לשיעורים נוספים: לחצו כאן

רעג שיהיה הקידוש במקום סעודה ובו י"ב סעיפים:

ו יכול אדם לקדש לאחרים אע"פ שאינו אוכל עמהם, ואין בזה משום קידוש שלא במקום סעודה, כיון שלהשומעים היוצאים ידי חובתן הוא מקום סעודה. ומכל מקום, כיון שהוא אינו יוצא ידי חובתו בקידוש זה, וכן אם כבר קידש לעצמו במקום סעודתו, כיון שהוא אינו צריך לקידוש זה, אין לו לקדש לאחרים לכתחלה, אלא אם כן הם אינם יודעים לקדש בעצמם.
וכשעדיין לא קידש לעצמו, צריך ליזהר שלא יטעום כלום מכוס של קידוש זה, שאסור לו לטעום עד שיקדש במקום סעודתו. ואעפ"כ יכול לברך להם בורא פרי הגפן שבקידוש זה, אף על פי שברכת הנהנין אין מי שאינו נהנה יכול להוציא אחרים אע"פ שאינן יודעים לברך, מכל מקום, ברכת בורא פרי הגפן של קידוש, בין של לילה בין של יום, וכן ברכת המוציא כשמקדש על הפת, אינן דומות לשאר ברכת הנהנין הואיל והן חובה וכמו שנתבאר בסי' קס"ז:
י אם קידש בתוך ביתו ושמע שכנו הקידוש ממנו כשהוא בתוך בית שלו, ושלחנו ערוך לפניו לאכול מיד באותו מקום, יוצא בו ידי חובתו, שהרי הוא שומע במקום סעודתו. ואע"פ שהמקדש הוא במקום אחר, אין בכך כלום. והוא, שיתכוין המקדש להוציאו ידי חובתו ויתכוין הוא לצאת בשמיעה זו. ואפילו לכתחלה יכול אדם לקדש בביתו כדי שישמעו שכניו ויצאו ידי חובתן, ואפילו אם הוא אינו אוכל עדיין, ואינו יוצא בקידוש זה, אלא שמקדש בשביל שכניו שאינן יודעים לקדש:
יא מי שביתו סמוך לבית הכנסת ושמע הקידוש בתוך ביתו מהשליח ציבור שמקדש בבית הכנסת, אף על פי שמתכוין לצאת בו, לא יצא. לפי שבזמן הזה, שאין לנו אורחים השובתים אצל בית הכנסת, אין השליח ציבור מתכוין כלל להוציא שום אדם בקידוש זה, ואינו מקדש אלא מחמת המנהג:

רסט
א חכמים הראשונים תקנו לקדש על היין בבית הכנסת, כדי להוציא את האורחים שאין להם יין השובתים בחדרים הסמוכים לבית הכנסת ואוכלים שם מיד אחר קידוש זה, שהרי קידוש זה להם הוא במקום סעודה, שבשעה שהשליח ציבור היה אומר קידוש זה, היו האורחים כבר בחדריהם ושומעים משם את הקידוש ויוצאין בו. אבל הצבור אינן יוצאים בו, אף אם נתכוונו לצאת, כיון שאין שומעין אותו במקום סעודה:

קסז 
כג ... ואפילו בשבת שהוא חייב לאכול פת, מכל מקום, כיון שחיוב זה אינו אלא להנאתו, שאם אינו נהנה באכילתו והתענית עונג לו פטור מלאכול, א"כ, אם אינו יודע לברך ג"כ לא יהנה, שאסור ליהנות מהעולם הזה בלא ברכה, ואין כל ישראל ערבים שיהנה זה.
אבל כל אכילה ושתיה שהן חובה על האדם שלא משום הנאתו, כגון מצה בליל ראשון של פסח ויין של קידוש בין של לילה ובין של יום, אם אינו יודע לברך יכול אחר שכבר יצא להוציאו ידי חובתו אף מברכת הנהנין שבהן, שהן המוציא ובורא פרי הגפן ... שהיא חובה משום קידוש, ולא משום הנאתו.

