לשונו הזהב של רבנו הזקן

ידוע ומפורסם גודל דיוקו של שולחן ערוך אדמו"ר הזקן, וכפי שהעיד על כך כ"ק אדמו"ר פעמים רבות[1], שכאשר לומדים את דבריו בעמקות הראויה רואים כמה וכמה חידושים הטמונים בסגנונו ודיוק לשונו. בדרך כלל אפשר לחלק את סגנונו ולשונו של רבנו הזקן בכתיבת השו"ע שלו לשלשה סוגים: יש והוא מעתיק מלשונות הגמ' והפוסקים ומשלבם זה זה, ובשילובי לשונות אלו יחד רואים יצירה נפלאה של סגנון ועומק מיוחד במינו בתוכן ההלכה וגדריה. ויש והוא מעתיק מלשונות הפוסקים עם השמטות ויתרות או בסדר שונה, ואז מגלים את גודל דיוקו וזהירותו הגדולה בניסוח ההלכה. ויש שאדה"ז עצמו יוצר לשונות משלו בגדרי ההלכה, עד שלפעמים טובע מטבעות לשון שאינם נמצאים בפוסקים אחרים והם יחודיים לאדה"ז בלבד, ולשונות אלו הם החביבים ביותר, משום שהם הגיעו מבית היוצר של רבנו הזקן עצמם.

אלו וגם אלו מצטיינים בעמקותם הנפלאה וגודל דיוקם, ובהם גופא יש והדיוקים יורדים עד לעומק השיתין של גדרי ההלכה, ויש שהם מחדשים רק פרט קטן בשולי ההלכה, ויש והם בסך הכל מתמקדים על הרקע ההיסטורי והתפתחותה של ההלכה מהדורות הראשונים עד לדורות האחרונים, ויש והדיוקים הם בדברים הבאים בדרך אגב על נושא אחר מהמדובר בהלכה הנידונה, ויש והדיוקים הם רק בסדר הבאת ענינים טכניים, אבל בסדר הבאתם רואים דיוקים נפלאים.

[בתוך כך יש להצביע על לשונות שהם יחודיים מאד לאדה"ז, והם התיבות: "כלל", "ממש", "לגמרי", ועוד כיו"ב. לשונות אלו דורשים התייחסות מיוחדת בכל מקום לגופו, אך בכללות ניתן לומר שלשונות אלו הם חלק בלתי נפרד מהבהירות שאדה"ז מנסח את ההלכה, שבזה אדה"ז מלמדנו שכשכותבים איזו דבר הלכה צריך לכתוב באופן מוחלט, שלא מותיר מקום לשום ספק או לאיזה שהיא פשרה או פרשנות]. 

שינוי הסדר בהעתקת לשון הגמרא והפוסקים

ידוע הדבר שאדמו"ר הזקן בשלחנו העתיק את לשונות הפוסקים שקדמוהו, הן מהראשונים והן מהאחרונים, ואנו מוצאים בזה כמה אופנים:

א) לפעמים אדה"ז מעתיק את לשונות הפוסקים מבלי לשנות מאומה בלשונם, עד שלפעמים סעיף שלם שזור ומשולב כולו בלשונות הפוסקים בלא חסר ויתיר, ונפלא הדבר איך שלשונות הראשונים והאחרונים משולבים ושזורים יחד בשולחנו של רבנו הזקן, עד שנראה שכאילו המ"א והט"ז בלשונם לא באו אלא להשלים את לשונות רש"י והר"ן.

ב) פעמים רבות אדה"ז משנה בהעתקתו מלשונות הפוסקים הן בחסר והן ביתיר, אבל השינויים הם קלים לשיפור הסגנון ולבהירות הלשון כדי להתאימו לסגנון כתיבת ההלכה בשו"ע.

ג) לפעמים השינויים הם מהותיים, כלומר מצד אחד אדה"ז מעתיק את לשונות הפוסקים, ומאידך הוא משנה בלשונותיהם בצורה משמעותית, עד שלפעמים נראה הדבר שאדה"ז חולק על אותו פוסק בכמה ענינים פרטיים אף שבעיקר הדבר הוא מסכים עמו, ולפעמים השינוי מראה  שאדה"ז לומד פשט בדברי אותו פוסק אחרת מכפי שניתן ללמוד ממנו בהשקפה ראשונה, ולפעמים קשה להבחין האם השינוי הוא בגלל שאדה"ז חולק עליו או בגלל שלומד אחרת בדבריו, ושינוים מעין אלו הם רבים מאד.

