כללי - 1107

זמן הראוי לאכילת מצה מצוה

הרב אברהם יהושע העשיל שטרנברג

שליח כ"ק אדמו"ר – ניו לאנדאן, קונקטיקוט

בדבר אכילת מצה בליל הסדר, הנה ברור שצריכים להיזהר לאכול המצה קודם חצות כמפורש להדיא בשוע"ר בכמה מקומות וכדלהלן. אלא שנשאר לעיין בשיטת אדמוה"ז א) אי הוי דין תורה, ב) אי הוי רק לכתחילה או גם לעיכובא, ג) אם נאנס ולא אכל מצה עד אחר חצות האם יכול לברך על אכילת מצה.

דהנה מצינן פלוגתת תנאים בנוגע מצוות אכילת פסח א) דעת ר"ע שהפסח נאכל כל הלילה (כשאר דברים שמצוותן בלילה שכשר (דין תורה ) כל הלילה, ב) דעת רבי אלעזר בן עזריה שהפסח אינו נאכל אלא עד חצות וכמפורש בזבחים (נ"ז, ב) ובהסוגיא בסוף פסחים שהוא דין דאורייתא.

ובפסחים (קכ, ב) "אמר רבא אכל מצה בזמן הזה אחר חצות לר״א בן עזריה לא יצא ידי חובתו" והטעם "דכיון דאיתקש לפסח כפסח דמי".

ולענין הלכה מצינן פלוגת הראשונים ,שבכללות נחלקו לג' שיטות א) הלכה כר"ע (הרי"ף, הרמב"ם ועוד) ב) הלכה כראב"ע (תוס' בזבחים נ"ז ע"ב ד"ה ואב"א, מגילה כא, א ד"ה לאתויי המרדכי בסדר אחרון ועוד) ג) (משמעות הרא"ש בע"פ סימן ל"ח ועוד) מספקינן אי הלכה כראב"ז דסתים כותיה בג' מקומות (זבחים, פסחים וברכות) או כר"ע דסתים כוותיה בחד (מגילה י"ז) ומה לי חדא סתמא מה לי תרי סתמי , הלכך צריכים בשל תורה להחמיר כראב"ע ולאכול מצה קודם חצות.

והנה בשוע"ר מצינן כמה דינים שנראים סותרין אהדדי וכבר עמדו על זה רבים:

דהנה בסימן תנ"ח סע' ב' כתב רבינו וז"ל: "לפי שלא הוקשה מצת מצוה למצות פסח אלא לזמן אכילתה בלבד שצריך לאכלה קודם חצות הלילה כמו הפסח שאינו נאכל אלא עד חצות שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו הוקשה אכילת מצה לאכילת הפסח" ובהשקפה ראשונה נראה שהכריע כאן שההלכה היא כראב"ע שהרי לומד שההיקש (שהוא מדין תורה) בא ללמדנו שצריך לאכלה קודם חצות הלילה.

וכן כתב בסימן תע"ז סע' ו' צריך ליזהר לאכול האפיקומן קודם חצות לילה כמו הפסח שלא היה נאכל אלא עד חצות.

וכן משמע מהלכות סוכה (סימן תרל"ט סע' כ') וכיון שאכילת לילה הראשונה נלמד בגזירה שוה מאכילת מצה צריך להיות דומה לה בכל דבר דהיינו שלא יאכל בערב יו"ט מן המנחה ולמעלה כדי שיאכל בסוכה לתיאבון ולא יאכל בסוכה עד לאחר צאת הכוכבים ויזהר לאכול קודם חצות לילה הכל כמו באכילת מצה כמ"ש בהלכות פסח.

אלא שמסימן תע"ז ומתרל"ט לא ברור כ"כ אם ההכרעה היא כדעת ראב"ז, או שמספק צריכים להיזהר כדעת ראב"ע. ורוב מפרשי הטור והמחבר סוברים שה"ליזהר" הוא מצד הספק. (ויש שכתבו דאפשר דגם הוא (ר"ע) מודה דמדרבנן יש לאכול המצה קודם חצות).

