אמירת ההגדה על המצה או על כוס שני

סימן תעג סעיף מ

בשוע"ר סי' תעג ס"מ כותב "ואע"פ שאין צריך לאחוז הכוס בידו עד שיגיע ללפיכך כמו שיתבאר אעפ"כ צריך למזוג מיד קודם התחלת אמירת ההגדה כדי שישאלו התינוקות למה שותין כוס שני קודם הסעודה שאין דרך לשתות כן בכל ימות השנה ועל ידי כך יתעוררו לשאול גם כן שאר השאלות מה נשתנה וכו'".

מדברי אדה"ז אלו משמע שלולי סיבה זו לא היה צריך למזוג כוס שני לפני אמירת ההגדה, אלא רק כשמגיע ל"לפיכך אנחנו כו'" אזי היה צריך למזוג ולאחוז הכוס בידו. והטעם שצריך לאחוז הכוס בידו בשעת אמירת "לפיכך", מובא בטור בשם מדרש שוחר טוב משום ש"אין אומרים שירה אלא על היין", משא"כ לפני כן אינה נקראת שירה אלא הגדה, וממילא לא צריך לאחוז הכוס בידו ואף לא למוזגו, ורק בשביל להתמיה התינוקות הצריכו חכמים למזוג כוס שני מיד לפני אמירת ההגדה.

וצריך להבין, הרי מפורש ברמב"ם הל' חמץ ומצה פ"ז ה"י והביאו רבנו בשלחנו סי' תעב סכ"ה שכוס שני אומרים עליו את ההגדה, זאת אומרת שאמירת ההגדה היא על הכוס וממילא ברור שצריך למזוג הכוס מיד לפני תחילת ההגדה כדי לומר עליו את ההגדה, ועל דרך המובא במשנה פסחים קיז, ב והובא בשוע"ר סי' תעט ס"א גבי כוס שלישי שצריך למזוג אותו לפני ברכת המזון, וכן גבי כוס רביעי שצריך למזוג אותו לפני אמירת גמר ההלל והודו כמובא במשנה שם ובשוע"ר סי' תפ ס"א, וממילא ברור שגם כוס שני שאומרים עליו את ההגדה צריך למזוג מיד בתחילתה?

ולכאורה היה אפשר ליישב בפשטות שבעצם זהו אותו ענין, שכל ענין אמירת ההגדה על הכוס הוא בשביל התינוקות, שהרי אמירת ההגדה היא בדרך תשובה על שאלת "מה נשתנה", כמבואר בשוע"ר סי' תעג סוסי"ד, וכדי לגרום לתינוקות לשאול "מה נשתנה" הוא ע"י מזיגת כוס שני, נמצא שכל ענין אמירת ההגדה קשור עם מזיגת כוס שני. וזה מדוייק גם מלשון המשנה פסחים קטז, א (שזהו מקורו של הרמב"ם שכוס שני אומר עליו את ההגדה) "מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל", וכפירוש רש"י ורשב"ם שם ששואלים "מה נשתנה" עכשיו כשמוזגין כוס שני.

אך אף אם נפרש כן בדברי המשנה (לפירוש רש"י ורשב"ם), אי אפשר לומר כן בדעת הרמב"ם ואדה"ז, כי מלשון הרמב"ם (ועד"ז לשון אדה"ז) שכתב "כוס שני אומר עליו את ההגדה", משמע שזהו דין במצות ד' כוסות לומר את ההגדה על כוס שני, כלומר אין זה דין בהגדה לומר אותה על הכוס דוקא כדי להתמיה התינוקות, אלא זהו דין בארבע כוסות, וכמבואר ברמב"ם ובשוע"ר סי' תעט ס"א שתקנו לעשות בכל כוס מד' כוסות מצוה בפני עצמה.