ד) לפעמים השינויים הם רק בהעתקת סדר הדברים, כלומר הוא מעתיק את לשונות הפוסקים כפי שהם, אלא שמשנה בסדר הדברים או המילים כפי שהם במקור, וגם זה מדוייק בתכלית, שכן לפעמים שינויים מעין אלו יכולים ללמד על הגדרת ההלכה באופן שונה מכפי שסובר אותו פוסק, וכפי שאנו מוצאים בשיחותיו של כ"ק אדמו"ר (אשר הוא זה שפתח וסלל את הדרך להתעמקות בלשונותיו של אדה"ז ולדייק בהם גם בענינים כאלו וכפי שנדפסו בשיחותיו הרבות), כגון בנוגע לברכת הבשמים במוצאי שבת שאדה"ז בסי' רצז ס"א כתב "מיישבים ומשמחים אותה בריח טוב", ושינה הסדר בהעתקתו מלשון הרמב"ם הל' שבת סוף פרק כט שכתב "משמחין ומיישבין אותה בריח טוב", ועל כך בא ביאור נפלא בלקו"ש חל"ו פ' תשא. או לדוגמא בנוגע לד' לשונות של גאולה שאדה"ז בסי' תעב סי"ד שינה הסדר מכפי שהם מופיעים בפסוק בפרשת וארא, וגם זאת ביאר הרבי בצורה נפלאה בלקו"ש חי"א ע' 14 ואילך, וכהנה רבות.

ה) אבל לפעמים שינוי הסדר בהעתקת לשון הפוסקים הוא רק ענין של הגיון פשוט שכדי להתאימם למציאות מבחינה מעשית פשוטה, נצרך אדה"ז לשנות סדר הדברים, ולאו דוקא שיש בזה איזה נפק"מ לדינא, ובמאמר זה נתמקד אפוא בשינוי האמור, ונביא לכך דוגמאות אחדות, ללמדך עד להיכן מגיע דיוקו של אדה"ז בשלחנו הטהור, ושגם בגלל כך נקרא לשונו "לשון הזהב".

דרשות חז"ל על הפסוקים בשו"ע אדה"ז

ידוע הדבר שהמיוחד בחיבור שו"ע אדה"ז הוא שהוא כותב הלכות בטעמיהן (בניגוד לרמב"ם ולשו"ע), כמובא בהקדמת הרבנים בני המחבר. חלק בלתי נפרד מטעמי הלכה הוא גם הבאת מדרשי חז"ל על פסוקי התורה שמשם למדים את מקור ההלכה ופרטיה.

והנה מבואר בהל' ת"ת לאדה"ז פ"א סוף ה"א שאדם צריך "לירד לעמקי הטעמים ודרשות ולהבין דבר מתוך דבר לחדש הלכות רבות ודרשות פסוקים". כלומר חלק ממצות ת"ת הוא להתעמק בדרשות הפסוקים והוסיף בהם חידוש.

ולכאורה צריך להבין, מה כבר ניתן לחדש בדרשות הפסוקים, שהרי בגמרא מובאים דרשות חז"ל כמות שהם, ומה כבר יש להוסיף עליהם, ובכלל איך אפשר להוסיף בדרשות הפסוקים מה שלא דרשו חכמים?

אבל כשמעיינים היטב בשו"ע אדה"ז רואים חידושים נפלאים בדרשות הפסוקים, והחידושים הם לא בעצם הדרשה, שכאמור בדבר זה לא ניתן לחדש, אלא החידושים הם באופן העתקת דרשות חז"ל על הפסוקים, בניסוחו הבהיר ולשונו הזהב, ועד שכמעט אין לך העתקת מדרשי רז"ל שרבנו הזקן אינו מחדש בו איזה דבר.

