כמה הערות - 1052
כמה הערות בסדר הקערה והסדר בסידור אדה"ז ובשולחנו
הרב משה אהרן צבי ווייס
שליח כ"ק אדמו"ר – שערמאן אוקס, קאליפורניא
א. יסדר על שולחנו: "וראה שו"ע רבינו (סי' תעג סכ"ו)" – לשון רבינו בהגדה. וזלה"ק בשו"ע שם: "כשמביא לפניו הירקות עם כל דברים אלו טוב שיסדרם לפניו בקערה כענין שלא יצטרך לעבור על המצוות וכו' ויש שאין מקפידים על החרוסת ושני תבשילין אם יהיו סמוכים אליו דכיון שאינן באין על השולחן אלא לזכר בעלמא לא שייך אצלם אין מעבירין על המצות, וגם על המרור אין מקפידים אם יהי' סמוך לו דכיון שאינו חביב על האדם" עכלה"ק, ע"ש באורך.
ואולי יש לבאר הציון לסעיף זה בשו"ע רבינו כי אף שי"ל דלמנהגנו שמסדרין הקערה לפי כוונת האריז"ל וע"פ קבלתו, דלא דייקינן בהא דאין מעבירין – הא ליתא אלא דכן מדייקינן לפי כללי אין מעבירין היכא דאפשר והיכא דשייך, וכן מבואר בסידור ר' שבתי.
ולהעיר מהמבואר במג"א הל' תפילין סי' כה דהכלל דאין מעבירין שייך רק כשבא לעשות מצוה זו, אבל אם אינו רוצה לעשות מצוה זו עכשיו אינו שייך כלל זה – ולפי"ז יש לעיין מה שייך כאן אין מעבירין בסידור הקערה ובמצוותיו, דכיון דלמשל אינו רוצה עכשיו לאכול מצה אלא רק כרפס לא שייך בזה אין מעבירין וצ"ע.
ועוד יש להעיר – דתינח הזרוע והביצה למעלה כי הם באים רק לזכר בעלמא (וראה לקמן), והמרור כבר כתב רבינו בשולחנו דאין מקפידים כיון דאינו חביב, אלא דלמטה מזה הכרפס והחרוסת דכתב רבינו דהחרוסת מימין והכרפס משמאל צ"ע, דלכאורה צריך להיות הכרפס מימין מכמה טעמים דהוא הראשון במנהגי הלילה ומיומן למצוה וכן דלכאו' יפגע בזה תחילה ובזה שהוא משמאל הקערה יצטרך לעבור על החרוסת להגיע אליו?
ויש לומר בשתיים:
א', דבאמת כתבו כמה פוסקים דבאופן כזה יפגע בשמאל ברישא, שרגיל הוא כשפושטים יד ימין פונים לשמאל – ומטעם זה אכן נהגו הרבה לשים התש"י בכיס התפילין בצד שמאל דוקא, כדי שלא לעבור על המצוות.
וכן מבואר בערוך השלחן סי' כח ס"ח – וכמדומה הכי נהוג אצלנו.
ועפ"י המבואר (בגליון הקודם – במאמרו של הרב י.ד.ק שיחי' ובס' "חקרי מנהגים" של הרב י' גורארי') נוהגין להניח בכיס הטלית כיס התפילין של רש"י בשמאל ור"ת מימין – אף שהלכה כרש"י כדי שיאחז בשל רש"י תחילה.
אלא שכידוע המשנ"ב (בשם ס' שלחן שלמה) ס"ב שם וכ"ה בס' מקור חיים להניח תפילין של יד בימין דוקא כדי שלא יעבור על המצוה.
ואכן לדעת המהר"ל מפראג, בדיוק שלא לעבור על המצוות קובע הכרפס בימין, וכן לדעתו אינו מניח חזרת על הקערה שלא יצטרך לעבור עליו – וראה לקמן.
ויש להעיר עוד קצת בענין זה דיש שכתבו (נוהג כצאן יוסף הו"ד בס' סדר הערוך ח"א פט"ז הע' 26) דמטעם זה נוהגים (כמנהגינו) להניח מפה בין מצה ראשונה לשני', דלפי שצריך לבצוע המצה האמצעית (כנראה כוונתו ל"יחץ") וכדי שלא יהי' כמעביר על המצוות טוב שתהי' המצה הראשונה מופרדת מן השני'.