לאידך בסימן תע"ה ששם מדבר אודות החיוב של מצה בזמן הזה שהוא דין תורה, אינו מזכיר שצריך לאכלה קודם חצות, ואדרבה בסעיף ל"ג שם כותב "אם נאנס ולא אכל מצה בלילה זה אין לו תשלומין" ומשמע ברור שדווקא כעבור כל הלילה, אין לה תשלומין, אבל אחר חצות יתכן שמקיים המצווה[1]".

וכן משמע קצת מסימן תע"ג סע' ג' "אבל מי ששכח לומר ההגדה אין לו תשלומין ביום שנאמר בעבור זה וגו' בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך לשם חובה דהיינו בלילה הראשון אבל מכאן ואילך אכילת מצה היא רשות", הרי שלשם חובה היא בלילה הראשון בלי להדגיש שהוא רק עד חצות.

ד' כוסות בזמן הראוי לאכילת מצה

ב. והנה בסימן תע"ב סעיף ב' כותב רבינו "מכל מקום לא ימהר להתחיל הקידוש קודם שיהיה ודאי חשיכה אף על פי שבשאר ימים טובים יכול האדם להוסיף מחול על הקודש לקדש ולאכול מבעוד יום מכל מקום בפסח אינו יכול לעשות כן לפי שאכילת מצה הוקשה לאכילת פסח שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו ובפסח נאמר ואכלו את הבשר בלילה הזה בלילה ממש וכיון שאכילת מצה שהיא מן התורה אינו אלא בלילה לכן גם כל הארבע כוסות שתקנו חכמים אינו אלא בלילה בזמן הראוי לאכילת מצה שכל מה שתקנו חכמים כעין של תורה תקנו וכוס של קידוש הוא אחד מן הארבע כוסות לפיכך צריך בלילה ממש.

והנה מקורו של אדמוה"ז הוא מתרומת הדשן סי' קל"ז שכתב: "יראה דלא שרי למיעבד הכי [היינו לקדש מבעוד יום], דהתוס' ומרדכי ואשירי ריש ע״פ כתבו בשם הר״י דאורלינ״ש, דאין מצות מצה ומרור אלא בלילה ממש. וא״כ אע״ג דקודם שיסיים האגדה ויגיע לאכול מצה ומרור יהיה לילה ממש, מ״מ כוס של קידוש שהוא אחד מד׳ כוסות גם אכילת שאר ירקות ויתר שינוי דעבדינא כדי שישאלו התינוקות, וכ״ש האגדה עצמה בעי נמי דליהוי בשעת שראוי לאכול מצה ומרור, דכל הני אמצות מצה ומרור שייכי, וגמרינן ודרשינן והגדת לבנך כו' בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. ר״ל בשעה שראוי לאכול מצה ומרור. אלא שאדמוה"ז מוסיף "כל הארבע כוסות שתקנו חכמים אינו אלא בלילה בזמן הראוי לאכילת מצה שכל מה שתקנו חכמים כעין של תורה תקנו וכוס של קידוש הוא אחד מן הארבע כוסות לפיכך צריך בלילה ממש".

וצריך ביאור: מאחר שכל הארבע כוסות שתקנו חכמים אינו אלא בלילה בזמן הראוי לאכילת מצה, ואכילת מצה הוקשה לאכילת פסח, א"כ כשם שא"א לקדש קודם שתחשך משום שבעינן זמן הראוי לאכילת מצה, כמו"כ הי' צריך להיות הדין שצריכים לשתות כל הד' כוסות (גם כוס ג' וד') קודם חצות (שצריך לאכלה קודם חצות הלילה כמו הפסח שאינו נאכל אלא עד חצות (לשון אדמוה"ז בתנ"ח, ב)), ולא מצינן שאדמוה"ז יפסוק כן. ולהעיר שבנוגע להלל כותב אדמוה"ז בסי' תע"ז שם "לכתחלה טוב להקדים את עצמו לגמור את ההלל שאחר ברכת המזון קודם חצות", אבל אינו מזכיר דבר וחצי דבר אודות כוס רביעי.

