ביאור בסימן קצ סעיף ד

ד אף על פי ששתיית כוס של ברכה מעכבת[1], אין מעכב שישתה המברך בעצמו, אלא די בשתיית אחר[2], ואפילו מטעים ממנו לתינוק (כמלא לוגמיו[3] של תינוק) – יצא ידי חובה (ששיעור מלוא לוגמיו[4] הוא בכל אדם לפי מה שהוא[5], הגדול לפי גדלו[6], והקטן לפי קטנו[7]). אף על פי שהתינוק אינו מחויב בדבר – אין בכך כלום[8], לפי שגם על המברך[9] לא חל החיוב כלל[10], שלא חייבוהו אלא לומר שירה על היין[11], שישתה ממנו איזה אדם מישראל[12] שיהיה שתיה שהיא חשובה הנאה לו[13] (ואפילו תינוק בן יומו).

ומכל מקום, לכתחילה צריך להטעים לתינוק גדול קצת שהגיע לכלל חינוך ברכת הַנהנין[14], כדי שיוכל לברך ברכת היין ולא תהא ברכתו לבטלה[15], מפני שהתינוק שומעה ממנו[16] (ומברך[17]) ושותה[18], מה שאין כן אם יטעים לקטן שלא הגיע לחינוך – יפסיד ברכת היין, שלא יוכל לאומרה, אף על פי שאינה מעכבת[19].

(אבל רשאי הוא להטעים לגדול[20], שיברך בעצמו ברכת היין[21], אם הוא[22] אינו שותה יין מפני ששונא אותו או משום נדר[23]. אבל מי שהוא שותה יין – מצוה מן המובחר שיטעום בעצמו[24], וכן לכל המסובים[25] שזימן עליהם[26], אך אין צריך לכל אחד ואחד כמלוא לוגמיו[27], אלא די בטעימה כל שהוא).

ויש אומרים[28] שכל דבר הטעון כוס[29], חוץ מקידוש[30] - לא הצריכו לטעום ממנו אלא משום שלא יהא גנאי לברכת היין[31], שיאמרו שלא לצורך הוא ברכה זו, וניראת כברכה לבטלה[32], אבל באמת הוא לצורך, שכך תקנו חכמים בכל שירה הנאמרת על היין[33] שיסדרו אותה אצל ברכת היין[34], שהוא[35] עיקר שירה המיוחדת ליין, לפיכך רשאי לברך ברכת היין ולהטעים לקטן אף על פי שלא הגיע לחינוך ברכות, ואפילו אינו יודע לדבר[36], שכיון שהטעימה אינה אלא משום גנאי[37] – דיה בתינוק קטן כזה[38].

וכן נוהגין במילה שביום הכפורים[39], הואיל ואי אפשר בענין אחר[40], כמו שיתבאר בסימן תרכ"א[41]. אבל במקום שאפשר, כגון קידוש שבבית הכנסת בשבת ויום טוב[42] – יש לחוש לסברא הראשונה להטעים לקטן שהגיע לחינוך ברכה[43], כמו שיתבאר בסימן רס"ט[44].

(אבל קידוש שבבית, שאדם יוצא בו ידי חובתו, יש אומרים[45], אפילו לפי סברא האחרונה, שלא די במה שיטעים לתינוק, ולא אפילו שיטעים לגדול, אלא המקדש בעצמו צריך לטעום כמלוא לוגמיו, ואם לאו – לא יצא[46], משום[47] שנאמר[48]: "זכור את יום השבת לקדשו", ואמרו חכמים[49]: זכרהו על היין, כלומר על שתיית היין לכבוד היום[50], לפיכך[51] המזכירו על היין, הוא המקדש – שותה ממנו בעצמו. וראוי לחוש לזה לכתחילה, כמו שיתבאר בסימן רע"א[52]).

ולפי סברא זו שתקנת חכמים הוא בכל דבר הטעון כוס שיסדרו אותו על ברכת היין, אם כן, מי שאינו שותה יין[53] – אי אפשר לו לברך ברכת המזון על הכוס אלא אם כן יטעים ממנו לקטן שהגיע לחינוך[54], אבל לא לגדול שיברך[55] בעצמו[56], לפי שהמברך ברכת המזון הוא בעצמו צריך לברך ברכת היין לפי סברא זו, והוא אינו רשאי לברך ברכת היין לחברו, אף להאומרים שברכת המזון טעונה כוס[57], שלדבריהם ברכת היין היא חובה כברכת המצות[58] שאדם יכול להוציא חברו ידי חובתו[59], כמו שנתבאר בסימן קס"ז[60], מכל מקום, כיון שחברו יכול לברך בעצמו – אין לאחר לברך לו[61].

