X

הקובעת וסת קצר לאחר וסת ארוך, ושוב ראתה פ"א בזמן הוסת הארוך – חזר למקומו * יש שהבינו שהוסת הקצר נעקר לגמרי * מקשה על דבריהם * דוחה ראייתם מדברי הצ"צ * מוכיח דאין כל משמעות לכך בדברי רבינו
 

א.

כתב רבינו בשולחנו (יו"ד סימן קפ"ט ס"ק נ"ח) בדין קבעה וסת ארוך ואח"כ קבעה וסת קצר, וז"ל: "אחר שנקבע בג' פעמים [הוסת הארוך של ל' יום], אם חזרה וראתה בסוף כ' אפילו ג' פעמים [היינו שקבעה וסת קצר של כ' יום], לא נעקר יום ל' במה שהקדימה לראות לפניו, כדלעיל [שהפלגה קצרה לא מבטלת הפלגה ארוכה]. והלכך אם חזרה וראתה ביום ל' אפילו פעם אחת חזר למקומו. וצריכה ג' פעמים לעקרו, שיגיע יומו ולא תראה ג' פעמים, או שתחזור ותראה ג' פעמים מכ' לכ'".

והיינו דרבנו פוסק דאף שקיי"ל שאם קבעה וסת ארוך (להפלגת ל') ואח"כ ראתה ג' פעמים בהפלגה קצרה (להפלגת כ' יום) אינה חוששת יותר לארוכה, מ"מ אם אחרי שקבעה את הוסת הקצר שבה לראות פעם אחת בוסת הארוך, חוזר הוסת למקומו ועד שלא יעקר בג' פעמים מחוייבת לחוש לוסת זה.

ובספר טהרה כהלכה להגר"י פרקש (עמ' תרכז) נקט בפשטות שחזרת הוסת הארוך למקומו עוקרת לגמרי את הוסת הקצר, ונמחק כאילו לא היה, ובכדי לשוב ולקובעו צריכה לראות בו שוב ג' פעמים כמו כל קביעות וסת ביום שלא ראתה בו מעולם. ובהערה 98 כתב שלמד זאת מהמפורש בשוע"ר שם (ולהלן נדון בלשון שהעתיק משוע"ר אם אכן משתמע משם דין זה).

ב.

והנה מצד הסברא לכאורה אין כל מקום לחידוש זה (של הגר"י פרקש), דהרי כלל גדול הוא שאין וסת נעקר שלא לחוש לו, אלא א"כ נעקר במה שהגיע יומו שלוש פעמים ולא ראתה, או שנקבע וסת אחר בג' ראיות )שאז אף שהוסת הראשון לא נעקר מכל וכל, ולכן אם תחזור ותראה בו פעם אחת יחזור למקומו, אך בינתיים עד שתחזור ותראה אינה חוששת לו), וכמו שמצינו להדיא כלל זה בלשון רבנו (בקו"א סימן קפ"ט סק"ד) "לעולם אין הוסת נעקר לגמרי, שאף אם תחזור לראות בו יהיה כוסת החדש (אוצ"ל חדש) שצריך לקובעו ג' פעמים ובפחות מג' פעמים נעקר בפעם אחת, אלא אם כן עקרתו ג' פעמים שהגיע יומו ולא ראתה וקבעתו ביום אחר". וכאן אף אם נאמר שקבעה ביום אחר הוא יום ל', הרי לא עקרה ראיית כ' בג' פעמים.

והגע עצמך, עד ראייתה זו ביום ל' לא חששה כלל ליום זה מכח הוסת החדש הקבוע ביום כ', וכח וסת כ' היה חזק לאין שיעור מוסת ל', ובפעם אחת שתראה בל' יעקר הוסת דיום כ', ויוחלש כוחו שאינו יכול להיבנות מחדש רק בג' ראיות?!

ויתירה מזו, הדעת נותנת שלא זו בלבד שבפעם אחת שתחזור לראות בכ' ישוב וסת כ' למקומו לחוש גם לו, אלא גם כעת שעומדת אחרי הראיה בל' עליה לחשוש הן ביום כ' לראייה זו והן ביום ל'.

