סעיף כ - 750

שני תבשילין

הרב חיים גרשון שטיינמעץ

ר"מ במתיבתא

כתב* אדה"ז סי' תעג ס"כ: "בזמן שבהמ"ק קיים היה צריך להביא גם את הפסח בשעת אמירת ההגדה, ועכשיו שחרב בהמ"ק תיקנו חכמים שיהיו על השולחן בשעת אמירת ההגדה ב' מיני תבשילין א' זכר לפסח וא' זכר לחגיגה".

ולכאו' צ"ע דחגיגה מאן דכר שמי'? דכיון שבזמן הבית לא הי' חגיגה על השלחן בשעת אמירת ההגדה, שהרי הזכיר רק קרבן פסח, ולכאו' הטעם מובן בפשטות, שאין שייכות לחגיגה לאמירת ההגדה, א"כ למה לתקן זכר לחגיגה בשעת אמירת ההגדה?

וראה רמב"ם פ"ח מהל' חמץ ומצה ה"א: "ומביאין שולחן ערוך ועליו1 מרור וירק אחר ומצה וגופו של כבש הפסח ובשר חגיגה של יום ארבעה עשר, ובזמן הזה מביאין על השלחן שני מיני בשר אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה", מבואר בדברי הרמב"ם שגם החגיגה הי' על השלחן בזמן הבית, וא"כ מובן למה תקנו זכר לחגיגה.

וא"כ קשה בדברי אדה"ז ממנ"פ, אי ס"ל שהי' חגיגה על השלחן ג"כ (בזמן הבית) הו"ל להזכירו בפירוש, ואם לא הי' על השלחן למה באמת עושין זכר לחגיגה.

ובאמת במשנה פסחים לא נזכר בפירוש שמביאין החגיגה על השלחן, וא"כ אולי לכן לא הזכירו אדה"ז ג"כ, אבל צ"ב לפ"ז למה עושין זכר לחגיגה על הקערה.

ובשיטת הרמב"ם (שהי' החגיגה על השלחן ג"כ) י"ל שהיא הנותנת, שמזה גופא שמביאין ב' תבשילין מוכח שהי' על השלחן גם מבשר החגיגה, ולכן עושין זכר.

אלא שהא גופא צ"ב בטעמו של דבר, שלכאו' אין לחגיגה להיות על השלחן כיון ש(לכאו') אין לחגיגה שייכות לדין של "בעבור זה" וכו' – כיון שאינו שייך לגוף הסיפור.

וי"ל שתלוי במה שנת"ל (בגליון הקודם), דהנה אם שני התבשילין הו"ע של זכר גרידא, א"כ מובן שיש לעשות זכר לחגיגה ג"כ (כמו שעושין זכר לכמה ענינים שהיו בזמן הבית), וא"כ אין זה שייך לאמירת ההגדה דוקא, אלא הוא ענין של זכר בעלמא.

משא"כ אם הוא תקנה ודין באמירת ההגדה, א"כ מובן שאין זה שייכות לחגיגה, שאינו שייך לאמירת ההגדה, וא"כ אין סברא לתקן (בתור דין באמירת ההגדה) זכר לחגיגה.

וא"כ י"ל שלשיטת הרמב"ם באמת אין שני התבשילין דין באמירת ההגדה:

דהנה ז"ל הרמב"ם בפרק הנ"ל: "מתחיל ומברך בורא פרי האדמה וכו' ואחר כך עוקרין השלחן מלפני קורא ההגדה לבדו ומוזגין כוס שני וכו' ומתחיל בגנות וקורא עד שגומר פרשת ארמי אובד אבי כולה ומחזיר השלחן לפניו ואומר פסח זה וכו'".

הרי שלשיטת הרמב"ם לא הי' הקערה – השלחן וכל הדברים שעליו – לפניו בשעת אמירת ההגדה, רק שמחזירין השלחן לפניו בשעה שצריכים להדברים שעליו – בשעת אמירת פסח זה וכו'. וכמו שלשיטת הרמב"ם לא אומרים ההגדה על פרוסה, כמבואר בדבריו שעושין "יחץ" רק לפני ברכת המוציא. – ודלא כשיטת אדה"ז בכ"ז2.