ב

ויש להוסיף שבדעת אדה"ז אי אפשר לפרש כן גם מטעם אחר, ובהקדים:

דהנה בסיבת הדבר שטרחו חכמים כ"כ לעשות כמה שינויים בליל הסדר כדי שהבן ישאל "מה נשתנה", כותב אדה"ז שני טעמים שונים לכאורה: א) בסי' תעג סוסי"ד כותב "שאמירת ההגדה מצותה לאומרה דרך תשובה על שאלות ששאלוהו, שנאמר (דברים ו, כ-כא) כי ישאלך בנך וגו' ואמרת לבנך עבדים היינו וגו'". ב) ושם בסעיף מ' כותב הטעם "לקיים לבניו מה שנאמר כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות והחוקים והמשפטים וגו' ואמרת לבנך עבדים היינו וכו'". והיינו שלטעם הא' זהו מצד מצות ההגדה שענינה לאמרה בדרך תשובה, לכן טורחים כ"כ שהילד ישאל כדי שישיבו לו, ואילו לטעם הב' זהו מצד מצות השאלה של הבן, שלשם כך תקנו חכמים לעשות שינויים כדי לגרום לבן לשאול "מה נשתנה", ועי"ז הוא מקיים מצות "כי ישאלך בנך גו'", כלומר שבשאלה עצמה יש מצוה. וכן מוכח מהדין (מובא בשוע"ר שם) "ואם אין דעת בבן לשאול הרי אביו חייב ללמדו לשאול מה נשתנה", כלומר יש חובת חינוך על האב ללמדו לשאול מה נשתנה, והוא כאמור בגלל שבעם השאלה יש מצוה.

ועפ"ז יומתק דיוק נפלא בלשון אדה"ז שבסי' תעג סוסי"ד העתיק מהפסוק רק התיבות "כי ישאלך בנך וגו'", ואילו כאן בסעיף מ' מעתיק מהפסוק גם התיבות "מה העדות והחוקים והמשפטים", כלומר שיורד כאן לפרטי שאלת הבן? וע"פ המבואר לעיל מובן היטב, שכן כאן הרי מבאר שבעצם השאלה יש מצוה, ובזה מוסיף שלא רק בעצם השאלה הכללית יש מצוה, אלא יש מצוה שהבן יעמיק את השאלה ויפרטה ככל שיותר, שהרי המדובר בפסוק זה בשאלת בן חכם שיודע להבחין בין עדות חוקים ומשפטים.

ועפ"ז יוצא לדעת אדה"ז שזה שתקנו חכמים למזוג הכוס מיד לפני תחילת ההגדה הוא רק בשביל שהבן יקיים את מצות "כי ישאלך בנך", ואין זה שייך לאמירת ההגדה שאח"כ שזהו מצוה בפ"ע, וממילא אין שום קשר בין שינוי זה של מזיגת הכוס בתחילת ההגדה כדי שהבן ישאל, לבין זה שאמרו "כוס שני אומר עליו את ההגדה" המדבר במצות ההגדה ולא בשאלה.

לאור החילוק האמור לעיל בין מצות השאלה למצות ההגדה, נראה שיש גם נפק"מ ביניהם לגבי גיל התינוקות האמור בהם, שלגבי מצות שאלה גיל התינוק הוא יותר קטן מאשר גיל התינוק באמירת ההגדה, שהרי נקל יותר לתינוק לשאול מאשר להבין התשובה לשאלה, שלכן לגבי מצות ההגדה כותב אדה"ז בסי' תעב סכ"ה (ועד"ז בסי' תעא ס"י) אם "יש בהן דעת להבין מה שמספרים להם מיציאת מצרים באמירת ההגדה" אזי חייב לחנכם לשמוע. ובפרטיות יותר מבואר בשוע"ר סי' תעג ס"ב "ולפי דעתו של בן מלמדו התשובה לשאלותיו וכו'". ואילו, לגבי מצות שאלה לא נאמר שום הגבלה, אלא אמרו "אם אין דעת בבן לשאול אביו מלמדו".

[ואולי זאת הסיבה שעושים שינויים רבים בלילה זה (חלוקת אגוזים סי' תעב בסופו, טיבול ירקות סי' תעג סי"ד, עקירת השלחן שם סל"ח, מזיגת כוס שני שם ס"מ) ולא מסתפקים בשינוי אחד כדי להתמיה התינוקות, שכן המדובר בגילאים שונים של תינוקות, וכל אחד תמה ושואל מסיבות אחרות, לכן תקנו כמה וכמה שינויים כדי לגרום לכל סוגי התינוקות לשאול מה נשתנה].

ג

ולכאורה היה אפשר לתרץ בפשטות, שאמנם "כוס שני אומר עליו את ההגדה", ומשום כך צריך למזוג הכוס בשעת אמירת ההגדה, אבל השינוי כאן הוא שחכמים תקנו "למזוג מיד קודם התחלת אמירת ההגדה", כלומר הההדגשה היא כאן "מיד", בלא שום שהות, אלא מיד לאחר "יחץ" וסילוק הקערה עם המצות (ראה גם ביאור הגר"א סי' תעג סק"מ), מוזגים הכוס, עוד לפני שהתחילו כלל את ההגדה (ואמנם המעיין היטב יראה שהלשון "מיד" לא נאמר בטור ושו"ע ושוע"ר על שום כוס מד' הכוסות מלבד כוס שני).