ובאמת שקושיא זו כבר הקשה המהרי"ל בהלכות הגדה שלו (םפר מהרי"ל י"ג, ב) "וכ״ת משום שתיית הכוסות שצריכין נמי להיות בלילה דומיא דמצה תקשה לך על שני כוסות האחרונים דלאחר אכילה יהיו ג"כ מחוייבים לשתות קודם חצות כדרך מצה", ולכן מסיק בטעם אחר למה לא לקדש קודם שתחשך.

גם יש לדייק בלשון "זמן הראוי לאכילת מצה" ולא בזמן שמחויב לאכול מצה.

האם יש הכרעה בשוע"ר כדעת ראב"ע?

ובהשקפה ראשונה הי' מקום לומר שאדמוה"ז סובר כשיטת הראשונים שמסופקים באם הלכה כראב"ע או ר"ע. ולכן בשל תורה צריכים להחמיר ולאכול המצה קודם חצות, אבל בד' כוסות שהם מד"ס יש להקל.

אלא שעדיין אינו מובן כל צרכו, למה לא מובא הידור עכ"פ לגמור הד' כוסות לפני חצות כמו שרבינו כתב לגבי הלל שלכתחילה טוב לגמור את ההלל ג"כ קודם חצות ובפרט שכל דתקנו חכמים כעין של תורה תקנו?

ובלאו הכי מוכרח לומר שאדמוה"ז לא הכריע לפסוק הלכה בוודאות כראב"ע, שא"כ האיך מקילין אנו בסדר השני לאכול אפיקומן אחר חצות?

ועד"ז יש לדייק (דלא הוכרע הלכה כראב"ע) ממה שכתב הרבי בההגדה בפסקא "קודם חצות" "בשו״ע שלו כתב, שלכתחילה טוב לגמור את ההלל נ״כ קודם חצות (ר״ן ס״פ ע״פ וספ״ב דמגילה). אבל אין מדקדקין בזה בבית הרב", ולכאורה מאחר שההידור לגמור את ההלל קודם חצות בא מכוח השיטה של ראב"ע, למה לא דקדקו ע"ז בבית הרב?

אלא שא"כ (דאין הכרעה בשוע"ר) צריכים להבין דברי אדמוה"ז בסי' תנ"ח: "לפי שלא הוקשה מצת מצוה למצות פסח אלא לזמן אכילתה בלבד שצריך לאכלה קודם חצות הלילה כמו הפסח שאינו נאכל אלא עד חצות", משמע ברור שההיקש בא להגביל אכילת מצה לקודם חצות וכדברי רבאב"ע.

חילוקי דיוק לשונות בין תנ"ח לתע"ב

והנה מבין ב' ההלכות (תנ"ח, סעי' ב' ותע"ב סעי' ב') רואים שלדעת אדמוה"ז הוקשה מצת מצוה למצות פסח לזמן אכילתה. אלא שבזה גופא ב' דינים, א' תחילת הזמן שצריך להיות בלילה ממש, ב' סוף זמנה שצריך לאכלה קודם חצות לילה.

אבל כד נעיין בדיוק לשונו נראה שיש שינוי ממשי בין ב' דינים אלו. שבנוגע בתחילת זמנה, כותב (תע"ב סעי' ב') "שאכילת מצה שהיא מן התורה אינו אלא בלילה" ואילו בתנ"ח כאשר מדבר אודות סוף זמן אכילת מצה כותב "שצריך לאכלה קודם חצות לילה" ואילו אינו נאכל אלא עד חצות לא קאמר.

והחילוק נראה פשוט, שאינו נאכל אלא בלילה הוא לעיכובא, ואילו הלשון "צריך לאכלה קודם חצות" יש מקום לומר שפירושו, שכן צריך וראוי לעשות לכתחילה, אבל בדיעבד ובפרט אם נאנס, יש לו תקנה או תשלומין כדלקמן.