לפעמים החידושים הם באופן הלימוד, ולפעמים החידושים הם בתוכן ההלכה הנלמדת, ולפעמים בפרטי ההלכה הנלמדת, כך או כך לשונו הזהב של אדה"ז מתבטאת גם בכך שגם מדרשי חז"ל מקבלים משמעות אחרת ועמוקה בניסוחו הבהיר של אדה"ז.

סתירות בשו"ע אדה"ז

כל העוסק בלימוד שו"ע אדה"ז נתקל לא פעם בסתירות מפורשות שישנן לכאורה ממקום אחד למקום אחר בשו"ע שלו [2]. הסתירות הן מגוונות, יש סתירות שהן בהלכה למעשה[3], ויש סתירות שהן בטעמי ההלכה בלבד[4], ויש סתירות שהן רק באופן הצגת ההלכה או בהגדרתה[5], וגם בזה שבמקום אחד מביא דין מסויים בסתם ובמקום אחר מביא באופן של מחלוקת[6]. וכן כיו"ב[7].

ונשאלת השאלה, כיצד יתכן סתירות מעין אלו בכלל, ובפרט בספר שנקרא "שולחן ערוך", שלכאורה כשמו כן הוא שהוא ערוך כשלחן הערוך ומסודר באופן מושלם?

והנה, כשמתעמקים היטב בשו"ע אדה"ז רואים שבדרך כלל אין סתירה ממקום למקום בסדר של אותה הלכה, כלומר אין סתירה מפורשת בהל' פסח עצמן בין הלכה להלכה, וכן בהל' שבת, וכל בכל הלכה בפני עצמה, ואדרבה רואים שם עקביות מדהימה בין כל ההלכות, הן בהלכה למעשה והן בגדרי ההלכה וטעמיה, באופן שיתאימו וישלימו זו את זו. הסתירות שישנן הן רק מסדר הלכות אחת לסדר הלכות אחר, כלומר מהל' פסח להל' שבת, מהל' ציצית להל' תפילין, וכן על זה הדרך.

כלומר, כל חיבור של כל הלכה  מסדר ההלכות שבשו"ע אדה"ז בפני עצמו הוא מושלם ואין שום סתירות בינהן, אבל מסדר הלכות אחד לסדר הלכות אחר בהחלט יתכנו שינוים וסתירות ביניהם.

ואולי יש לומר שהסתירות האמורות לעיל בשוע"ר נובעות מכך שחיבורו של שו"ע אדה"ז אינו עשוי מקשה אחת אלא הלכות הלכות, כידוע לכל שרבנו הזקן לא חיבר את השו"ע על הסדר מתחילתו ועד סופו, אלא כתבם הלכות הלכות, תחילה חיבר את הל' ציצית והל' פסח ואח"כ הלכות אחרות עד גמירא.

ואולי ניתן להסביר הטעם שאדה"ז חיבר את שלחנו באופן זה של הלכות הלכות ולא בסדר מסודר ע"פ סדר הסימנים, כי לדעתו כל הלכה יש לה נקודה מרכזית המשותפת רק לאותו סדר הלכות, ואין לה ענין לסדר הלכות אחר בשו"ע, כלומר הל' ציצית יש להן נקודה מרכזית משותפת המיוחדת רק להן, ואין לה ענין עם הל' תפילין, וכן כל הלכה והלכה בשו"ע, וממילא לא תמיד ניתן להשליך מהלכה המובאת בהל' ציצית להלכה המובאת בהל' תפילין וכיו"ב.

אמנם מאידך גיסא, מכיון שכל ההלכות שבשו"ע יש להם גם נקודה אחת המשותפת לכולם, שהרי כולם הן הלכות התורה, ממילא יש דברים שכן ניתן ללמוד מהלכה להלכה. כלומר, לא זו בלבד שהלכות מסוימות אינן סותרות זו את זו אלא הן גם תואמות ומשלימות זו את זו.