 

(אבל בקידוש והבדלה רשאי[62], שכיון שצריך לברך ברכת קידוש והבדלה בשביל עצמו – יכול לומר גם ברכת היין[63] שנתקנה קודם ברכת קידוש[64] והבדלה[65], כמו שיתבאר בסימן ער"ב[66]).

 (ומכל מקום, מי שבמצותיו חפץ מאוד[67] לברך ברכת המזון בזימון על הכוס[68] – יוכל לסמוך על סברא הראשונה להקל בדברי סופרים[69].

וכן בהבדלה[70], אם לא טעם כמלוא לוגמיו[71] – אין צריך לחזור ולהבדיל[72], שספק ברכות של דבריהם להקל, כסברא האחרונה[73]).

סיכום הסעיף

נחלקו הפוסקים בענין כל דבר הטעון כוס (חוץ מקידוש) אם ברכת הגפן עיקר או השתיה כמלוא לוגמיו עיקר:

לדעה הראשונה: א) השתיה כמלוא לוגמיו עיקר, והיא מעכבת. ב) ניתן להטעים כמלוא לוגמיו, למישהו אחר, אפילו אינו חלק מהמסובין, ואפילו לקטן שלא הגיע לחינוך. ג) הברכה לא מעכבת מן הדין. ד) אבל כדאי לא להפסיד את הברכה, ולכן אין להטעים לכתחילה לקטן שלא הגיע לחינוך. ה) מי שמברך ברכת המזון, אינו חייב לברך על הכוס בעצמו, אלא יכול ליתן לאחר שיברך וישתה.

לדעה השניה: א) הברכה עיקר והיא מעכבת. ב) ניתן לטעום אפילו משהו, ולא חייב כמלוא לגמיו. ג) יכול לתת אפילו לקטן בן יומו. ד) מי שמברך ברכת המזון הוא עצמו צריך לברך ברכת הגפן, ולכן אינו יכול לתת לגדול שיברך בעצמו. אבל יכול להוציא את הגדול בברכתו (משמעות שוע"ר כאן וכן מפורש בסי' ערב קו"א ב).

למעשה: א) השתיה כמלוא לוגמיו מעכבת לכתחילה, אבל בדיעבד אם שתה פחות ממלוא לוגמיו, יצא י"ח הבדלה. ב) אין לתת לקטן שלא הגיע לחינוך מלבד ביוה"כ שאין ברירה אחרת. ג) המברך ברכת המזון יכול לסמוך על הדעה הראשונה ולתת לברך ברכת הגפן למישהו שיברך בעצמו, אבל אין לו לברך עבורו, כי הוא יודע לברך בעצמו. ד) בקידוש והבדלה יכול לברך ברכת הגפן גם אם אחר שותה, כיון שברכת הגפן ניתקן קודם הקידוש וההבדלה. ה) לכתחילה יש לשתות כוס ברכת המזון (וכן הבדלה) רביעית, ולא פחות, בגלל ספק ברכה אחרונה.

פסקי הסידור: א) בברית מילה יכולים לכתחילה לתת לקטן שישתה, ולא מצריך כמלוא לוגמיו (ולא כתב איזה קטן, וצ"ע אם זה אפילו שלא הגיע לחינוך ברכות, ונראה שלמעשה יש להחמיר לתת לקטן שהגיע לחינוך ברכות דוקא). ב) בברכת אירוסין ונישואין (בשעת החופה): נותנים לכתחילה לשתות לחתן ולכלה, ונראה הטעם משום ששם הברכה היא עבורם.

פסקי אדה"ז במקומות אחרים בשו"ע: א) בקידוש והבדלה אין לתת לשתות למישהו שאינו יוצא י"ח קידוש, כי אז אינו יוצא י"ח קידוש והבדלה. ונראה שלמעשה יש לחשוש לה לכתחילה, אך לא בדיעבד. ב) במילה ביוה"כ נותנים לתינוק הנימול כיון שהוא הברכה היא בשבילו.

קידוש: דעת הגאונים שהמקדש עצמו צריך לשתות היין כמלוא לוגמיו, וראוי לחוש לדעתם לכתחילה, ולכן גם מי ששונא יין יש לו לשתות בעצמו. אבל מי שאינו שותה מחמת נדר (או היזק) יכול לתת לאחרים לשתות, והוא מברך עבורם גם ברכת הגפן.

 

 


[1] כדלעיל סעיף ב: "עיקר מה שהטעינו כוס הוא לשתות ממנו אחר אמירת אותו דבר, שתהא אותה אמירה כעין שירה הנאמרת על היין שמנסכין על גבי המזבח, שהיא שתיית המזבח, אף כאן תהא נאמרת שירה על שתיית היין". ובהמשך שם: "אם אמר על הכוס ולא שתה ממנו כמלא לוגמיו .. צריך לחזור ולקדש . . וכן בברכת המזון לא קיים מצות הכוס כלל".