ולכן נראה לומר שלדעת אדמוה"ז החיוב לאכול מצה קודם חצות הוא לכתחילה אבל בדיעבד ובפרט אם נאנס יכול לאכול אחר חצות, ויתכן שאפשר לברך ג"כ, כדלקמן.

 

ובביאור הדברים יש לומר בכמה אופנים

אופן א'

רבינו סובר כשעת הראשונים שעיקר הדין הוא כר"ע אלא, שאעפ"כ צריך לאכול מצה קודם חצות, א) כמו שכתב הרא"ש שאפשר שגם ר"ע סובר שמצד ההרחקה צריך לאכול מצה קודם חצות. ולפי זה זהו רק לכתחילה, ב) מאחר שלא נפסק ברור בגמ' שהל' כר"ע יש להחמיר לכתחילה כראב"ע אבל בדיעבד אפשר לאכול מצה (ולכאורה בברכה) גם אחר חצות.

ולפ"ז מובן למה שבד' כוסות מקפידין רק על תחילת הזמן שהוא לכולי עלמא, אבל לא על חצות, שהרי מן התורה אין חיוב לאכול מצה קודם חצות. ועפ"ז יובן גם מ"ש בסי' תע"ג סעי' ג' לשם חובה דהיינו בלילה הראשון ובסי' תע"ה סעי' ל"ג "אם נאנס ולא אכל מצה בלילה זה", שבשניהם משמע שבדיעבד כל הלילה זמנה, שהרי כנ"ל העיקר הוא כדעת ר"ע.

אלא לפי זה אינו מובן מה שכתב בתנ"ח סעי' ב' לפי שלא הוקשה מצת מצוה למצות פסח אלא לזמן אכילתה בלבד, שצריך לאכלה קודם חצות הלילה כמו הפסח שאינו נאכל אלא עד חצות", שמשמע ברור שההיקש בא להגביל אכילת מצה לקודם חצות וכדברי רבאב"ע.

ונראה לומר שבסימן תנ"ח לא בא לקבוע מסמרות בגדר חיוב מצה, (שהרי אין כאן מקומו, ועיקר דיני אכילת מצה מבואר בסימן תע"ה), אלא לשלול ולקבוע על מה לא בא ההיקש, כדי לבאר למה אפשר לאפות מצות גם לפני ערב פסח. אלא שדרך אגב ובכדי לשלול עוד יותר שיטת המחמירים לא לאפות מצות אפילו בדיעבד לפני ע"פ אחר חצות, מעורר על דבר תקלה שיכול לצאת לדעת המחמירים וכדלקמן.

דהנה שיטת רש"י וההולכים בעקבותיו, דמצה שנאפה קודם ע"פ אחר חצות לא יצא ידי חובת מצה מדאורייתא, דהא הוקשו מצות לפסח. וכאשר חל ע"פ בשבת אין עצה אלא לחכות עד מוצאי שבת ולאפות בליל הראשון של פסח. וכך מובא בספר הפרדס לרש"י ובסידור רש"י פסח שחל להיות באחד בשבת, אסור לאפות מצות מערב שבת, הראשונים אומרים שהוא משום הידור מצוה. אבל מצינו בו איסורא מדאורייתא, דהא הוקשו מצות לפסח (ב) בשילהי פ׳ בתרא צלי אש ומצות (שמות י״ב ח׳), ומה עשיית הפסח אינו אלא משבע שעות ומחצה ואילך, אף מצות מצה אינה אלא משבע שעות ומחצה ואילך, ואכילת מצה נמי הוקשה לאכילת פסח, [כדרבא] דאמר רבא אכל מצה בזמן הזה לאחר חצות לר׳ אלעזר בן עזריה לא יצא ידי חובתו".

וע"ז כתב רבינו ירוחם (נתיב רביעי חלק שלישי) "י"ד שחל להיות בשבת אופין מצה מע"ש כך פשוט בתוספתא דפסחים פ"ג ה"ט, וכתבו בתוספו' לאפוקי מאותם שאופין המצה בליל הפסח שהו' ליל יום ראשון, ועוד שמא יפשע ויאחר באפיית המצה עד שיאכל אפיקומן אחר חצות והוא כנגד הפסח ואינו נאכל אלא עד חצות".

