סתירה במג"א בעניין עניית אמן למסיים ברכה עם הש"ץ * תירוצי המפרשים * סתירה הנ"ל בדברי רבנו * הקושי ליישב תירוץ המפרשים בדברי רבינו * חקירה בגדר המסיים ברכה עם הש"ץ * הבנה חדשה וישרה בדעת המג"א לדברי רבינו * נפק"מ לדינא

 

א.

בדין עניית אמן אחר גאל ישראל כתב רבינו (סי' סו ס"ט): "צריך לסמוך גאולה לתפלה (..) ולא יפסיק אחר שסיים גאל ישראל אפילו כמו באמצע הפרק, ולכן יש אומרים שאין עונין אמן אחר גאל ישראל, לא אחר ברכת עצמו, אפילו במקום שנוהגין לענות אחר ברכות עצמו בסיום ב' או ג' ברכות, ולא אחר הש"ץ. ויש אומרים שעניית אמן אינה חשובה הפסק, כיון שהיא צורך הברכה וסיומה, וכן נוהגין במדינות אלו לענות אמן בין גאולה לתפלה אחר שמסיים הש"ץ ברכה זו, אבל לא אחר ברכת עצמו (..) ומי שרוצה לצאת לדברי הכל יוכל לכוון לסיים עם הש"ץ, ואז אינו מחויב לענות אמן אחר הש"ץ, לפי מנהגינו שאין עונין אמן אחר ברכת עצמו אפילו אחר ברכת ישתבח וכיוצא בו ממקומות שמותר לענות אמן אחר הש"ץ".

ומקור דברי רבינו הוא בשו"ע (סי' ס"ו ס"ז), דהמחבר פסק: "אינו אומר אמן אחר גאל ישראל, משום דהוי הפסק", ואילו הרמ"א פליג וכתב (שם) "ויש אומרים דעונין אמן, וכן נוהגין לענות אחר הש"ץ אמן". וכדי לצאת ידי שניהם כתב המג"א (ס"ק יא): "ונראה לי דאם ירצה יוכל לכוין לסיים עם הש"ץ ואז אינו מחוייב לענות אמן, עיין סי' נ"ט סעיף ד".

וכוונת המג"א, דכדי לצאת ידי הכל, יכוון לסיים ברכת גאל ישראל יחד עם הש"ץ, וכך יפטר מעניית אמן, ומציין לסי' נ"ט ס"ד, שם מצינו דברכות ק"ש יש לסיימן לפני הש"ץ (ולא יחד עימו) כדי שיוכל לענות אמן אחריו, דאילולא כן, חשיב עונה אמן אחר ברכותיו (ראה ב"י שם).

ב.

אמנם, על דברי המג"א אלו כבר הקשו רבים ממפרשי השו"ע[1], דהוא סותר בזה את מש"כ הוא עצמו בסי' נ"א ס"ק ב, שם הוא מביא את דעת המחבר שהמסיים ברכת ברוך שאמר עם הש"ץ לא יענה אמן, כי הוא עונה אמן אחר ברכותיו, וכותב לחלוק על זה: "ולכאורה נראה דזה לא מקרי עונה אמן אחר ברכותיו, כיון שעכ"פ הוא עונה על ברכת הש"ץ". והיינו שלדעת המג"א המסיים ברכה עם הש"ץ יש לו לענות אמן.

אמנם, בהמשך דבריו שם פוסק המג"א לנהוג למעשה בסתם ברכה כדעת המחבר, ולא לענות אמן (מטעם ש"מה אעשה וכבר הורה זקן"), אולם מאידך בברכות שיש נוהגים לענות בהן אמן אחר ברכת עצמו (כברכת ישתבח, שיש החותמים ביחיד "מלך יחיד חי העולמים אמן") הוא פוסק לענות אמן גם אם מסיימן עם הש"ץ.

עפי"ז הקשו המפרשים, הרי גאל ישראל אף היא כברכת ישתבח, שיש הנוהגים לענות בה אמן על ברכת עצמו, א"כ גם אם יסיימה עם הש"ץ יהיה מחוייב לענות אמן! ומה עצה יש בדבריו?!

ואכן הלבושי שרד כתב לאור זאת, שאין לנהוג כעצת המג"א, לסיים גאל ישראל עם הש"ץ (ונקט שם עצה אחרת).

ג.

