סעיף ז - 790

הליכה ארבע אמות בלי נט"י לפי המהדורה בתרא

הרב נחום גרינוואלד

ניו דזערסי

במהדו"ק מצד היזק ובמהדו"ב מצד טומאה

בשוע"ר או"ח סימן א ס"ז (מהדו"ב) כותב רבינו: "מי שישן במלבושיו מאחר שיכול להיות שלא נגעו ידיו במקומות מטונפים שבגופו הרי סתם ידים אלו כשרות להזכיר את השם בברכות .. מדין התלמוד .. ואין צריך לומר ליגע במלבושיו קודם נטילת ידים אע"פ שרוח רעה שורה עליהן רק שלא ליגע באוכלין ומשקין בלבד כמו שיתבאר שם, אך בזהר החמירו מאד שלא לברך ולא ללמוד וכן שלא ליגע במלבושיו וכן שלא לילך ד' אמות בעוד רוח הטומאה שורה על הידים קודם נטילת ידים שחרית. והמהלך ד' אמות חייב מיתה, כי בהשראת טומאה זו על ידיו חילל קדושת ה' אשר עליו כעל עבדי ה' המתקדשים בקדושתו של מקום ברוך הוא ותורתו הקדושה בקדושה וטהרה יתירה על טהרת המון עם אשר לא הגיעו למדה זו".

כבר העירו (ראה בציונים אות פב, במהדורת קה"ת החדשה), למה לא הביא דין זה, של איסור הליכה ד' אמות ונגיעה במלבושיו, בסימן ד' ס"ב כאשר מונה שם את שאר הדברים שאין ליגע בהם ולעשותם לפני נט"י?

וכבר דנתי על שאלה כזו במהדו"ק ב'הערות וביאורים' גליון תשפג, ונתבאר שם שזה (הדין של איסור הליכה ואיסור נגיעה) דין מיוחד בהשכמת הבוקר בלבד, שלא להרבות טומאה שמקורו בזהר, ואילו בסימן ד' מבאר שאר הדינים השייכים לרוח רעה מצד היזק שמקורם בש"ס. עיין שם בארוכה.

אולם במהדו"ב אי אפשר לחלק חילוק זה. כי נראה לי ברור שרבינו סובר במהדו"ב שגדר הרוח רעה אינו כהמובן מפשטות לשון הגמרא בשבת (קט, א) חולין (קז, ב) וביומא (עז, ב) שזה מצד היזק בלבד - שלפי"ז היו שייכים לדיני שמירת גוף ונפש בחלק חו"מ, שרבינו ליקט שם דיני היזק מצד רוח רעה כיוצא בהם - אלא גדרו הוא  מצד רוח הטומאה המבוארת בזהר.

כלומר, ההבדל בין המהדו"ק לבין המהדו"ב הוא בכך, שבמהדו"ב פסק, כידוע, כפי המקובלים; ואילו במהדו"ק פסק רק כהש"ס והפוסקים. לפיכך במהדו"ק, אע"פ שאכן הביא את הזהר, שכבר הובאו בהפוסקים (בב"י ס"ד ועוד), מכל מקום יסוד ההלכה נשאר הגדר המבואר בגמרא, שזהו מצד רוח רעה, ואילו טעם הזהר מהווה תוספות ביאור בלבד לטעם הגמרא; לעומת זאת במהדו"ב היסוד של ההלכה הוא הגדר המבואר בזהר, שזה מהווה גדר של טומאה רוחנית הבאה מצד סילוק הנשמה בלילה, ולאור דברי הזהר מפרש דברי הגמרא.