[ולכאורה מחלוקת רש"י ושאר הראשונים תלוי בהבנת הגמרא (פסחים ק"כ, ב) "קמשמע לן דכי אהדריה קרא למילתא קמייתא אהדריה" רש"י פירש: "למילתיה קמייתא אהדריה לעמוד במקום הפסח ולאכול עד חצות", היינו, שאע"פ שלומדים חיוב מצה בזמן הזה מהפסוק בערב תאכלו מצות, מ"מ לא בא הכתוב לקבוע חיוב חדש של אכילת מצה, אלא למילתא קמייתא (ההיקש של על מצות ומרורים יאכלוהו) אהדריה, לעמוד במקום הפסח ולאכלו קודם חצות, היינו שמצה הוקשה לפסח לכל דבר, ולכן גם האפיה צריך להיות בזמן הקרבת הפסח או בזמן אכילת הפסח.

אבל שאר הראשונים שחולקים על רש"י לומדים כמו שפירש הרשב"ם "קמ״ל דכי אהדריה קרא לחובת מצה בלילה הראשון בזמן הזה דכתיב בערב תאכלו מצות דהכי נפקא לן לעיל [ע״א], למילתא קמייתא אהדריה לאכילה עד חצות כבזמן דאיכא פסח", היינו שהרשב"ם לומד שההיקש בא לומר רק לאכילה עד חצות, ולא שמצה עומד במקום הפסח].

ומעתה יש לומר שזה מה שאדמוה"ז רוצה להשמיענו. שבסעיף א' כותב "נהגו כל ישראל שלא ללוש המצות של מצוה עד אחר חצות היום בערב פסח שהוא זמן הקרבת הפסח שמצות מצה הוקשה למצות הפסח שנאמרו על מצות ומרורים יאכלוהו" ומאחר שהוזכר שהמנהג מיוסד על ההיקש, הי' מקום לומר שיש פה יותר ממנהג יפה והוא דין לעיכובא, ולכן ממשיך אדמוה"ז בסעיף ב' "וכל זה אינו אלא מנהג לכתחלה אבל מעיקר הדין אפילו מצות מצוה שנאפו כמה חדשים לפני הפסח יכול לצאת בהן ידי חובתו לכתחילה, לפי שלא הוקשה מצת מצוה למצות פסח אלא לזמן אכילתה בלבד, שצריך לאכלה קודם חצות הלילה כמו הפסח שאינו נאכל אלא עד חצות".

ואולי י"ל דעיקר כוונת רבינו הוא לומר שההיקש מוגבל "לזמן האכילה בלבד" ולא בא לומר לנו ע"ד זמן האפי', אלא שדרך אגב מוסיף רבינו, "שצריך לאכלה קודם חצות הלילה כמו הפסח שאינו נאכל אלא עד חצות" שבזה מרמז להתקלה שהידור זה יכול להביא באם שנעמוד על כך שהוא לעיכובא. שהרי כשחל ע"פ בשבת, ואז לפי דעת רש"י לא יוכלו לאפות מע"ש מכוח ההיקש, וע"ז מזהיר רבינו, שיתכן שזה יביא תקלה, שהרי ברור שעיקר ההיקש מובא בגמרא לענין אכילת מצה קודם חצות, ואם נצטרך לאפות מצה בליל פסח, יתכן שזה יוביל לאיחור באכילת מצה, כדברי הרוקח הנ"ל "שמא יפשע ויאחר באפיית המצה עד שיאכל אפיקומן אחר חצות והוא כנגד הפסח ואינו נאכל אלא עד חצות".

