סכך הכשר לסיכוך

סימן תרכט סעיף א

בהל' סוכה סי' תרכט ס"א כותב אדה"ז: אין מסככין אלא בדבר שהוא צומח מן הארץ והוא תלוש מן הקרקע ואינו מקבל טומאה .. שנאמר (דברים טז, יג) חג הסוכות תעשה לך באספך מגרנך ומיקבך, בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר דהיינו קשין או [אשכולות ריקנין] שאוספים אותן מן הגורן והיקב ומהן וכיוצא בהן שצומחין מן הארץ ואינו מקבל טומאה תעשה לך סוכות ולא מדברים אחרים.

ומקורו במשנה סוכה יא, א: "זה הכלל כל דבר שהוא מקבל טומאה ואין גידולו מן הארץ אין מסככין בו, וכל דבר שאינו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ מסככין בו", ועל כך שואלת הגמרא (יא, ב) "מנא הני מילי", ועונה רבי יוחנן (יב, א): "אמר קרא באספך מגרנך ומיקבך בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר", ומפרש רש"י ר"ה יג, א ד"ה ואמר מר "שלמדך הכתוב לעשות סכך של סוכה בפסולת גורן ויקב כגון קשין וזמורות דבר שאין מקבל טומאה וגידולו מן הארץ".

והנה אדה"ז מביא את דברי רש"י אלו, אלא שמוסיף עליהם: "ולא מדברים אחרים". ונראה שאין זו סתם תוספת תיבות להבהרת הענין אלא נראה שהם חלוקים באופן הלימוד מהפסוק, שלדעת רש"י הלימוד הוא באופן חיובי בלבד: "למדך הכתוב לעשות סכך של סוכה בפסולת גורן ויקב", ואילו לדעת אדה"ז הלימוד מהפסוק הוא לשני הכיוונים הן לחיוב והן לשלילה: "בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר .. ומהן וכיוצא בהן .. תעשה לך סוכות, ולא מדברים אחרים".

אך צריך להבין מהיכן מקור אדה"ז לאופן לימוד זה, שהרי בפסוק מדבר על הענין החיובי "תעשה לך סוכות", ומהיכן למד אדה"ז שהלימוד הוא גם באופן של שלילה "ולא מדברים אחרים", ובפרט שרש"י עצמו אינו לומד כך?

ונראה לומר שאדה"ז למד זאת מלשון המשנה, דכתבה את ההלכה הזאת בשני פנים, בפן השלילי ובפן החיובי: "כל דבר שהוא מקבל טומאה ואין גידולו מן הארץ אין מסככין בו, וכל דבר שאינו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ מסככין בו", דלכאורה לשם מה מאריכה המשנה שלא לצורך, הרי יכלה לכתוב כך "זה הכלל כד דבר שאינו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ מסככין בו" ומזה הייתי מבין שרק בזה מסככין, ולמה כתבה גם במה אין מסככין. ומזה למד אדה"ז שלדעת המשנה, יש בזה שני ענינים: במה צריך לסכך, ובמה אסור לסכך, ואת שני הדינים לומדים מהפסוק "חג הסוכות תעשה לך באספך מגרנך ומיקבך" – שצריך לסכך בפסולת גורן ויקב, ושאסור לסכך בדברים אחרים.

והטעם שצריך את שני הלימודים הנ"ל אפשר לומר בפשטות, משום שאם היינו לומדים מהפסוק רק את הענין החיובי במה צריך לסכך, היינו חושבים שהכוונה שבאלו רק מצוה לסכך, אבל אם רוצה יכול לסכך גם בשאר דברים, ועל זה קמ"ל שהלימוד הוא שבאלו מסככין (מותר מצוה וצריך לסכך) ובשאר דברים אסור לסכך.