[2] כמלוא לוגמיו. וכן כתב לקמן סימן רעא סוף סכ"ה. אלא ששם כתב: "אחד מהמסובין", כלומר שצריך לטעום אחד שיוצא ידי חובה בכוס של ברכה, ולא אדם אחר. וכן מפורש לקמן בסי' רצה ס"ד (בחצע"ג): "או ישקה ממנו לאחר שנתכוין לצאת ידי חובתו". אבל משמעות לשונו כאן שאפילו אדם אחר שאינו יוצא י"ח יכול לשתות, וכן כתב במפורש בהמשך: "שישתה ממנו איזה אדם מישראל".

[3] שכן לדעה זו שתיית "מלוא לוגמיו" מעכבת.

[4] שהצריכו לשתות בכוס של ברכה (כדלעיל ס"ב).

[5] והוא רובו של רביעית באדם בינוני (סי' רעא סכ"ד). ובסי' תריב סי"ב: "והוא פחות מרביעית הלוג באדם בינוני".

[6] אך לא צריך יותר מרביעית (שוע"ר סי' רעא סכ"ד).

[7] וכ"כ בסימן תריב סי"ב (לענין שתיה ביוה"כ). ומשמע שאפילו אם מלוא לגומיו של הקטן הוא פחות מרוב רביעית – יצא י"ח.

[8] אך בסי' רצה ס"ד כתב (גבי הבדלה): "אם משקה ממנו לתינוקות – אין שום אדם יכול לצאת ידי חובתו בהבדלה זו, כיון שלא שתה מהכוס אדם שיוצא ידי חובתו בהבדלה זו".

[9] ברכת המזון.

[10] לשתות.

[11] שהיא אמירת הברכה בענין שבשבילה הובאה הכוס, כדלעיל ס"ב.

[12] כמו בשירה על היין שמנסכין על גבי המזבח, שהיא שתיית המזבח, ולא מי שאמר השירה. אבל ראה לקמן בחצע"ג שכתב (בדעה זו) ש"מצוה מן המובחר שיטעם בעצמו".

[13] ראה לעיל ס"ב: "ואין שתייה חשובה לומר שירה אלא אם כן שותה שיעור הראוי ליישב דעתו של אדם, שהוא כמלא לוגמיו, שהיא שתיה של הנאה, ובפחות משיעור זה לא קיים מצות הכוס כלל".

[14] כי גיל חינוך בתינוק הוא לפי הבנתו באותו ענין, ולא לפי גיל קבוע (ראה שוע"ר סי' שמג ס"ג). ובפשטות גיל חינוך בברכות הנהנין הוא קטן היודע למי מברכין. וראה שוע"ר סי' קצט ס"ט.

[15] רשב"א עירובין שם ד"ה ליתביה. מ"א בסי' רסט סק"א.

[16] שזהו ענין חינוך ברכות בקטן – ראה שוע"ר סי' קסז סכ"ג בסופו.

[17] לכאורה מיותר. וכן הגיה בקונטרס השלחן: שומעה ממנו ושותה.

[18] וראה גם שוע"ר סי' רסט ס"ג: "המקדש בבית הכנסת אסור לו לטעום מהכוס .. אלא כיצד יעשה שלא תהא ברכת בורא פרי הגפן לבטלה? יטעים מהכוס לקטן שהגיע לחינוך, והקטן ישמע הברכה ממנו ויוצא בה ידי חובתו, ונמצא שלא בירך לבטלה".

[19] דאין כוס של ברכה תלוי כלל בברכת בורא פרי הגפן, שהרי המקדש באמצע סעודתו אינו מברך בורא פרי הגפן, כמ"ש בסי' רעא [סי"א], וגם ברכת המזון לא היה רב אשי מברך בורא פרי הגפן על הכוס, כדאיתא בפרק ערבי פסחים (שוע"ר סי' ערב קו"א ב). וראה גם לעיל סי' קעד קו"א סק"א שהביא את דעת התוס' (פסחים קג, ב) "דמצות הכוס לא תליא בברכה".

אבל לכתחילה יש ענין לברך ברכת היין, שהרי עיקר הענין הוא השתיה, והשתיה מחייבת ברכה, אלא שאם נותנים לקטן שלא הגיע לחינוך פטור מלברך לו, ואין למברך לפטור עצמו מברכה לכתחילה, ע"י שיתן לשתות לקטן כזה. ועצ"ע.