ועוד י"ל לזה שהכרפס בשמאל והוא עפ"י דיוק לשון העץ חיים (הו"ד בבאה"ט סי' תעג סק"ח) ורבינו בסידורו (לאפוקי בשלחנו שאינו מביא לשון "תחת" כלל, ע"ש!) "תחת הזרוע החרוסת ותחת הביצה הכרפס", דהיות דכבר תיאר לנו הע"ח ציור הקערה בפרטות דאחרי המרור שהוא באמצע שוב יניח החרוסת בימין והכרפס בשמאל, למה צריך לפרט תחת הביצה ותחת הזרוע וכו' (וכמו שמבאר בשלחנו, ע"ש).
אלא די"ל דהמלה תחת מרמזת לא רק למקומו אלא תחת מלשון חילוף והשלמה, כמו זה תחת זה – זה תמורת זה. דעפ"י הקבלה החילוף לזרוע הוא החרוסת, דשניהם בקו הימין (חסד ונצח) והחילוף לביצה הוא כרפס (גבורה והוד), ודו"ק.
ועוד י"ל, שלהכי מקום החרוסת לימין (ודלא כמהר"ל מפראג ועוד), כי באמת בחרוסת משתמשים פעמיים – אחד למרור ואחד לכורך, משא"כ הכרפס משתמשים בו רק פעם א', ועוד דלפי מנהגינו שאחרי שאוכלים הכרפס לא מחזירים אותו לקערה, ומעתה יש רק ה' מינים (כדברי רבינו בהגדה לקמן) הנה החרוסת – שיש בה שני זכרים (כמבואר בשו"ע רבינו סי' תעג ס"כ) זכר לטיט וזכר לתפוח – וכמו הזרוע והביצה על הקערה לזכר, שפיר מקומו בימין כי הוא נשאר על הקערה כל משך הסדר (עכ"פ מגיד) וגם הוא לשני זכרים.
אלא דקשה לי, הא דכתב רבינו הזקן בסידורו ותחת המרור החזרת שעושין כורך, וכן הוא הלשון בע"ח (הו"ד בבאה"ט סי' תעג סק"ח), וז"ל ואח"כ תקח חזרת ותניח למטה מן המרור בקו האמצעי שהוא כנגד היסוד והוא כדי לעשות כריכה עם החזרת עכ"ל.
וראה בהגדת רבינו ביאור נפלא בקטע זה והטעם שרבינו בסידורו מחלק בין מרור לחזרת, ע"ש.
אלא דעדיין ק"ק דאם הוא עפ"י קבלה – נקבל, אך מטעמי אין מעבירים (דהסברנו לעיל דאף דבכמה דברים לא קפדינן על אין מעבירים, ובתוכם מרור שאינו חביב – אך היכא דאפשר קפדינן) לכאורה הי' יותר מתאים לשים למטה, אצל מסדר הקערה המרור, ובאמצע הקערה החזרת. דבאופן זה לא יצטרך לעבור על החזרת לקיים מצות מרור.
וי"ל (בנוסף לזה שכ' רבינו בשלחנו דבמרור היותו אינו חביב אינו שייך העברה על המצוות). דהיות ששניהם (המרור והחזרת) בעצם הם מין אחד – מרור – ואפשר מן הדין לקיים הן מרור והן כורך בשני המינים ואכן זה מנהגנו שלוקחים שניהם, הן למרור והן לכורך, אין קפידא במה שאנו קורין אותו לכורך. ועוד י"ל דהיות (לפי ביאור רבינו בשלחנו) דבמרור אינו שייך אין מעבירין היותו אינו חביב הנה אם כן המין שבו מקיימים מצות מרור שהוא מדרבנן הוא יותר חשוב מהמין שבו מקיימים מנהג כורך (שהוא מנהגו דהלל) ולכן מקומו בראש הקערה ולא למטה. בסגנון אחר: אם כבר אין מקפידין על אין מעבירין – מקומו בראש הקערה, ובפרט שהמרור אוכלים לבד והחזרת אוכלים עם המצה, היינו שהוא קצת טפל להמצה.
אלא שבאמת אעיקרא דדינא זה קשה לי טובא, דהא דכתב רבינו שם (סי' תעג סכ"ו) והוא דברי החק יעקב (סקט"ז – וחסר הציון לזה בשו"ע רבינו במהדורה החדשה) דכיון שאינו חביב על האדם ואין לו דין קדימה לענין ברכת הנהנין לכן גם כאן אין מקפידין אם יצטרך לעבור עליו וכו' ע"ש, דמה בכך דטעמו אינו חביב על האדם? הרי מרור הוא אחד ממצות הלילה, ומצותי' אחשבי' לכאורה! ולא רק דאחשבי' אלא דעוד מברכים עליו, ואיך אפ"ל על זה דלא שייך הכלל דאין מעבירין על המצוות?
