החומר הנלמד:

רצד דין הבדלה בתפלה ובו ז' סעיפים:
א כשתקנו אנשי כנסת הגדולה לישראל נוסח הברכות ותפלות וקידושים והבדלות, תקנו הבדלה בתפלה בלבדה ולא על הכוס, לפי שכשעלו מן הגולה היו דחוקים בעניות ולא היה ספק ביד כולם לקנות יין להבדלה.
ותקנוה בברכת חונן הדעת, מפני שההבדלה שאדם יודע להבדיל בין קדש לחול חכמה היא לו, לפיכך קבעוה בברכת חכמה. ועוד, מפני שאסור לתבוע צרכיו במוצאי שבת קודם הבדלה כמו שאסור בשבת עצמו. לפיכך קבעוה קודם שאלת צרכיו שבברכות אמצעיות:
ב ואח"כ כשהעשירו ישראל, קבעוה חכמים על הכוס. וכשחזרו והענו, חזרו חכמים וקבעוה בתפלה. וכדי שלא יהא ההבדלה מיטלטלת תדיר ע"י עושר ועוני מתפלה לכוס ומכוס לתפלה, התקינו חכמים שלעולם צריך כל אדם המבדיל בתפלה להבדיל גם על הכוס אם יוכל למצוא.
וצריך לחזר אחריו כדרך שמחזרים על שאר כל מצות שהן חובת הגוף, אלא אם כן אי אפשר לו למצוא, אזי יוצא ידי חובתו בהבדלה שבתפלה. ורשאי לאכול אם אינו מצפה שיהיה לו כוס למחר ביום ראשון, אף שמצפה שיהיה לו אח"כ, אין צריך להתענות עד שיבדיל על הכוס, אלא רשאי לאכול מיד, שכבר יצא ידי חובתו בהבדלה שבתפלה (ואם מצפה שיהיה לו למחר ביום יתבאר בסי' רצ"ו).
ואין צריך לומר שהמבדיל על הכוס קודם שהתפלל ערבית שצריך להזכיר ההבדלה בתפלה, שהרי עיקר תקנת ההבדלה (היה בתפלה) שתקנו אנשי כנסת הגדולה כשעלו מן הגולה היתה להזכירה בתפלה. וכן מי ששכח או נאנס ולא התפלל ערבית במוצאי שבת ומתפלל שחרית שתים, צריך להזכיר הבדלה בתפלה שניה שהיא לתשלומין, אע"פ שכבר הבדיל על הכוס בלילה, לפי שההבדלה שבתפלה היא עיקר התקנה:

רצט 
טו אע"פ שיצא השבת והוסיף מחול על הקדש אסור לאדם שיעשה חפציו קודם שילוה את המלך דהיינו שיבדיל או על הכוס או בתפלה ואפילו חפצים האסורים בשבת עצמה מדברי סופרים (אבל איסורי דברי סופרים התלוים בדבור מותרים מטעם שנתבאר בסוף סי' רס"ג חוץ מבקשת צרכיו שאסרו קודם שיבדיל בתפלה כמו שנתבאר בסי' רצ"ד) וכן יש מתירין כל איסורי דברי סופרים שאין בהם סרך מלאכה ואינן אסורים משום שבות אלא משום עובדין דחול וכן נוהגים במוצאי יום הכיפורים כמו שיתבאר בסי' תרכ"[ג]:
יח אותן הנשים שאינן מתפללות ערבית ואינן מבדילות בתפלה במוצאי שבת יש ללמדן לומר ברוך המבדיל בין קדש לחול קודם עשיית מלאכה לפני הבדלה שעל הכוס ואם אינן יודעות לומר המבדיל צריכות לשמוע מאחרים.
ואם עושות קודם שמיעתן אין למחות בידן כי יש אומרים שלא אסרו אלא מלאכות גמורות כגון כותב ואורג וחטיבת עצים וכיוצא בהם אבל הדלקת הנר בעלמא והוצאה מרשות לרשות וטלטול ד' אמות ברשות הרבים שאין בהם טורח כלל לא אסרו כלל ואף שאין דבריהם עיקר (ולא הותרו מלאכות שאין בהם טורח אלא ליש אומרים שאף שהבדיל בתפלה וגם אמר המבדיל בלא ברכה אסור במלאכה עד שיבדיל על הכוס שלדבריהם עכ"פ במלאכות שאין בהם טורח מותר מיד שהבדיל בתפלה שהרי מדליקים נר להבדלה אבל קודם שהבדיל בתפלה אין היתר בשום מלאכה אפילו דברים האסורים מדברי סופרים עכ"פ אם לא אמר המבדיל) מכל מקום הנשים שנהגו כך אין צריך למחות בידן.
אבל אם הן עושות מלאכות גמורות צריך למחות בידן ולכן יש לדרוש ברבים שילמדו בנותיהם לומר המבדיל במוצאי שבת מיד מפני שהרבה מהן מבעירות עצים ואש ומחממות מים שהן מלאכות גמורות:

קפח
ד נוסח ברכה זו פותח רחם ה' אלהינו או נחמנו ה' אלהינו וחותם בונה ירושלים או מנחם ציון בבנין ירושלים ואע"פ שפתח ברחם וחותם במנחם אין לחוש ולומר שהחתימה אינה מענין הפתיחה לפי שעיקר החתימה כפתיחתה ממש הכל ברחמים.
ובין בשבת ובין בחול יש לומר נוסח אחד ולא כאותם שאומרים בחול בלשון רחמים ובשבת בלשון נחמה לפי שאין מבקשים רחמים ותחנונים בשבת וטעות הוא בידם שגם נחמנו הוא בקשת רחמים ותחנונים כמו רחם ואין לחוש שהרי אומרים פרנסנו וכלכלנו ואין חוששין לאיסור שאלת צרכיו לפי שטופס הברכה כך היא וגם כל הרחמן יכול לומר בשבת אע"פ שאינן מטופס הברכה שתקנו חכמים שכיון שנהגו הכל לאמרם בכל פעם שמברכין ברכת המזון נעשה להם כטופס ברכה ואין בהם משום שאלת צרכיו בשבת:

רפט 
ג אבל בלילה אם אין לו לא יין ולא חמר מדינה ולא פת לקדש עליהם ומצפה שיביאו לו אחד מהם תוך הלילה לא יטעום כלום משאר מאכלים עד שיביאו לו על מה לקדש ויש לו להמתין על כל פנים עד חצות לילה אבל אם אינו מצפה שיביאו לו בלילה מותר לו לאכול שאר המאכלים בלא קידוש ואינו מחוייב ללון בתענית בשבת בשביל קידוש על היין או על הפת הואיל וכבר יצא ידי חובת עיקר קידוש של תורה במה שהזכיר של שבת בתפלת ערבית: