מתקן כלי בקריעת ניירות בשבת

בגליון הקודם כתב הגר"י פרקש שליט"א (לאחרי שקו"ט ארוכה), להתיר חתיכת ניירות וניילונים (שלא במידה) בשבת ויו"ט לצורך שימושם כאשר גם בלעדי החיתוך היה ניתן להשתמש בנייר או בניילון, ורק אם לא היה ניתן להשתמש בנייר או בניילון ללא החיתוך, אזי אוסר לחתכם בשבת ויו"ט משום תיקון כלי.

ועל פי זה רוצה להתיר למעשה לחתוך נייר טואלט בשבת ויו"ט לצורך הניגוב, כיון שגם ללא החיתוך ניתן להשתמש בנייר זה, והחיתוך לא מעלה ולא מוריד בענין השימוש בו. וכן מתיר לחתוך ניילון שולחן אם אינו חותכו במידת השולחן אלא ארוך מהרגיל, כי למעשה גם ללא החיתוך ניתן להשתמש בניילון לכיסוי השולחן, יעויין שם בארוכה שהתייחס למה שכתבתי בגליון שלפני כן ודחה את טענותיי לפי הבנתו.

והנה באמת לא הייתי מטריח עצמי לחזור ולהתווכח עם הגר"י פרקש בענין זה, שהרי כך היא דרכה של תורה, שזה אוסר וזה מתיר, ואין דרכי להכנס לנצחנות במלחמתה של תורה. אך כאן אני יוצא מגדרי כדי לסתור הדברים האמורים לעיל, כי לדעתי יש כאן ענין של לאפרושי מאיסורא, כי: א) בענין זה איני חושב שניתן לומר שיש אפשרות להקל בענין זה לדעת אדה"ז עכ"פ. ב) אף אם נאמר שדבריו צודקים ויש מקום להקל, הרי למעשה יצא מזה מכשול גדול, שאנשים יתירו לעצמם לחתוך ניירות וניילונים על סמך היתר זה גם במקום שהגר"י פרקש אוסר, שכיון שניתן היתר לחתוך שוב לא יבחינו בין מותר לאסור.

ועתה אנסה להבהיר ביתר בהירות מדוע אין מקום להיתר של הרב פרקש.

דהנה לשון המשנה (ביצה לב, א) הוא: "אין חותכין הנייר לצלות בו מליח", ומסתימת הלשון ומשמע שהאיסור הוא בכל מקרה, בין אם הקריעה היתה הכרחית לצורך הצליה, או שעשה כן למען שיהיה לו יותר נח, או בשביל לחסוך הנייר או לסיבה אחרת. ודלא כמו שכתב שהמשנה מדברת רק באופן מסוים בלבד.

וזו גם פשטות דברי אדה"ז בסי' שמ שכתב בסתם: "ואין קורעין את הנייר .. כדי להשתמש בהם איזה תשמיש, מפני שהוא כמתקן כלי". ואינו מחלק בין אם היה יכול להשתמש בנייר זה גם ללא הקריעה  ובין אם רק על ידי הקריעה יוכל להשתמש בו. ומי שרוצה לחלוק על משמעות הפשוטה של דברי המשנה ורבנו הזקן עליו חובת ההוכחה!

וזה גם מה שמפורש בדברי אדה"ז בסי' תקיד סי"ט: "פתילה שהיא ארוכה ורוצה לקצרה אסור לקצרה ביום טוב .. אסור מפני שהוא כמתקן כלי, שעושה מפתילה ארוכה פתילה קצרה". והיינו שכל קיצור פתילה ארוכה לקצרה, מכל סיבה שהיא, שהרי לא נקט הסיבה לכך, אלא רק שרוצה לקצרה – אסור.  

ואפילו לפי דברי המשנה ברורה שהביא הרב הנ"ל, שזהו משום "שאין נאה לו" פתילה ארוכה, הרי דייק לכתוב "שאין נאה לו", ולא "שאינו יכול להשתמש בפתילה ארוכה". כלומר, כל חיתוך של נייר או פתילה מצד הסיבה "שאין נאה לו", או שאין נח לו, הוא בגדר מתקן כלי, ובכלל זה החותך נייר טואלט לנגב בו, שעושה כן משום שאין זה נח להשתמש עם נייר המחובר לגליל, ודרך שימושו הרגיל הוא ע"י שקורעו מהגליל.

ואף אם קורעו אחר השימוש כדי שאחרים יוכלו להשתמש בו, גם זה בגדר מתקן כלי, כיון שאין הדרך להשאיר הנייר המנוגב מחובר לגליל, וקריעתו מהנייר מתקן את הגליל הנשאר, והוא על דרך המובא בסי' תקט שהחותך חוט התפירה של העוף הממולא לאחר תפירתו הרי זה מתקן כלי, את "גוף העוף". ונמצא שגם אם חתיכת החוט אינה הכרחית לעוף, אבל היא מייפה את העוף בכך שהוא חותך את חוט התפירה, הרי עובר בזה על איסור מתקן כלי.

אמנם יש להבין מהו באמת טעם האיסור לחתוך נייר כשהוא ראוי לשימוש גם בלי חיתוכו?

ויש לומר הביאור בזה, דהנה מלשון המשנה "אין חותכין הנייר לצלות בו מליח", מובן שאיסור מתקן כלי בחתיכת או קריעת או סתירת דבר תלוש (שאינו כלי) תלוי בעיקר בדעת האדם. וכן מובן פשטות לשון דברי רבנו בסי' שמ סי"ז: "אין שוברין את החרס ואין קורעין את הנייר .. כדי להשתמש בהם איזה תשמיש". דהיינו שהאיסור הוא לקרוע בשביל להשתמש בו, כיון שבקריעה זו הוא בעצם מתקן, כי הקריעה נועדה לשימוש. אבל הקורע נייר סתם שלא על מנת להשתמש בנייר, כגון  שקורע מעטפה או שקית כדי להוציא ממנה דבר הנצרך לו לשבת, אין בזה שום איסור, כי לא קרע הנייר בשביל להשתמש בו.

וכן מפורש בשוע"ר סי' שח סכ"ח: "שברי כלי חרס .. שדורסים עליהם ונשברים אין בכך כלום, שאין איסור בשבירת חרס אלא אם כן שוברו במתכוין בשביל שיהא ראוי על ידי כך לאיזה תשמיש, שאז אסור משום תיקון כלי".

ולפי זה מובן דבר נוסף, כשהאדם קורע נייר בשביל להשתמש בו, הוא עובר על איסור מתקן כלי אף אם בפועל לא השתמש בנייר שקרע, כיון שבשעת מעשה הקריעה חשב להשתמש בו, אם כן בשעת מעשה היתה כאן פעולה של תיקון, ועובר על איסור מתקן. וכן לאידך גיסא, אדם שקרע נייר סתם שלא על מנת להשתמש בו, ואחר כך נמלך להשתמש בו, אינו עובר על איסור מתקן כלי, כיון שבשעת מעשה הקריעה לא חשב להשתמש בנייר.

והנה אחר הקדמה זו נבין מדוע איסור מתקן כלי הוא גם כשללא הקריעה היה יכול להשתמש בנייר זה או בדבר תלוש זה, כיון שכל עוד הקריעה נעשתה בשביל להשתמש בנייר הקרוע אין זה משנה מה היה מצב הנייר לפני הקריעה, כי הקריעה נעשתה בשביל להשתמש בנייר שקרע, ורק כשהקריעה היתה סתם ללא צורך כלל, אזי אינו נקרא מתקן כלי.

אמנם פשוט הדבר שאין אדם קורע נייר סתם אם יכול להשתמש באותו הנייר גם באופן זה, אלא ודאי יש לו סיבה כלשהי בקריעת הנייר שקשורה לשימוש שהוא רוצה לעשות בנייר, אם זה מצד הנוחות, אם זה בשביל לחסוך בנייר, או סיבות אחרות, אך כל עוד מחשבת הקריעה היא עבור השימוש בנייר זה, הרי זה עובר על איסור מתקן.