ומשום כך יש לשער שאחר שאדה"ז גמר לחבר את כל הלכות השו"ע בפני עצמם, התחיל להתעסק בחיבור כל ההלכות שבשו"ע יחד לעשותן מקשה אחת, באופן שההלכות של כל הלכה בפני עצמה יתאימו גם להלכות אחרות שבשו"ע, דבר זה בא לידי ביטוי גם בציונים הרבים שישנם מסדר הלכות אחד לסדר הלכות אחר בשו"ע רבנו בלשון "כמ"ש בסי' זה וזה". וכיו"ב. ואם כנים הדברים יתכן שזה מה שמובא בהקדמת השו"ע ע"י הגאונים בני המחבר, שאחר שאדה"ז סיים את כל חיבור השו"ע במשך שנתיים המשיך להגיה את השו"ע גם במשך הזמן שאח"כ, שהגהה זו כללה גם את הענין של השלמת השו"ע באופן שכל ההלכות יתאימו זו לזו וישלימו זו את זו. ויתכן שלא השלימם, או שהשלימם אך לא הגיעו לידינו בגלל השריפה הגדולה שפקדה את ביתו בשנת תק"ע כידוע ומפורסם וכילתה את כל כתי"ק בשוע"ר, והשו"ע שהגיע לידינו הם רק העתק מכת"י כמובא בהקדמת שוע"ר, ובגלל זה גם חסרים סימנים רבים בשוע"ר.

דוגמא מצויינת לדבר אנו רואים בכתיבת הקו"א, שמלבד שעיקר הקו"א הוא בשביל לפלפל בהלכה הנידונה בפנים, הרי במקומות מסויימים בקו"א דן רבנו מדוע בהלכה אחת פסק כך ובהלכה אחרת פסק באופן שונה. דוגמא מפורשת לדבר זה אנו רואים בקו"א סי' רסג סק"ה וסי' תלב סק"ב שמבאר את השינוי בפסיקתו בנוגע לברכה במצוה שנעשית ע"י שליח, בין הדלקת נרות, לבין בדיקת חמץ ותקיעת שופר, ע"ש. 

[בנוגע לשאלה, כיצד יש לפסוק כשהלכה אחת סותרת הלכה אחרת, לדוגמא כשהלכה בהל' יו"ט כפי שכתבה רבנו בשלחנו סותרת הלכה אחרת שכתבה רבנו בהל' שבת?

הנה בכללי הפוסקים הובאו שני כללים במקומות שהפוסקים סותרים את עצמם, א) בכל חיבור יש לפסוק כפי ההלכה הנפסקה באותו חיבור, כלומר כשרואים סתירה מפורשת בפוסקים בין חיבור לחיבור, הרי אם הדברים נוגעים בעיקר לאותו חיבור ורק בדרך אגב הובאו הדברים בחיבור אחר בצורה שונה, אזי  יש לפסוק כפי שהדברים נכתבו באותו חיבור. ב) יש לפסוק כפי מה שנכתב מאוחר יותר, כי כנראה אותו פוסק חזר בו בדבריו מאוחר יותר, ובמקום לשנות זאת במקומו כתב את הדברים בהלכות אחרות באופן שיש לזה השלכה גם לאותן הלכות שכתב תחילה באופן שונה. אך לפעמים יש קושי להכריע בין שני כללים אלו[8].

אשר על כן, לפעמים בכדי לדעת את ההלכה למעשה בשוע"ר, אי אפשר להסתפק בלימוד אותה הלכה כפי שהיא מופיעה בהל' שבת לדוגמא, אלא יש לעיין גם בהלכות אחרות אולי חזר בו רבנו מדבריו בהל' שבת או שהוסיף פרט מסויים שמשלים את אותה הלכה בהל' שבת].

למרות כל האמור לעיל, הנה לפעמים דברים שנראים כסותרים זה את זה בשוע"ר, הרי ע"י עיון נכון מגלים שהדברים נכתבו כך בכוונה תחילה, ואין שום סתירה ביניהם. ולכן יש להזהר מאד בכל מקום שמוצאים שינויים בשוע"ר ממקום למקום, אין לקבוע בודאות שיש כאן סתירה או חזרה, אלא יש לעיין היטב אולי הדברים נכתבו כן בכוונה תחילה מצד כמה טעמים.

