זמן קבלת שבת בהדלקת נרות

סימן רסג סעיף ז

בשו"ע רבינו סימן רסג סעיף ז, מביא מחלוקת הראשונים האם קבלת שבת תלויה בהדלקת הנר, או בתחילת תפלת ערבית - היינו אמירת ברכו של הש"ץ, ומכריע שהעיקר להלכה שקבלת שבת תלויה בתפלת ערבית, אלא שהמנהג הוא שהאשה מקבלת שבת בהדלקת הנר (משא"כ כשהאיש מדליק, אלא שמסיים, שבכל זאת טוב שהאיש יתנה שאינו מקבל שבת בהדלקה זו). וכותב רבינו ש"על פי זה נוהגות הנשים שאחר שברכו והדליקו הנרות, משליכות לארץ הפתילות שבידן שהדליקו בה הנרות ואינן מכבות אותן, שכבר חל עליהן שבת בגמר הדלקה זו". ובסעיף שלאחרי זה (ס"ח) כותב רבינו, שמן הדין היה צריך לברך לפני הדלקת הנרות עובר לעשייתן, אלא ש"המנהג שמברכים אחר ההדלקה, לפי שסוברין שאם תברך תחלה קיבלה לשבת ותהא אסורה להדליק".

ויש לעיין לפי המנהג הנ"ל שמברכים אחר ההדלקה, האם קבלת שבת תלויה בהדלקת הנר או בברכה שלאחריה, ונפק"מ למעשה האם מותר לאשה לכבות הגפרור אחר ההדלקה לפני הברכה. דהנה, מדברי אדה"ז שכתב שלאחר ש"הדליקו הנרות משליכות לארץ הפתילות שבידן שהדליקו בה הנרות ואינן מכבות אותן" אין להוכיח כלום, שהרי שם הלשון הוא "שאחר שברכו והדליקו", כלומר דמיירי שברכו לפני הדלקת הנר (כפי שהוא מעיקר הדין), ולכן ברור שמיד לאחר הדלקת הנרות אסור לכבות הפתילות, אבל השאלה היא לפי המנהג שמברכים אחר ההדלקה אימתי חלה קבלת שבת?

והנה בהשקפה ראשונה נראה לומר בפשטות, שהמנהג לברך אחר ההדלקה אינו בא לשנות מהמנהג שקבלת שבת תלויה בהדלקת הנר, שהרי הטעם שמברכים אחר ההדלקה, הוא רק משום החשש שאם תברך תחלה כבר תחול עליה קבלת שבת בברכה זו ולא תוכל להדליק, ולא משום שסוברים שקבלת שבת תלויה לגמרי בברכה ולא בהדלקה, ואם כן גם לפי המנהג שמברכים אחר ההדלקה נשאר הענין שקבלת שבת תלויה בהדלקת הנר, כי המנהג לברך אחר ההדלקה לא בא להקל אלא להחמיר. ולפי זה אסור לכבות הגפרור אחר ההדלקה לפני הברכה. וכן כתב בבדי השלחן' סי' עד סקי"ד.

אבל זה אינו, שהרי בסעיף יא כותב אדה"ז "אבל אין לה להדליק לכתחילה קודם לכתה בלא ברכה, ובבואה מהטבילה משחשיכה או מהחופה תפרוש ידיה לפני הנרות ולברך אז קודם שתהנה לאורן . . לפי שהאיך תברך וציונו להדליק והן דולקות כבר מקודם לכן". משמע מדבריו להדיא שאין קבלת שבת תלויה בהדלקת הנר אלא בברכה, ולכן בעצם האשה יכולה להדליק הנרות ולעשות לאח"ז מלאכות האסורות בשבת, ורק אח"כ לברך ולקבלת שבת, אלא שלכתחילה אין לעשות כן מצד הבעיה של ההפסק הגדול בין ההדלקה לברכה. ועפ"ז בנידון דידן מותר לכבות הגפרור לפני הברכה, כי אין קבלת שבת חלה אלא לאחר הברכה.

