כללי - 1079
מצוות ידיעת ולימוד התורה
הרב שלום דובער לוין
ספרן ראשי בספריית אגודת חסידי חב"ד
יסוד החילוק שבין שתי מצוות אלו
ברכות (לה, ב): "ת"ר ואספת דגנך מה ת"ל לפי שנא' לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, יכול דברים ככתבן ת"ל ואספת דגנך הנהג בהן מנהג דרך ארץ דברי ר' ישמעאל, רבי שמעון בן יוחי אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח תורה מה תהא עליה, אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים שנא' ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו', ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי עצמן שנא' ואספת דגנך ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן שנא' ועבדת את אויביך וגו'. אמר אביי הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן כר' שמעון בן יוחי ולא עלתה בידן ... דורות הראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי זו וזו נתקיימה בידן".
הרי שלדעת רשב"י לא סגי במה שעושה תורתו קבע ומלאכתו עראי, אלא צריך ללמוד יומם ולילה ומלאכתו נעשית על ידי אחרים.
ואילו במנחות (צט, ב): "אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית קיים מצות לא ימוש (את) ספר התורה הזה מפיך. אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי אפילו לא קרא אדם אלא קרית שמע שחרית וערבית קיים לא ימוש". הרי שלדעת רשב"י סגי בקריאת שמע שחרית וערבית ושאר היום יעשה מלאכתו.
וכדי ליישב סתירה זו (ועוד כמה הלכות קשות בהלכות תלמוד תורה), מבאר רבינו יסוד גדול בהלכות תלמוד תורה, שיש חילוק בין מצות ידיעת התורה לבין מצות לימוד התורה, וכמבואר בשוע"ר (הל' ת"ת פ"ג קונטרס אחרון ס"ק א): "והנה חילוק זה שבין מצות ידיעת התורה כולה למצות והגית בו יומם ולילה ... דבברכות מיירי בתחלת לימודו שלא למד עדיין כל התורה כולה, כדקאמר התם תורה מה תהא עליה, פירוש שלא יוכל לבא לעולם לידי ידיעת התורה כולה כשיחרוש בשעת חרישה וזורע כו', עיי"ש דבהכי מיירי כל הסוגיא עלתה בידם כו' זה וזה נתקיים כו' זה וזה לא נתקיים כו', דהיינו ידיעת התורה כולה ... ובמנחות מיירי ... שלמד כבר כל התורה כולה ויודעה היטב, רק שצריך לקיים מצות לא ימ[ו]ש, בפרק אחד לרבי אמי, ובקריאת שמע שחרית וערבית לרשב"י".
ונתבאר יותר בשו"ת רבינו הזקן סי' נא-ב (שהיא מהדורה אחרת מהאמור בקונטרס אחרון הנ"ל): "פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית יצא ידי חובתו ... כל זה הוא לענין חיוב מצות תלמוד תורה (שהיא חובה גם אף על התלמיד חכם גדול הדור היודע כבר כולה, כיהושע בן נון שאמר לו הקב"ה והגית בו כו'), אבל להגיע לידיעת התורה היא פלוגתא דרבי ישמעאל ורשב"י (רפ"ו דברכות), דרשב"י סבירא ליה שאי אפשר להגיע לידיעת כולה אלא בעסקו בה תחלה יומם ולילה כמשמעו, וזהו שאמר רשב"י תורה מה תהא עלי', ויבטח בשם ה' להיות מלאכתו על ידי אחרים, וכרשב"י ששלחו לו יורדי הים דורונות רבות. וגם חובה של תורה היא לקבל על עצמו חיי צער כדרכה של תורה עד שידע כולה, שהידיעה היא מצוה בפני עצמה, והדבור וההגיון בה יומם ולילה מצוה בפני עצמה כמ"ש בהלכות תלמוד תורה".