ולפ"ז י"ל שגם השני תבשילין לא תקנו בתור דין באמירת ההגדה – דלפי שיטת הרמב"ם לעולם לא הי' דין כזה – ורק בתור זכר בעלמא, וממילא תקנו זכר גם לבשר חגיגה3.

אבל לשיטת אדה"ז קשה, מה השייכות של חגיגה לאמירת ההגדה, ולמה תקנו זכר לחגיגה אם בזמן הבית לא הי' החגיגה על השלחן?

ואולי י"ל בדעת אדה"ז, ע"פ מש"כ המהר"ל בגבורת ה' ס"פ נ וז"ל:

"וצריך שני תבשילין זכר לחגיגה ופסח, ואם תאמר מאי שנא מצוה זאת בשביל שאי אפשר לקיימה שאנו עושין זכר לה וכמה מצות שאין יכולים לעשות ואין עושין זכר להם, והטעם הוא כי יש כאן ג' מצות פסח מצה ומרור ואלו ג' מצות שייכים זו אל זו דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו ואנו מקיימים מצות מצה, יש לנו לעשות זכר לשאר מצות שהם שייכים לה ולענין זה שהמצות הם מתייחסים ביחד ויש לעשות אותם ביחד הדבר הזה שהוא זכר בעלמא סגי, כך יראה".

ופשטות דבריו נראה שהוא טעם שאנו עושים זכר לחגיגה ג"כ, שהרי העמיד דבריו על הא שמביאין ב' תבשילין כנ"ל, וא"כ י"ל שאה"נ, שהגם שלדעת אדה"ז לא הי' חגיגה על השלחן בשעת אמירת ההגדה, מ"מ תקנו זכר לה כיון ש(עכ"פ) שייכות לקרבן פסח, וכמ"ש המהר"ל4.

ועדיין צ"ע, דלפ"ז לא הי' צ"ל התבשיל שני (שהוא זכר לחגיגה) גדר ודין באמירת ההגדה, כיון שהחגיגה עצמה לא הי' דין באמירת ההגדה (ולדעת אדה"ז אולי לא הי' כלל על השלחן בשעת אמירת ההגדה).

ואולי לא רצו לחלוק כ"כ בתקנתם, וכשתיקנו זכר לק"פ שיהא דין באמירת ההגדה, תקנו ג"כ שב' התבשילין יהי' דין באמירת ההגדה5.

w

הנה מצינו בראשונים6 בשם ר' שרירא גאון טעם לב' תבשילין שהוא זכר למשה ואהרן, ומשמע שהוא (עוד) טעם על עיקר הבאת ב' תבשילין7.

וראה בס' דבר שמואל (פסחים קיד, ב) שהקשה שהרי מפורש בגמ' הטעם משום זכר לחגיגה ופסח, ולמה צריך לעוד טעם על ב' תבשילין.

ומתרץ, שדוקא ר' יוסף שאמר "צריך שני מיני בשר" ס"ל שהוא אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה (כמפורש בדבריו), משא"כ לשאר אמוראי שם שא"צ בשר דוקא אלא סגי בב' תבשילין בעלמא (כמבואר בסוגיא שם) הטעם הוא משום זכר למשה ואהרן, ולכן לא נזכר זכר לפסח וחגיגה רק בדברי ר"י ולא בשאר אמוראים. ולפ"ז נמצא שלשאר אמוראים עשו זכר למשה ואהרן ע"י לקיחת ב' תבשילין גם בזמן הבית8. עכת"ד.

ולדבריו נמצא שבזה עצמו חולקים ר"י ושאר אמוראים בסוגיא שם, אי ב' תבשילין דוקא אחר זמן הבית או גם בזמן הבית.

ולכאו' דבריו צ"ע, שהרי ממנ"פ, אם משמעות המשנה היא שהיו מביאין ב' תבשילין גם בזמן הבית (כפי' רבינו) איך יחלוק ר"י ע"ז (שהוא דוקא זכר לפסח וחגיגה וממילא ב' תבשילין הוא רק אחר החורבן), ואם משמעות המשנה הוא שב' תבשילין הי' דוקא אחר החורבן (כפי' הרב זוין ז"ל9), איך אפ"ל שלדעת שאר אמוראים הי' מביאין ב' תבשילין גם בזמן הבית10.