והנה ע"פ המבואר לעיל יובן דבר נוסף בדברי אדה"ז, דהנה המשנה שם כותבת: "הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסוס וסיכך על גבה פסולה", ומפרש רש"י שם ד"ה פסולה: "שאין מסככין במחובר, דאמר מר באספך מגרנך ומיקבך בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר", ובמקום אחר (ט, ב ד"ה הא) האריך רש"י לבאר יותר "מחובר סכך פסול הוא דכתיב באספך מגרנך ומיקבך ממה שאתה מאסף מגרנך עשה סוכתך בפסולת גורן .. אלמא תלוש בעינן". הרי שלדעת רש"י זה שצריך לסכך בדבר תלוש ושאסור לסכך במחובר לומדים זאת מהפסוק הנ"ל.

אך לפי זה קשה מדוע לא כתבה המשנה את התלוש יחד עם גידולו מן הארץ ואינו מקבל טומאה (בלשון: "זה הכלל כו'"), וכתבה אותו רק כדין בפ"ע? וכן מדוע הגמרא ששואלת "מנא הני מילי" מתייחסת רק לשני הפרטים "גידולו מן הארץ ואינו מקבל טומאה"?

ויתרה מזו קשה בדברי אדה"ז שהוא מתחיל את הסעיף כותב אותם בחדא מחתא: "אין מסככין אלא בדבר שהוא צומח מן הארץ והוא תלוש מן הקרקע ואינו מקבל טומאה", אבל כשמביא את הלימוד מהפסוק הוא מתייחס רק לגידולו מן הארץ ושאינו מקבל טומאה, ואילו לגבי תלוש אינו מתייחס כלל, ורק בהמשך שם בסעיף כ' כותב "כל דבר המחובר לקרקע אין מסככין בו לפי שאינו דומה לפסולת גורן ויקב שהם תלושים מן הקרקע". ומדוע לא כתב זאת כבר בסעיף א'?

אך ע"פ המבואר לעיל מובן, דהנה נתבאר לעיל שלדעת אדה"ז הלימוד מהפסוק הוא הן לחיוב והן לשלילה, במה צריך לסכך ובמה אסור לסכך - "בפסולת גורן .. ומהן וכיוצא מהן .. תעשה לך סוכות, ולא מדברים אחרים", ומכיון שכך הרי הדין של מחובר ותלוש אינו בכלל לימוד זה, שהרי דבר מחובר אינו שונה במהותו מדבר תלוש, כי שניהם אינם מקבלים טומאה ושניהם גידולם מן הארץ, וכל ההבדל הוא שזה תלוש וזה מחובר, וא"כ את המיעוט "ולא מדברים אחרים" שלומדים מהפסוק לא ניתן לומר זאת על דבר מחובר, שכן דבר מחובר אינו דבר אחר במהותו מדבר תלוש, שהרי סו"ס אפשר להכשיר דבר מחובר שסיככו ע"י שתולשים אותו כמבואר לקמן שם ס"כ. ולכן לא כתבה המשנה את התלוש בקטע אחד עם גידלו מן הארץ ואינו מקבל טומאה, וכן אדה"ז לא הביא את הלימוד מהפסוק לגבי תלוש באותו סעיף המדבר על גידולו מן הארץ ועל אינו מקבל טומאה.

אמנם לאחר שלומדים מפסוק זה שצריך לסכך בפסולת גורן ויקב, הרי ניתן ללמוד מזה שאי אפשר לסכך בדבר מחובר מפני שאינו דומה לפסולת גורן ויקב שהוא דבר תלוש, כלומר לדעת אדה"ז הלימוד לפסול סכך מחובר הוא לימוד מאוחר יותר, לאחר שלמדנו מפסוק זה שהסכך צריך להיות דומה לפסולת גורן ויקב, לומדים מכך גם שגם אם הסכך אינו דומה רק בפרט מסוים לפסולת גורן ויקב, ולא משום שהוא דבר אחר לגמרי, גם זה פסול לסיכוך, ולכן אדה"ז לא כתב לימוד זה למעט מחובר יחד עם הלימוד שמיעטו בו דבר שאין גידולו מן הארץ ומקבל טומאה, ורק לקמן סעיף כ' הביאו בנפרד, כי הלימוד הממעט דבר מחובר לסיכוך שונה אינו באופן ישיר כמו הלימוד שממעטים בו דבר שאין גידולו מן הארץ ומקבל טומאה.