חמש הוכחות וראיות

וכמה  הוכחות לדבר:

א. בסימן ד כותב: "שכל עיקר הנטילה הוא מטעם המפורש בזהר ומוזכר ג"כ בגמרא כדי להעביר רוח הטומאה השורה על הידים מפני הסתלקות קדושת הנשמה בלילה מגוף האדם כשישן..." . הרי שעיקר גדר הנטילה הוא טעם הזהר ורק שמוזכר גם בגמרא. וכן שם בתחילת סעיף ב ממשיך: "וגם בתלמוד הזהירו על רוח הטומאה זו ששורה על הידים...". הרי שדברי הגמרא הוא כל כולו בהמשך לטעמו של הזהר.

ב. במהדו"ק ס"ה מנמק בפרטיות: "לא יגע בידיו לפה שלא יתאלם ולא לאזנים שלא יתחרש...". הרי שמדגיש שם גדר ההיזק שברוח רעה; ברם במהדו"ב אינו מביא כלל טעמים הללו וכוללם יחד כגדר של טומאה. 

ג. כך גם מוכח מהחידוש העצום שחידש רבינו בסימן ד סעיף ב (שטרם נמצא מקור קדום לכך) שאסור ליגע לפני נט"י ב"מים שבגיגית המוכנים לנטילת ידים לכלל בני ביתו שלא יטמאם בידיו". ומקור דין זה הוא בשבת שם, "יד לגיגית תקצץ". אך רש"י שם מפרש שהכוונה הוא לגיגית של שכר שכשנוגעים בו מקלקלים השכר ואינו קשור לנט"י שחרית. ולכן בשו"ע סעיף ה אכן פוסק כמוהו, שלא ליגע בשכר מפני ש"מפסיד השכר", ובעקבותיו השמיטו רבינו כל עיקר במהדו"ק. אמנם הב"ח והט"ז כבר טענו שאף גיגית הוא מפני סכנה של רוח רעה שמא ישתו אותו. ואילו רבינו לא רק שסטה משיטת השו"ע ושינה מהמהדו"ק שלו, אלא עוד זאת שגם אינו מביא את שיטת הב"ח והט"ז שמבארים הטעם שהוא מצד סכנה, רק במקום זה מחדש גדר של טומאה על המים, הפוסלים אותו מנטילה, וטומאה מאן דכר שמיה? אולם לפי ההנחה שהנחנו יובן ההכרח לפירוש זה, כי הלא כפי שהסברתי הרי במהדו"ב סבור שכל הדברים המנויים שאסור ליגע בהם הוא מצד טומאה, ולכן הי' צריך לחדש שאף בגיגית של מים גדר טומאה בהם. (ובעצם ההלכה אבאר במק"א אי"ה).

ד. במהדו"ק משתמש לרוב בהביטוי רוח רעה, ראה שם ס"ט סי"ב סי"ד סט"ו. שעניינה כוחות המזיקים השורים על האדם כמו בת מלך ושיבתא; ואילו במהדו"ב משתמש רק במינוח של הזהר: "רוח הטומאה".

 ה. כפי שכבר ביארתי בהערות וביאורים בגליון הנ"ל דברי רבינו בסוף סימן ד (מהדו"ב), שרבינו אינו סובר שיש כאן גדר של סכנה, ולכן אינו נוקט בהלכות אלו כהכלל שחמירא סכנתא מאיסורא בניגוד לשאר אחרונים. ומכיון שכך, הרי נמצא  שהן הדברים המבוארים בסימן ד, והן הדברים המבוארים בסימן א גדר אחד להם, וממילא נשאלת השאלה מדוע חילקם והפרידם רבינו?