והנה מצות ידיעת התורה נתבארה בשוע"ר (הל' ת"ת פ"א ה"ד): "חייב הוא מן התורה לשכור לו מלמד שילמדנו היטב לידע כל התורה שבכתב ושבעל פה כולה, דהיינו תנ"ך וכל הלכות פסוקות של כל התורה עם הטעמים ... שנאמר כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת ודרשו חכמים שלא תאמר למדתי הלכות די לי תלמוד לומר כל המצוה למוד הלכות ואגדות ומדרש שהוא התלמוד שמפרש טעמי ההלכות שבמשניות וברייתות ... והכל ניתן למשה מסיני ... כמו שדרשו חכמים על פסוק ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם".
כאן נתבאר חיוב האב ללמד את בנו את כל התורה כולה, ועוד נתבאר שם (פ"ב ה"א): "מי שלא לימדו אביו תורה חייב ללמד את עצמו כשיכיר שנאמר ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם, זו מצות עשה של תלמוד תורה על כל אדם לעצמו, ללמוד כל התורה שבכתב ושבעל פה כולה כמו שנתבאר למעלה שנאמר כל המצוה וגו'".
ואילו מצות לימוד התורה (והגית בו יומם ולילה) נתבאר בשוע"ר (שם פ"ג ה"ז): "ואפילו מי שלמד כבר כל התורה כולה, שמא יאמר למדתי חכמת ישראל אלך ואלמוד חכמת אומות העולם, תלמוד לומר ואת חקותי תשמרו ללכת בהם אין לך רשות ליפטר מתוכם, ואין צריך לומר תלמיד חכם שחייב לקיים והגית בו יומם ולילה ממש, יצא ויבדוק שעה שאינה מן היום ולא מן הלילה ויעסוק בהם".
תורתך קבע ומלאכתך עראי
לכאורה כל האמור לעיל אינו נוגע למעשה, שהרי לא קיי"ל כרשב"י האומר שילמוד כל היום כולו ומלאכתו נעשית על ידי אחרים, או חיי צער תחי'. אמנם באמת זקוקים אנו לחילוק זה גם לדעת רבי ישמעאל ש"הנהג בהן מנהג דרך ארץ" באופן של "תורתן קבע ומלאכתן עראי זו וזו נתקיימה בידן", דמיירי דוקא במצות ידיעת התורה, משא"כ מי שאין לו אלא מצות לימוד התורה, "אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית קיים מצות לא ימוש (את) ספר התורה הזה מפיך".
כמבואר כל זאת בשוע"ר (הל' ת"ת פ"ג ה"ב-ד): "חייב הוא מן התורה לקבוע לו עת גדולה לתלמוד תורה בכל יום כמו חצי היום לפחות, מלבד לימוד הלילה, ולא יעסוק במלאכה כל היום או רובו ... וכל זה בתלמיד חכם שלמד או שדעתו יפה ומצליח בתלמודו ויוכל להיות תלמיד חכם ללמוד כל התורה שבעל פה מהתלמוד והפוסקים ... אבל מי שלא הגיע למדה זו ... אינו חייב לחיות חיי צער ולעשות מלאכתו עראי ... יוצא ידי חובתו בקביעות עתים לתלמוד תורה לקיים מה שכתוב והגית בו יומם ולילה בקביעות עתים ביום ובלילה ... ושאר כל היום יעסוק במשא ומתן כדי שיוכל להחזיק ידי תלמידי חכמים שהם לומדי התורה יום ולילה ... וגם יוכל למלאות מחסורי בניו ובנותיו בהרחבה קצת ... ואם אירע לפעמים גודל טרדה במשא ומתן עד שלא יוכל ללמוד כל העת הקבוע לו ביום וכן בלילה, יוכל לצאת ידי חובת מצות והגית בו יומם ולילה אפילו בלימוד מועט כמו פרק אחד ביום וכן פרק אחד בלילה. ובשעת הדחק שהטירדה גדולה יותר מדאי ואין לו פנאי אפילו פרק אחד יוכל לצאת ידי חובתו בקריאת שמע שחרית וערבית לקיים מצות והגית בו יומם ולילה ביום ההוא שהוא שעת הדחק ואי אפשר בענין אחר". וכל זה הוא כיון שאין עליו חיוב ידיעת כל התורה כולה, ונשאר עליו רק חיוב והגית בו יומם ולילה.
