בכה"ג, ומאידך גבי הדס הטעים כרש"י * כעין זה חולקים המ"מ והר"ן גבי צירוף כלי כשאינו מתכוון, ורבינו פסק כהר"ן דדוקא אם אינו פ"ר שרי, אך מאידך הביא סברת המ"מ להיתר בדין מפיס מורסה * מדייק דסברת המתירין דהיא קולא במלאכת מכה בפטיש דווקא * המג"א מביא דברי המ"מ הנ"ל ונחלקו בפירוש דבריו * מבאר דלרבינו המג"א ס"ל דאזלינן בתר מחשבת האדם דווקא * מבאר הטעם והמקור לתנאי זה במלאכת מכב"פ * נפק"מ להלכה

 

א.

כתב אדה"ז (סוס"י תרמ"ו): "אסור למעטן [את ענבי ההדס] ביום טוב .. כיון שעל ידי תלישה זו מתכשר ההדס למצותו הרי זה כמתקן כלי ביו"ט. ואפילו אם הוא אינו מתכוין כלל להכשיר את ההדס אלא כוונתו לאכול את הענבים, מ"מ הרי על כרחו מתכשר ההדס ונעשה כלי ע"י תלישה זו, והרי זה כעין פסיק רישיה ולא ימות .. במה דברים אמורים כשהוא צריך להדס הזה שאין לו הדס אחר, אבל אם יש לו הדס אחר ואינו צריך כלל להדס הזה, מותר לו לתלוש הענבים כדי לאכלן ביו"ט, ואע"פ שעל ידי זה מתכשר ההדס ונעשה כלי, מכל מקום כיון שהוא בעצמו אינו צריך להדס הזה כלל הרי לא תקן כלום".

והנה, ההיתר לתלוש הענבים כשיש לו הדס אחר מפורש בגמ' (סוכה לג, ב), אלא דבטעם ההיתר נחלקו רש"י ותוס' (שם). דלרש"י, כיון דאית לי' הושענא אחריתי ולא צריך להאי, הלכך אין כאן תיקון כלי, אבל אי לא הוי אחריתי - משוי לה מנא, דהא צריך להכי, ואע"ג דלא מתכוין - אסור, דהוי פסיק רישי' ולא ימות.

אבל תוס' (ד"ה מודה) כתבו, דכאשר אינו צריך להדס זה - הוי מלאכה שא"צ לגופה, דפטור לר' שמעון (שבת - ל, רע"א. לא, ב), וכיון שאינו איסור דאורייתא - שרי משום מצוה.

א"כ מש"כ אדה"ז דבאית לי' הדס אחר "הרי לא תיקן כלום" הוא כרש"י.

אמנם, שיטת רש"י צ"ב, דלפי"ז אף בחריץ אין לאסור גרירת מטה ושולחן גם באם בודאי יעשה חריץ, אלא אם אין לו חריצים בקרקע זו, אבל בדאית לי' לא אסרו.

ב.

והנה, בשיטת רש"י י"ל דאיברא ס"ל כהערוך (ראה תוד"ה קאי - כתובות ו, א. וש"נ) שפסיק רישי' דלא ניחא לי' מותר לר"ש.

אבל לאדה"ז ליכא למימר הכי, דהוא האריך (סש"כ סכ"ד) דהעיקר כהחולקים על הערוך - והיא שיטת התוס' בכתובות (שם), ועוד - דפסיק רישי' דלא ניחא לי' אסור, וגם כשנסחטים משקין לאיבוד אסור כשהוא פסיק רישי' (וראה גם סרע"ח ס"ד). ואיך זה פסק גבי הדס כרש"י?

ובנוגע לחריץ ג"כ פסק (רסשל"ז), דאם גרירת הכסא והספסל תגרום חריץ בפסיק רישי' - אסור, ולא חילק.

יתירה מזו: בסרע"ח (ס"ד) ביאר אדה"ז דהחילוק בין פסיק רישי' דניחא לי' ללא ניחא לי' - נוגע לחיוב דאורייתא, וכגון שפוקק נקב שבחבית בנעורת פשתן ועי"ז נסחט הימנה יין ודבר זה הוא פסיק רישי'; וכשיש כלי תחת פקיקת הנעורת - הרי ידוע שנוח לו בזה והיא מלאכה הצריכה לגופה. אבל כשאין כלי הוא אסור רק מד"ס, דמלאכה שאצל"ג היא, אף שהיא פסיק רישי'.