וכן הטעם השני שמביא הח"י ורבינו צ"ע טובא, דאיה"נ דבכל השנה באם יש לו שני מינים לפניו אחד חביב ואחד אינו חביב דמברך על החביב קודם, אבל כאן כל מין בקערה הוא מצוה נפרדת עם זמן (בסדר) נפרד? וכשמגיע הזמן דצריכים לקיים מצות מרור אין מין אחר לפניו דמדחהו מפניו מחמת חביבותו?
בסגנון אחר: בברכות הנהנין חביב דוחה אינו חביב רק כשיש לפניו שני מינין, חביב ואינו חביב. אבל במרור יש רק מרור לפניו – והיותו מצוה היתה צריכה לגרום לו להיות יותר חשוב מחביב, וזה עצמו חביבותו.
ובדוחק י"ל דכל הטעם דאין מעבירים הוא מצד ביזוי מצוה – היינו שלא יהיו מצוות בזויות עליו – דכשמעביר על מצוה אחת לקיים השני' זה מראה שהמצוה הראשונה בזויה עליו – ולכן אסור.
ולזה בא הח"י ורבינו לבאר, שבמרור היותו כל עיקרו מרירות, אינו שייך לענין זה דחשש ביזוי, ועצ"ע. ואולי י"ל עוד, דמטעם זה סידר האריז"ל החזרת למטה אצל האדם, כי הא גופא שאין מברכין עליו (לאפוקי מרור) ואינו אלא לזכר למקדש הא גופא גורם דאין בזה אין מעבירין.
ב. זרוע: וז"ל רבינו בהגדתו "נוהגין לקחת חלק מצואר עוף", עכלה"ק. והוא דלא כדברי רבינו בשלחנו (סעי' כו) זרוע של טלה, דהיינו בהמה.
ומעולם תמהתי דהתינח דנזהרין מלקחת חלק מבשר בהמה, כדי שלא לדמות לק"פ כלל, וכמ"ש הפרמ"ג (סי' תעג א"א סק"ז), וכמ"ש בשו"ת בן ימין בהגהות לשו"ע, ליישב המנהג שלוקחין עוף שלא לדמות לבהמה הראוי' להקרבה. אך א"כ הי' כדאי לקחת ירך של עוף או עכ"פ כנף עוף – שהוא זכר לזרוע נטוי' – ולמה לוקחים צואר עוף?
ובפרמ"ג שם שיש נוהגים במפרקת של עוף (והוא כמנהגינו) אך כותב שאינו יודע טעם למנהג זה.
וי"ל בשתים: א', שהוא זכר לענין "קשה עורף" למעליותא. ב', שאם כבר לוקחים מעוף כדי שלא יהי' שום דמיון לק"פ, הנה אולי יש לקחת חלק מהעוף שבדרך כלל אין אוכלים, והירך והכנף הרי נוהגין הרבה לאכול, ודו"ק. ואעפי"כ מכיון שיש עליו בשר נוהגין להסיר כמעט כל הבשר מעליו.
ג. שני סגולים: בשו"ע רבינו סי' תעג סכ"ו מבואר שהסדר בקערה הוא כעין שני סגולי"ם, והוא עפ"י קבלת האריז"ל דסדר הקערה הוא שהם שני סגולים – ולא ראיתי טעם על זה – ואולי לרמז הא דוהייתם לי סגולה מכל העמים, ודו"ק.
ובכללות יש להעיר, דאף שרבינו מאריך בפרטי הקערה אינו כותב איך לנהוג במקום הקערה לגבי כוס הקידוש, דיש שכתבו (דרכי חיים ושלום לבעל המנח"א אות תקפה) דיש להניח הקערה בשמאל בעל הבית והכוס בימינו. ואינני יודע איך נהג רבינו בזה, ואולי מדהשמיטו אין נפק"מ, והכי מסתבר.
ד. שו"ע אדה"ז סי' תעג ס"א: וזלה"ק מוזג כוס ראשון עכלה"ק. ובשו"ע דמרן המחבר מוזגין לו כוס ראשון, עכ"ל. ויש לומר שזה חלק מחיובי ליל הסדר, ויותר מזה שלא רק שאין מסדרין הקערה מבעו"י – וכן ברור לפי דעת התה"ד הו"ד בשו"ע לעיל סי' תעג ס"ב שלא לקדש – אלא אפי' מזיגת הכוס צריך להיות בלילה.
דמלשון המחבר משמע שיתנהג דרך חירות מוזגין לו ומלשון רבינו משמע דמוזג כוס ראשון בהתחלת הסדר, ודו"ק.
