חובת הנשים בקידוש ובאכילת מצה
סימן רעא סעיף ה, סימן תעב סעיף כה
בהל' שבת סי' רעא ס"ה כותב אדה"ז: נשים חייבות בקידוש היום בשבת מן התורה .. ואע"פ שכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות ממנה בקידוש היום חייבות שנאמר (שמות כ, ח) זכור את יום וגו' ונאמר (דברים ה, יב) שמור את יום וגו' כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה והואיל והנשים מוזהרות בשמירתו להשמר בו מעשיית מלאכה שהיא מצות לא תעשה כל מלאכה .. הרי הן מוזהרות ג"כ בזכירתו דהיינו קידוש היום.
לכאורה בהלכה זו אין שום חידוש בדברי אדה"ז שכן הוא מעתיק את דברי הגמרא בברכות כ, ב ורש"י שם ד"ה והני נשי. אבל כד דייקת שפיר נראה שיש כאן חידוש נפלא בדברי אדה"ז, אמנם לא באופן הלימוד, אלא בתוצאת הלימוד, והוא בגדר חובת הנשים בקידוש היום.
דהנה אדה"ז מסיים בלשונו וכותב "והואיל והנשים מוזהרות בשמירתו .. הרי הן מוזהרות ג"כ בזכירתו", ולכאורה הלשון "מוזהרות ג"כ בזכירתו", אינו מתאים, שהרי לשון אזהרה מתאים לאיסור לאו אבל לא לקיום מצות עשה, ומתאים יותר לכתוב "הן מצוות ג"כ בזכירתו", ואמנם כן הוא לשון המשנה ברורה בסי' רעא סק"ג "בעשה דזכור גם נשים מצוות", אבל אדה"ז דייק לכתוב בלשונו "מוזהרות ג"כ בזכירתו", וטעמא בעי.
ויש לומר שבזה בא אדה"ז להשמיענו את גדר החיוב של האשה בקידוש של שבת, שכיון שחובתה של האשה בקידוש (זכור) נלמד מחובתה באיסור מלאכה בשבת (שמור), הרי שגדר חיובה ב"זכור" כגדרה ב"שמור", וכשם שהחיוב שלה ב"שמור" הוא באופן של "מוזהרות" ו"חייבות" (מצד לא תעשה) ולא באופן של "מצוה" (מצות עשה), כך חיובה ב"זכור" הוא באופן של "מוזהרות" ו"חייבות" ולא באופן של "מצוה" (מצות עשה). משא"כ אצל האיש גדר החיוב שלו בקידוש מצד מצות עשה של "זכור".
ועפ"ז אולי אפשר לבאר את דעת הב"ח שסובר שאין האשה יכולה להוציא את האיש בקידוש, דלכאורה שכיון שחיובה מן התורה כמו האיש מדוע אינה יכולה להוציא את האיש?
וע"פ המבואר לעיל מובן דס"ל להב"ח שאין חובת האשה כחובת האיש, חובת האיש בקידוש זוהי מצות עשה, משא"כ חובת האשה בקידוש היא מצד חיובה בלא תעשה, ולכן אין היא יכולה להוציא את האיש המחוייב במצות עשה ממש.
אבל אדה"ז (ס"ו) חולק על הב"ח וכותב שהאשה יכולה להוציא את האיש י"ח קידוש (אלא שלכתחילה אין להורות כן), שכן אף שגדר חובתה שונה משל איש כמבואר לעיל, אבל סו"ס גם היא חייבת מן התורה כמו האיש, ולכן יכולה היא להוציא את האיש שחייב כמותה מן התורה.
(ואולי זוהי סיבה נוספת בקידוש (מלבד הטעם הכללי שאין לאשה להוציא י"ח את האיש) שלכתחילה אין להורות כן כדי "שלא יבאו לזלזל במצות", שכן חובת האיש הוא מצד מצות עשה, משא"כ חובת האשה).
*
והנה חידוש זה חוזר על עצמו בדברי אדה"ז גבי חובת האשה באכילת מצה, בהל' פסח סי תעב סכ"ה כותב אדה"ז: ובאכילת מצה הן חייבות מן התורה, לפי שהוקשה מצות עשה של אכילת מצה למצות לא תעשה של אכילת חמץ, שנאמר (דברים טז, ג) לא עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות, לומר לך שכשם שהנשים מוזהרות על לא תעשה של אכילת חמץ .. כך הן מוזהרות על מצות עשה של אכילת מצה.
מקור הדברים הוא בפסחים מג, ב ושם הלשון הוא "והני נשי הואיל וישנן בבל תאכל חמץ ישנן בקום אכול מצה", אבל אדה"ז דייק לכתוב בלשונו "כך הן מוזהרות על מצות עשה של אכילת מצה", ולא כתב "כך הן מצוות במצות עשה של אכילת מצה", כי ס"ל שגדר חיובן של הנשים "בקום אכול מצה", הוא באופן של "מוזהרות" בלבד, ולא "מצוות" כאנשים, כיון שחיוב אכילת מצה של הנשים נובעת מחיובן באיסור אכילת חמץ, וכיון שחיובן בלא תעשה הוא בגדר של "מוזהרות", כך חיובן באכילת מצה הוא בגדר "מוזהרות" בלבד, ולא מצוות. משא"כ חיוב האיש באכילת מצה הוא "מצות עשה" ממש.
