סעיף ח - 790
מנין הברכות בבהמ"ז - מה"ת, תקנת משה או תקנת חכמים
הרב שלום דובער לוין
ספרן ראשי בספריית אגודת חסידי חב"ד
בטעם החילוק שבין לחם, שמברכין עליו ד' ברכות בהמ"ז, לבין מיני מזונות, שמברכין עליו מעין ג', מבואר בשו"ע אדה"ז סי' קסח ס"ח:
ד' ברכות של ברכת המזון לא קבעו עליו אלא מפני חשיבותו שמן התורה היה די בברכה אחת מעין ג' ... אלא שחכמים תקנו לברך על כל אחד בפני עצמו ולא תקנו אלא בלחם שרגילים לקבוע סעודה עליו אבל מיני לחמים שאין רגילין לקבוע עליהם אפילו הוא אכל ושבע מהם שנתחייב לברך אחריהם מן התורה דיו בברכה אחת מעין ג' של תורה אלא אם כן אכל שיעור שבני אדם קובעים עליו.
ובזה מיישב רבינו את הטעם שאפילו אם אכל מיני מזונות ושבע מהם, סגי בברכה אחת מעין ג', אע"פ שהוא חייב בבהמ"ז מה"ת, כי כל זמן שאוכל פחות משיעור קביעות סעודה לא תקנו חכמים ד' ברכות בהמ"ז.
אמנם בסדר ברכות הנהנין פ"ב ה"א מבאר באופן אחר את טעם החילוק בין לחם למיני מזונות:
ברכת המזון מן התורה אינה אלא כשאכל פת כדי שביעה כמ"ש ואכלת ושבעת וברכת וחכמים תקנו לברך אפילו על כזית ולא תקנו אלא בלחם שדרך בני אדם לקבוע סעודה עליו אבל מיני לחמים שיתבאר שאין רגילין לקבוע סעודה עליהן אין מברכין עליהם המוציא וברכת המזון אלא לפניהם בורא מיני מזונות ולאחריהם מעין ג' אלא אם כן אוכל מהם כשיעור קביעות סעודה.
והיינו שחילוק זה בין לחם למיני מזונות הוא רק כשלא שבע מאכילת מיני המזונות, משא"כ כשאכל ושבע, חייב לברך ד' ברכות בהמ"ז מה"ת, ואפי' אם הוא פחות משיעור קביעות סעודה.
המקור לשתי השיטות האלו (אם חיוב בהמ"ז מה"ת כששבע הוא ד' ברכות או ברכה אחת) מובא בקו"א סי' קסח סק"א, אשר במ"א סי' קסח (סקכ"ה. סקל"ד. סוסקמ"א. סקמ"ג) סובר שכששבע חייב בד' ברכות מה"ת, אמנם בסי' קצא (סק"א) סובר שמה"ת סגי בברכה אחת. והיא המחלוקת שבין התוס' (ברכות טז, א ד"ה וחותם) דס"ל שד' הברכות הן מה"ת, ובין הב"י (רס"י קצא) שמוכיח מל' הרמב"ם (ס' המצוות מצוה יט) שהן מדרבנן, "ולדעתו אע"ג דדריש להו בגמרא (ברכות מח, ב) מקראי, אסמכתא בעלמא נינהו".
עוד דן רבינו בשתי השיטות האלו בסי' קסח סי"ב עה"ג: שו"ע (סי' קסח ס"ו, מבואר שבכ"מ מקילין, ואינו מחלק אם אכל כדי שביעה או לא). ט"ז (שם סק"ו, שכותב שבכ"מ תקנת שלש ברכות היא מפני חשיבות הפת, ואינו מחלק כנ"ל). ואף לפי מ"ש אבן העוזר (שם ס"ז בסופו, שמפרש את דברי הב"י ד"ה ולענין, שאם שבע חייב בג' ברכות מה"ת), הרי חזר בו (הב"י) בשו"ע (וכנ"ל).
* * *
מחמת חזרה הנ"ל בסדר ברכת הנהנין ממה שפסק בשו"ע שלו, יש עוד כמה שינויים ונפ"מ להלכה בין מה שפסק בשו"ע לבין מה שפסק בסדר ברה"נ:
ב) בשוע"ר שם ס"ח כתב גבי אכל פחות משיעור קביעות סעודה:
אפילו הוא אכל ושבע מהם שנתחייב לברך אחריהם מן התורה דיו בברכה אחת מעין ג' של תורה ... אף על פי שהוא קובע עליו בטלה דעתו אצל רוב בני אדם.
ואילו בסדר ברה"נ פ"ב ה"ב פסק:
פחות מכן אם הוא שבע משיעור זה יברך על כזית לחם אחר תחלה המוציא ואחר כך ברכת המזון.
והיינו כיון שהוא אכל ושבע הוי חיוב ג' ברכות בהמ"ז מה"ת, ולכן חשש לדעת הראב"ד המובאת ברא"ש פ"ו דברכות סי' ל, שבאופן זה גם בפחות משיעור קביעות סעודה חייב בבהמ"ז.