אבל אי אפשר לפרש כן בדברי אדה"ז, שהרי אדה"ז מתחיל את הסעיף "ואע"פ שאין צריך לאחוז הכוס בידו עד שיגיע ללפיכך כו'", כלומר משמע מדבריו שלולי הצורך להתמיה התינוקות, לא היו כלל צריכים למזוג הכוס עד סוף אמירת ההגדה בשעה שאומרים "לפיכך", שאז אוחזים הכוס ביד, והרי "לפיכך" הוא רק חלק הסיום של ההגדה ולא כל עיקר ההגדה עצמה (ראה שוע"ר סי' תעג סמ"ד אלו קטעים נכללים בעיקר ההגדה), וא"כ הדרא קושיא לדוכתא איך זה מתאים עם הקביעה ש"כוס שני אומר עליו את ההגדה"?

ד

ויש לומר הביאור בזה, ובהקדים דבעצם יש כאן שני חיובים: א) צריך לומר את ההגדה על המצה, משום שדרשו חכמים (פסחים לו, א) על הפסוק (דברים טז, ג) "לחם עוני" – "שעונין עליו דברים הרבה", והיינו אמירת ההגדה, כמבואר בשוע"ר סי' תעג ס"כ וסל"ו. ב) "כוס שני אומר עליו את ההגדה", כמבואר ברמב"ם שם ובשוע"ר סי' תעב סכ"ה.

שני חיובים אלו חלוקים זה מזה בכמה ענינים: א) בגדר חיובם, שהחיוב הא' הוא דין באמירת ההגדה, שצריך לומר את ההגדה על המצה. ואילו החיוב הב' הוא דין בסדר ארבע כוסות, שמצד סדר ארבע כוסות יש לומר את ההגדה על הכוס השני, אבל מצד ההגדה עצמה אין חובה לומר אותה דוקא על הכוס, אלא על המצה. ב) באופן חיובם, החיוב הא' עיקר ענינו שבשעת אמירת ההגדה המצה תהיה מונחת לפניו, כמבואר בשוע"ר סי' תעג ס"כ וסל"ו, ואילו החיוב הב' עיקר ענינו שלאחר שאמר ההגדה ישתה הכוס השני, ולא מספיק מה שהכוס מונח לפניו, שהרי אם לא שתה הכוס לא קיים מצות ד' כוסות כלל. ג) לענין בדיעבד, בחיוב הא' יוצא י"ח אמירת ההגדה גם אם לא אמר אותה על המצה, כמבואר בשוע"ר סי' תפג ס"ב, ואילו בחיוב הב' הדבר הוא לעיכובא שחייב לשתות הכוס דוקא אחר אמירת ההגדה, כמבואר בשוע"ר סי' תעב סט"ז.

והנה במה שביארנו לעיל לגבי גדר החיוב ואופן החיוב של אמירת ההגדה על הכוס, יש להרחיב הביאור לגבי כל הד' כוסות, שבעצם מצד ד' כוסות אין חיוב להחזיק הכוס כלל בשעת אמירת הענינים שאומרים על כוס וכוס, כי עיקר ענינם שישתו אותם לאחר שאמרו ענינים אלו, אלא שמצד ש"אין אומרים שירה אלא על היין", הרי שבכל מקום שיש ענין של שירה על היין מצוה מן המובחר להחזיק הכוס ביד, כמבואר בשוע"ר סי' קצ ס"ג. ולכן בכוס הראשון של קידוש וכן ברכת המזון וכן ב"לפיכך" וברכת הגפן שבכוס הד' מחזיקין הכוס, משא"כ בזמן אמירת ההגדה וכן בגמר ההלל אין מחזיקין הכוס.