פסקי הסידור

ידוע הדבר אשר פסקי ההלכות שבסידור רבנו נכתבו זמן רב לאחר חיבור השו"ע (כמו שכתב הצ"צ בחידושיו מו, ד), ובמקום שיש סתירה בין השו"ע לסידור - יש לפסוק כהסידור כיון שהוא חובר באחרונה (כמ"ש כ"ק אדמו"ר זי"ע בפתח דבר לשו"ע הוצאת תש"כ). והדברים מפורשים בהקדמת הרבנים בני הגאון המחבר "ואחר רוב שנים שהוסיף פליאות חכמה על חכמתו בעמקות ובקיאות .. אז התחיל להגיה ולחדש בספרו זה מחלק או"ח והתחיל מהל' נטילת ידים", וכנראה הכוונה לסדר נטילת ידים שבסידור.

והנה בענין הכלל שהנחה את רבנו בפסקיו בשו"ע שלו, כתב בשו"ת דברי נחמיה (או"ח סי' כא) "שבשו"ע נדחק הרבה שלא לדחות כל דברי האחרונים ז"ל (ובפרט דברי המ"א), משא"כ בסוף ימיו שהוסיף חכמה העמיד על דעתו הקדושה לחלוק עליהם אפילו להקל בכל מה שלא נראה ליה (וכידוע שבפירוש שמעו ממנו ז"ל שחוזר בו במה שנתן נאמנות להמ"א יותר מדאי)".

אבל בפסקיו בסידורו הכלל שהנחה את רבנו (מלבד זה שבסידור פוסק כהמקובלים נגד הפוסקים, כמ"ש בשער הכולל בתחילתו, הרי בנוסף לכך בסידור) הוא פוסק ע"פ דברי הראשונים נגד האחרונים.

והדברים מפורשים בכמה מקומות: א) בהקדמת הרבנים בני הגאון המחבר בקשר לפסקי רבנו בסדר נט"י "וכנראה לעין כל מבין עומק דיני נט"י המיוסדים על אדני פז וחידושים נפלאים יסודתם בהררי קדש מעיון הראשונים". ב) בהקדמת רבנו עצמו בסדר ברה"נ כותב "ואלה מוסיף על הראשונים קצת חידושי הלכות ברורות מלוקטות מספרי הקדמונים שלא נכללו בלוח הראשון המיוסד ומשוכלל ע"פ דעת האחרונים". ג) בקדמת רבנו בהלכתא רבתא לשבתא "והן קצת אזהרות והערות להרים מכשולות ושגגות המצויות ושכיחות ולפי דעת הרבה מגדולי הראשונים יש בהן איסור כרת וסקילה במזיד וחיוב חטאת בשוגג ה' יכפר".

[והנה בענין השאלה איך רבנו פוסק כהראשונים נגד האחרונים והרי הכלל הוא שהלכתא כבתראי? יש לומר שבפסקים אלו רבנו סמך על עצמו נגד שאר האחרונים בהבנת דברי הראשונים, וממילא הוי שוב הלכתא כבתראי, והיינו כרבנו עצמו נגד האחרונים שלפניו].

ע"פ הנ"ל מובן שפסקי הסידור הן לא רק לחומרא נגד פסקיו בשו"ע, אלא גם לקולא (וכמ"ש בשו"ת דברי נחמיה שם), וכדמוכח גם מזה שבסדר הכנסת שבת פסק רבנו נגד שיטת ר"ת בנוגע לשקיעה שניה גם לקולא.

ויתרה מזו גם בהלכתא רבתא לשבתא שכותב רבנו שהן "אזהרות והערות", דהיינו שכתבם בעיקר להחמיר, הרי זה רק בנוגע למה שע"פ דברי הראשונים הוי חומרא, אבל אין מזה שום הוכחה להחמיר כדעת האחרונים המובא בשו"ע נגד דברי הראשונים המובאים בסידור

 

---

[1] ראה לקו"ש ח"ד ע' 1124. ועוד. נסמנו בשלחן המלך ח"א בתחילתו.