אופן ב'

רבינו לומד שבמצות מצה ב' דינים, א( חובת מצות מצה שנלמד מהפסוק בערב תאכלו מצה, ב( זמן אכילת מצה, שלומדים מההיקש של על מצות ומרורים. לכתחילה, כדי לקיים המצוה כראוי, צריך לאכלה קודם חצות, אבל בדיעבד ובפרט אם נאנס, עדיין חובת בערב תאכלו מצות עליו עד עלות השחר. והא דאמר רבא אכל מצה בזמן הזה אחר חצות לר״א בן עזריה לא יצא ידי חובתו, פירושו לא יצא ידי חובתו כראוי[2], וכשיטת הר"ן הידוע בדברי רבן גמליאל כל שלא אמר שלשה דברים הללו לא יצאו ידי חובתו.

[אלא שבזמן אכילת מצה גופא צריכים לחלק בין תחילת זמנו וסוף זמנו, שתחילת זמנו הוא לעיכובא "שאכילת מצה שהיא מן התורה אינו אלא[3] בלילה" (תע"ב, ב) ואילו סוף זמן אכילתה הוא רק לכתחילה "שצריך לאכלה קודם חצות לילה" (תנ"ח, ב).

ואולי י"ל הביאור בזה עכ"פ בדרך אפשר, גם באכילת פסח שונה תחילת זמנו לסוף זמנו, שתחילת זמנו לומדים ממשמעות הכתוב בלילה הזה שפירושו לילה ממש, ואילו זה שלדעת ראב"ע אינו נאכל אלא עד חצות, נלמד מגזירה שוה של "ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה". היינו שבעצם זמנו כל הלילה רק שניתוסף בו מיעוט מהג"ש שאינו נאכל עד חצות. ולכן גם זמן אכילת מצה שלומדים בהיקש מזמן אכילת פסח, שונה תחלת הזמן מסופו, שתחילת זמנה הוא דין עצמי, ואילו סוף זמנו הוא דבר נוסף, ששייך לקיום המצווה כראוי אבל אינו נוגע לעצם המצווה].

ולכן כאשר נחית רבינו לבאר עצם החיוב של אכילת מצה (תע"ה סעיף ט"ו) כותב "מצות מרור מן התורה אינה אלא בזמן שהפסח נאכל שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו אבל בזמן הזה אינו אלא מדברי סופרים שתיקנו זכר למקדש, אבל חיוב אכילת מצה בלילה הראשון אף בזמן הזה הוא מן התורה שנאמר בערב תאכלו מצות ולא הוזכר שם פסח", ואינו מזכיר דבר שעדיין יש ההיקש לזמן אכילתה, משום שאין זה נוגע לעצם חובת מצוה מצה.

ועל פי זה מובן שכאשר רוצים להגדיר סיום הזמן בדיעבד, הן בנוגע להגדה (מצות סיפור יציאת מצרים בתע"ג, ג) והן בנוגע לעצם קיום חובת מצה, (תע"ה סעיף ל"ג) עיקר הדגש הוא על לילה הראשון (בתע"ג לגבי הגדה "לשם חובה דהיינו בלילה הראשון" ולגבי מצה בתע"ה, ל"ג "אם נאנס ולא אכל מצה בלילה זה אין לו תשלומין").

ועפ"ז מובן, שכאשר תיקנו חכמים ד' כוסות כעין של תורה, שמו הדגש רק על תחילת הזמן ולא על סוף הזמן. שמאחר שאכילת מצוה שהיא מן התורה אינו אלא בלילה, הנה גם הד' כוסות צריך להיות בלילה דוקא, אבל לגבי סוף הזמן, לא הקפידו חכמים לשתות הכוסות קודם חצות מאחר שגם מצה ששהיא מן התורה בעצם זמנה היא כל הלילה, רק שיש בו עניין נוסף שכדי לקיים המצוה כראוי צריך לאכלה קודם חצות.

ובזה יומתק לשון רבינו "לכן גם כל הארבע כוסות שתקנו חכמים אינו אלא בלילה בזמן הראוי לאכילת מצה", שכנ"ל בעצם מצד חובת מצות מצה הנלמד מבערב תאכלו מצות, כל הלילה ראויה לאכול מצה, אלא שבמצה יש ענין נוסף לכדי לצאת חובת המצווה כראוי צריך לאכלה קודם חצות. ולזה לא הקפידו חכמים בד' כוסות שהם מד"ס.

