היתר היולדת לאכול ביום הכפורים

סימן תריז סעיף ד-ה, סימן תריח סעיף יג

בגליון הקודם הקשה הרב לוי יצחק שי' רסקין, שלכאורה יש סתירה בשוע"ר בענין היתר היולדת לאכול תוך שלשה ימים ללידתה, וכן משלשה ימים עד סוף שבעה, כשאינה אומרת כלום, שבסי' תריז סעי' ד-ה משמע שהיא יכולה לאכול אכילה רגילה, ואילו בסי' תריח סי"ג משמע שהיא יכולה לאכול רק פחות פחות מכשיעור. ובסוף מעיר הרב רסקין שבמהדורה החדשה לא העירו כלל, ולא התייחסו למה שלכאורה יש כאן סתירה בשוע"ר. ומסיים "וצ"ע טובא".

אך האמת היא שאם מעיינים היטב ("צ"ע טובא") בלשון רבנו הזקן אין שום סתירה בדבריו, אלא דבריו במקום אחד משלימים דבריו במקום השני והשלישי, כדלקמן. ולכן גם לא העירו כלום במהדורה החדשה.

בסי' תריז ס"ד כותב: "יולדת, תוך שלשה ימים לא תתענה כלל, אפילו אומרת איני צריכה, מאכילין אותה בעל כרחה. ומכל מקום יש להאכילה פחות פחות מכשיעור, כמו שיתבאר בסימן תריח".

והנה החידוש העיקרי של סעיף זה אינו מה שמאכילים אותה "פחות פחות מכשיעור", אלא מה ש"מאכילין אותה בעל כרחה", אלא שלהשלמת הדין הוסיף ש"יש להאכילה פחות פחות מכשיעור, כמו שיתבאר בסי' תריח", ששם עיקר דין האכלה של פחות מכשיעור. ואכן בסי' תריח סי"ג כותב רבנו: "וכן כשמאכילין את היולדת שאינה אומרת צריכה אני לאכול, כגון תוך שלשה ימים ללידתה .. מאכילין אותן מעט מעט". ונקט אדה"ז שם במקרה "שאינה אומרת צריכה אני לאכול", כי החידוש הוא שאפילו בסתמא מאכילין אותה פחות מכשיעור (וכ"ש כשהיא אומרת "איני צריכה"), אבל אם היא אומרת "צריכה אני לאכול" מאכילין אותה אכילה רגילה, כמו שכותב שם בסט"ו. 

וממשיך אדה"ז בסי' תריז ס"ד: "משלשה ימים עד סוף שבעה ימים ללידתה, אם אמרה צריכה אני לאכול, אע"פ שחברותיה וכן הרופאים אומרים שאינה צריכה, אעפ"כ מאכילין אותה מיד פחות פחות מכשיעור". החידוש כאן הוא בשנים: א) שאע"פ שהרופאים אומרים שאינה צריכה, "מאכילין אותה מיד", כיון שאמרה "צריכה אני לאכול". ב) שמאכילין אותה "פחות פחות מכשיעור". אף שבדרך כלל חולה שאומר "צריך אני לאכול" מאכילים אותו אכילה רגילה כמבואר בסי' תריח ס"א, הרי שכאן כיון שמדובר ביולדת מג' עד ז', והרופאים אומרים שאינה צריכה לאכול, מאכילים אותה פחות פחות מכשיעור. ולכן לא חילק אדה"ז דין זה לשני חלקים כפי שעשה גבי יולדת עד ג' ימים.  

ובסעיף ה' משלים אדה"ז את דין היולדת מג' עד ז': "אבל בסתם . . מאכילין אותה, אלא אם כן שחברותיה או הרופאים אומרים שאינה צריכה, שאז אין מאכילין אותה, אלא אם כן אמרה בפירוש צריכה אני לאכול". כל החידוש של סעיף זה אינו לגבי אכילה בשיעורים אלא לגבי אכילה בכלל, ולא נזקק לפרט גבי אכילה לשיעורים, משום שסמך על האמור בס"ד (ובמכ"ש, שאם באומרת "צריכה אני" מאכילין אותה לשיעורים, כ"ש בסתם), או שסמך על מה שיבאר בסי' תריח סי"ג שבסתמא מאכילים פחות פחות מכשיעור אפילו בג' הימים, וכ"ש בין ג' לז'.

אך מה שצריך לבאר הוא: מדוע חילק אדה"ז דין היולדת מג' עד ז' לשני חלקים, ובאמצע הכניס אופן השיעור של השלשה והשבעה ימים.

ויש לומר שעשה כן כדי להשמיענו בעיקר את הדין (המובא בס"ה) "ואם אמרה איני צריכה אין מאכילין אותה כלל", כלומר שאם מצד ימי סדר בראשית יום כפור הוא יום הרביעי ללידתה, אף אם לפי החישוב של מעת לעת יום כפור הוא עדיין ביום השלישי, בכל זאת "אם אמרה איני צריכה – אין מאכילין אותה כלל". ואגב כך השלים שם אדה"ז את פרטי הדין של מג' עד ז'.