גדר אי הליכה בלי נט"י במסגרת המהדו"ב

מלבד האמור לעיל הרי גם בעצם הבאת הדין של איסור נגיעה שונה המהדורה בתרא מהמהדורה קמא באופן יסודי. במהדורא קמא הביא רבינו דינים אלו במסגרת ביאורו בחובת מהירות הנטילה מיד בבוקר, כפי שמבאר שם, ולכן מביא באותו סעיף הדין (מהשל"ה והבאר היטב) על הזהירות העצומה ליטול ידיים מיד, שמציל משז"ל. אולם במהדו"ב אין רבינו מביא דין להיזהר בנט"י מיד כלל, ומביא את הדינים של איסור נגיעה והליכה ד' אמות בקשר לדין שונה לגמרי: בדין איסור הזכרת השם ודיבור דברי תורה (הבא בהמשך הסעיף שלפני זה, שלאמירת מודה אני לא זקוקים לנט"י). ומבאר, שאף על פי שמצד דין הפוסקים - אם ישן במלבושיו יכול להזכיר את השם וללמוד, אך "בזהר החמירו מאד שלא לברך ולא ללמוד וכן שלא ליגע במלבושיו וכן שלא לילך ד' אמות בלי נטילה". וצ"ב משמעות הדברים.

יתירה מזו: כל עצם ההלכה שלפי "הזהר החמירו שלא לברך ולא ללמוד .. קודם נטילת ידים" היא הלכה חדשה שאינה מבוארת במהדו"ק. ואמנם מקורו של ההלכה בזהר (כמצוין בשוה"ג לזהר ח"א י, ב וקפד, ב), אך לא ראיתי בינתיים שהביאו אותה להלכה למעשה  בשום פוסק שלפני אדה"ז (וראה שם (י, ב) ב'דרך אמת' אות ג' שמציין על דברי הזהר: "נראה מכאן שאסור לברך בלי נ"י, והפוסקים כתבו שמותר וצ"ע"). ובמיוחד, הדין "שלא ללמוד [קודם נט"י]" שאינו מבואר להדיא בזהר וכנראה שרבינו מעצמו השווה דין לימוד לדין ברכה, וכשם שברכה אסורה כך לימוד אסור. ויל"ע מהו הגדר בכך?

חידוש נוסף שרבינו הגדול מחדש כאן צריך ביאור: רבינו מביא את הדברים בשם הזהר שהמהלך ד' אמות [בלי נט"י] ומנמק "כי בהשראת טומאה זו על ידיו חילל קדושת ה' אשר עליו כעל עבדי ה' המתקדשים בקדושתו של מקום ברוך הוא ותורתו הקדושה בקדושה וטהרה  יתירה על טהרת המון עם אשר לא הגיעו למדה זו". ונימוק זה (עד כמה שיכולתי לברר בינתיים) הוא חידושו של רבינו. אך מקובלים אחרים נותנים טעם אחר בדבר.  הסדר היום (כוונת נטילת ידים) כותב: "דנותן כח לטומאה לשלוט עליו ועל זה נאמר לא יהיה בך א-ל זר, והענין כאשר כתבנו כי אין ראוי לתן לו כח ושלטונות אפילו רגע אחד משום ולא ידבק וגו'". וכן האור צדיקים (להר"מ פאפירש - עורך כתבי אריז"ל שהי' בידי רבינו הזקן) סימן א סעיף ג: "וכל ההולך ד' אמות בלי נט"י כאילו עובד ע"ז ח"ו ועובר על  לא ידבק מאומה מן החרם, מטעם כי בעוד שלא נטל - הס"א דאיקרי אל אחר שולט עליו". וצ"ב מדוע חידש רבינו טעם מדעתו ולא הביא מדברי קודמיו? וכן מהו הגדר בהלכה של חילול הקדושה?

עוד יש להבין משמעות הביטוי של "עבדי ה'" דוקא, וכן לדייק בלשונו הזהב: "המתקדשים בקדושתו של מקום ברוך הוא ותורתו הקדושה", מה זה התקדשות בקדושת המקום, ומה בינו לקדושת תורתו?