והנה במפרשי השו"ע מצינו שני תירוצים על שאלה זו:

א) המחצית השקל - כיון שמדובר בעניית אמן בין גאולה לתפלה, לכן סמך המג"א על דעת המחבר בסי' נא, הסובר שכשמסיים עם הש"ץ אין להפסיק ולענות אפילו בברכה שעונים אחריה אמן על ברכת עצמו.

ב) התהלה לדוד - דעת המג"א בסי' נא הוא דהמסיים ישתבח עם הש"ץ מותר לו לענות אמן אבל אין חיוב בדבר, ולכן כשמסיים גאל ישראל עם הש"ץ איננו מחוייב לענות אמן, וכך יוצא לד"ה.

ד.

והנה רבינו הביא את שני הפסקים הסותרים הללו של המג"א, מבלי שהוסיף הסבר כלשהו לישוב הסתירה.

דבסי' נא ס"ג כתב רבינו: "אם סיים ברוך שאמר קודם שסיים הש"ץ עונה אחריו אמן (..) ואם סיים עם הש"ץ בבת אחת יש אומרים שלא יענה אמן מפני שהעונה אמן אחר ברכותיו הרי זה מגונה, ואף שיש מקום לחלוק ולומר שאין זה עונה אמן אחר ברכותיו, שעל כל פנים הוא עונה אחר ברכת הש"ץ, אף על פי כן יש לחוש לדבריהם, ומכל מקום אם סיים עם הש"ץ בבת אחת ברכת ישתבח וכיוצא בה מהברכות שיש מקומות נוהגים לענות בה אמן אפילו אחר ברכות עצמו, כמו שיתבאר במקומן, אף שבמדינות אלו אין נוהגין כן לענות אחר ברכת עצמו, מכל מקום כשמסיים עם הש"ץ בבת אחת יכול לענות".

ובסי' סו ס"ט כתב (כנ"ל): "ומי שרוצה לצאת לדברי הכל יוכל לכוון לסיים עם הש"ץ, ואז אינו מחויב לענות אמן אחר הש"ץ, לפי מנהגינו שאין עונין אמן אחר ברכת עצמו אפילו אחר ברכת ישתבח וכיוצא בו ממקומות שמותר לענות אמן אחר הש"ץ".

ולכאורה, כיון דרבינו לא פירש מאומה, ונקט כמג"א, על כרחך יש לנו לפרש כוונתו כפירוש המפרשים הנ"ל. היינו או כפירוש המחצה"ש ש"ואז אינו מחויב לענות אמן אחר הש"ץ" היינו רק כאן בגאל ישראל, מצד צירוף החשש הפסק (משא"כ בברכת ישתבח וכיו"ב), או כפירוש התהל"ד שגם בברכת ישתבח וכיו"ב "אינו מחוייב לענות" ורק יכול לענות אם רוצה.

אלא דמצינו מקום נוסף שרבינו סותר בו לכאורה את דבריו בסי' נא הנ"ל, ושם אין עולה יפה פירוש המפרשים הנ"ל, וכדלקמן.

ה.

דהנה מסי' נא הנ"ל עולה ברור דלדעת רבינו (וכן הוא במג"א הנ"ל) הסברא נותנת דהמסיים ברכה עם הש"ץ יש לו לענות אמן, מטעם ד"אין זה עונה אמן אחר ברכותיו, שעל כל פנים הוא עונה אחר ברכת הש"ץ", והיינו שרבינו לא מקבל את סברת המחבר, אך מכל מקום משום שיש לחוש לדבריו ("אף על פי כן יש לחוש לדבריהם"), הוא פסק שלא לענות אמן (מלבד בברכת ישתבח וכיו"ב).

מאידך בסי' קט ס"ג נראה דהוא מסכים לחלוטין לסברת המחבר, שכן רבינו מביא שם את פסק המחבר לענין המתחיל שמו"ע עם הש"ץ, דכדי שלא יפסיד עניית אמן דהא-ל הקדוש ושומע תפלה (שחשיבותן רבה משום דהוי כמו דבר שבקדושה, ומאידך אסור להפסיק עבורן באמצע תפילת י"ח) יש לו לסיים ברכות אלו ביחד עם הש"ץ, וז"ל: "יאמר עמו מלה במלה כל נוסח ברכת האל הקדוש וברכת שומע תפלה, כדי שיסיים הברכה עם הש"ץ ביחד, ושוב אין צריך לענות אמן כמו שהש"ץ אינו צריך, שהצבור עונים אחריו ועניית הצבור היא ג"כ על ברכות של זה",

והיינו דע"י שמסיים עם הש"ץ הנה לא זו בלבד שאין לו לענות אמן, הנה עוד זאת, הוא גם לא הפסיד הענייה בכך שלא יכול היה לענות, כיון דדינו כמו הש"ץ.