[20] כמלוא לוגמיו.

[21] ואין לו לצאת י"ח בשמיעה מהמברך, כיון שהגדול יכול לברך בעצמו. ולדעה הזו אין חובה שאת ברכת הגפן יברך דוקא מי שמברך ברכת המזון, שלא כמו הדעה הב' דלקמן.

[22] המברך ברכת המזון.

[23] עייין רמ"א סי' ערב ס"ט. ואף המג"א לא פליג שם אלא משום ברכת היין.

[24] כמלוא לוגמיו (כדלעיל). אינו מבאר מדוע "מצוה מן המובחר שיטעום בעצמו דוקא". ואולי יש לומר שה"מצוה מן המובחר" הוא מדין טעימת כוס של ברכה, ולא מדין שירה על היין, שהרי כתב לעיל שמצד זה אין ענין שהמברך עצמו ישתה דוקא. וכן משמע מהמשך לשונו שכתב "וכן לכל המסובים שזימן עליהם", דהיינו שזהו מאותו טעם, אלא שהמברך צריך לטעום כמלוא לוגמיו, כי צריך שיהיה אחד שישתה כמלוא לוגמיו, וכיון שהוא אוחז הכוס ומברך עליו אזי ישתה הוא כמלוא לוגמיו. אך אם קשה לו לשתות כמלוא לוגמיו, יכול לתת לכתחילה לאחד מהמסובים שיברך בעצמו ברכת הגפן וישתה כמלוא לוגמיו, והמזמן יטעום אחריו "כל שהוא" מדין טעימת כוס של ברכה. וכן מפורש בשוע"ר סי' רעא סוף סכ"ה: "שאפילו לכתחילה די בטעימת אחד מהמסובין כמלוא לוגמיו". ועצ"ע.

[25] אבל אין שתייתם מצטרפת למלא לוגמא [במקום המברך], לפי שצריך שיהנה אחד מהם משתיית כוס של ברכה, ובפחות ממלא לוגמיו אינה נקראת שתייה של הנאה (שוע"ר סי' רעא סכ"ה).

[26] משמע מי שלא זימנו עליו, אין עליו "מצוה מן המובחר" לטעום מכוס של ברכה. ולהעיר מהנהגת כ"ק אדמו"ר זי"ע שהיה מחלק כוס של ברכה לכל מי שרק רצה, ויש לעיין האם היה זה מדין כוס של ברכה או מענין סגולי אחר.

[27] ראה גם שוע"ר סי' רעא סכ"ה.

[28] רש"י בעירובין מ, ב ד"ה ליתביה. ראב"ן עירובין פ"ג (ע, א). מ"א סי' תרכא סק"ג.

[29] הבדלה, ברכת המזון, ברכת אירוסין, ברכת נישואין, ברית מילה, פדיון הבן.

[30] שבזה מפורש בפסחים קז, א ובעירובין עט, ב ששתיית כמלוא לוגמיו מעכבת. ולקמן מביא דעת הגאונים שבקידוש צריך שישתה המקדש בעצמו דוקא.

[31] ולפי טעם זה די בטעימה כלשהי ולא צריך כמלוא לוגמיו, וכן מפורש לקמן בסוף הסעיף.

[32] סברא זו הביאה רבנו גם בסי' שמג ס"ח: "להטעימו מכוס של מילה ביום הכיפורים, כדי שלא תהא הברכה נראית לבטלה".

[33] היינו כל דבר הטעון כוס.

[34] אף בלא שתיה. וראה גם שוע"ר סי' קעד ס"א: "היין הוא חשוב שגורם ברכה לעצמו בכמה מקומות, כגון בקידוש והבדלה וברכת אירוסין, שמברכין על היין בורא פרי הגפן אע"פ שא"צ לשתייתו", ובהמשך שם הוסיף: "שאינו גורם לעצמו ברכה אחרונה אלא ברכה ראשונה (לבדה, שבשבילה היא עיקר הבאת הכוס בכל דבר הטעון כוס)". והיא כדעה השניה כאן. וראה שם בקו"א.

ואם פורס מפה ומקדש – "אין צריך לברך בורא פרי הגפן על כוס של קידוש זה אם כבר בירך על היין בסעודה זו". ו"אף להאומרים שתקנת חכמים הוא בקידוש וכל דבר הטעון כוס שיברכו עליו ברכת היין תחלה כמו שנתבאר בסי' ק"צ – מועלת ברכה הראשונה לקידוש כמו שמועלת לברכת הנהנין שאין צריך לחזור ולברך, הואיל .. ולא נסתלקה עדיין ברכה הראשונה (שוע"ר סי' רעא סי"א, ע"ש).