בין נטילה מצד קדושת ישראל לבין נטילה מפאת חיוב עבודה

והנה בפשטות נראה מתוך שני הסעיפים הללו שיש להבחין בהבדל יסודי בין דין נט"י המבואר בסימן א להמבואר בסימן ד. בסימן א נראה שהוא עפ"י הגדרת רבינו בטעם שמתחייבים מיתה (רח"ל) כשהולכים ד' אמות בלי נט"י, שזה רק לאלו "עבדי השם המתקדשים .. בקדושה וטהרה  על טהרת המון עם אשר לא הגיעו למדה זו". דהיינו, שדין נט"י המבואר שם שייך רק בעיקר לעבדי השם בעלי דרגה מסויימת, והסיבה שחייבים מיתה היא בגלל חילול ה' של עובדי השם כפי שיתבאר להלן.

לעומת זאת, המבואר בסימן ד מדובר בנט"י המחייב את הכל, ואפילו לנשים (שהן לכאורה בגדר ההמון,  כפי שיתבאר) והמון עם. והיחידים המופקעים מדין ההוא אינם אלא קטנים שטרם הגיעו לחינוך כלל, כמבואר שם  בסוף סעיף ב.

ובביאור הדבר נראה לי להניח, שדין נט"י המבואר בסימן ד חיובו נובע מעצם קדושת הוויית ישראל. שכן לפי הזהר הרי בשעת השינה מסתלקת הנשמה המהווה כעין מיתה, וממילא בשעת קימה כשנשארה הטומאה על הידים מחוייבים ליטול ידם בכדי להיטהר. ובכן מובן מאליו שדין זה שייך לכולם בשווה, הן עבדי השם והן המון עם בלי חילוק כלל כי הרי בקדושת נשמת ישראל אין הבדל כלל בין עובד השם או איש המון. ולפיכך מדגיש שם שטומאה זו אינה שייכת לגוי, ללמדך שנטילה זו קשורה בעצם קדושת ישראל. ובעם ישראל עצמו יש לחלק רק בדרגת כניסת הנשמה, ומכיון שבתינוק דרגת הנשמה היא קלושה מאד לכן חובת נט"י לא קיים לגביו מצד הדין, אלא כשגדל ומתחייב במצות המגביר כניסת נשמתו בגופו, מחוייב אף ליטול ידיו. לפי זה אף יובן גודל ההחמרה בנטילת ידים בבוקר, דלכאורה תמוה במה שונה חיוב נטילה זה מנטילת מים אחרונים שבהרבה מקומות מבואר שנשים לא מקפידות בכך - הרי גם טעמו של מים אחרונים הוא מחמת הרוח רעה? אלא כי כאמור, נטילת ידים זו קשורה עם עצם קדושת ישראל.

לעומת זאת, דין נט"י המבואר בסימן א מיוסד על קדושת התורה וקדושת עבודת השם. כלומר, שהתקדשות בעבודת השם ברוך הוא, מחייבת האדם העובד להתקדש בקדושה מיוחדת וזהירות נוספת, כמבואר בדיני ת"ח, בכמה מקומות בש"ס, שישנם דינים הרבה שת"ח צריך להיזהר בו מחמת דרגתו המיוחדת, כגון בדיני ת"ח המבוארים בברכות מג, ב; במסכת דרך ארץ  זוטא פ"א ה"א ובפ"ג ה, י ובפ"ה ה"א וה"ג ובפ"ז ה"ב. וכן ברמב"ם הל' דעות פ"ג וד'. וכן ההלכה שנאמר בכ"מ (ראה פסחים קי, א) שאדם חשוב חייב להחמיר בכמה דברים, וכיוצא בזה.

לפי האמור יובן שאכן זהו עיקר תוכן סעיף זה, שמדבר לכל לראש על חומרת הזהר ש"החמירו מאד שלא לברך ולא ללמוד וכן שלא ליגע במלבושיו וכן שלא לילך ד' אמות...". והיינו שקודם ובעיקר מזכיר חומרת הזהר על ברכה ולימוד, ורק אח"כ מוסיף במלת קשר "וכן" - שלא ליגע ולא ללכת ד' אמות, וזאת למרות שכל הפוסקים לא הזכירו כלל חומרת הזהר על איסור לימוד ואיסור לברך, שכן לפי אדה"ז כל גדר איסור והזהירות שלא ליגע ולא ללכת ד' אמות  שייך דוקא  לעובד ה' העוסק בברכה ובלימוד, כך שהלימוד והברכה מהווים אפוא את היסוד והבסיס להזהירות האחרות. ולכן הלכה זו שייכת רק לאלו המתקדשים יתר על טהרת ההמון, אך לא לכולם.