ג) בשוע"ר שם כתב:
אם הוא קבע סעודתו עליו ואכל עמו בשר ודברים אחרים כמו שנוהגים בסעודת לחם גמור עד ששבע וגם אחרים רגילים לקבוע עליו אם אוכלים עמו שאר דברים כמו שאכל הוא מברך המוציא וברכת המזון.
היינו כש"קבע סעודתו עליו", ואילו בסדר ברה"נ שם ה"ג כתב:
ואם ... אוכלו עם לפתן המשביע כגון שמלפתו בבשר או דגים וכיוצא בהם עד ששבע הרי זה כאילו שבע ממנו לבדו לפי שהלפתן טפלה לו ונתחייב בברכת המזון מד"ת.
היינו כשאכל ושבע (אפי' אם לא קבע סעודה עליו) ונתחייב בבהמ"ז מד"ת.
ד) בשוע"ר שם סי"ב כתב, גבי ספק מהו פת הבאה בכסנין:
כי אין כאן ספק של תורה אף אם אכל כדי שביעה שהוא חייב בברכת המזון מן התורה שהרי מן התורה די לעולם בברכה אחת מעין ג'.
ואילו בסדר ברה"נ שם הי"ב כתב בענין הנ"ל:
ומכל מקום אם אוכל כדי שביעה שהוא ספק של תורה ... יש להחמיר.
ה) בשוע"ר שם סט"ז כתב בסתם:
וכבר נתבאר למעלה שמן הדין יש להקל בדברי סופרים.
ואילו בסדר ברה"נ שם הי"ג כתב:
ומכל מקום כל בעל נפש יחמיר לעצמו שלא לאכול מהן כדי שביעה.
ו) לפני שנבוא לצטט ההפרש הששי בנושא זה בין מה שכתב בשו"ע שלו לבין מ"ש בסדר ברה"נ, נקדים שיש להקשות על שני השיטות האלו ממה שמבואר בגמרא שם:
אמר רב נחמן משה תקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן, יהושע תקן להם ברכת הארץ בשעה שנכנסו לארץ, דוד ושלמה תקנו בונה ירושלים כו'.
וכן נפסק ברמב"ם פ"ב מהל' ברכות ה"א. טור רס"י קפז. שוע"ר שם ס"ג. סדר ברה"נ פ"ב הי"ב. הרי שאין מנין הברכות בבהמ"ז לא מה"ת ולא מתקנת חכמים, כ"א מתקנת משה ויהושע ודוד ושלמה.
וכשמעיינים רואים שגם בזה יש הפרש כנ"ל, שבשו"ע שלו (סי' קפז ס"ב-ג) ביאר רבינו הזקן:
באו משה ויהושע ודוד ושלמה ותקנו המטבע לכל ברכה ... כיצד משה תיקן מטבע ברכ הזן כו'.
היינו שתקנת משה וכו' היא רק מטבע הברכה, שמשה רבינו תיקן את מטבע ברכת הזן ויהושע תיקן את ברכת הארץ וכו', אבל כולם הוא בברכה אחת מעין ג', עד שבאו חכמים (חכמי המשנה) ותיקנו ג' (ואח"כ ד') ברכות (וצ"ע בלשון שוע"ר שם ס"א).
ואילו בסדר ברה"נ שם ביאר:
שמשה רבינו ע"ה תיקן ברכת הזן בברכה בפני עצמה לפתוח בברוך ולחתום בברוך.
ועכצ"ל שמה שהובא לעיל מהתוס' "דמדאורייתא הם", וכן שאר הפוסקים המובאים לעיל שסוברים שמנין הברכות בבהמ"ז הוא מה"ת, הכוונה היא שברכת הזן היא מתקנת משה שהוא כעין דאורייתא (ואולי כן הוא גם בקשר לברכת הארץ שתיקן יהושע וכו'). וכן מסיים בסדר ברה"נ שם:
שהוא ספק של תורה כו' מאחר שמשה רבינו עליו השלום תיקן ברכת הזן בברכה בפני עצמה לפתוח בברוך ולחתום בברוך ראוי להחמיר בספיקה כעין של תורה.
אמנם עדיין צ"ע בזה, דלכאורה זה שייך לומר רק על יהושע, שהוא תיקן את ברכת הארץ שתהי' ברכה בפ"ע (ועד אז נכללה בברכה אחת עם הזן), אבל איך שייך לומר זה על משה רבינו, הרי גם לפני זה היתה בהמ"ז ברכה אחת שכוללת את המזון, ומה הוסיף א"כ משה רבינו בזה?
ואם נאמר שמשה תיקן שברכת הזן תהי' בפ"ע, ושאר הברכות ביחד בברכה כללית שניה, ויהושע תיקן שגם ברכת הארץ תהי' בפ"ע, א"כ מה הוסיפו דוד ושלמה? ועדיין צ"ע בכ"ז.