ה. כרפס – ויכוין להוציא גם המרור: ובהגדת רבינו, וזלה"ק כי אין אמירת ההגדה וכו' חשובים הפסק והיסח הדעת (שו"ע רבינו סתע"ד) ומכוון להוציא גם המרור של כורך, עכלה"ק.
הא דמציין רבינו לשו"ע אדה"ז סי' תעד (בלי לציין סעיף) הוא משום ששם מבאר בכללות ענין הפסק לגבי כמה דברים בהסדר (אך לא מרור) כמו ד' כוסות (כוס שני ורביעי (לא לפי מנהגינו)) ורבינו בשלחנו נותן כמה טעמים השייכים גם למרור. והם: א', שאין אמירת ההגדה והלל היסח הדעת שכשבירך על כוס ראשון הי' יודע שישתה עוד כוס שני וכן בכוס שלישי (והוא הדין לכרפס ומרור וכורך – הכותב) ועוד כותב שם רבינו בשלחנו לגבי כוסות – שכיון שהכוס עומד לפניו ודעתו לשתות ממנו כשיסיים ההגדה הרי לא הסיח דעתו משתי' ולפיכך אי"צ לחזור ולברך על השתי', עכלה"ק.
ולטעם זה הרי זה כש"כ לענין כרפס ומרור וכורך, כי כשמברך על כוס ראשון עדיין אין כוס השני עומד לפניו (אף שאכן דעתו לשתותו כי יודע הוא ששותה ד' כוסות), וכן בשלישי לרביעי.
אך לגבי כרפס ומרור וכורך, הרי המרור והחזרת לפניו על הקערה, ולכאו' טעם זה יותר מבורר מהטעם הראשון שמביא רבינו הזקן לגבי כוסות, וא"כ צע"ק למה אין רבינו מביאו לענין הברכה על המרור.
ובשלחנו מביא טעם שלישי לענין הכוסות, שאמירת ההגדה והלל אינה גמר וסילוק על מה שקודם ורבינו אינו מביא טעם זה ג"כ.
ובהא שצריך לכוון להוציא המרור ורבינו בהגדה מוסיף גם המרור של כורך. אף ששניהם, הן המרור והן הכורך, באו אחרי אכילת המוציא, ולכאו' ברכת המוציא פוטרתן וכמ"ש בגמ' פת פוטרת כל מיני מאכל, הנה ראיתי מציינים לדברי רש"י ורשב"ם בפסחים קיד, ב. אך הם מבארים למה מברכים בופה"א על הכרפס (טיבול ראשון) ולא כמו שמשמע מהגמרא דמברך על מרור, אך שניהם אכן מבארים שיכוין לפטור את המרור, ע"ש בלשונם.
אלא דבתוס' (שם קטו, א – ד"ה והדר), משמע דהטעם הוא דאינם באים מחמת הסעודה ואינם באים ללפת הפת, ולכן צריך ברכה. ועוד שאינו אוכל רק כזית, ע"ש.
ואם כן הם נחשבים כדברים הבאים לאחר הסעודה שהם טעונים ברכה לפניהם ולאחריהם, א"כ למה אין מברכים אחריהם, והב"י פסק שאין מברכים, וכן הלכה.
ואכן הרשב"א בתשובותיו (ח"א סי' עג – הו"ד בס' סדר הערוך פנ"ה הערה 84), כתב שיש לברך ברכה אחרונה אחר אכילת מרור.
ולפי דבריהם ברכת המוציא אינה פוטרת הירק שבכורך ולכן מוסיף רבינו שצריך לכוון גם על החזרת שבכורך.
אך נשארת הקושיא למה אין מברכים ברכה אחרונה.
והרא"ש סי' כו מבאר וז"ל, דמשום דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו, וחובה היא להביא מרור אחר מצה, הלכך הוה כדברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה שאין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, תדע לך דהא קרי לי' במתני' פרפרת הפת, עכ"ל.
ויוצא לפי הרא"ש שאין צריך לכוון באכילת כרפס לא למרור ולא לכורך (וגם הוי היסח הדעת, ע"ש), ומצותו אחשבי' להיות חלק מהסעודה (עיין במשנ"ב תעג סק"כ וערוה"ש שם ס"ח).
וצריך לומר דהיות דנחלקו הראשונים בחיוב ברכתו, הנה היות שבין כך מברך על הכרפס, הנה יכווין עליו ועל המרור והכורך לצאת לדעת הראשונים – רש"י ורשב"ם שמחייבים ברכה ראשונה.
אך היות שיש חולקים (הרא"ש והרשב"א), הנה מצד ספק ברכות להקל, אין מברכין ברכה אחרונה וסומכין על ברכת המזון.