אבל מאידך מבואר בסי' קצ שם שבכל דבר שאומרים שירה על היין, צריך שהכוס יהא מונח לפניו על השולחן או ע"ג דבר אחר מוכן לשתות, ואם אין לפניו – זה מעכב ואינו יוצא י"ח. ומבואר בשוע"ר סי' רעא סכ"ח שלא צריך שיהא מונח לפניו בכוס דוקא, אלא אפילו אם היין מונח לפניו בתוך הבקבוק יוצא י"ח. ועפ"ז מובן שכוס שני שאומר עליו את ההגדה אין חובה למזוג היין בכוס, אלא אפילו אם הוא מונח לפניו כשעדיין הוא בתוך הבקבוק נקרא שאומר עליו את ההגדה. ועפ"ז מה שכתב לגבי כוס רביעי שיש למזוג הכוס לאחר ברכת המזון כדי לומר עליו את ההלל, אין זו חובה כלל אלא למצוה בעלמא. משא"כ לגבי כוס ב' מצד הדין צריך למזוג הכוס מיד לפני תחילת ההגדה, כדי להתמיה התינוקות, ולא בשביל שצריך לומר עליו את ההגדה, שבשביל זה אין חובה למזוג מיד.

ה

ויש לומר יתרה מזו, שבכוס ב' וד' (משא"כ בכוס א' וג' שמצד "אין אומרים שירה על היין" צריך שיהיו לפניו בשעת הקידוש וברכת המזון), שאומר עליהם את ההגדה וההלל, אין מעכב אפילו שהיין יהא לפניו, אלא מספיק ששותה היין לאחר אמירת ההגדה או ההלל, ובזה יוצא י"ח ד' כוסות.

ולכאורה כן משמע מלשון רבנו סי' תעב סט"ז שכתב "צריך לשתות ד' כוסות על הסדר .. דהיינו שבין כוס ראשון לשני ובין שלישי לרביעי יפסיק באמירת ההגדה וההלל ובין שני לשלישי יפסיק באכילת מצה וברכת המזון, ואם לא הפסיק ביניהם בדברים הללו אלא שתה ד' כוסות זה אחר זה לא יצא י"ח ד' כוסות, אלא כולן נחשבין לכוס אחד וחייב לשתות עוד ג' כוסות על הסדר". מוכח מדבריו שעיקר הגדר של ד' כוסות על הסדר לעיכובא הוא לעשות הפסק בין כוס לכוס באמירת ההגדה ובברכת המזון ובהלל, כלומר גדרם של ד' כוסות הוא שיהיו מופסקות זו מזו, והרי זהו הסיבה שאין מברכים על ד' כוסות מכיון שהיא מצוה מופסקת (כמבואר בליקוטי טעמים ומנהגים להגש"פ בשם ראשונים).

אלא שבנוסף לכך קבעו חכמים שגדרם של הפסקות אלו אינם להפסיק בין כוס לכוס בלבד, אלא זהו גם  התוכן של כל כוס וכוס, שכל כוס וכוס קשור עם תוכן ההפסק שלפניו, וכמבואר בשוע"ר סי' תעט ס"א "הואיל ותקנו חכמים לשתות ד' כוסות בלילה זה יש לעשות מצוה בכל אחד ואחד".

ומכיון שכך מובן שאין הכרח שיהיו הכוסות לפניו בשעת אמירת קטעים אלו של הפסק שבין כוס לכוס, והעיקר הוא שישתה הכוסות לאחר קטעי ההפסק שבין כוס לכוס.

ו

אלא שנראה שבענין זה גופא הסתפק רבנו, האם זה שתקנו חכמים לעשות מצוה בכל אחד מד' כוסות הוא דבר נוסף על התקנה העיקרית לעשות הפסק בין כוס לכוס, או שזהו בעצם אותה תקנה, שגדר ההפסקות בין לכוס הוא גם תוכנה ומצותה של כל כוס וכוס.

דהנה בסי' תעב סכ"ה כותב רבנו "ואף הקטנים חייב אביהם לחנכם במצות להשקותם על הסדר .. אם כבר הגיעו לחינוך". ובהמשך מפרט בסוגריים "דהיינו שהגיעו לזמן שראוי לחנכם לשמוע הקידוש שאומרים על כוס ראשון, וגם יש בהן דעת להבין מה שמספרים להם מיציאת מצרים באמירת ההגדה .. שאומרים על כוס שני, וכן חייב לחנכם לשמוע ברכת המזון שאומרים על כוס שלישי, וגמר ההלל והלל הגדול ונשמת שאומרים על כוס רביעי".