ודברים אלה הם כדברי התוס' בסוכה (ד"ה מודה) שהובאו לעיל (ס"א), דכשיש לו הושענא אחריתי ה"ז מלאכה שאצל"ג (האסורה מד"ס), ולא שהותרה לגמרי [והתוס' לשיטתייהו בדין פסיק רישי' דלא ניחא לי', דאסור (כנ"ל סוס"א)].

וא"כ צלה"ב טובא, הטעם שנטה אדה"ז בדין הדס (בסוסתרמ"ו) מדברי התוס' ופירש כרש"י.

ג.

והנה כעין פלוגתות אלו (דהערוך ורש"י עם התוס') מצינו גם בין הר"ן למגיד משנה:

דבגמ' שבת (מא, ב - מב, א) אמרינן, דלשמואל מותר לתת מים צוננין למיחם שהעבירו מעל האש ואין בו מים, ואע"פ שמצרפו (שכשכלי מתכת חם ונותן לתוכו צונן מחזקים את הכלי, וזו היא גמר מלאכת הצורפים. רש"י) - שמואל ס"ל כר"ש, דמתיר בדבר שאין מתכוין.

ואע"פ שמודה ר"ש בפסיק רישי' ולא ימות - הביא הב"י (סשי"ח ד"ה מיחם) יישובי הראשונים:

הר"ן (לרי"ף על אתר) תירץ: "לאו פסיק רישי' הוא לפי שכשמצרפין הכלי מחממין אותו תחילה ביותר, והכא אפשר שלא יגיע לצירוף, מפני שהמים שבתוכו (- כי כאשר התחמם על האש היו בתוכו מים, ופינה אותם ובא לתת מים צוננין) מונעין אותו מלהתחמם כל כך".

המגיד משנה (הל' שבת פי"ב ה"ב) תירץ: "נראה מדברי הרמב"ם שכל שאינו מכוין לצרף אין ראוי לומר בו פסיק רישי' ולא ימות וליחייב, מפני שכשהוא מתכוין הוא עושה מלאכה, וכשאינו מתכוין אין בו מלאכה כלל, שהרי אינו רוצה לעשות ממנו כלי". ע"כ מהב"י.

ונפק"מ בין שני התירוצים, האם מותר לתת מים למיחם שהוסר מהאש, אבל על האש הי' ריקני, דלר"ן אסור ולמ"מ מותר.

ולכאורה טעם פלוגתתם תליא, באם אמרינן פסיק רישי' דלא ניחא לי' אסור או מותר.

והנה המג"א (סקל"ו) הביא דברי שניהם, גם דהר"ן וגם דהמ"מ. אבל אדה"ז (סכ"א) הביא רק דברי הר"ן - ולכאורה היינו משום דס"ל לאדה"ז (בסי' שכ"ה הנ"ל), דגם פסיק רישא דלא ניחא לי' אסור.

ומ"מ גם כאן שיכל אדה"ז את ידיו, דלקמן (סי' שכח סל"ב) הביא דברי המ"מ ופסק על פיו הדין.

וזה לשונו: "המפיס מורסא (- מבקע פצע מלא מוגלה) בשבת - אם כדי לעשות לה פה בשביל שיכנס בה האויר לרפואה ה"ז חייב משום מכה בפטיש, מפני שהוא מתקן לה פתח .. (ו)אם הפיסה כדי להוציא ממנה הליחה המצערתו בלבד ולא כדי להכניס בו אויר לרפואה מותר ואע"פ שממילא נעשה פתח הראוי להכניס ולהוציא, מ"מ כיון שאינו צריך לכך (אין לאסור) .. (ד)כיון שחיובו הוא משום תיקון המכה, אם כן כשאינו צריך לתיקון זה ואינו מתכוין לו אף שנעשה מאליו אין זה חשוב תיקון כלל והרי זה כאילו לא עשה ולא כלום" [ומוסיף: "אלא שיש לגזור שמא יתכוין לפתח[1], ומשום צערו לא גזרו"].

ובשוה"ג מעיר "עיין מ"מ ומ"א סי' שיח סעיף יב (סקל"ו - שהביא דברי המגיד משנה, כנ"ל)".

ותמוה ביותר (א) איך זה פסק אדה"ז כהמ"מ - היפך הפסק דפס"ר דלא ניחא לי' אסור. (ב) אם פסק כמותו והביא כראי' את ה"מ"א סי' שיח סי"ב" למה במקומו (בסשי"ח) לא הביאו, ולהיפך - הביא את הר"ן. ובפרט שגם נפק"מ למעשה בינייהו.

ד.

עוד צלה"ב:

א) אי ס"ל לרש"י כהערוך, שפס"ר דלא ניחא לי' מותר, הול"ל בכללות - דכל פסיק רישא דינא הכי, ולא כדמשמע מלישנייהו, שזהו חידוש דין ב"תיקון" דוקא ("הלכך אין כאן תיקון כלי").