גם צ"ע, שמהראשונים בהסוגיא משמע שהמ"ד סילקא וארוזא (ועד"ז שאר הדעות שם) הוא לרבותא של"צ דוקא ב' מיני בשר, אבל אין בהם מחלוקת ביסוד דין ב' תבשילין וכולם מודים לטעם ר"י שהוא אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה.

וכן מפורש בדברי הר"ן (על הרי"ף) "כולהו אמוראי מודו דטעמא דשני תבשילין משום הכי הוא, ור"י מה טעם קאמר כלומר כיון דשני תבשילין זכר לשני קרבנות הן באין בעינן שני מיני בשר". ועל דברי ר"ה שס"ל סילקא וארוזא כתב "רבותא קאמר דאפי' בהכי סגי ולא בעינן שיהיו מיני בשר"11.

ואולי ס"ל לר' שרירא גאון שבזה עצמו תלוי מחלוקת האמוראים אי צריך בשר דוקא, ובאמת שאר האמוראים ס"ל שהוא זכר למשה ואהרן לחוד (ודלא כדברי הראשונים הנ"ל12), ובזה גופא חולקים האמוראים אי צריך בשר דוקא.

אמנם עדיין קשה כנ"ל שמהכ"ת לחדש מחלוקת אמוראים אי לקחו ב' תבשילין בזמן הבית או לא.

ואולי י"ל באו"א קצת, דזה ודאי שלכל הדעות הי' לוקחים ב' תבשילין גם בזמן הבית (וכמו שהוכיח רבינו), אלא שחולקים בטעם התקנה של ב' תבשילין בזמן הבית, שלדעת הראשונים הוא משום זכר לפסח וחגיגה, והחילוק בין זמן הבית לאח"כ הוא אם הוא רק גדר של זכר או דין באמירת ההגדה וכנ"ל בארוכה.

ור"ש גאון ס"ל שעיקר הטעם בזמן הבית הי' משום זכר למשה ואהרן13, אבל אחר זמן הבית תיקנו חכמים טעם חדש (נוסף) – שהוא (גם) זכר לפסח וחגיגה, אבל ענין הזכר למשה ואהרן במקומה עומדת וממילא בזה"ז תרתי איתנהו – זכר למשה ואהרן וזכר לפסח וחגיגה14.

ובזה עצמו חולקים האמוראים15 אי הזכר לפסח וחגיגה (שנתחדש אחר החורבן) צ"ל בבשר דוקא16 או סגי בשאר דברים – כמו שהי' עד אז17.

ולפ"ז נמצא שלדעת שאר הראשונים מחלוקת האמוראים הי' גם בזמן הבית – אי הזכר לפסח וחגיגה צ"ל בשר או סגי בשאר דברים, ולדעת ר"ש גאון מחלוקתם הוא דוקא לאחר החורבן.

ועצ"ע בכל זה.

 


*) ציינתי בההערות למה שכתבתי בגליון הקודם [תשמט] ובההערות שם, כיון שהנתבאר כאן הוא כעין המשך לשם.

1) לכאו' סדר הדברים שהביא הרמב"ם צ"ב, וראה במשנה פסחים קיד, א.

2) וראה ב"ח סו"ס תעג הנ"ל (בגליון הקודם) הע' 5.

3) אלא שעדיין צ"ב למה היו מסדרין החגיגה על הקערה ואח"כ מסלקין, כיון שאין לחגיגה שייכות לגוף אמירת ההגדה.

וראה בהעמק שאלה (לנצי"ב) שאילתא קנד (ע' רמ) שעמד בזה, וכתב שהוא כדי שיאכל מהחגיגה תחילה כיון שהוא תדיר ע"ש בארוכה.

