מצות תוספת יום הכפורים

בשו"ע אדה"ז סי' תרח ס"א מובא: "מצות עשה מן התורה להוסיף מן החול על הקודש, בין בעינוי בין באיסור מלאכה, שנאמר ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב .. יכול יתענה בתשיעי לחודש? תלמוד לומר: בערב, אי בערב, יכול משתחשך? תלמוד לומר: בתשעה, הא כיצד? מתחיל ומתענה מבעוד יום, מכאן שמוסיפים מחול על הקודש".

ויש להבין: אדה"ז כותב כאן שהמצוה היא להוסיף מחול על הקודש "בין בעינוי בין באיסור מלאכה", ועל זה מביא הפסוק המדבר בעינוי, אבל היכן מצינו בלימוד זה שמצוה גם להוסיף "באיסור מלאכה"?

ולהעיר, שזו הסיבה שלדעת הרמב"ם המצוה היא להוסיף רק בעינוי ולא באיסור עשיית מלאכה, כמבואר בהל' שביתת העשור פ"א ה"ו, וכמו שמבאר שם המגיד משנה בדבריו. אמנם הרי"ף (יומא ב, ב) והרא"ש (שם פ"א סי' ח) סוברים שיש מצוה לקבל תוספת יוה"כ גם באיסור עשיית מלאכה כמובא בטור סי' תרח, והאריכו המפרשים (ראה ב"ח ולבוש שם ועוד) מהיכן בדיוק לומדים הרי"ף והרא"ש שהמצוה היא גם לקבל באיסור עשיית מלאכה. אך אדה"ז סתם דבריו ולא פירש זאת.

ויש לומר שלדעת אדה"ז הלימוד הוא מפסוק זה עצמו המדבר בעינוי, דהיינו שהציווי להוסיף בעינוי מחול על הקודש כולל בתוכו תוספת מחול על הקודש גם באיסור עשיית מלאכה. ואין צריך לימוד מיוחד לתוספת באיסור עשיית מלאכה, כיון שגדר מצות יום הכפורים מתבטא בעיקר באיסור אכילה ושתיה, והוא מהותו של היום, ואיסור עשיית מלאכה נספח למצות העינוי, וממילא הציווי להוסיף מחול על הקודש במצות עינוי גורר עמו גם תוספת באיסור עשיית מלאכה. זהו דעת אדה"ז בדעת הרי"ף והרא"ש והטור וכן פוסק להלכה, ודלא כדעת הרמב"ם שהציווי הוא רק לענין איסור עינוי ולא לענין עשיית מלאכה.

ועפ"ז יש לבאר דברי אדה"ז בהמשך שם ס"ז: "אם קיבל עליו תענית של יום הכיפורים בסתם .. אם הוא אחר פלג המנחה - אזי מועלת קבלתו, וחל עליו כל חומר של יום הכיפורים, ואסור במלאכה וברחיצה וסיכה".

והנה ממה שכתב "וחל עליו כל חומר יום הכפורים", משמע לכאורה שחל עליו עיצומו של יום, והכוונה שבזה שקבל עליו תענית, לא רק שקבל עליו תוספת יום הכפורים, אלא גם קבל עליו עיצומו של יום (וכמבואר החילוק ביניהם בסי' רסא סעי' ג-ד ובקו"א שם סק"ג), ולכן נאסר בכל האיסורים של יוה"כ, כולל מלאכה ורחיצה.

אך פירוש זה צ"ע, שהרי קבלת תענית בסתם מבעוד יום לא בהכרח מחילה עליו את יום הכפורים עצמו, אלא יכול להיות שקבל עליו רק תוספת יום הכפורים בלבד, כמבואר לעיל ס"א, וכמבואר גם לקמן סי' תריא ס"א: "ואפילו בתוספת שמוסיפין מחול על הקודש .. אסורים כל הדברים האסורים בעיקר היום". ויתרה מזו מפורש בסי' רסא בקו"א שם: "שקבל עליו סתם תוספת שבת, כמו שמצות התורה היא להוסיף מחול על הקודש אף בלא תפלה, ודומיא דתוספת יום הפורים שהיא בקבלה בלבד".  

ולפי זה צריך לומר שגם כאן אין כוונת אדה"ז שקבל עליו עיצומו של יום, אלא קבל עליו רק תוספת יום הכפורים, ומה שכתב: "וחל עליו כל חומר יום הכפורים", הכוונה שחל עליו כל הדברים האסורים ביום הכפורים ("חומר" בכמות ולא באיכות). כלומר, על אף שקבל עליו תוספת יום הכפורים רק לענין תענית, שבסתם זה כולל רק אכילה ושתיה, הרי שכאן חלים עליו בקבלה זו גם איסור מלאכה וגם איסור רחיצה וסיכה כמו שמפרט.

והנה זה שחל עליו גם רחיצה וסיכה מובן בפשטות, בגלל שרחיצה וסיכה הם בכלל עינוי, אבל צריך להבין מדוע חל עליו גם "איסור מלאכה"?

אך על פי שביארנו לעיל מובן הדבר, כיון שבציווי של תוספת עינוי כלול גם תוספת של איסור מלאכה, וממילא ברגע שקבל עליו תוספת עינוי הוא מחיל על עצמו גם תוספת של איסור מלאכה, שתוספת איסור מלאכה נגררת מאליה אחר תוספת תענית.

[ולפי זה יוצא חידוש דין, שאם קבל עליו רק איסור מלאכה לא חל עליו עדיין איסור תענית, כי אין התענית נגררת אחר איסור מלאכה. ועצ"ע].

אמנם לפי זה יוצא חומרא גדולה למעשה, אדם שמקבל על עצמו שלא לאכול ולשתות עוד זמן מה לפני השקיעה כנהוג, מיד באותו רגע נאסר גם בעשיית מלאכה. אך לכאורה לא ראינו שנזהרים בזה, שהרי האשה מדליקה נרות יום הכפורים למרות שכבר קבלה על עצמה מסתמא שלא לאכול ולשתות עוד. וכן הבעל מדליק נרות החיים בבית הכנסת אחרי שקבל על עצמו מסתמא שלא לאכול ולשתות עוד. וכן ראינו בהנהגת הרבי שהיה מברך את התמימים במקרופון אחרי שסיים סעודה המפסקת. ויש לעיין טעם ההיתר בזה.

ומכל מקום נראה שבשביל להמנע מהחשש האמור, העצה היא שהאדם יקבל על עצמו תוספת תענית רק עם קבלת תוספת איסור עשיית מלאכה, דהיינו שמתנה בדעתו שאינו מפריש עצמו מאכילה ושתיה עד שאינו מקבל עליו תוספת באיסור עשיית מלאכה, ובאופן זה יוכל לעשות מלאכה עד שיקבל עליו תוספת שלא לעשות עוד מלאכה, ואז נאסר גם בעינוי, כי אם לא כן הרי שבקבלת תענית יחול עליו בהכרח גם איסור עשיית מלאכה, ולא יוכל לעשות עוד מלאכה.

ויש להאריך עוד בכל זה, ואני כתבתי בחפזי.