וזה דלא כמ"ש בסי' ערב קו"א סק"ב להוכיח מדין פורס מפה ומקדש שברכת הגפן אינה מעכבת. וכן מוכח מסי' רצט ס"ד: "אם הוא מבדיל על השכר אין צריך לברך עליו שהכל בתוך הסעודה, אע"פ שלא בירך עדיין שהכל לא בתוך הסעודה ולא לפני הסעודה, שברכת המוציא פוטרת את השכר של הבדלה". והרי שם לא היה כלל ברכת שהכל על הכוס, ורק הפת פטרה אותה מברכה, ובכל זאת ניתן להבדיל על הכוס בלא ברכה ראשונה. וראה גם שוע"ר סי' רצו סי"ח שגם אם השומע לא שמע כלל ברכת היין – "אין בכך כלום ויצא ידי חובת הבדלה".

[35] ברכת הגפן.

[36] שאינו יכול לברך בעצמו.

[37] ולא משום ברכה לבטלה.

[38] כלומר, השתיה שלו מועילה שלא תהיה גנאי לברכת היין.

[39] שנותנים לטעום לתינוק הנימול בלבד. אך בשאר מילה שבשאר ימות השנה יש לתת לתינוק שהגיע לחינוך, לחשוש לדעה הראשונה.

אך בסידור סדר ברית מילה פסק רבנו לגמרי כדעה השניה, שכתב: "ונוטל את הכוס ומברך, ונותנים לתינוק לשתות או ישתה בעצמו". ומבואר בדבריו: א) שלכתחילה יכול לתת לילד קטן, ולכן הקדים תחילה נתינה לתינוק ורק אח"כ הוסיף "או ישתה בעצמו", לומר שאין שום חיוב שישתה בעצמו דוקא. ב) לא הצריך שהקטן יהיה בגיל חינוך. ג) לא הצריך שהתינוק ישתה כמלוא לוגמיו.

[40] לפי שאי אפשר לטעום ממנו, וגם אין מטעימים לתינוק גזירה שמא יהיה התינוק רגיל בשתיה זו של מצוה, ויורה היתר לעצמו לשתות מכוס של ברכה אף לכשיגדל (שוע"ר סי' תרכא ס"ד).

[41] רמ"א שם ס"ג ומג"א סק"ג. אך אדה"ז שם הביא בזה שלשה מנהגים: א) יש נוהגים לברך ברכת המילה בלא כוס (שם ס"ד). ב) ויש נוהגין לברך על הכוס ולהטעים ממנו לתינוק הנימול (שם ס"ה). אלא שמביא שם טעם אחר מהמובא כאן, וז"ל: "ואע"פ שכל כוס של ברכה צריך להטעים ממנו לקטן שהגיע לכלל חינוך ברכות, מכל מקום כוס של מילה שהברכה נתקנה בשביל תינוק הנימול, לכן די כשנותנים לו לשתות". ומוסיף שם: "ומכל מקום צריך ליזהר שיתנו לו לשתות קצת מהכוס מלבד מה שנותנים לפיו כשאומר בדמיך חיי". ג) ויש נוהגים שמברכים על הכוס ומטעימים לתינוקות כמו בתשעה באב (שם ס"ו). אלא שמוסיף שם: "ואע"פ שאין לנהוג כן לכתחלה ביום הכיפורים מטעם שנתבאר למעלה, מכל מקום אין למחות ביד הנוהגין היתר".

[42] שאין יוצאים בו ידי חובה, ומקדשים רק מחמת המנהג. ראה שוע"ר סי' רסט ס"ב.

[43] דהיינו ש"הקטן ישמע הברכה ממנו ויוצא בה ידי חובתו, ונמצא שלא בירך לבטלה" (שוע"ר סי' שמג ס"ג). וכן בכוס ברכת המזון אם אינו שותה בעצמו, יתן לקטן שהגיע לחינוך, וישתה ממנו כמלוא לגומיו. וכן בכל דבר הטעון כוס.

[44] סעיף ג. וראה גם שם סי' רעג ס"ט גבי מילה בשבת (לפני קידוש), אם יש קטן בבית הכנסת, יש "להשקותו מכוס של ברכה". ומשמעות דבריו שם שמדובר בקטן שהגיע לחינוך, כיון שמדמהו לקידוש שבבית הכנסת.

[45] בה"ג הל' קידוש והבדלה. והגאונים רב עמרם ורב צמח ברא"ש פסחים פ"י הי"ח. ובטור ושו"ע סימן רעא סי"ד. וראה גם שוע"ר שם סכ"ה.

[46] אף אם טעמו המסובים כל אחד כמלוא לוגמיו (שוע"ר סי' רעא סכ"ה).