ואולי י"ל עוד, דכיון שסילוק הקערה הוא מהדברים שעושין כדי שישאלו הבנים (כמבואר ברמב"ם פ"ז ה"ג), וכיון שעיקר האכילה הי' מבשר החגיגה, לכן מניחין אותו על השלחן ואח"כ מסלקין אותו.

– ואולי י"ל ששייך לשיטת הרמב"ם פ"ח ה"ב שאומרים (בנוסח מה נשתנה) "כולו צלי" – ראה השקו"ט בדעת הרמב"ם בלח"מ שם ולקו"ש חל"א בא (ב). ואכמ"ל.

4) ואולי י"ל עוד, שבאמת גם לדעת אדה"ז הי' חגיגה על השלחן (וכמפורש בדברי הרמב"ם), אלא שלא הזכירו אדה"ז כיון שאינו דין באמירת ההגדה, והרי כל תוכן הסעיף הוא לבאר דין הקערה בתור דין באמירת ההגדה, ואח"כ כשתיקנו זכר לק"פ תיקנו זכר לחגיגה ג"כ וכמ"ש המהר"ל.

ולהעיר ממה שהביא רבינו בפי' ההגדה פיסקא שולחן עורך ש"י"א שבזמן שביהמ"ק קיים ה' אוכלין כל הסעודה (בברכת המוציא על מיני בצקת כו') קודם הסדר ואח"ז הי' בא הסדר ואכילת מצת מצוה מרור ופסח (מרדכי סוף פסחים. ופליג בזה על הרמב"ם הל' חו"מ פ"ח)".

ולדעת המרדכי נמצא שהחגיגה הי' נאכל לפני אמירת ההגדה, וא"כ בודאי לא הי' על השלחן בשעת אמירת ההגדה, ודלא כשיטת הרמב"ם.

וא"כ לשיטת המרדכי קשה ביותר למה לעשות זכר כיון שכלל לא הי' על השלחן, וע"כ לומר כמ"ש בפנים ע"פ דברי המהר"ל.

ואולי לכן השמיט אדה"ז הא דחגיגה הי' על השלחן, כיון שתלוי במחלוקת המרדכי ורמב"ם, והרי לכל הדעות אינו דין באמירת ההגדה, ולכן כתב באופן שיתאים לכל הדעות, גם לשיטת המרדכי. ודוק.

[ומענין לענין יש להעיר, ששיטת המרדכי הנ"ל נמצא ב' פעמים במרדכי: א) בה"סדר בקצרה" (לג, ד מדפי המרדכי) בשם רבינו מאיר, ושם הלשון "היו עושין כל הסדר אחר הסעודה" וכו' ע"ש, אבל אינו מפורש בדבריו אמירת ההגדה, אלא שלכאו' הוא נכלל בהלשון "כל הסדר".

ב) ב"סדר של פסח" (לח, א מדפי המרדכי) בנוגע השקו"ט שצריכים ג' מצות דייקא, כתב לתרץ לשון המשנה (קיד, א) הביא לפניו מצה (לשון יחיד), דהיינו דוקא בימיהם שהיו עושין הסדר אחר אכילתן ולכן לא היו צריכין אלא מצה אחת שלמה לעשות הסדר עלי' כו' ע"ש. והרי בפשטות הא שהביאו המצה לפניו הוא כדי שיהא אמירת ההגדה על המצה, שיהיו עונין עליו דברים הרבה כו', וא"כ מבואר שגם ההגדה הי' אחר הסעודה.

והיינו דלא כמו שראיתי בהגדה של פסח "עיוני ההגדה" ע' כה שר"ל שלדעת המרדכי הי' אמירת ההגדה לפני הסעודה ורק סדר אכילת מצה ומרור הי' אח"כ ע"ש באורך, ולכאו' הוא דלא כמפורש במרדכי הנ"ל].

5) אבל לומר שאה"נ, שהזכר לחגיגה אינו דין באמירת ההגדה והוא רק זכר גרידא – לא משמע כן פשטות לשון אדה"ז, ורג"כ לשון אדה"ז סי' תעג סעי' מד.