[והנה בבדה"ש שם כתב שמכאן אין להוכיח, משום שכאן מיירי שהאשה מתנה שאינה מקבלת שבת עד לאחר הברכה, אבל לולי התניה זו באמת חל עליה שבת מיד בהדלקת הנרות.

אך לענ"ד דוחק גדול לפרש כן בדברי אדה"ז, שהרי קודם לכן הביא אדה"ז כמה עצות לאשה שצריכה ללכת לטבילה בליל שבת, ואחת העצות היא שהאשה "תדליק ותברך קודם לכתה לבית הטבילה ותתנה שאינה מקבלת שבת בהדלקה זו", הרי שעצה זו של תנאי בהדלקת הנר כבר נאמר לעיל, וכאן מיירי בעצה חדשה שהאשה תדליק בלא ברכה (ולא ע"י התניה), וממילא לכתחילה לא חלה עליה קבלת שבת].

אך צריך להבין:

א) מהו הטעם בזה שכל עוד שלא בירכה לא קיבלה עליה את השבת, שהרי כאמור לעיל בדברי אדה"ז בס"ז מפורש להדיא, שלפי המנהג קבלת שבת תלויה בהדלקת הנר, ובס"ח לא בא לחלוק על קביעה זו, אלא לחשוש לסברא שאם תברך תחלה כבור תחול עליה קבלת שבת.

ב) מדוע אין חוששים לאידך גיסא, שמכיון שמדליקה תחילה ורק אח"כ מברכת, יש לחוש שקבלת שבת תלויה בהדלקת הנר, וממילא צריך להזהר שלא לעשות שום מלאכה לפני הברכה.

ג) לפי זה אשה ששכחה ולא בירכה אזי לא קבלה שבת כלל, אף שקיימה מצות הדלקת נרות (שהרי ברכות אינן מעכבות), וזה דוחק.

ואולי יש לומר, שאמנם קבלת שבת תלויה בהדלקת הנר בלבד ולא בברכה, אלא היות וגמר ההדלקה היא רק לאחר הברכה ולאחר שנהנית מאור הנר, כמבואר בס"ח שמשום כך נקראת הברכה עובר לעשייתה, משום שעדיין לא נגמרה המצוה עד לאחר שנהנית מאור הנר, וכמבואר ביתר אריכות בסי"א ובקו"א סק"ג שעיקר המצוה אינה הדלקת הנר אלא ההנאה מאור הנר (ולכן גם כשהנכרי מדליק בשבילה, מקיימת היא את מצות הדלקת הנר ע"י ההנאה), לכן יש לומר שגם קבלת שבת תלויה בכך, שכל עוד שלא ברכה ולא נהנית מאור הנר עדיין לא נגמרה מצות הדלקת הנר, וממילא לא חלה עליה שבת עדיין, ולפי זה יכולה היא לכבות הגפרור לפני הברכה, שהרי עדיין אינה נהנית מאור הנר עד לאחר שתפרוש ידיה לפני הנרות ותברך ורק אח"כ נהנית מאורה, ואזי חל עליה שבת.

ועפ"ז מובנים דברי אדה"ז בסי"א, שכתב שמעיקר הדין האשה יכולה להדליק הנר ולעשות מלאכות האסורות בשבת, ורק אח"כ "תפרוש ידיה לפני הנרות ולברך אז קודם שתהנה לאורן", משום שכל עוד שלא נהנית מאור הנר עדיין לא קבלה עליה שבת.

והנה לכאורה עדיין יש להקשות על כך, שהרי ההנאה מאור הנר מיד לאחר ההדלקה אינה מעכבת, שהרי אם בירכה ולא נהנית מיד מאור הנר יצאה י"ח והעיקר שבמשך ליל שבת היא תשתמש לאור הנר, כמבואר בסי' רסג קו"א סק"ג "אף שאין צריך עכשיו ברגע זו לשום תשמיש שהרי מברכין בכל ענין, מכל מקום רואין בה לשמש כו' כלומר שעל ידי כן יכול להשתמש לכשירצה", וא"כ איך אפשר לתלות קבלת שבת בדבר שאינו מעכב?