אופן ג'

ובהקדם לבאר החילוק בין אכילת מצה בלילה ראשונה לשאר הלילות. וז"ל רבנו בסימן תע"ה סעיף ל"ב:

ואין חיוב אכילת מצה אלא בלילה הראשון בלבד שנאמר בערב תאכלו מצות אבל שאר כל הלילות וכל הימים אינו מוזהר אלא שלא לאכול חמץ דהיינו שאם רוצה לאכול פת שנילושה במים יזהר שלא תבא לידי חימוץ אלא יאפנה כשהיא מצה שלא נתחמצה עדיין ועל זה אמרה תורה שבעת ימים תאכל מצות כלומר ולא חמץ אבל אם לא רצה לאכול כלל פת שנילושה במים אלא שאר מיני מאכלים הרשות בידו . . יכול אף בלילה הראשון כן תלמוד לומר בערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה, ומשאכל כזית יצא ידי חובתו מן התורה.

הרי מבואר כאן שבשאר הלילות אכילת מצה הוא רשות ואין בו אפילו מצוה קיומית, משא"כ בלילה ראשונה אכילת מצה חובה. ומוסיף ומשאכל כזית מצה יצא ידי חובתו מן התורה. ויש לחקור, האם לאחר שיצא ידי חובתו מן התורה (באכילת השיעור) חזר לילה הראשונה להיות כשאר הלילות וימים של פסח שהיא רשות ואין כאן אפילו מצוה קיומית, או דלמא, שאפילו אחר קיום חובת אכילת מצה, שונה לילה הראשונה משאר לילות, שאילו שאר הלילית וימים של פסח אין שום מצוה לאכול מצה ואילו בלילה הראשונה כל מה שיאכל מצה, מקים מצוה.

והמהר"ל (ספר גבורת השם פרק מ"ח) כתב "שכל מה שאוכל מצה בליל פסח לכתחילה צריך הסבה דאע״ג דיוצא בכזית אחד אם אכל הרבה הכל היא מצוה אחת".

ומעתה יש לחלק בין חובת מצה (מצוה החיובית) לקיום מצות מצה, שאפילו אם נאמר שחיוב מצות מצה, לשיטת ראב"ע היא עד חצות, קיום מצוות מצה (גם לשיטת ראב"ע) נמשכת כל הלילה.

והרווחנו בזה כמה דברים, א' שאף שההיקש בא ללמוד שצריך לאכלה קודם חצות הלילה (תנ"ח, ב) הרי זה דווקא לצאת מצוה החיובית, אבל עדיין כל הלילה נקרא "בזמן הראוי לאכילת מצה" (תע"ב, ב) לקיים מצווה קיומית. ולכן בנוגע לד' כוסות כל זמן שאשר לקיים מצות מצה (אע"פ שיש חיוב לאכול קודם חצות) אפשר גם לשתות הד' כוסות.

ב' שאם נאנס ולא אכל מצה עד שעבר חצות, עדיין אפשר לו לקיים מצוה הקיומית של אכילת מצה, ומאחר שמקיים מצוה, אולי יכול לברך ג"כ[4]. ויתכן גם שזה יהי' תשלומים[5] להמצווה חיובית של קודם חצות.

וכל זה לא נכתב אלא לפלפולא בעלמא וכבר האריכו אחרונים בזה אם אפשר לברך על אכילת מצה אחר חצות (עיין בדגול מרבבה סימן תע"ז, הובא בשערי תשובה תע"ז ס"ק א) אולם עיין בספר משכנות יעקב (אב"ד דקארלין נדפס בתקצ"ח) שאלה קנ"ז (קנ"א) שהאריך בזה ולאחר האריכות מסיק "ולפענ"ד דהמברך לא הפסיד ודו"ק בכ"ז היטב", וראה גם מה שכתב בספר אור ישראל (יאנובסקי) הלכות פסח תע"ז בדרך תשובה שם.