[2] במאמר זה אין אנו דנים בסתירות שאנו מוצאים לפעמים באותו סעיף עצמו (ראה לדוגמא סי' רנג סכ"ה בענין בישול אחר בישול), ובדרך כלל סתירות מעין אלו הן מוקפות בסוגריים, כי בזה כבר ידוע הכלל (מובא בשו"ת שארית יהודה) שכל ספק שהיה לאדה"ז העמידו בסוגריים, כיון שבשעת הכתיבה לא הכריע בדבר, והשאיר את בירור מסקנת הדברים למהדורא בתרא שרצה לחבר מאוחר יותר, אלא שבפועל חיבר אדה"ז רק ארבעה סימנים מהמהדורא בתרא, וההוספות והשינויים בסוגריים נשארו במקומם.

כמן כן אין דנים כאן בסתירות שהן סמויות מן העין, כלומר הסתירות אינן גלויות לכל, אלא רק מי שמתעמק בלשונו הזהב של אדה"ז ממקום למקום רואה שהדברים אינם תואמים כ"כ זה לזה, והדבר מצריך דיון בפני עצמו. וראה לקו"ש חכ"ד ע' 69 שבדרך כלל דיוק לשונו הוא באופן כזה, שמבטיח שלא תהיה נתינת מקום לדקדוק שאינו כדבעי אף בנוגע להלכות אחרות שבשו"ע.

כמו כן אין אנו דנים כאן בסתירות שבין פסקי הסידור לשו"ע שלו, ואפילו בשו"ע גופא בין המהדורא בתרא בד' סימנים הראשונים לבין המהדורא קמא, וכן ישנן חלקים בשו"ע שלו שנכתבו כחלק בפ"ע ובנפרד מהשו"ע כמו סדר ברה"נ, הל' ת"ת, סי' קנה-קנו, שהצד המשותף שבהם שהם נכתבו בתקופה מאוחרת יותר, וממילא יש לומר שאדה"ז חזר בו ממה שכתב קודם לכן, ויש לפסוק לפיהם כי הם משנה אחרונה שלו.

אלא המדובר בפנים הוא בסתירות שישנם בשוע"ר עצמו שחיברם באותה תקופה בשנים תקל"א ותקל"ב, כמובא בהקדמת הרבנים בני המחבר שתוך שנתיים סיים רבנו לכתוב את כל שו"ע או"ח.

[3] לדוגמא: בהל' שבת סי' שכא ס"ז כתב שיש איסור מוליד בריח גם אם אינו מתכוין לכך, ואילו בהל' יו"ט סי' תקיא ס"ז כתב שאם אינו מתכוין לכך מותר, והאריך בזה בקו"א שם.  

[4] ראה לדוגמא בטעם אמירת ברוך שם כו' כל השנה בלחש, שהביא שני טעמים שונים: בסי' סא סי"ג טעם אחד, ובסי' תריט ס"ט טעם אחר.

[5] ראה לדוגמא בגדר מלאכת בורר: בהל' שבת סי' שיט ס"א כתב שגדרו הוא בורר פסולת מתוך האוכל ובס"ה כתב שאם בורר שני מינים הרי זה כפסולת מתוך האוכל, ואילו בסי' תק סי"ח כתב שגדר בורר הוא בשני מינים או בפסולת מתוך האוכל שהם כען ב' מינים.

[6] ראה לדוגמא סי' רמב ס"א שהביא מחלוקת אם חיוב כבוד ועונג הוא מן התורה או מדרבנן, ואילו בסי' תקכט ס"ה כותב בפשיטות שהן מדרבנן.

[7] ויש להביא עשרות דוגמאות לכל אחד מהאופנים הנזכרים לעיל, ואכ"מ.

[8] ראה לדוגמא בענין לחלל שבת על כאב גדול שיש לאדם, דבהל' שבת סי' שכח (שזהו מקומו של הדין) כתב שלא מחללים שבת, דלא כב"ח שם, ואילו בהל' נדה (שכתב מאוחר יותר לעת זקנותו (כמבואר בהקדמת שוע"ר), אך מאידך אין זה מקומו של של הל' שבת) סי' קפז קו"א סקי"א כתב שכן מחללים על זה שבת, ואזי צריכים להכריע האם לפסוק כמו שכתב מאוחרר יותר או לפסוק לפי מה שכתב באותו ענין. וראה בדה"ש סי' קלו סק"ה-ו.