ומשמע מדבריו שחיוב שתיית ד' כוסות של הקטנים אינו חיוב כללי, אלא על כל כוס וכוס ישנו חיוב בפ"ע, ותלוי אם הגיע לגיל חינוך אותם הענינים שאומרים על כוס וכוס בפ"ע, כלומר ישנם קטנים שהגיעו לחינוך קידוש וממילא צריכים לשתות כוס ראשון של קידוש, אך הן פטורים מכוס שני אם לא הגיעו לגיל חינוך סיפור יציאת מצרים. וכן על זה הדרך בשאר כל הכוסות.

מוכח מדבריו שתוכן הדברים הנאמרים על הכוס ושתיית הכוס קשורים זה בזה, וא"כ לפי זה יוצא שס"ל שזה שתקנו חכמים לומר דברים מסויימים על כוס וכוס, אין זה תקנה נוספת על התקנה הראשונית שהד' כוסות הן מופסקות, אלא זוהי אותה תקנה, שגדר הענין שהד' כוסות הן מופסקות הוא שצריך לומר את תוכן ההפסקות על הכוסות. אבל יתכן שלרבנו לא פסיקא ליה מילתא, לכן הכניס את כל הקטע הנ"ל בסוגריים, כידוע הכלל שכל ספק שהיה לרבנו בהלכה הכניסו בסוגריים.

וכן מוכח מסי' תעט סוס"א אחר שכתב "הואיל ותקנו חכמים לשתות ד' כוסות על הסדר בלילה זה יש לעשות מצוה בכל אחד ואחד", מסיים רבנו בסוגריים "ואם לא עשה כן לא יצא ידי חובת ד' כוסות", זאת אומרים שס"ל לרבנו שאם לא עשה מצוה בכל אחד מהכוסות באמירת דברים הנאמרים על הכוסות, לא יצא י"ח ד' כוסות, והוא מציין "כמו שנתבאר בסי' תעב", והכוונה לסט"ז שם המדבר בענין שצריך לעשות הפסק בין הכוסות. אבל היות ולרבנו לא פסיקא ליה מילתא שענין אמירת הדברים על הכוסות מעכבים את מצות ד' כוסות, כי יתכן שמספיק שיעשה הפסקה בדברים אלו בין הכוסות בלי לומר אותם על הכוסות, לכן הכניסו רבנו בסוגריים.

ז

סיכום הדברים שנתבארו לעיל:

א) מצד מצות אמירת ההגדה צריך לאומרה על המצה והמרור, וענינה שהמצה והמרור יהיו מונחים לפניו בשעת אמירת ההגדה. ואם לא עשה כן – יצא י"ח.

ב) מצד מצות ד' כוסות צריך לומר את ההגדה על כוס השני, וענינו לשתות את הכוס לאחר אמירת ההגדה. ואם לא עשה כן לא יצא י"ח ד' כוסות.

ג) מוזגין כוס שני לפני אמירת ההגדה כדי להתמיה התינוקות שישאלו, אבל מצד אמירת ההגדה על כוס שני אין מעכב שהיין יהא מזוג בכוס בשעת אמירתו, והעיקר שהיין יהא לפניו. ואפשר שגם אם לא היה לפניו יין והביאו לו בסיום אמירת ההגדה ושתה - יצא י"ח. ומה שאוחזין הכוס בשעת הקידוש ואמירת "לפיכך" וכן בברכת המזון, זהו מצד ש"אין אומרים שירה אלא על היין", ולא מדין ד' כוסות.

ד) גדר מצות שתיית ד' כוסות על הסדר, שיעשו הפסק בין כוס לכוס באמירת הדברים שתקנו חכמים לאומרם. ואפשר גם שתוכן ההפסקה בין הכוסות, המעכב אפילו בדיעבד, פירושו שיאמרו דברים אלו על הד' כוסות, כלומר צריך שהיין יהא לפניו בשעת אמירתם. 

ה) צריך לחנך הקטנים בשתיית ד' כוסות. ואפשר שאין זה חיוב כללי, אלא תלוי בחיובו בחינוך הדברים הנאמרים על כל כוס וכוס בפ"ע.

ו) מצות ההגדה לאומרה בדרך תשובה דוקא, לכן צריך לחנך הילד לשאול "מה נשתנה".

ז) בנוסף לכך, יש מצוה על הבן לשאול "מה נשתנה" (עם כל הפרטים), גם אם לא הגיע לגיל שיבין את התשובה, כי בעצם השאלה מקיים מצות "והיה כי ישאלך בנך",  וחובת האב לחנך את בנו לשאול.