ולכאורה לפי המבואר בסי' נא הרי אין תועלת בזה שמסיים עם הש"ץ, דהרי גם באופן כזה היה לו לענות אמן, ובוודאי גם כשמסיים עם הש"ץ יש לו הפסד באי עניית אמן חשובה זו. ואם יש טעם בעצה זו לדעת רבינו (והמג"א) הרי זה רק באופן "דמתקנינן בכל מה דאפשר", היינו, דכיון שלדעת המחבר יש כאן תועלת, הרי כדאי לחוש לדבריו, ולסיים עם הש"ץ (דהרי במקרה זה אין עצה אחרת טובה הימנה).

אבל בדברי רבינו אא"פ לפרש שס"ל שעצה זו תועלתה בספק, ונסמכת אך ורק על דעת המחבר שסברתו נשללה בסי' נא, דהרי לאחר שפוסק הדין ("יאמר עמו מלה במלה כל נוסח ברכת האל הקדוש וברכת שומע תפלה, כדי שיסיים הברכה עם הש"ץ ביחד"), הוא מטעים את דבריו וכותב: "ושוב א"צ לענות אמן כמו שהש"ץ א"צ, שהצבור עונים אחריו ועניית הצבור היא ג"כ על ברכות של זה", משמע להדיא שס"ל דאין לפקפק בסברא זו וזהו פיתרון לכולי עלמא (דאילולא כן היה לו לכתוב "דבכהאי גוונא יש אומרים דא"צ לענות אמן כמו שהש"ץ א"צ" וכיוצא בזה).

וא"כ קשה על רבינו, היאך מחד גיסא הוא פוסק בסי' נא כמג"א שהמסיים עם הש"ץ ברכת ברוך שאמר לא יענה אמן משום שחיישינן לדברי המחבר ("יש לחוש לדבריהם", היינו חשש בעלמא בלבד), ומאידך בסי' קט הוא מביא את סברת המחבר כסברא פשוטה המקובלת על הכל?

ומוכרחים אנו לומר דרבינו פליג על הבנת המפרשים הנ"ל בדעת המג"א, וס"ל דגם המג"א מקבל את הסברא שהמסיים ברכה עם הש"ץ לא יענה אמן, משום דחשיב עונה אמן אחר ברכותיו (ומטעם זה מועילה לדעת רבינו העצה לסיים עם הש"ץ האל הקדוש ושומע תפילה לכולי עלמא, ומטעם זה גם נתן המג"א בסי' ס"ו את העצה לסיים גאל ישראל עם הש"ץ), ולא נחלק המג"א על סברא זו אלא גבי מש"כ המחבר בסי' נא גבי ברוך שאמר, כיון דלא דמי לכל הני, וכדלקמן.

ו.

כדי להבין זאת, יש לעיין תחילה במקור הדין והסברא, של המסיים ברכה עם הש"ץ:

הב"י (סי' קט ד"ה גרסינן) הביא העצה לסיים האל הקדוש ושומע תפילה עם הש"ץ מתרומת הדשן, וכתב שתרומת הדשן למד זאת "מהא דכתב הטור בסי' נט שאביו הרא"ש היה ממהר לגמור הברכה [של ברכות ק"ש] בחתימתה קודם שיגמור הש"ץ כדי לענות אמן אחר ברכת ש"ץ, אבל אם היה גומר עם הש"ץ לא היה רשאי לענות אמן משום דהוי עונה אמן אחר ברכותיו, הא קמן אף על גב דאינו עונה אלא אחר ש"ץ הואיל וגם הוא חותם ברכה חשיב עונה אמן אחר ברכותיו, והיא הסברא בנידון דידן וחשיב כאילו הוא עצמו חותם בהא-ל הקדוש ובשומע תפלה ותו לא צריך לענות אמן ואדרבא הוא מגונה אם עונה" עכ"ל.

כלומר, בעל תרומת הדשן מוכיח, דמכך שהרא"ש סבר שהמסיים עם הש"ץ נחשב כעונה אמן אחר ברכותיו (ולכאורה כוונתו בעניית אמן היא על ברכת הש"ץ, ולא על ברכתו שלו), הרי לנו דלדעת הרא"ש, המברך יחד עם הש"ץ נחשב הדבר כאילו הוא עצמו חתם את הברכה.