ובהקדים שיטת רבנו שביארה בארוכה בקו"א סק"ד, שמן הדין וסת אינה נעקרת אלא בג' פעמים שיגיע יומו ולא תראה בו, והא דבקבעה לארוך ואח"כ לקצר אינה חוששת עוד לארוך (אא"כ תחזור ותראה בו ואז יחזור למקומו), הוא מכח טענת הרמב"ן "וכי לעולם תהיה חוששת", והיינו שרק במקרה כזה יש יוצא מן הכלל שוסת שלא נעקר אין חוששים לו בינתיים. ויש לומר בהבנת טענת הרמב"ן, שיש כאן סברא מיוחדת שוסת זה עלול להישאר עימה לעולם מבלי יכולת להיעקר, דהרי עלולה לראות תמיד לפני יום ל', ולא יהיה יום ל' לבדוק בו האם הוסת עדין במקומו. אך כשחזר וסת ל' למקומו ומאידך וסת כ' לא נעקר בג' פעמים אין סברא שלא לחוש גם לוסת כ' בטענת "וכי לעולם תהיה חוששת", דהרי וסת כ' יעקר בתוך ג' הפלגות כשלא תראה בו ותראה רק בוסת ל', ואין מציאות שתישאר לעולם בלי עקירה, וזה פשוט.

ג.

וראיתי ב"רועה בשושנים" (הערות לספר סוגה בשושנים, לרש"ד שניאורסאהן מירות"ו.  עמ' שי) שכתב מדעתו ש"חזרת ל' הוי כראתה ג"פ לל' וממילא נעקר כ' לגמרי, והרי ל' הוא וסת הסותר כ' לגמרי", והביא דמות ראיה לזה ממה שכתב הצ"צ בפסקי דינים (עמ' רמב), שבראתה ב' ראיות להפלגת ל' וג' לכ' ונקבע כ', הרי ב' ראיות הראשונות לל' כאילו אינן ואף אם תראה ראיה שלישית להפלגת ל' לא תיקבע וסת לל', כי הראיות הראשונות נעקרו ע"י קביעת הוסת הקבוע. וע"ד זה רוצה לומר גם בנידו"ד שע"י חזרת וסת הל' בפעם אחת נעקר וסת הכ' הקבוע.

אך באמת אין כל דמיון בין נידון הצ"צ לנידו"ד .

(א) הצ"צ מדבר בוסת שאינו קבוע שראיותיו נעקרות לגמרי כשנקבע וסת קבוע, ובלשונו: "דכיון שוסת שאינו קבוע הוא, והא עכ"פ ודאי במה שאחריו חזרה לוסתה הקבוע, נעקר לעניין שאינה חוששת לו ודאי, דבזה נעקר לגמרי", הרי להדיא שרק בוסת שאינה קבוע שייכת עקירה כזו.

(ב) אף בוסת שאינו קבוע יסוד הסברא לעוקרו לגמרי הוא טענת הרמב"ן ד"וכי לעולם תהא חוששת" השייכת רק בעקירת וסת ארוך יותר מהוסת החדשה כמו שנתבאר לעיל, ולא בעקירת וסת קצר ממנו כבנידו"ד, שדנים לעקור לחלוטין את הוסת להפלגת כ', כמבואר כ"ז למעיין בצ"צ.

ד.

אך אף שמסברא אין מקום לכאורה למה שנפסק בטהרה כהלכה, מ"מ ביסס את פסקו על לשון רבנו (שם) וז"ל רבינו: "הלכך אם חזרה וראתה ביום ל' אפילו פעם אחת חזר למקומו, וצריכה ג' פעמים לעקרו, שיגיע יומו ולא תראה ג' פעמים, או שתחזור ותראה ג' פעמים מכ' לכ'. אבל קודם שחזרה לראות ביום ל' אפילו פעם אחת, לאחר שראתה ג' פעמים מכ' לכ', שוב אינה חוששת ליום ל', אף על פי שהיה קבוע לה ולא נעקר במה שהקדימה לראות לפניו. דמכל מקום כיון שקבעה לה וסת שני מכ' לכ' ג' פעמים, אינה צריכה לחוש לוסת הראשון. שאם לא כן לעולם תהיה רואה מכ' לכ' ועדיין חוששת לל' (עיין רמב"ן), ואינה צריכה לחוש לב' וסתות אלא כשקבעה שניהם יחד כדלקמן סעיף ל"ב".