[47] להעיר שרבנו לא הביא טעם זה בסי' רעא אף ששם עיקר מקומו.

[48] שמות כ, ח.

[49] פסחים קו, א. וראה שוע"ר שם ס"א-ב.

[50] כלומר, חובת שתיין היין בקידוש היא מצד כבוד השבת ולא מצד כוס של ברכה.

[51] לבוש שם סי"ד. ט"ז שם ס"ק יח.

[52] סעיף כה, לאחר שהביא את דעת הגאונים מסיים: "וראוי לחוש לדבריהם לכתחילה". ושם מוסיף: "במה דברים אמורים בקידוש, אבל בהבדלה ובשאר כל הדברים הטעונים כוס, מודים הגאונים שאפילו לכתחלה די בטעימת אחד מהמסובין כמלא לוגמיו".

וראה בסימן ערב סי"ב: "מי שאינו שותה יין מחמת נדר – יכול לקדש עליו וישתו אחרים המסובין עמו . . אבל מי שאינו שותה יין מחמת ששונאו – יש לו לדחוק את עצמו לשתות ממנו". ומדיוק לשונו שכתב רק "מחמת ששונאו" ולא כתב "או שמזיקו" (כמו שכתב בסי' תעב סכ"א גבי פסח), משמע שאם היין מזיק לו – יכול לתת לשתות לכתחילה לאחרים. שבמקרה של נדר או של היזק אין לחשוש לדעת הגאונים.

[53] מאיזו סיבה שלא תהיה.

[54] ששומע ממנו ברכת הגפן ושותה, כדלעיל בדעה הא'. אמנם לדעה השניה (שעליה מדובר כאן) יכול להטעים אפילו לתינוק שלא הגיע לחנוך, אבל כאן מדבר רבנו להלכה למעשה, שלכתחילה יש לחשוש בפרט זה לדעה הראשונה (כמו שכתב לעיל), ולא הזכיר כאן הדעה השניה אלא לענין להחמיר עליו, שיש לחשוש לדעה זו שלא ליתן לגדול שיברך לעצמו, כדלקמן.

[55] ברכת הגפן.

[56] תשובת חכם צבי סי' קסח.

[57] והן שתי הדעות הראשונות המובאות לעיל סימן קפב ס"א (לדעה הא' אפילו ליחיד, ולדעה ב' רק כשמברכים בזימון), משא"כ לדעה הג' שם אינה טעונה כוס כלל אלא למצוה מן המובחר בלבד, ולדעתו בודאי אינו יכול לברך בשביל אחר, כיון שדינו כברכת הנהנין. וראה שם שכותב שם שהמנהג עכשיו כדעה הג'.

[58] וצריך לחזר אחריו כדרך שמחזרין אחר כל מצות שהן חובה (שוע"ר שם).

[59] מדין ערבות. משא"כ לדעה שברכת המזון אינה טעונה כוס, לא ניתן להוציאו, כיון שהיא כברכת הנהנין שמי שאינו שותה אינו יכול להוציא את חברו השותה, כדלעיל סי' קסז סכ"ג. אבל אם נותן לקטן שהגיע לחינוך יכול לברך עבורו מדין חינוך.

[60] סעיף כג. וראה גם סימן רעג ס"ו.

[61] ומבואר הטעם בשוע"ר סי' ערב קו"א סק"ב, שכיון "שאינו מחוייב בדבר אלא מדין ערבות, לכן כיון שהחייב בעצמו יכול לפטור חובו בעצמו – אין להערב לפוטרו". וזהו רק "לכתחילה" (שוע"ר סי' רעג ס"ו), "ואף גם זאת אינה חובה גמורה, כי רבים חולקים" (סי' ערב שם). אבל בדיעבד אם בירך עבורו מוציא י"ח.

וראה סי' ערב קו"א סק"ב שגם לדעת החכם צבי (שהמברך ברכת המזון הוא עצמו צריך לברך הגפן): "הא דבברכת המזון סגי בטעימת אחר . . היינו שהמברך יברך בורא פרי הגפן וישתו האחרים אף על פי שיודעים בעצמם לברך". ובטעם הדבר יש לומר, כיון שלדעה זו ברכת הגפן היא חובה על המברך ברכת המזון מצד עצמו (ולא רק כדי להוציא את השותה), לכן יכול לברך אותה גם כשאחר שותה ויודע לברך. וכפי הכלל שכותב שם בסוף הקו"א: "ולא הצריכו שיברך חבירו בעצמו, אלא כשאין לו שום צורך בברכת חבירו רק מחמת ערבות בלבד".