אך דבריו דורשים ביאור, דמה כוונתו ד"חשיב כאילו הוא עצמו חותם בהא-ל הקדוש ובשומע תפלה"? ומה הסבר יש כאן בדעת הרא"ש? הרי עדיין י"ל שכשמסיים ברכה עם הש"ץ כוונתו בעניית אמן היא על ברכת הש"ץ, ולא על ברכתו שלו!

והנה דבריו הסתומים לכאורה של תרומת הדשן, מתבארים היטב בדברי רבינו, הנותן בשני מקומות ניסוח חד ומתומצת של ההגדרה ההלכתית המחודשת הלזו (ולע"ע לא מצאתי חבר לניסוח זה בדברי שאר הפוסקים): בסי' קכה ס"א (גבי אמירת היחיד כל נוסח הקדושה עם הש"ץ) "שכיון שהם אומרים כל מלה ומלה יחדיו אמירת שניהם נחשבת כאחת", ובסי' קפ"ג ס"י (גבי האופן הנכון לאמירת ברכת המזון בזימון) "כיון שכל ברכת המזון עד החתימה אומרים כולם יחד מלה במלה עם המברך ברכת המזון הרי זה כאמירה אחת".

והיינו שיש כאן גדר הלכתי מחודש, שכאשר שניים אומרים דבר אחד הרי זו אמירה אחת, וממילא גם אי אפשר לענות אמן, כי הרי זוהי בהכרח ענייה על ברכתו שלו.

אך עפי"ז צלה"ב, הכיצד המג"א כתב בסי' נא לחלוק על סברא זו ("ולכאורה נראה דזה לא מקרי עונה אמן אחר ברכותיו, כיון שעכ"פ הוא עונה על ברכת הש"ץ"), הרי זו דעת הרא"ש, הטור, התרומת הדשן, המחבר, הרמ"א (בסי' נט ס"ד), ואין חולק!

יתירה מזו, גם כאשר המג"א (שם) מקבל את דבריו של המחבר למעשה, הרי זה מטעם ש"מה אעשה וכבר הורה זקן", לשון יחיד (היינו המחבר), ומדוע מתעלם הוא מכל הנך רבוותא שהורו כן גם הם?!

ז.

ומטעם זה י"ל דרבינו הסיק בפשטות דלסברא זו דאמירת שניהם נחשבת כאחת מסכים גם המג"א, ולכן כתב המג"א בסי' ס"ו את העצה לסיים גאל ישראל עם הש"ץ, כיון דבאופן זה אין לו לענות אמן לכולי עלמא.

ולא נחלק המג"א אלא על פסק המחבר בסי' נא ("הורה זקן") דכן הוא גם בברוך שאמר וכיו"ב, ובזה ס"ל למג"א דלא מסתבר לומר כן, וטעמו בפשטות:

הא דאמרינן ד"אמירת שניהם נחשבת כאחת" אינו בסתם, אלא בעי כוונה, היינו שהיחיד יכוון לומר עם הש"ץ מילה במילה את הברכה, אבל אם מסיים הברכה עם הש"ץ באקראי ללא כוונה –  פשיטא שאין כאן אמירה אחת.

ולכן מצינו שדינו של הרא"ש נאמר דווקא על ברכות ק"ש, כיון שנהג לאומרם ביחד עם  הש"ץ. וכמש"כ (הובאו דבריו בטור סי' נט) "ברכת יוצר אור וערבית אני אומר עם שליח ציבור בנחת .. וכשאני מגיע לסוף הברכה אני ממהר לסיים לענות אמן אחר ברכת הש"ץ", והיינו דכיון שנהג לאומרן ביחד עם הש"ץ, על כן היה צריך להיזהר להקדים ולסיימן לפני הש"ץ, דאל"כ הוי אמירה אחת, ולא יכול היה לענות אמן.

[הייחודיות של ברכות ק"ש, שיש לאומרם עם הש"ץ, מבוארת היטב בדברי רבנו (סי' נט ס"ד): "ברכות אלו של קריאת שמע הש"ץ מוציא את הרבים ידי חובתן אפילו מי שהוא בקי (..) שהן ברכות שבח והודאה ונתקנו לאומרם בפיו, או שישמע אותן ברוב עם שהיא הדרת מלך, כשט' שומעין מא' ועונין אחריו אמן (..) ומ"מ הואיל וברכות קריאת שמע הן ארוכות אין לסמוך על שמיעתן מהש"ץ אפילו בציבור, כי שמא יפנה לבבו באמצע הברכה לדברים אחרים ולא ישמע מהש"ץ, לכן יש לומר כל הברכה בנחת עם הש"ץ ואז אע"פ שיפנה לבבו (ויקרא מקצתה בלא כוונה) - יצא". והם הם ממש דברי רבנו לגבי ברכת המזון בסי' קפ"ג (הנ"ל, עיי"ש), שם פירש טעמו יותר וכתב דעי"ז "הרי זה כאמירה אחת"]