ובהשקפה ראשונה יש כאן שני מקומות מהם ניתן ללמוד כהבנתו.

הא' ממה שנאמר שעד שתחזור לראות בכ' ג' פעמים אין יום ל' נעקר, והבין ב"טהרה כהלכה" שוסת כ' נעקר כליל וצריך קביעות מחדש.

אך באמת אין הכוונה שהוסת של כ' צריך להיקבע מחדש בג' ראיות, שהרי הוא מעולם לא נעקר כדלעיל בארוכה, רק שכתב רבנו שהוסת לל' לא נעקר (אף לעניין שלא לחוש לו עד שתחזור ותראה), רק כשיעבור יומו ג' פעמים או שג' פעמים תראה בכ', ורק אז יעקר באופן שלא לחוש לו עוד, אך גם לכ' חוששת כל הזמן, באותם תנאים ואותו חומר. ועד שלא יעקר בג' פעמים שלא תראה בו או שתקבע וסת אחר קצר יותר תחוש גם לכ', וק"ל.

והב' הוא סוף דברי רבנו שאין לחוש לב' וסתות יחד אלא כשנקבעו יחד, ולכן הבין בטהרה כהלכה שכאן שלא נקבעו יחד חוששת רק לל', דהרי לל' כתב רבנו שחוששת, ומכאן שלכ' אינה חוששת.

אלא שכאן יש לשאול מה פירוש דברי רבנו "שנקבעו שניהם יחד כדלקמן סעיף ל"ב", הרי גם בסעיף ל"ב מדובר שקודם נקבעה וסת אחת לר"ח, ואח"כ בחודש הרביעי החלה לראות גם בכ' בחודש, והיינו שוסת ר"ח קדם בקביעותו המוחלטת לתחילת ראיותיה בוסת כ' בחודש, ובראש החודש החמישי כשחזרה לראות בר"ח אחרי שראתה בפעם הראשונה בכ' לחודש הרביעי חזר הוסת הקבוע למקומו, ולמה מתאר רבנו מקרה זה "שנקבעו שניהם יחד", בשונה מנידו"ד שנחשב שלא נקבעו יחד.

(בספר סוגה בשושנים ס"ה סעיף יא סקכ"ו ביאר שכוונת רבנו שכאשר רואה פעם להפלגת ל' ופעם להפלגת כ' נקבע שרואה בשניהם יחד וחוששת לשניהם, כשם שחוששת לב' וסתות החודש בסעיף ל"ב, אך כוונתו אינו ברורה כ"כ, כי מבואר באר היטב לעיל בסוגה בשושנים שם שחוששת גם לוסת כ' אף שחזרה פעם א' בלבד לוסת ל' הישנה, ולא פירש מדוע גם מקרה זה (ולא רק הסירוג פעם לכ' ופעם לל' שפירש אח"ז) נכלל ב"נקבעו יחד").

ועכצ"ל שרבנו כתב משפט זה בהמשך ישיר למה שכתב לעיל "וכי לעולם תהיה חוששת", שבמקרה זה דווקא נחשב שלא נקבעו יחד, ובא בזה לומר שאימתי חוששים לשני וסתות יחד, בשעה שקביעותם שווה -"יחד"- ואפשר לראות מה יהיה בסופם ולעוקרם באותו שיעור זמן, וכגון בסעיף ל"ב שקבעה שני וסתות לשני ימים בחודש, שהחשש לא יתקיים לעולם ללא תכלית, ובכל חודש נראה האם יש להמשיך לחוש או שמתחיל להיעקר,  משא"כ בנידונו של רבנו כאן בוסת קבוע ארוך שלא ראתה בו ג' פעמים אחרונות, כי הקדימה לראות בוסת חדש קצר הימנו, שאז מגיעה הטענה ד"וכי לעולם תהיה חוששת" ללא תכלית, ואין חוששים לארוך. אך אם חזרה לראות בוסת הארוך, אין בכך בכדי לעקור את הוסת הקצר ונחשב "שנקבעו יחד", כי לא שייך כלל לטעון כלפי הוסת הקצר העומד למבחן ודאי אחרי כל ראיה, ולכן חוששת גם לקצר, ולא פירש זאת רבנו לרוב פשטותו.