וכן במי שלמד כבר כל התורה, שקיים כבר מצות ידיעת התורה, נשאר עליו חיוב והגית בו יומם ולילה, כמבואר שם (פ"ד ה"ו): "שלמדו כבר תחלה כל התורה שבכתב ושבעל פה כולה וקיימו ידיעת התורה ... מצות והגית בו יומם ולילה שהותרה מכללה במה שנאמר ואספת דגנך וגו' אמרת תורה הנהג בהן מנהג דרך ארץ, ויוכל לצאת ידי חובתו בקביעות עתים ביום ובלילה ואפילו בפרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית בשעת הדחק כשאין לו פנאי מפני טרדת פרנסתו שהיא חיי הגוף".
ונתבאר יותר בשו"ת רבינו הזקן סי' נב (שהיא מהדורה אחרת מהאמור בקונטרס אחרון הנ"ל): "וגם לרבי ישמעאל דפליג על רשב"י וסבירא ליה דהנהג בהן מנהג דרך ארץ, מכל מקום יש הפרש בין מצות ידיעת התורה, דעל זה אמר כל מי שאפשר לו לעסוק כו', ואינו יוצא בפרק אחד שחרית כו', אף שנהנה מיגיעו, וגם צריך לחיות חיי צער כו'. משא"כ לגבי מצות הגיון כו' ... שיש חילוק גדול וחומר החיוב בענין העסק בתורה במצות ידיעת התורה מבמצות הגיון".
אלא שמכל מקום יש הפרש בין "מי שלא הגיע למדה זו" שאינו יכול להגיע לידיעת כל התורה כולה ונשאר עליו רק חיוב והגית בו יומם ולילה, לבין "מי שלמדו כבר תחלה כל התורה", שנשאר עליו רק חיוב והגית בו יומם ולילה, וכמבואר שם (פ"ג ה"ג): "וגם מי שלמד כבר כל התורה ... וזוכרה היטב חייב לעשות תורתו קבע, לחזור על הראשונות ולהעמיק בעיון ולסבור ולהבין דבר מתוך דבר כפי יכלתו, ומלאכתו עראי כמו שקבלו חכמים בפירוש הפסוק ודברת בם" (ראה מ"ש הרב אשכנזי בהערות וציונים פ"ד 35/ב-ג).
והיינו שיש כאן מצוה שלישית "שקבלו חכמים בפירוש הפסוק ודברת בם", כמבואר שם (פ"ג ה"ב): "וחייב הוא מן התורה לקבוע לו עת גדולה לתלמוד תורה בכל יום כמו חצי היום לפחות מלבד לימוד הלילה, ולא יעסוק במלאכה כל היום או רובו, שנאמר ודברת בם, והלא כבר נאמר ושננתם ומה תלמוד לומר ודברת בם, שלא יהא כל דיבורך אלא בם, כלומר שתעשם עיקר ולא טפלה ועל כן חייב לעשות תורתו קבע ומלאכתו עראי". שבחיוב זה אין חילוק בין תחלת לימודו לבין אחר שלמד כבר כל התורה, שהרי הפסוק ודברת בם מיירי בכל האופנים.
יוצא אם כן מכל זה:
(א) בתחלת לימודו של מי שדעתו יפה ומצליח בלימודו, שלדעת רשב"י עוסק בתורה יום ולילה ומלאכתו נעשית על ידי אחרים, והלכה כרבי ישמעאל שעוסק מעט בדרך ארץ, וכמבואר בשוע"ר (הל' ת"ת פ"ג ה"ג): "מי שנשאו לבו לקיים מצוה זו כראוי יעשה מלאכה בכל יום מעט כדי חייו בלבד ויסיר התאוות ותענוגי הזמן מלבו כמו שאמרו חכמים כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל ואין לו לחוס על נפש אשתו ובניו יותר מעל חיי נפשו שהם בצער ולזה ודאי תספיק לו מלאכת עראי בישועת ה' והצלחתו בלי הזכרת מעשה נסים".