ב) ובלשון אדה"ז (סשכ"ח סל"ב), ה"ז מפורש ממש, דכתב "כיון שחיובו הוא משום תיקון המכה, א"כ כשאינו צריך לתיקון זה . . אין זה חשוב תיקון כלל", ולא כתב סתם "כיון שאינו צריך לתיקון זה . . אין זה חשוב תיקון כלל" - א"כ משמע בהדיא שזהו חידוש דין במכב"פ דוקא[2].

ולכאורה דבריו מיוסדים על דברי המ"מ (שלא הובאו בב"י שם) בהל' שבת (שם): "שכל שהוא מפני תיקון כלי - מי שאינו מתקנו פטור, ואפילו לר' יהודה המחייב בדבר שאינו מתכוין (שבת מא, רע"ב. וש"נ)".

הרי לנו בהדיא, שזהו דין במכה בפטיש ולא בפסיק רישיה.

ולפי זה דורש ביאור, מה נשתנה דין מכה בפטיש מכל שאר מלאכות דשבת, שאין בהן חילוק זה בין ניחא לי' ללא ניחא לי' (כדכתב אדה"ז בסי' ש"כ שם. וכ"מ מהשו"ע שם סי"ח).

ה.

ויובן בהקדם קושיית הלח"מ על המ"מ (שם):

א) איך זה כתב שגם ר' יהודה מודה בזה, והרי ביומא (לד, ב) מוכח דלר' יהודה אסור[y1] .

ב) המ"מ גופי' כתב לעיל (ה"א), ד"מיחם שפינה ממנו מים אפשר שלא הגיע לצירוף ואינו בהכרח גמור שיצרף" - ולמה לו לומר כן, אם לקמן יסיק, דאפילו ודאי מצרף - כל שלא צריך לכך מותר.

ועוד הקשה. ואכ"מ.

ותירץ, דתרי גווני צירוף הם: אם מצרף כלי אפילו אינו צריך לכך[y2] , דסו"ס יש כאן תיקון כלי על כרחו. אבל "המכבה גחלת [y3] של מתכת פטור ואם נתכוין לצרף חייב" (ל' הרמב"ם שם) - כי כיון שאינו עומד לכך, אין כאן תיקון כלי, אא"כ נתכוין לכך (וצירוף וחיסום גרידא לא הוי במשכן, ואינו אסור אלא משום תיקון כלי, וכיון דליכא - שרי אף לר"י).

ומכאן הקשו האחרונים (דגמ"ר, מחצה"ש, לבושי שרד, רעק"א. וראה גם פמ"ג) על המג"א (סשי"ח סקל"ו), שקאי על השו"ע (סי"ב) "מיחם שפינה ממנו מים וכו'", הכיצד הביא גבי מיחם דברי המ"מ שבאינו צריך לתיקון זה אין בו מלאכה כלל, ואפילו לר"י דמחייב בדבר שאינו מתכוין - הרי המ"מ איירי בגחלת וקיסם, אבל במיחם אינו מתיר אלא משום שאינו פסיק רישי' ואינו בהכרח גמור שיצרף.

ונחלקו הסמ"ג ומחצה"ש בכוונת המג"א. דלסמ"ג (על המג"א), המג"א פליג על הלח"מ וס"ל שהם ב' תירוצים נפרדים בהמ"מ, דאם אין מוכרח שיצרף - מותר אפילו אם צריך לכך (כל שאינו מתכוין), ואם אינו צריך לכך - מותר אפילו הוא פס"ר.

וכן מדייק מלשונו (מה"דיבור המתחיל") דאפילו בפסיק רישי' שרי [אבל לפ"ז נשאר המג"א לא מיושב, דנותרו בעינן קושיות הלח"מ].

אמנם המחצה"ש (על המג"א שם), דייק מלשונו דהמג"א, שס"ל כהלח"מ, ולא הביא דברי המ"מ אלא להתיר בדברים שאינם כלים [ועפ"ז מיושב המג"א].

ו.

אבל נראה שלאדה"ז יש בהבנת המג"א דרך חדשה ובהקדים:

דהנה ללח"מ יש כאן גברא וחפצא; דאם הגברא מחשיבו לתיקון - הוי תיקון, אף שהחפצא בפ"ע לא עביד להכי (כגחלת של מתכת וקיסם), וגם אם החפצא מחשיבו לתיקון (כגון מיחם, וכן כלי דעביד להכי) - הוי תיקון, אף אם הגברא א"צ לכך.