ויש לומר ע"פ המבואר בקונטרס אחרון לסי' תקכז סק"ב דשם מבאר שבעירובי תבשילין נקראת הברכה עובר לעשייתה אף שמברך לאחר ההפרשה משום "כיון שבדעתו היה לומר עליו בדין יהא שרי כו', לא נגמרה המצוה עד שיאמר" (אף למ"ד שהאמירה אינה מעכבת עיין שם), ויש לומר שכן הוא הדבר גם לגבי קבלת שבת, שכיון שהמנהג לברך לאחר ההדלקה, ובכ"ז נקראת הברכה עובר לעשייתה משום שמברכת לפני ההנאה מאור הנר, ומיד לאחר הברכה היא נהנית מאור, א"כ אף שאין הנאה זו מעכבת, כיון שבדעת האשה להנות מאור הנר לאחר הברכה, הרי לא נגמרה המצוה עד לאחר ההנאה מאור הנר, וממילא מסתמא גם אין בדעתה לקבל שבת עד אחר (הברכה ו)ההנאה מאור הנר. ולכן יכולה לכבות הגפרור לאחר ההדלקה ולפני הברכה וההנאה מאור הנר.

אמנם אם בירכה אסור לה לכבות הגפרור אף אם עדיין לא נהנתה מאור הנר, זהו לחשוש לדעה שקבלת שבת תלויה בברכה ולא בהדלקה (שהרי משום כך המנהג לברך אחר ההדלקה). אבל לדעה שקבלת שבת תלויה בהדלקה, ברור שהכוונה להנאה מאור הנר שבדעתה להנות לאחר ההדלקה שהיא עיקר המצוה.

ועפ"ז מובנים היטב דברי רבנו בסי' רסג סי"א שמן הדין (אם כי לא לכתחילה) יכולה האשה להדליק נרות שבת ולעשות מלאכות אסורות ולבוא אח"כ אחר השקיעה ולברך לפני ההנאה מאור הנרות, מכיון שבדעתה להנות מאור הנרות הרי שעדיין לא נגמרה המצוה אף שהדליקה נרות, וממילא עדיין אין בדעתה לקבל שבת.

ויש הבדל בין ענין זה לבין תנאי המבואר בסי' רסג ס"ז, כי תנאי ענינו שלמרות שהדליקה נרות שבת וקיימה את מצות הדלקת הנר, היא מתנה שאינה מקבלת שבת בכך, אבל כאן הכוונה שכיון שבדעתה להנות מאור הנר לא נגמרה מצות הדלקת הנר כל עוד שלא נהנית מאור הנר, וממילא גם לא קבלה עליה עדיין שבת, וד"ל.

אלא שדברי אדה"ז בסעיף זה (סי"א) מוקשים מצד אחר, שהרי מובא בס"ו שאם מדליקים הנר בעוד היום גדול ולא מקבלים שבת לאלתר, "צריך לכבותו ולחזור ולהדליקו לצורך שבת, כדי שתהא ההדלקה עצמה ניכרת שהיא לכבוד שבת", ורבינו חזר על דין זה גם בס"ז וגם בסי"א (אם כי בסוגריים, וראה תהל"ד סי' רסג סק"ד) וגם בקו"א סק"ב, אם כן מה מועילה כאן העצה שהיא רק תדליק ולא תברך מיד אלא רק מאוחר יותר, שהרי אם לא קבלה עליה שבת לאלתר, ההדלקה אינה לכבוד שבת, וממילא ברכתה תהיה לבטלה (כמבואר בסי"א בסוגריים).

וצריך לומר שאמנם גם כאן מיירי שהבעל מקבל עליו את השבת לאלתר (כמו שהדין כן כשהאשה עושה תנאי), והטעם שלא כתב זאת להדיא, משום שסמך על מה שכתב קודם לכן בסוגריים. ומכיון שהבעל קיבל עליו את השבת לאלתר הרי שוב "ההדלקה עצמה ניכרת שהיא לכבוד שבת" ויכולה לברך עליה.