(ב) מי שלמד כבר כל התורה וזוכרה היטב, אינו חייב לחיות חיי צער של פת במלח כו', אבל נשאר עליו עדיין חיוב ודברת בם, דהיינו לעשות תורתו קבע ומלאכתו עראי. ועיקר לימודו בתקופה זו הוא כאמור בשוע"ר (שם): "לעשות תורתו קבע, לחזור על הראשונות ולהעמיק בעיון ולסבור ולהבין דבר מתוך דבר כפי יכלתו". ובשעת הדחק יכול להסתפק בפרק אחד שחרית, כמובא לעיל (מקונטרס אחרון): "שלמד כבר כל התורה כולה ויודעה היטב, רק שצריך לקיים מצות לא ימ[ו]ש, בפרק אחד לרבי אמי, ובקריאת שמע שחרית וערבית לרשב"י", וכמבואר בשו"ת אדה"ז סי' נב (מהדורה אחרת מהקונטרס אחרון): "כל הסוגיא דמנחות הוא לענין חיוב מצות תלמוד תורה שהיא חובה גם על התלמיד חכם גדול הדור היודע כבר כולה כיהושע בן נון, שאמר לו הקב"ה והגית בו כו', על זה אמרינן במנחות דבנהנה מיגיעו יוצא לכולא עלמא בפרק אחד שחרית ובפרק אחד ערבית". ובשוע"ר (הל' ת"ת פ"ג ה"ד): "ובשעת הדחק מאד, שגם זה אי אפשר לו, יוכל לצאת ידי חובתו בקריאת שמע שחרית וערבית".
(ג) "מי שלא הגיע למדה זו שיוכל ללמוד טעמי ההלכות ומקורן ואפילו בלימוד המביא לידי מעשה לבדו רק הלכות פסוקות לבדן אף אם יעשה תורתו קבע מחמת קוצר דעתו", אין עליו גם החיוב של מלאכתו עראי, ולכן "יוצא ידי חובתו בקביעות עתים לתלמוד תורה לקיים מה שכתוב והגית בו יומם ולילה בקביעות עתים ביום ובלילה ... ושאר כל היום יעסוק במשא ומתן ... ואם אירע לפעמים גודל טרדה במשא ומתן ... בלימוד מועט כמו פרק אחד ביום וכן פרק אחד בלילה ובשעת הדחק ... יוכל לצאת ידי חובתו בקריאת שמע שחרית וערבית לקיים מצות והגית בו יומם ולילה ביום ההוא".
מתי ת"ת דוחה מצוות
גם לענין תלמוד תורה שדוחה מצוות יש הפרש בין מצוות ידיעת התורה (שדוחה אפילו מצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים), לבין מצות לימוד התורה (שאינה דוחה אלא מצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים), כמבואר בשוע"ר (הל' ת"ת פ"ד ה"ג): "היה לפניו עשיית מצוה ותלמוד תורה אם אפשר למצוה להעשות על ידי אחרים לא יפסיק תלמודו ... ואם אי אפשר למצוה להעשות על ידי אחרים ... יפסיק תלמודו ויעשה המצוה ויחזור לתלמודו".