ולפ"ז, גם אי נימא דסתם הדס בחג לא עביד להכי (שיש הדסים רבים שנועדו רק לריח), מורסא מיהא ודאי וודאי שדרכה להיתקן ע"י פה שעושים לה;

ומשום זה יש במורסא תיקון גם כשאין האדם מתכוין לו, דהא סו"ס מאליו נעשה פתח הראוי להכניס אויר ולהוציא ליחה, והוא תיקון טובא מצד החפצא.

אך אדה"ז ציין בדין מורסא (כנ"ל סוס"ג) להמ"מ והמג"א ולא להלח"מ; כי לדיד' דאדה"ז כל חשיבותו דהתיקון הוא רק בהגברא וכלל וכלל לא בהחפצא. אלא שא"צ דייקא שהגברא המחשיב לתיקון יהי' אותו גברא שעושה התיקון, אלא די בזה שבין הגברא העושה הכלי, ובין הגברא שעושה התיקון (גמר הכלי) - יש בדעתם שזהו תיקון.

אבל מורסא והדס[3], דלאו בידי אדם הם - א"כ אם הגברא המתקן אינו צריך לתיקון - אין לו חשיבות כלל ואינו כלום.

ז.

מאמר המוסגר:

לכאורה יש לומר באופן אחר קצת לשיטת אדה"ז, דתליא מילתא אם התיקון חשוב בעצמו, או שעל ידו נשלם כלי וזוהי חשיבותו, ועל כן בהדס ומורסא³ דלאו כלום נינהו, בעינן צורך האדם במעשה, שזה מחשיבו.

אבל רהיטת לשונו דאדה"ז לא נוטה כן, שכן בביאורו לטעם חיוב העושה פה למורסא כתב: "מפני שהוא מתקן לה פתח, וכל המתקן פתח לשום דבר תלוש חייב משום תיקון כלי שהוא תולדת מכה בפטיש כמ"ש בסי' שיד, ומה לי תיקון כלי ומה לי תיקון מכה" (ע"ד לשון רש"י שבת קז, א ד"ה חייב).

ואי סבירא לן שבכלי החיוב הוא על גמר הכלי, ובמכה וכו' החיוב הוא על גוף התיקון - טובא טובא איכא בינייהו.

ח.

וזהו מה שציין אדה"ז "עיין מ"מ ומ"א וכו'":

דמהמגיד משנה לבד נראה שיש חילוק בין מיחם לגחלת, כנ"ל בארוכה. אמנם מהמג"א, שהביא ב' תירוצים (לאו פס"ר, ולאו תיקון הוא כשאינו צריך לו) גבי מיחם, משמע דגם בכלי יש לחלק - אם היתה כוונת העושהו להכי אי לאו.

[וג"כ המג"א מיושב, דודאי יש חילוק בין גחלת למיחם, ולהכי בגמרא איתא סתמא דר' יהודה פליג בהכי, אבל איכא היכי תימצי גם בכלי שר' יהודה יודה].

ומעתה שפיר י"ל: ומה לי תיקון כלי ומה לי תיקון מכה, דבתרוויהו הכל הולך אחר מחשבת האדם (ורק שבכלי אפשר שיהיו תרי גברי: עושה ומתקן (גמר הכלי), כנ"ל. אבל החילוק אינו מצד התיקון, כ"א מצד האדם).

ועפ"ז י"ל הטעם שנשתנה מכה בפטיש משאר מלאכות, דפס"ר דלא ניחא לי' אסור בהם (כנ"ל סוס"ד):

בכל המלאכות הרי יש למלאכה חשיבות מצד עצמה[4], משא"כ מכה בפטיש שעניינו הוא "להכות בפטיש אחר שנגמר כדי להשוות עקמימותו" (אדה"ז סי' ש"ב ס"ה) - דהכלי הוא כלי לקבלה וכלי גמור גם בלאו הכי, והשוואת העקמימות אין לה חשיבות כ"א מצד האדם החפץ בכך; ועל כן אף תולדות מכב"פ כיוצא בו - שכל דבר שאינו חשוב אלא מצד צורך האדם לתיקון - הוא הוא תולדת מכב"פ [ולכן העושה כלי חשוב - חייב משום בונה, ורק העושה כלי גרוע (שחשיבותו היא מצד האדם הצריך לו) חייב משום מכה בפטיש - ראה סשי"ג סי"ט].

ט.

וי"ל שאדה"ז למד כן מן הדין: "הצר צורה בכלי העומד לציירו, אפילו לא צייר אלא מקצת הצורה - הרי עשה מקצת גמר הכלי וחייב" (כן איתא ברמב"ם הל' שבת פ"י הט"ז ובמגיד משנה שם מגמרא שבת קג, ב).