אם כי למעשה אין נפק"מ בדבר, שכן גם האיש וגם האשה חייבים לאכול את המצה בליל פסח מדין תורה, וכל ההבדל הוא באיכות החיוב, כנ"ל.
[ולהעיר שהפוסקים (ראה טור ב"י לבוש משנ"ב וכו') בכותבם את חיוב האשה באכילת מצה, כתבו שהן חייבות מצד זה שגם הן היו באותו הנס של יציאת מצרים, המובא בגמרא פסחים קח, ב גבי חיובם בד' כוסות, ולכן הן חייבות בכל המצות הנעשות בלילה זה, אבל אדה"ז לא מסתפק בזה גבי אכילת מצה, שכן דבר זה שהנשים היו באותו הנס מחייב אותן רק מדרבנן (וע"ד פורים וחנוכה), אבל לא מן התורה, ולכן גבי אכילת מצה שחיובן מן התורה הביא אדה"ז הלימוד מהיקש הפסוקים בענין איסור אכילת חמץ וחובת אכילת מצה, ולפלא על הפוסקים הנ"ל שהשמיטו לימוד מפורש זה].
*
והנה אמנם מצינו לשון אזהרה במצות עשה, וכמו שמצינו גמרא (נסמנו בפרדס חב"ד חוברת 10 ע' 119), ואפשר להוסיף עליהן גם משוע"ר סי' תרח ס"ב גבי תוספת יוה"כ בבין השמשות שכותב בלשון "ואף אם לא היה הכתוב מזהיר עליו" (אלא ששם אפשר לומר שכיון שמצות התוספת היא בהימנעות ממלאכה, לכן נקט בלשון אזהרה).
אלא שהדיוק האמור לעיל הוא מכך שאדה"ז השווה בלשונו בחיוב עשה של הנשים עם חיוב הלא תעשה שלהן, ודייק בלשונו לכתוב בשניהם אותה לשון "הואיל והנשים מוזהרות בשמירתו .. מוזהרות ג"כ בזכירתו" ועד"ז גבי אכילת מצה, ולא כתב כלשון הגמרא "איתנהו" או "מחוייבות" וכיו"ב, ונראה שבכך רצה אדה"ז להדגיש שגדר חיובם של הנשים במצות אלו היא באזהרה כחיובם במצות לא תעשה, מכיון שחיובם במצות אלו נובעת מחיובם במצות לא תעשה.
ולגבי נפק"מ להלכה למעשה בזה, לא מצאתי לע"ע משהו מניח את הדעת בזה, אם כי אפשר להעלות כמה אפשרויות, לדוגמא גבי "כופין במצות עשה", שקידוש ואכילת מצה של האשה אינם בגדר זה, או לאידך גיסא נשים שאינן יודעות מחיובן אלו האם חייבים להודיע להם הדבר אף אנו יודעים שלא ישמעו לנו, ראה שוע"ר סי' תרח ס"ד שרק במצות שאיסורם מפורש בתורה חייבים להודיע להן החיוב, וממילא יתכן שאדה"ז רצה להדגיש בזה שחיוב הנשים במצות אלו היא כבמצות לא תעשה שהן מפורשות בכתוב (ראה קידושין לד, ב שאכילת מצה באשה הוא דבר שחיובו מפורש בכתוב, ובתוס' שם לה, א סוד"ה משום מנה גם את קידוש היום, ע"ש) וממילא חייבים להודיע להם על כך. אבל יתכן גם לומר שאדה"ז נקט בלשון אזהרה כדי לתת ביטוי לחומר החיוב, שהנשים לא תתייחסנה למצות אלו כאל כל מצות עשה שהזמ"ג שהן פטורות ומקיימות אותן ברצונן הטוב כמו שופר לולב וסוכה, אלא שהיחס שלהן למצות יהא זהה ליחסן למצות לא תעשה שהן חייבות בהן, וממילא תקפיד לקיימן כמו את מצות לא תעשה.
[לאחר כתבי כל זאת הראני חכם אחד שעד"ז כתב בספר משך חכמה (לבעל אור שמח) פ' בא, וז"ל: "בשבת כל העשין שבו המה כלא תעשה ונשים מצוות בקידוש היום, כל שישנו בשמור ישנו בזכור, וכן פסח עיקרו הלא תעשה וגם העשין יש להם דין לא תעשה ונשים חייבות במצה דכל שישנו בלא תאכל חמץ ישנו בקום אכות מצה", עכ"ל. אלא שהוא כתב זאת גם ביחס לאנשים שכל מצות עשה שיש בשבת ובפסח דינם כלא תעשה, אבל מהמבואר לעיל בדברי אדה"ז הדברים אמורים רק לגבי הנשים שהעשה שלהן בשבת ובפסח הן כלא תעשה.
וראה עוד במשך חכמה שם שכותב שעפ"ז מתורץ קושיית התוס' (מנחות מג, א ד"ה ור"ש) מכלאים וציצית, דהיינו שבכלאים וציצית לא נאמר "שמור" ולכן נשים אינן חייבות בעשה שבהן כמו שהן חייבות בשבת ופסח, שנאמר בהן "שמור"].