בדין השוכח "יעלה ויבוא"

סימן צז סעיף ב

שאלה: מי ששכח לומר "יעלה ויבוא" ונזכר באמצע אמירת "יהיו לרצון" השני – מה יעשה, האם יחזור לראש התפלה או לברכת "רצה"?

תשובה: מובא בשוע"ר שאף שסיום התפלה הוא כשעקר רגליו דוקא (ולא די בסיום אמירת "אלקי נצור" ו"יהיו לרצון" השני)[1], הרי שלענין לחזור לראש התפלה, במי ששכח לומר בתפלה כל דבר המצריך אותו לחזור לראש אותה ברכה, וסיים לומר תחנונים שבסוף התפלה[2], ואמר "יהיו לרצון"[3] – דינו כמי שעקר רגליו[4]. ואם כן הוא הדין במי ששכח לומר "יעלה ויבוא" (בחול המועד או בר"ח שחרית ומנחה), ונזכר לאחר שאמר "אלקי נצור" ו"יהיו לרצון" השני, יש לו לחזור לראש התפלה ולא לברכת "רצה", אף שלא עקר רגליו עדיין. וכן כתב המג"א בסי' תכב סק"ג (בשם הירושלמי ברכות פ"ה ה"ג): "דכל שהסיח דעתו מלהתפלל הוי כאלו עקר רגליו".

אך מוסיף המג"א שם: "ונראה לי דזהו דוקא כשאמר יהיו לרצון, שזהו גמר התפלה". ומובן מדבריו שדוקא כשסיים לומר "יהיו לרצון" הרי זה גמר התפלה, אבל כל עוד של סיים לומר "יהיו לרצון", עדיין לא נגמרה תפלתו, ויכול לחזור לראש ברכת "רצה". וכן משמע מלשון הפמ"ג שם באשל אברהם סק"ג שמיד אחרי שאמר "יהיו לרצון .. צורי וגואלי" הוי גמר התפלה, אף שלא אמר עדיין "עושה שלום", משמע שאם עדיין לא סיים "יהיו לרצון", לא נגמרה תפלתו[5].  וכן כתב המשנה ברורה שם בשער הציון סק"ט, שכל שלא אמר "יהיו לרצון" (השני) עדיין לא סיים תפלתו, כיון שהוא "מכלל התחנונים".

אך יש לומר שדעת אדה"ז אינה כן, אלא כל שסיים לומר תחנונים (היינו "אלקי נצור"[6]), והתחיל לומר "יהיו לרצון", אף שלא סיימו, הרי זה נקרא שסיים תפלתו וכאילו עקר רגליו, וחוזר לראש התפלה.

ויש להוכיח כן מלשונו בסי' קיז ס"ה שכתב שם: אם "סיים תחנוניו, ואמר אחריהם: יהיו לרצון וגו', שבאמירת פסוק זה עשה היסח הדעת מלומר עוד תחנונים, ונשלמה תפלתו, כמו שיתבאר בסי' תכ"ב". ומשמע מדבריו שאמירת הפסוק "יהיו לרצון" אינה חלק מהתפלה או מהתחנונים, אלא  היא רק סימן היכר שהסיח דעתו מלומר עוד תחנונים, ובהסחת דעת זו "נשלמה תפלתו". ולפי זה אפילו אם רק התחיל לומר "יהיו לרצון" אף שעדיין לא סיימו, הרי בעצם אמירת התחלת הפסוק כבר הסיח את דעתו  מלומר עוד תחנונים, וממילא כבר נשלמה התפלה[7], ואינו יכול לחזור לראש ברכת "רצה" אלא עליו לחזור לראש התפלה.      

 


[1] ולכן אין לו לזוז ממקומו ולא לדבר ולא לרוק לפני שעקר רגליו, כי עדיין עומד הוא לפני המלך (ראה שוע"ר סי' צז ס"ב וסי' קכב ס"א). ונראה שהוא הדין לענין שאין להפסיק עד אז (אף אם סיים תחנונים ואמר יהיו לרצון השני) בעניית שדברים שאינם בגדר "דברים שבקדושה", כגון אמן של כל הברכות וכיו"ב, אלא עדיין דינו כדין ברכת ק"ש שמפסיקים בה רק לדברים שבקדושה, שהם ברכו ואיש"ר וקדושה וכיו"ב. וכן מוכח מלשון אדה"ז בסי' קכב ס"ב שכתב: "ובין יהיו לרצון לאלהי נצור מותר להפסיק ולענות כל דבר שבקדושה, אבל לא דבר אחר, עד שיעקור רגליו". ולא כתב שאם סיים תחנונים דינו כעקר רגליו. ויש עוד להאריך בזה, ואכ"מ.

[2] כ"ה בשוע"ר סי' רסח ס"ד וסי' רצד ס"ה.

[3] כ"ה בשוע"ר סי' קיז ס"ה.

[4] כגון מי ששכח לומר "ותן טל ומטר" בברכת השנים (ראה שוע"ר סי' קיז ס"ה). וכן מי שטעה והתפלל של חול בשבת (ראה שוע"ר סי' רסח ס"ח). וכן מי שטעה ולא הזכיר הבדלה בחונן הדעת ואין לו כוס להבדלה (ראה שוע"ר סי' רצד ס"ה). 

[5] וכן כתב באליה רבה סי' תכב סק"ג. והמשנה ברורה שם בשער הציון סק"ח כתב שהוא מכלל התחנונים.

[6] ובכלל זה המנהג המקובל לומר פסוקי השמות.

[7] ועפ"ז מובן מה שבסי' רסח שם ובסי' רצד שם לא הזכיר אדה"ז כלל אמירת הפסוק "יהיו לרצון" השני, אלא כתב רק "אם סיים תחנונים", משום שמה שקובע לענין השלמת התפלה הוא רק אם סיים תחנונים, ולא אמירת "יהיו לרצון", ו"יהיו לרצון" זהו רק סימן שסיים התחנונים.