משא"כ לענין מצות ידיעת התורה נתבאר שם (הל' ת"ת פ"ג ה"א): "וכל מי שדעתו וכח זכרונו יפה שיוכל ללמוד ולזכור כל התורה שבעל פה כולה, הרי זה לא ישא אשה עד שילמוד תחלה תורה שבעל פה כולה, שהן כל ההלכות בטעמיהן בדרך קצרה שהן פירוש כל התרי"ג מצות בתנאיהן ודקדוקיהן ודקדוקי סופרים, ואח"כ ישא אשה, ויעסוק אח"כ כפי הפנאי שלו בעיון ופלפול כל ימיו כפי כחו. שאם ישא אשה תחלה יהיו רחיים בצוארו טרדת פרנסת אשתו ובניו, ולא יוכל לעסוק בתורה כראוי כל כך ללמוד ולזכור כל ההלכות בטעמיהן שהן פירוש התרי"ג מצות ועיקר התורה שבעל פה ... ולא אמרו שמבטלין ומפסיקין מתלמוד תורה כדי לקיים מצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים כמו שיתבאר, אלא להפסיק לפי שעה וזמן, מה שאין בו אלא ביטול מצות העסק ולימוד התורה תמיד, אבל לא ביטל מצות מידיעת התורה באר היטב בפירושה שהן ההלכות כולן בטעמיהן בדרך קצרה. ולכן בימיהם שהיו לומדים עם הנערים מבן עשר שנים ואילך חמש שנים משנה וחמש שנים תלמוד שהם הטעמים בדרך קצרה, אם לא היה נושא כשעברו עליו עשרים שנה היה עובר על מצות עשה של תורה פרו ורבו. ותחלת זמנה הוא מבן שמונה עשרה, כי גם אחר הנישואין יוכל ללמוד ב' או ג' שנים בלי טרדה גדולה כל כך בטרם יוליד בנים הרבה".
ומקורו בתוס' (קידושין מ: סוד"ה "תלמוד"): "דאדם שלא למד עדיין ובא לימלך אם ילמוד תחילה או יעסוק במעשה אומרים לו למוד תחלה לפי שאין עם הארץ חסיד, אבל אדם שלמד כבר המעשה טוב יותר מלימוד".
וכדי לבאר טעם החילוק בינם יש להקדים הא דאמרינן בסוכה (כו, א): "העוסק במצוה פטור מן המצוה". והיינו אף באי אפשר לעשותה על ידי אחרים, כמבואר בשוע"ר (סי' לח ס"ז): "כל העוסק במצוה פטור ממצוה אחרת ... לפי שכל שעוסק במלאכתו של מקום לא חייבתו תורה לטרוח ולקיים מצות אחרות ... ולכן המשמר את המת פטור מתפילין ומקריאת שמע ומתפלה ומכל המצות". וכ"ה בשוע"ר סי' תרמ סי"ח, וכן בשוע"ר הל' מציאה הכ"ד.
ומטעם זה דוחה מצות ידיעת התורה את החיוב לישא אשה, כמבואר בשוע"ר (הל' ת"ת פ"ג קונטרס אחרון ד"ה "ומכל מקום"): "והטעם פירש שם הרמב"ם תחלה שהעוסק במצוה פטור כו'". והוא מ"ש הרמב"ם (הל' אישות פט"ו ה"ב): "הרי זה מותר להתאחר, שהעוסק במצוה פטור מן המצוה וכל שכן בתלמוד תורה". ועוד מוסיף ומדגיש שם (ד"ה אבל מ"ש): "דאם לא כן במה יפטר ממצות עשה דאורייתא, אם לא כמ"ש הרמב"ם שהעוסק במצוה פטור כו'".
משא"כ לענין מצות לימוד התורה אמרינן שאינה דוחה אלא מצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים, והטעם נתבאר בשוע"ר (סי' תמד סי"ח): "ואף על פי שמצות הלימוד הוא בכל רגע ורגע, ונמצא שבעשיית מצוה מדברי סופרים הוא מבטל מצות עשה של תלמוד תורה, ואפילו אם גם המצוה היא של תורה הרי שניהם שקולין ואיזה שירצה יעשה שכל העוסק במצוה פטור ממצוה אחרת, מכל מקום כיון שהמצוה היא עוברת, שאם יעסוק בתורה ולא יקיימנה תתבטל המצוה לגמרי, ובעשיית המצוה לא תתבטל מצות עשה של תורה לגמרי שהרי יכול ללמוד אחר כך, לפיכך תלמוד תורה נדחה מפני כל המצות אפילו הן מדברי סופרים כשאי אפשר לעשותן על ידי אחרים".
והוא כעין האמור בשוע"ר (סי' תלא קונטרס אחרון ס"ק א): "אם שאינו תדיר מצוה עוברת, והתדירה אינה עוברת, פשיטא דחייב לקיים שתיהן, ואין מצות הקדמת התדיר דוחה את שאינו תדיר לגמרי ... ומהאי טעמא אם התחיל בהיתר נמי פוסק".