אך כאן לא כתב רבנו כן, ונראה לומר משום שכאן הוא כותב את הדברים למעשה (כנ"ל, ולא רק לפי דעה הב'), וחושש גם לדעה הא' שברכת הגפן אינה חובה על המברך בעצמו, ולדעה זו אין המברך ברכת המזון יכול לברך הגפן אם נותן לשתות לאדם אחר, ולכן כתב כאן שלא יעשה כן. כלומר, מצד אחד יש לחשוש לדעה הא' שהמברך ברכת המזון הוא צריך לברך על היין, ומאידך יש לחשוש לדעה הא' שברכת הגפן באה רק בשביל השתיה כי היא עיקר וממילא מי ששותה הוא צריך לברך. ועצ"ע.

ואין לומר שבקו"א שם חזר רבנו מדבריו כאן, כי: א) רבנו שם דן רק בדעת החכם צבי, מבלי להתחשב בדעה הא' המובאת כאן, ב) גם שם אין זו מסקנת רבנו לגמרי, כי בהמשך שם כותב רבנו באופן אחר, שאם אחרים יודעים לברך הגפן – אין לאחר לברך להם.

[62] לברך ברכת הגפן אף אם אינו שותה את היין אלא אחד מהשומעים, והשומע יוצא י"ח ברכת הגפן מהמקדש אף שיכול לברך בעצמו. ואף שכתב לעיל שבקידוש צריך לשתות המקדש בעצמו לדברי הכל, צריך לומר שמדובר כאן במי שאינו שותה יין מחמת נדר (או שהיין מזיקו), כמו שכתב בסי' ערב סי"ב, אבל מי ששונא יין יש לו לדחוק עצמו לשתות את היין לבד, כמבואר שם. אך בהבדלה יכול ליתן אף שלא במקום נדר אלא גם אם שונאו בלבד, כדלעיל בפנים.

והנה כאן רבנו אינו מצריך שהשותה יהיה מאלו שיוצאים י"ח הבדלה או קידוש. אך בשוע"ר סי' ערב סי"ב כותב: "מי שאינו שותה יין מחמת נדר, יכול לקדש עליו וישתו אחרים המסובין עמו". ויתרה מזו כתב בשוע"ר סי' רצה ס"ד בסוגריים: "נוהגים שהש"ץ מבדיל בבית הכנסת על היין כדי להוציא מי שאין לו יין בביתו להבדיל עליו, וישתה מהכוס בעצמו אם נתכוין לצאת ידי חובתו בהבדלה זו, או ישקה ממנו לאחר שנתכוין לצאת ידי חובתו, אבל אם משקה ממנו לתינוקות אין שום אדם יכול לצאת ידי חובתו בהבדלה זו, כיון שלא שתה מהכוס אדם שיוצא ידי חובתו בהבדלה זו". וצ"ע למעשה.

וראה פסקי הסידור סדר אירוסין ונישואין: בברכת אירוסין: "יברך על הכוס – ישתה החתן והכלה", ובברכת נישואין: "ויברך שנית על הכוס . . ושותין החתן והכלה", ולא הזכיר שישתה המברך. ויש לומר, ששם הברכה היא עבור החתן והכלה, ולכן הם צריכים לשתות.

[63] וברכת היין שבקידוש והבדלה אין דינו כשאר ברכת הנהנין שאינו יכול להוציא את חברו, כיון "שהיא חובה משום קידוש ולא משום הנאתו" (שוע"ר סי' קסז סכ"ג).

[64] כיון שהיין גורם לקידוש שתאמר (ברכות נא, ב לדעת בית הלל), שאם לא היה לו יין, לא היה מקדש (רש"י שם). ולכן היא קודמת לברכת הקידוש. ובזה בא רבנו לומר, שכיון שהיין הוא חלק בלתי נפרד מהקידוש, לכן יכול לברך אותה אף שלא הוא שותה את היין אלא אחר.

[65] והוא הדין בהבדלה שהיא תלויה ביין, ולכן מברכים על היין לפני כן. ויתרה מזו ראה שוע"ר סי' קעד קו"א סק"א: "וב"ה כל שכן דעדיפא ביין הבדלה", והרבה נתחבטו בהבנת דברים סתומים אלו, ואולי יש לומר שהכוונה שלדברי בית הלל (שזהו פיענוח הרגיל של הר"ת "ב"ה") שברכת היין קודמת לברכת הקידוש מן הטעם שהיין גורם לקידוש שתאמר, הרי שסברא זו היא "כל שכן .. ביין הבדלה", שכן קידוש ניתן לעשות גם על הפת (עד שרש"י שם טרח לבאר פרט זה), אך הבדלה אי אפשר לקדש על הפת רק על יין, וממילא מובן שללא יין אין הבדלה.