 ומדין זה דייק תרומת הדשן גם לגבי ברכת האל הקדוש ושומע תפילה (כנ"ל), דכיון שמתכוון לאומרם עם הש"ץ ומסיים הברכה עימו, הרי אמירתם אחת, ולכן א"צ לענות אמן, ויתירה מזו לא הפסיד מאומה בכך שלא ענה אמן, כמו שהש"ץ לא הפסיד.

שונה מכל הנ"ל הוא מש"כ המחבר בסי' נא לגבי ברוך שאמר, דשם איירי במסיים ברכה באקראי עם הש"ץ ללא כל כוונה (דהרי איירי שם במסיים סתם, דאין כל עניין לומר ברוך שאמר מילה במילה עם הש"ץ, ויתירה מזו, מדינא ברוך שאמר נאמרת ללא ש"ץ, שכן "עד ישתבח א"צ הש"ץ שירד לפני התיבה כלל" שוע"ר סי' נג ס"א), והיינו שלדעת המחבר גם בכגון דא אין לענות אמן. וע"כ פליג המג"א וסבירא ליה דבאופן זה לא נעשה גדר של "אמירה אחת", וממילא "זה לא מקרי עונה אמן אחר ברכותיו, כיון שעכ"פ הוא עונה על ברכת הש"ץ" (כלשונו שם).

ח.

וזהו ההסבר לפסק המג"א גבי גאל ישראל:

האמור בסי' סו בנוגע לברכת גאל ישראל "דאם ירצה יוכל לכוין לסיים עם הש"ץ ואז אינו מחוייב לענות אמן", הוא לכולי עלמא, דכיון שמכוון לסיים עם הש"ץ (ואין זה באקראי) אמירת שניהם נחשבת כאחת ולכן אינו עונה אמן.

[ויתירה מזו דאינו נחשב לו גם כן שהפסיד העניה, די"ל דזוהי כוונת המג"א וכוונת רבנו במש"כ "אינו מחוייב", דהוא ע"ד מש"כ התרומת הדשן הנ"ל גבי המסיים אתה קדוש ושומע תפילה עם הש"ץ ד"חשיב כאילו הוא עצמו חותם בהא-ל הקדוש ובשומע תפלה ותו לא צריך לענות אמן ואדרבא הוא מגונה אם עונה"].

ולכן הביא רבינו את שני פסקיו של המג"א (הן הפסק בסי' נא גבי ברוך שאמר והן הפסק בסי' סו לגבי גאל ישראל) ללא כל תוספת, וגם פסק לעניין האל הקדוש ושומע תפילה דיכוון לסיים עם הש"ץ והוא מועיל לכולי עלמא.

ט.

הרי לנו הבנה בהירה וישרה של רבינו בדברי המג"א, המסקלת את האבנים ומיישרת דרך ברורה ופשוטה בהבנת הסוגיא. עוד נמצאנו למדים חידוש דין, דהמסיים ברכה בכוונה עם הש"ץ – חשיב אמירה אחת עם הש"ץ ואין לו לענות אמן לכ"ע, ולכן יכול לנהוג כן גם לכתחילה (ולא פליג המג"א בסברא על המחבר אלא במסיים ברכה עם הש"ץ באקראי).

ומכך יש ללמוד למעשה, גבי ברכת 'הבוחר בעמו ישראל באהבה'. דכיון שלמנהגנו חיישינן שלא לענות אמן על ברכה זו של הש"ץ (לפי די"א דאמן הוי הפסק בין הברכה לק"ש), ולכן הש"ץ מסיימה תמיד בלחש[2], א"כ י"ל דהמתפלל במניין (לא חבד"י) שהש"ץ מסיים הברכה בקול, יש לו לסיים הברכה עם הש"ץ, דאזי הווי אמירה אחת, ואין לו לענות אמן לכ"ע וללא כל פקפוק.

 

---

[1] פרמ"ג, מחצית השקל, תהלה לדוד.

[2] ספר המנהגים –חב"ד עמ' 11, וראה בספרי 'הפסק בתפילה' (מהדורת תשס"ט עמ' 186).