וכל זה הוא לענין מצות לימוד התורה (והגית בו יומם ולילה), משא"כ מצות ידיעת התורה דוחה גם מצוה שאי אפשר לקיימה על ידי אחרים, כנ"ל הל' ת"ת פ"ג ה"א.
והנה רבינו אינו מסתפק בטעם זה של העוסק במצוה פטור מן המצוה, אלא מוסיף וכותב (הל' ת"ת פ"ג ה"א): "ולכן נדחית מפני לימוד זה מצוה רבה של פריה ורביה, אף שהיא גדולה מכל המצות ... כי היא נדחית מפני מצות תלמוד תורה השקולה כנגד כל המצות".
ונתבאר שם (פ"ד ה"ב): "תלמוד תורה שקול כנגד כל המצות כולם, שהתלמוד מביא לידי מעשה ונמצא שניהם בידו, כי התלמוד מצד עצמו הוא ג"כ מצות עשה אף אם לא היה מביא לידי מעשה, והואיל והוא מביא גם כן לידי מעשה כל המצות כולן, שאי אפשר לקיים כל המצות כהלכתן בתנאיהן ודקדוקיהן בלי לימוד היטב לידע כל ההלכות שהן דקדוקי המצות ותנאיהן, לכך הוא שקול כנגד כל המצות כולן, ולפיכך התלמוד קודם למעשה בכל מקום".
ומקורו ברמב"ם שאינו מסתפק בטעם הראשון ומוסיף גם הטעם השני הנ"ל (הל' אישות פט"ו ה"ב): "הרי זה מותר להתאחר, שהעוסק במצוה פטור מן המצוה, וכל שכן בתלמוד תורה".
והטעם למה שאנו זקוקים גם לטעם השני הוא, כמבואר בשוע"ר (סי' תמד סי"ח): "אם גם המצוה היא של תורה הרי שניהם שקולין ואיזה שירצה יעשה שכל העוסק במצוה פטור ממצוה אחרת". ולפי זה היה צריך להיות גם כאן שאיזה מהן שירצה יעשה. ומה שמצות ידיעת התורה דוחה מצות פריה ורביה,הוא כי מצות תלמוד תורה שקולה כנגד כל המצות, דהיינו שהם אינם שקולים.
וכעין זה מצינו לענין תדיר קודם, גם באי אפשר לקיים שניהם, כמבואר בשוע"ר (סי' תלא קונטרס אחרון ס"ק א): "כששתי המצות אינן עוברות דמצוה להקדים התדיר, וכן אם שתיהן עוברות שאינו תדיר נדחה". וכן הוא גם במצוה החשובה יותר שהיא דוחה את המצוה השניה, אף שאי אפשר לקיים שניהם.
הקדמת תורה לתפלה
כשם שיש הפרש בין מצוות ידיעת התורה לבין מצות לימוד התורה לענין דחיית העסק בפרנסה ולענין דחיית מצות פריה ורביה, כן יש הפרש בינם לענין הקדמת תורה לתפלה, כמבואר בשוע"ר (הל' ת"ת פ"ד ה"ה-ו): "חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת שלימה בכל תפלת י"ח משלש תפלות שבכל יום ושעה אחת שלימה קודם כל תפלה ושעה אחת שלימה אחר כל תפלה ונמצא שוהין ט' שעות ביום ולא היו חוששין לביטול תורה ... לא היו רשאים להשהות כל כך בתפלה אלא מפני שלמדו כבר תחלה כל התורה שבכתב ושבעל פה כולה וקיימו ידיעת התורה, שמתוך שחסידים הם היתה תורתם משתמרת ומתקיימת בידם ולא משתכחת מהם. רק שמצות תלמוד תורה היא והגית בו יומם ולילה וכנגד מצוה זו שקולה מצות הדביקות האמיתית ביראה ואהבה אמיתית ליפטר ממצוה זו כדין כל העוסק במצוה פטור מהמצוה אבל לא כנגד מצות ידיעת התורה וליפטר ממנה ח"ו".