6) כ"ה במעשה רקח סי' נט בשם ר' שרירא גאון – הובא בהגדה שלמה ע' 65, וראה ג"כ רוקח (ע"ש שמביא ב' הטעמים, זכר לפסח וחגיגה, ואית דאמרי זכר למשה ואהרן), ומובא בחק יעקב סי' תעג ס"ק טו.

7) ולא רק טעמים על פרטי המינים שמביאים – ראה בהגדה שלמה שם כו"כ טעמים על פרטי המינים. וכן משמע בחק יעקב (הנ"ל הע' 6) שהוא טעם על עצם ההבאה ע"ש.

8) ועפ"ז מתרץ קושיית המלא הרועים ערך מצות צריכות כונה אות א ע"ש.

ולדעת רבינו שהב' תבשילין הי' גם בזמן הבית (ושכן מוכח במשנה וכו') מתורצת קושיית המלא הרועים בפשטות כמובן, והמלא הרועים כנראה הבין המשנה כדעת הרב זוין ע"ש.

9) וכמו שס"ל במלא הרועים הנ"ל (הע' שלפנ"ז).

10) ודוחק לומר שבזה עצמו חולקים האמוראים – מהו פי' המשנה.

11) וראה ג"כ רשב"ם, חי' רבינו דוד, מאירי.

12) והר"ן באריכות דבריו בא לשלול שיטת ר"ש גאון.

13) ולכאו' צ"ע לפי טעם ר"ש גאון למה לא לקחו שני תבשילין גם במקום דאיכא פסח וחגיגה – זכר למשה ואהרן, ואולי לפי דבריו באמת יפרש המשנה (פסחים קיד, ב) "ובמקדש היו מביאין לפניו גופו של פסח" – שהוא בנוסף לשני תבשילין שנזכר לפנ"ז. ועצ"ע.

14) ולכן העתיק החק יעקב הנ"ל טעם ר"ש גאון ג"כ.

15) ואולי י"ל באו"א שחולקים האמוראים אי בכלל תקנו (אחר החורבן) טעם חדש של זכר לפסח וחגיגה, אלא שלכאו' דוחק לחדש מחלוקת אי יש זכר לפסח וחגיגה כלל.

16) ועפ"ז אולי יש לבאר דברי הרמב"ם שמשמע שרק בזה"ז מביאין ב' תבשילין (ראה בגליון הקודם הע' 13) – שהרי לשון הרמב"ם הוא "ובזה"ז מביאין על השלחן שני מיני בשר אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה", וא"כ י"ל שמש"כ בזה"ז קאי על הא שמביאין "ב' מיני בשר" דוקא (כדעת ר"י) שהוא דוקא לאחר החורבן שנתחדש טעם חדש של זכר לפסח וחגיגה וממילא נתחדש (לדעת ר"י – שפסק הרמב"ם כותי') שצ"ל ב' מיני בשר, אבל אולי הי' מביאין ב' תבשילין בזמן הבית אלא שלא היו ב' מיני בשר דוקא – וכשנ"ת בדעת ר"ש גאון.

ועצ"ע.

17) אלא שלפ"ז נמצא שיתכן שיש שנוי (לדעת ר"י) בין הדברים שלקחו בזמן הבית (שלא הי' דוקא בשר) לאח"כ כשנתחדש הזכר לפסח וחגיגה, והרי רבינו טוען (בשלילת הטעם שהביצה הוא משום אבילות) "וא"כ נצטרך לומר אשר מאות שנים לקחו מין אחר לזכר החגיגה ואחר החורבן שינו מנהג זה", וכאן הוא ג"כ עד"ז לכאו'?

ואולי י"ל, שבשלמא בנדון רבינו הרי הזכר לחגיגה גופא נשתנה, שתחלה הי' איזה מין אחר ואח"כ (משום טעם "צדדי" – זכר לאבילות) לוקחים ביצה (וכלשונו "לקחו מין אחר לזכר החגיגה ואחר החורבן שינה מנהג זה"), משא"כ כאן הרי גוף התקנה נשתנה, שתחלה הי' זכר למשה ואהרן ואח"כ נתוסף ענין חדש לגמרי – זכר לפסח וחגיגה, וא"כ יתכן שאז נתחדש (לדעת ר"י) שצ"ל בשר דוקא.