רעב קו"א ב
(ב) וישתו אחרים כו' המג"א יחיד הוא בדבר זה, וכל האחרונים מסכימים לדעת רמ"א. ואף המג"א עצמו חזר והודה לרמ"א בסי' רצ"ט סק"ח, שכתב עיין סי' ער"ב ס"ט כו', וכן כתב ג"כ בסוף סי' תקנ"ו ע"ש. ומה שהביא כאן ראיה מסי' רע"ג אינה כלום, דבטור שם מבואר בהדיא דאקידוש קאי שאינן יודעים לקדש, אבל כיון שיכול לומר הקידוש בשבילם יכול גם כן לברך בורא פרי הגפן.
ואין לומר דשאני התם שאי אפשר שהם יאחזו הכוס ויברכו בורא פרי הגפן ויחזירוהו לקדש עליו, לפי שכל דבר הטעון כוס היינו שטעון לברך עליו בורא פרי הגפן, כדמשמע בשו"ת חכם צבי סי' קס"ח, דזה אינו, דאין כוס של ברכה תלוי כלל בברכת בורא פרי הגפן, שהרי המקדש באמצע סעודתו אינו מברך בורא פרי הגפן כמ"ש סי' רע"א, וגם ברכת המזון לא היה רב אשי מברך בורא פרי הגפן על הכוס כדאיתא בפרק ערבי פסחים. ושאני זמן, שאין שם טעימה כלל, ואם לא יברך על היין אין כאן היכר כלל שמברך על היין. ועוד יש לומר בענין אחר. ואיך שיהיה עכ"פ סברת המג"א סתורה מכל צד, דאם תמצי לומר כמ"ש החכם צבי, א"כ הא דבברכת המזון סגי בטעימת אחר כמבואר בסי' ק"צ היינו שהמברך יברך בורא פרי הגפן וישתו האחרים אף על פי שיודעים בעצמם לברך.
ואף אם תמצי לומר שגם בסי' רע"ג צריך שלא יהיו יודעים גם ברכת בורא פרי הגפן, אין משם ראיה לכאן, דיש לומר הכא כיון שהוא חייב בקידוש ואי אפשר לו לצאת ידי חובתו בלא טעימה כמ"ש האחרונים בסוף סימן רע"א, אם כן כשאחר טועם ומוציאו ידי חובתו למה לא יוכל הוא לברך על אותה טעימה שהיא גם כן בשבילו. דבשלמא מי שיצא כבר ידי חובתו, שאינו מחוייב בדבר אלא מדין ערבות, לכן כיון שהחייב בעצמו יכול לפטור חובו בעצמו אין להערב לפוטרו, מה שאין כן כאן שהוא חייב בעצמו בטעימה זו לבד מהערבות בעד חבירו הטועם. ואף שהוא אינו חייב אלא בהטעימה ולא בהברכה כשאינו טועם, מכל מקום כיון שהוא חייב לטעום אם כן כשחבירו טועם ונעשה כאלו הוא טועם, ואי אפשר לחבירו לטעום בלא ברכה אם כן הברכה שחבירו צריך לברך הוא מחוייב בה מחמת עצמו, כמו שמחוייב בה מדין ערבות מחמת שאי אפשר לחבירו לטעום בלא ברכה כדפרש"י, שהרי בהברכה עצמה אין בה דין ערבות אלא מחמת הטעימה, והוא הדין לענין חיוב מחמת עצמו גם כן, שכיון שאי אפשר לחבירו לפוטרו מחיובו בלא ברכה אם כן יכול הוא לברך אע"פ שחבירו יודע, ולא הצריכו שיברך חבירו בעצמו אלא כשאין לו שום צורך בברכת חבירו רק מחמת ערבות בלבד.
ואף גם זאת אינה חובה גמורה כי רבים חולקים עיין ב"י סי' תקצ"ד בשם המרדכי והר"ן והגהות אשר"י וכן כתב רמ"א שם וכן כתב הפרי חדש:

ריג
א ... אבל ביין קידוש והבדלה פוטר אחד את חבירו אפילו בעמידה, ואפילו אין עומדים במקום אחד אלא כל אחד בביתו, שאחד מקדש או מבדיל בביתו ומתכוין להוציא שכנו, ושכנו שומע על הכוס שבידו ושותה, הואיל והיא חובה ואינה כברכת הנהנין כמ"ש בסי' רע"ג.