דדין זה דורש ביאור:

ידוע מה שהקשו האחרונים (ראה לקו"ש חי"ד ע' 13 ואילך. וש"נ), גבי מלאכת הוצאה, דאמאי עקירה גרידא והנחה גרידא אסורות רק מדרבנן, ולמה לא חשובות כחצי שיעור דאסור מה"ת.

ותירצו (הובא שם) דהאיסור מה"ת הוא כשחסר רק בהשיעור, בהכמות, ולא בהמהות והאיכות; אמנם כשחסר במהות האיסור, כעקירה והנחה שהן חצי מלאכה, ולא רק חצי שיעור - לא אסרה תורה.

ועד"ז בנדו"ד: מכה בפטיש, הרי כשעושה רק מקצת הצורה - יש כאן מקצת כמות הצורה, אבל במלאכה יש חסרון באיכות, דהכלי לא נגמר.

ועכצ"ל דהחשיבות היא מצד האדם וכיון שצורה זו חשובה לאדם (אף שרצונו בעוד צורות לגמר הכלי, מ"מ כבר בהכי יש לו חשיבות[5]) סגי בהכי.

ומזה שלא חילקו בהלכה בין אם האדם עושה כי חשוב לו, או שזוהי רק חשיבות הכלי (דאז בעינן שיגמר הכלי) - א"כ משמע דגבי מכב"פ איכא רק חשיבות הגברא, וכשרוצה וחשוב לו הרי זו מלאכה אף במקצת וכשלא חשוב לו אין זו מלאכה כלל (אף שזהו "כלי העומד לציירו").

*

יו"ד.

ומהנ"ל עולה אף נפק"מ למעשה, ומהם - בהנוגע לפתיחת פקק בראשונה בשבת:

דהנה, אחרוני זמנינו האריכו בה טובא[6]: בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' צא אות יב. ח"ב סי' לב) אסר לפותחו, לפי שבפתיחתו הוא עושה את הפקק למכסה הראוי לשימוש, שכן עד פתיחתו לא הי' הפקק אלא כיסוי אטום ע"ג הבקבוק, ולא הי' יכול לשמש לפתיחה ולסגירה של בקבוק זה ובקבוקים אחרים, ומשום כך נחשב הוא כעושה כלי.

וכ"כ בשו"ת מנחת יצחק (ליקוטי תשובות סי' לה) ובחוט שני (ח"ב פל"ז סק"ג).

ובמנחת שלמה שם, חילק בין פקק מתכת לפלסטיק, דפלסטיק אינו אסור. ע"ש.

אבל לשיטת אדה"ז כל שפותח סתמא - אין בזה איסור, דאין דעתו על הפקק אלא על פתיחת הבקבוק, ואדרבה לגבי הבקבוק - הפקק סוגרו טוב יותר לפני פתיחתו הראשונה.

ורק אם האדם חפץ להשתמש בפקק לשימוש אחר, שאינו סגירת הבקבוק, כגון לשתות בו (כגון שיש בבקבוקים לשתי' חריפה) - אז ה"ז מכה בפטיש.

[ויש מהאחרונים שהעירו בזה משום מחתך - שחותך הטבעת מן הפקק - אבל גם לזה אין לחוש. ואכ"מ].

 

---

[1] הואיל "וגזרו חכמים על כל נקב אפילו עשוי להוציא בלבד או להכניס בלבד - שמא יבא לעשות נקב שחייבים עליו" (סשי"ד ס"ג).

[2] וכ"ה לשונו ממש בסוסר"פ: "ועוד שאיסור לפתוח פתח הוא משום מתקן כלי, כמ"ש בסשנ"ח, וכשא"צ לפתח זה אין זה תיקון כלל ולא עשה כלום".

[3] וכן בתולה (ראה סוסר"פ).

[4] דכ"מ מהמשך דברי אדה"ז בסי' ש"א ס"א, שגם התולדות צ"ל חשובות (ולא כדמשמע מפשטות לשון הגמ' שבת צו, ב. ב"ק ב, סע"א. ואולי ס"ל לאדה"ז כהגירסא הג' כתוד"ה ה"ג - ב"ק שם. ואכ"מ).

[5] ועפ"ז מיושב היטב ההערה בלקו"ש ח"ה ע' 32 (הערה 28). ע"ש. ואזיל התם לשיטת הלח"מ. ודו"ק.

[6] הבא לקמן הוא ממשנ"ב הוצאת "דרשו" ביאורים למשנ"ב סקכ"ג.