מעתה יבואר יפה לשונו של רבינו: "להתקדש בקדושתו של מקום ברוך הוא  ותורתו הקדושה". ושאלתי מהי כוונת הביטויים הללו, ומה משמעותם? שנראה לומר ש"קדושתו של מקום" היא עבודת ה' דרך ברכה, שהלא כך הוא מטבע הברכה "ה' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו...", המבטא קדושת ה' וקדושת המצות. ולכן אף מדגיש ה"מקום ברוך הוא", כלשון הידוע "ברוך המקום ברוך הוא", שענינו התגלות הקדושה דרך הברכה; ואילו "תורתו הקדושה" היא התקדשות דרך קדושת לימוד התורה. 

משמעות "עבדי ה'" בזהר

ונראה שמקורו של רבינו - שיש גדר של התקדשות מיוחדת לצורך ברכה ותפלה והיא מיוחדת רק לעבדי ה' - הוא בזהר דף י שם: "הכי הוו עבדי חסידי קדמאי נטלא דמייא הווה יהבי קמייהו ובזמנא דאתערו בליליא אסחן ידייהו וקיימו ולעאן באורייתא ומברכין על קריאתה. תרנגולא קרי וכדין פלגות ליליא ממש וכדין  קב"ה אשתכח עם צדקייא בגנתא דעדן ואסור לברכא בידים מזוהמות וכן כל שעתא בגין שבשעתא דב"נ נאים רוחא פרחא מניה ובשעתא דרוחא פרחא מניה רוחא מסאבא זמין ושריא על ידוי ומסאב לון ואסיר לברכא בלי נטילה...".

הרי מדברי הזהר הללו נראה בעליל שעיקר יסודו של הנטילה  שם הוא בשביל  "עבדי חסידי קדמאי", ומשם אכן לומדים (בספר "יש שכר",  וכן לפי גירסת "אור הלבנה" בזוהר - כי כידוע בזוהר שלפנינו ליתא מזה כמצויין בצד הגליון בשוע"ר, וראה מה שציינו במהדורה החדשה) שאסור ללכת בלי נטילה ד' אמות, ואם הולכים מתחייב בנפשו. כי כאמור דברי זוהר כאן הם רק עבור העבדי השם ואליהם בלבד נאמר דין זה. ולכן קובע כך רבינו בסימן א שכל דינים הללו מיוחדים דוקא לאלו המתקדשים ביתר שאת מקדושת ההמון; מאידך, מקורו של המבואר בסימן ד הוא בזוהר בפרשת וישב, ששם אין הזהר מזכיר כלל הענין של עבדי חסידי קדמאי, ורק מזכיר שם את הנגיעות המבוארות בגמרא.

לפי זה יובן גם כמין חומר הביטוי של רבינו כאן: "עבדי השם". כי יעויין בסעיף ג שרבינו כותב על הקם  ללמוד בחצות הלילה: "וזה הנקרא עבד ה' כמ"ש  כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות...". וא"כ הרי ברור שאף כאן כשרבינו מדבר על עבדי השם הכוונה בעיקר לעבדי השם הקמים בלילות כבסעיף ג. והמעיין בזוהר שציטטתי לעיל יראה, שאף הזוהר מדבר על "עבדי חסידי קדמאי..." הקמים "כדין פלגות לילה ממש" ועבורם נאמר הדין שמתחייבים בנפשם בהליכה ד' אמות בלי נט"י. ועדיין יש לבאר השאלות האחרות ששאלתי אך המסגרת קצרה לכך.