אף שהענין מובן בסברא, אביא לכך גם מקורות (בנוסף למקורות שהבאתי במאמר הקודם):

א) בסי' שח סנ"ד כותב אדה"ז: "זמורה שיש בראשה עקמומיות כעין מזלג שראוי לתלות בה דלי ולמלאות בה .. אסור למלאות בה, אלא אם כן היתה קשורה בדלי מערב שבת, גזרה שמא תהיה ארוכה לו ויקטמנה, מתוך שהיא רכה ונוחה ליקטם, ונמצא מתקן כלי בשבת". כלומר, מדובר בחתיכת ענף שהיא ראויה לשימוש כמות שהיא (כיון שיש בראשה עקמימות כעין מזלג, שזה העיקר מה שנוגע להחזיק הדלי), ובכל זאת אוסרים להשתמש בה בשבת "שמא תהיה ארוכה לו ויקטמנה, מתוך שהיא רכה ונוחה להקטם, ונמצא מתקן כלי בשבת", דהיינו שהקטימה אינה מחוייבת המציאות, וניתן להשתמש בה גם ללא הקטימה, שהרי כשהיא קשורה בדלי לא חששו לכך, וכן אם היתה קשה לקטימה היה משתמש בה ללא קטימה, אלא שהוא קוטם בשביל שיהיה לו נח יותר לשימוש, ונמצא שגם קטימה באופן כזה נקרא "מתקן כלי". 

ב) בסי' שמ סי"ח כותב: "מחט שנתעקמה אפילו מעט אסור לפשטה (משום תיקון כלי)". מדובר במחט שנתעקמה רק קצת ועדיין ניתן להשתמש בה (שהרי זו כוונתו במה שכתב "אפילו מעט"), ובכל זאת אסור ליישר אותה, בגלל שכוונתו לתקן המחט, והרי זה מתקן כלי.  

ועל פי כל זה נמצינו למדים שאין בסיס להיתר של הגר"י פרקש במה שהתיר לקרוע נייר טואלט בשביל לנגב בו, וכן לחתוך ניילון שולחן בשביל לכסות בו השולחן, כיון שבשני המקרים האלה כוונת האדם בקריעה או בחיתוך הנייר והניילון הוא בשביל להשתמש בהם שימוש נוח יותר. ואף שעיקר השימוש היה יכול להשתמש גם לפני כן, אך כיון שסוף סוף הקריעה והחיתוך הוא לצורך השימוש - יש בזה איסור משום מתקן כלי.

ויש לציין, שאמנם ניתן למצוא דוגמאות בשוע"ר שאיסור מתקן כלי הוא כשהקריעה או החיתוך או הסתירה עושים את הדבר התלוש ראוי לשימוש - ראה לדוגמא: א) סי' שח סכ"ח: "שברי כלי חרס .. שדורסים עליהם ונשברים אין בכך כלום, שאין איסור בשבירת חרס, אלא אם כן שוברו במתכוין בשביל שיהא ראוי על ידי כך לאיזה תשמיש, שאז אסור משום תיקון כלי". ב) שם ספ"ב: "כלי שנתרועע לא יתלוש ממנה חרס לכסות בו או לסמוך בו, מפני שהוא כמתקן כלי".

אך פשוט שאין להוכיח מזה שרק באופנים אלו הוא עובר על איסור מתקן כלי (שהרי מלשון המשנה ומשאר הדוגמאות דלעיל מוכח דלא כן הוא), אלא רבנו מביא שם דוגמאות מציאותיות לאיסור מתקן כלי, שבדרך כלל זו המציאות הרגילה. אבל באמת איסור מתקן כלי הוא אף שגם ללא הקריעה והסתירה היה יכול להשתמש בהם שימוש עיקרי, כיון שלמעשה עושה זאת כדי להקל עליו השימוש, וכל קריעה המשרתת והמקילה את השימוש בנייר, או שיש בקריעה זו תיקון לנייר הנשאר – יש בזה איסור משום מתקן כלי, כמבואר לעיל בארוכה.