משא"כ ברכת המזון אינה תלויה ביין, שכן גם בלא יין יכולים לברך ברכת המזון, ויש לומר שזהו טעם [נוסף, מלבד הטעם דלקמן] למה תקנו לברך עליה לאחר ברכת המזון.

[ראה לעיל ס"א שכתב הטעם למה תקנו לברך ברכת הגפן אחרי ברכת המזון ולא לפניה כבקידוש והבדלה: "לפי שבברכת המזון הוא מודה ומשבח לבוראו על מה שאכל ושתה, הוא סילוק והיסח הדעת על מה שעשה, ואפילו על ברכת המזון שמברך והכוס בידו, לכך צריך לברך תיכף לשתייתו". ויש לומר שהוצרך לטעם זה מפני הטעם השני שבברכות שם בטעם שתקנו ברכת היין לפני ברכת הקידוש: "ברכת היין תדירה וברכת היום אינה תדירה, תדיר ושאינו תדיר - תדיר קודם", ואף כאן ברכת היין תדירה מברכת המזון, והיה צריך לברך תחילה ברכת היין, ולכן כתב הוצרך לטעם של היסח הדעת].

[66] ראה שם שוע"ר סי' ערב סי"ב: "מי שאינו שותה יין מחמת נדר יכול לקדש עליו וישתו אחרים המסובין עמו". ומבאר שם בקו"א שהוא מוציא את השומע גם מברכת הגפן גם כשהשומע יכול לברך בעצמו, ומבאר שם בקו"א בשני אופנים:

א) "כיון שיכול לומר הקידוש בשבילם – יכול גם כן לברך בורא פרי הגפן", ולכאורה זהו הטעם האמור כאן [אלא ששם כתב בסתם, ולא ביאר הטעם שיכול לברך גם ברכת הגפן, ואילו כאן מבאר הטעם: לפי "שנתקנה קודם ברכת הקידוש והבדלה", וכדלעיל.

ב) "כיון שהוא חייב בקידוש ואי אפשר לו לצאת ידי חובתו בלא טעימה .. אם כן כשאחר טועם ומוציאו ידי חובתו, למה לא יוכל הוא לברך על אותה טעימה שהיא גם כן בשבילו .. ואף שהוא אינו חייב אלא בהטעימה ולא בהברכה כשאינו טועם, מכל מקום כיון שהוא חייב לטעום, אם כן כשחברו טועם – נעשה כאלו הוא טועם, ואי אפשר לחבירו לטעום בלא ברכה, אם כן הברכה שחברו צריך לברך, הוא מחוייב בה מחמת עצמו, כמו שמחוייב בה מדין ערבות, מחמת שאי אפשר לחברו לטעום בלא ברכה". אלא שלכאורה טעם זה מתאים רק לקידוש ולא להבדלה, כיון שרק בקידוש אמרו הגאונים שהמקדש חייב לטעום בעצמו, משא"כ בהבדלה.

[67] ע"פ תהלים קיב, א. והכוונה שרוצה לנהוג בדבר אף שאין חיוב בדבר, והוא כדעה השלישית בסי' קפב שנוהגין כמותה, שאין חובה לברך ברכת המזון על הכוס "אלא למצוה מן המובחר".

[68] אף שאינו יכול לשתות בעצמו.

[69] להטעים לגדול שיברך בעצמו ברכת היין, וכמו שכתב לעיל.

[70] ולכאורה הוא הדין בברכת המזון, ובכל שאר דבר הטעון כוס, מלבד הקידוש שלכל הדעות צריך לטעום כמלוא לוגמיו, כמבואר לעיל ובסי' רעא סכ"ה.

[71] שלא כסברה הראשונה שמצריך לטעום כמלוא לוגמיו דוקא.

אבל לכתחילה יש לו לשתות כמלוא לוגמיו, כדעה הראשונה. וראה לקמן ס"ז: "אע"פ שטעימת כוס של ברכה די בכמלא לוגמיו, בכוס של ברכת המזון טוב לשתות רביעית לצאת מידי ספק ברכה אחרונה, שכמלא לוגמיו באדם בינוני הוא רוב רביעית שהוא יותר מכזית, ומכזית עד רביעית יש מסתפקים אם צריך לברך ברכה אחרונה". והוא הדין והוא הטעם בהבדלה.

[72] וזה דלא כמו שכתב לעיל סוס"ב בסתם שאם "לא שתה ממנו כמלא לוגמיו .. לא קיים מצות הכוס כלל". ונראה שמשום כך הניחו רבנו כאן בחצע"ג, כיון שהסתפק בדבר.

[73] שדי בטעימה כל שהיא.