ונתבאר בשו"ת אדה"ז סי' נב (מהדורה אחרת מהקונטרס אחרון): "חסידים הראשונים היו מתפללין ט' שעות ביום כו', מתוך שחסידים הן תורתן משתמרת. בספר חרדים קרוב לסופו במצות התשובה ספ"ג, כתב בשם האריז"ל, שהתבודדות והדביקות מועיל לנפש שבעתים מהלימוד. וקשה שאם כן למה הוצרכו בגמרא לטעם דתורתן משתמרת ... דכשם שיש חילוק גדול וחומר החיוב בענין העסק בתורה במצות ידיעת התורה מבמצות הגיון, כך עד"ז יתפרש דברי האריז"ל, דהנה מ"ש האריז"ל שמצות הדבקות גדול מלימוד התורה זהו נגד קיום מצות והגית בו, אכל ודאי חובה להגיע למצות ידיעת התורה ולא יפטר ממצוה זו על ידי ההתבודדות והדבקות, רק אם כבר יודע כל התורה, או שאי אפשר לו כלל להגיע לידיעת התורה כגון מי שאין דעתו יפה כו' רק לקיום מצות הגיון, על זה כתב האריז"ל דהדבקות גדול יותר כו'. ובהכי אתי שפיר דלא קשה מידי מהגמרא, דמה שהוצרכו בגמ' לטעם דתורתן משתמרת היינו על מצות ידיעת התורה, שמחמת עוסקם ט' שעות בכל יום בתפלה היה יכול להיות שישכחו ח"ו מידיעת התורה, וכל השוכח דבר אחד כו', ולכן אמרו שתורתן משתמרת, והיינו שמחמת גודל אהבה ויראה שלהם לא היו צריכים לחזור על לימודם כי היו זוכרים מאד".
שינויים בין פנים השו"ע להקונטרס אחרון
בכל האמור לעיל הובאו דברי רבינו במסקנתו שבפנים הלכות תלמוד תורה, ומקורותיו והוכחותיו שבקונטרס אחרון ובשו"ת שלו סי' נא-ב.
מכל מקום יש אי אלו פרטים, שלפום ריהטא נראה שינוי בין המסקנא שבפנים לבין הביאור שבקונטרס אחרון:
(א) בפנים (פ"ד ה"ו): "שידיעת כל התורה למי שאפשר לו היא מצות עשה של תורה ... משא"כ מצות והגית בו יומם ולילה שהותרה מכללה כמ"ש ואספת דגנך וגו' אמרה תורה הנהג בהן מנהג דרך ארץ". היינו שרק מצות והגית הותרה מכללה כו' ולא מצות ידיעת התורה.
ובקונטרס אחרון פ"ג (במהדורה החדשה, סוף ד"ה ורבנן): "מצות ידיעת התורה, שהותרה מכללה במ"ש ואספת דגנך הנהג בהן מנהג דרך ארץ".
ומובן שהכוונה היא לדעת רבי ישמעאל שבברכות (לה, ב): "ת"ר ואספת דגנך מה ת"ל לפי שנאמר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך יכול דברים ככתבן ת"ל ואספת דגנך הנהג בהן". ונתבאר לעיל דמיירי בתחלת לימודו של אדם.
(ב) המקור להלכה זו הוא ברמב"ם הל' ת"ת פ"ג ה"ו-ז: "מי שנשאו לבו לקיים מצוה זו כראוי ולהיות מוכתר בכתר תורה ... ולא ישים על לבו שיקנה תורה עם עושר וכבוד כאחת, כך היא דרכה של תורה ... וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל ... עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי".
