סעיף ו - 1045
הלוואה בשטר בכתב ידו – לשיטת אדה"ז
הרב מנחם מרדכי ריפקיינד
כולל דיינות רחובות
כתב אדמו"ר הזקן בשולחנו הלכות הלואה סעיף ו' וז"ל:
"המלוה את חבירו לא ילוונו אלא בפני עדים אפילו הלוה הוא תלמיד חכם ובודאי לא יכפור מדעתו אף על פי כן יש לחוש שישכח ההלואה מחמת טרדת לימודו ויכפור בו. וכל המלוה בלא עדים עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול. אלא אם כן הלוהו על המשכון. ואף על פי כן המלוה בשטר משובח יותר שבמשכון אפשר שישכח הלוה סך ההלואה ובעדים בלא שטר אפשר שלא יהיו העדים במדינה כשיתבעהו ויכפור בו".
בתחילה כותב רבינו את הסיבה שאסור להלוות בלי תיעוד, שמא ישכח הלווה ויכפור, לאחר מכן כותב רבינו את האיסור שבדבר, לפני עיוור לא תתן מכשול, ובסוף הוא מדרג את העדיפויות: שטר – הכי טוב, משכון ועדים – פחות משובח מפני שיש עדיין חשש של שכחה (במשכון) או כפירה (בעדים).
ומקור הדברים הוא בשו"ע חו"מ (סי' ע' ס"א), ובש"ך שם הסתפק במלווה שנוטל מהלווה שטר בכתב ידו אם הוא משובח או לא, וצ"ב שיטת רבינו בדין זה, דהסמ"ע (שם ס"ק ד') כתב הטעם ששטר משובח יותר הוא מפני שמוזכר בו סכום ההלואה, וכתב הש"ך (ס"ק ב') שמזה משמע שה"ה לשטר כתב ידו ( שהרי מוזכר בו סכום ההלואה), ויש לעיין בלשון רבינו מאי ס"ל בהא.
והנה לכאורה צ"ע מדוע לא כתב רבינו שכשמלוה בעדים יש לחשוש שמא יטען הלווה פרעתי? והרי הדין הוא שהמלווה את חבירו בעדים אין צריך לפרעו בעדים (חו"מ סי' ע' ס"א)?
ובמ"מ וציונים (להרה"ת רנ"מ) כתב שהוא מפני שכשמלוה בעדים וטוען פרעתי בלי עדים הרי צריך הלווה להישבע שפרעו (שבועת היסת), ועד כדי כך לא חיישינן שירשיע הלווה, ולענ"ד א"א לתרץ כן דהרי גם בכופר צריך להישבע (שבועת היסת) ומ"מ חשש לכך רבינו!
ואולי י"ל דהטעם שלא כתב רבינו חשש זה הוא מפני שכאן איירי אפילו בת"ח כמ"ש בתחילת הסעיף, שאין בו חשש שיכפור מדעתו, רק חיישינן שמא ישכח, (וזהו גם הטעם שיכפור בעדים כשאינם במדינה מפני שישכח, אבל לא חיישינן שיכפור מדעתו במזיד) וממילא לא חיישינן למשקר שיטען פרוע.
וא"כ ה"ה בשטר בכתב ידו שבו אין את החשש שמא יכפור מתוך שכחה או ישכח את סכום ההלואה, והחשש היחיד שקיים הוא שיכפור מדעתו במזיד ויאמר פרעתי, ואם כן בת"ח אין לחוש לכך והרי הוא משובח כמו בשטר גמור.
אלא שאכתי יש לעיין בל' רבינו בתחילת הסעיף וז"ל:
"המלוה את חבירו לא ילוונו אלא בפני עדים אפילו הלוה הוא תלמיד חכם ובודאי לא יכפור מדעתו אף על פי כן יש לחוש שישכח ההלואה מחמת טרדת לימודו ויכפור בו."
משמע מל' זו דבאדם שאינו ת"ח יש לחשוש שיכפור בו מדעתו, ואם כן נראה דחיישינן ג"כ לטענת פרעתי וכיו"ב – שהרי חשדינן ליה במשקר, ואם כן בשטר בכת"י שקיים חשש זה, אינו משובח כשטר גמור שבו הרי א"א (לכפור או) לטעון פרעתי מפני ש"שטרך בידי מאי בעי".
ואם כן יש לחלק בין מלווה לת"ח שאמוד אצלו שלא יכפור מדעתו, שבו אפשר להלוות אפי' בכת"י והוא משובח כמו שטר רגיל, לבין סתם אדם שיש לחוש שמא יכפור מדעתו או יטעון פרעתי ואזי שטר כת"י אינו משובח כמו שטר גמור. ולכאורה דינו כמו עדים שמותר להלוות עליהם אף שאין זה מן המשובח.
אלא דאכתי צ"ע דבגמ' (ב"מ ע"ה ע"ב) אי':
"אמרו ליה רבנן לרב אשי קא מקיים רבינא כל מה דאמור רבנן שלח ליה בהדי פניא דמעלי שבתא לישדר לי מר עשרה זוזי דאתרמי לי קטינא דארעא למזבן שלח ליה ניתי מר סהדי ונכתב כתבא שלח ליה אפילו אנא נמי שלח ליה כל שכן מר דטריד בגירסיה משתלי וגורם קללה לעצמו"
ומשמע מגמ' זו שגם לר' אשי שלא היה חשוד בכפירה מדעתו, בכל זאת לא הסכים רבינא לא להלוות לו כסף אלא בשטר גמור ("סהדי ונכתב כתבא"), ואכן בת' מהרשד"ם (סי' כ"ג) הוכיח מכאן ששטר בכת"י אינו מספיק, אמנם שם בתשובה הפליג המהרשד"ם לאסור להלוות אפילו בעדים מטעם זה, וזה ודאי לא ס"ל לרבינו לאסור, שהרי כתב במפורש שמותר להלוות בעדים כנ"ל.
וצ"ל דס"ל לרבינו ש"ניתי סהדי ונכתב כתבא" דאי' בגמ' שם הוא לאו דוקא, ועצ"ע.
מדי דברי בו ראוי לציין כי ישנה מח' הפוסקים האם בהלוואה בלי שטר או עדים לת"ח ישנו האיסור דלפני עוור או לא, דשיטת הסמ"ע (ס"ק ב') היא שאין בו כלל איסור דלפני עיוור מפני שהחשש הוא רק שישכח ויכפור ובזה ליכא איסורא דלפני עוור, דלפני עיוור הוא רק כשגורם לו לעבור איסור ממש אבל לא כשגורם לו לשכוח, אמנם מהנתיבות ולח"מ משמע דס"ל דגם בשכחה יש איסור של לפני עיוור, ורבינו פשיטא דס"ל דאיכא איסור דלפני עיוור גם בהאי גוונא כמפורש בדבריו הנ"ל.
עוד הקשה בס' אמרי יעקב (סי' יב ס"ק ע"ח בשעה"צ), מדוע לא כתב רבינו דברי הגמ' (ב"מ שם) והשו"ע (סי' ע' שם) שמי שמלווה בלי עדים גורם קללה לעצמו (שהבריות מקללים אותו שתובע מה שלא מגיע לו), ונראה דמכיון שאין בזה נ"מ לדינא או לאיסורא, (כידוע שבהלכות חו"מ הביא רבינו רק הדינים הנוגעים להלכה למעשה לכתחילה), לכן השמיטו רבינו.