ומבאר בקו"א שם (ד"ה ולרבי ישמעאל), שיש כאן שני פרטים: א) עשה תורתך קבע הוא "חיוב גמור", שעליו כותב הרמב"ם בתחלה "מי שנשאו לבו לקיים מצוה זו כראוי", כי (בל' הקו"א) "מי שעושה מלאכתו קבע כדי לקנות עושר אינו מקיים המצוה כראוי, משום דס"ל דדרשה גמורה היא ולא אסמכתא בעלמא". ב) אם מלאכתו ארעי אינה מספקת לדי מחסורו, אזי "מדת חסידות" לחיות חיי צער ולעמול בתורה, שע"ז כותב הרמב"ם "ולהיות מוכתר בכתר תורה כו' דרכה של תורה", כי (בל' הקו"א) "לאו חיובא דאורייתא הוא, אלא שזו דרכה של תורה דייקא, ומי שרוצה להיות מוכתר בכתרה אי אפשר בענין אחר ... דלא אשכחן שחייבה תורה לסבול חיי צער ... דמדינא שרי עד שיהיה לו די מחסורו ... דהלל דוקא היה מחייב את העניים ... על שלא נהגו במדת חסידות כמותו לסבול חיי צער כדי לזכות בכתר תורה".
ואילו בפנים הל' ת"ת מסיק רבנו להלכה שגם לחיות חיי צער הוא "חיוב גמור" ומי שאינו עושה כן "אינו מקיים המצוה כראוי", ובל' שם (פ"ג ה"ג): "מי שנשאו לבו לקיים מצוה זו כראוי יעשה מלאכה בכל יום מעט כדי חייו בלבד ... וחיי צער תחיה ... ולכן אמרו חכמים שהלל מחייב את העניים". הרי שגם אודות חיי צער תחיה כותב הלשון של קיום המצוה כראוי.
ויתירה מזו כותב בהמשך לזה (פ"ג ה"ד): "אבל מי שלא הגיע למדה זו שיוכל ללמוד ... אינו חייב לחיות חיי צער ולעשות מלאכתו עראי".
הרי שרק ב"מי שלא הגיע למדה זו שיוכל ללמוד" כותב שאינו חייב לחיות חיי צער כו', משא"כ בתלמיד חכם בתחלת לימודו חייב הוא לחיות חיי צער וכו'.
(ג) בקו"א שם (ד"ה ומיהו היינו): "ומיהו היינו דוקא במי שראוי לכך שדעתו יפה להצליח בלימודו ... אבל בעל הבית דלאו בר הכי הוא לזכות בכתר תורה לעולם, אין עליו שום עונש אם לא ינהוג במדת חסידות זו ... ואין בזו מדת חסידות".
ואילו בפנים מסיק רבנו להלכה, שגם מי שאינו ראוי לכך יש בו מדת חסידות לחיות חיי צער כו', ובל' שם (פ"ג ה"ד): אבל מי שלא הגיע למדה זו שיוכל ללמוד ... אינו חייב לחיות חיי צער ולעשות מלאכתו עראי אלא אם כן עושה במדת חסידות ואהבת התורה"
וכפי הנראה קשורים ותלויים פרטים אלו זה בזה:
לפי המבואר בקו"א, שאין שום חיוב לחיות חיי צער גם בתחלת לימודו, ואין זו אלא מדת חסידות (משא"כ מי שלא הגיע למדה זו אין זה אפילו מדת חסידות), אם כן יוצא איפוא, שמדינא אין שום הפרש לענין הנהג בהם מנהג דרך ארץ בין תחלת לימודו לבין מצות והגית, והיינו שאין שום הפרש מדינא בין מצות לימוד וידיעת התורה לבין מצות והגית, ששניהם הותרו מכללם כשצריך להנהיג בהם מנהג דרך ארץ.
אמנם בפנים מבואר (בפ"ד ה"ו), שהנהג בהם מנהג דרך ארץ דוחה רק מצות והגית (לאחר שכבר למד כל התורה), ואינו דוחה את חיוב לימוד וידיעת כל התורה (בתחלת לימודו). והיינו לפי מה שמסיק בפנים, שמצות ידיעת התורה מחייבת שבתחלת לימודו יעשה מלאכתו עראי בכל אופן, ויעשה מלאכה מעט כדי חייו בלבד ויחיה חיי צער ובתורה אתה עמל (ורק במי שלא הגיע למדה זו אין לו חיוב זה, אלא מדת חסידות).