כללי - 1090

הערה בסדרי הישיבה ע"פ הל' תלמוד תורה לאדה"ז

הרב שמואל גורביץ

תושב השכונה

א. המעיין בהלכות תלמוד תורה לאדה"ז יראה שיש בה כמה חידושים עיקרים, אבל בכמה גדולים מהם לא נראה שנוהגים כמותם בהמכונה "עולם הישיבות". לא מיבעי אצל הישיבות הנמשכים בדרך הלימוד "הליטאית", וכן גם אצל הישיבות דחסידות הכללית, אלא האמור הוא גם בהישיבות אצלינו, והוא לכאורה פלא. ולפום ריהטא נראה שזו מחמת השפעת דרך הלימוד שבשאר הישיבות הנרגש בין כותלינו, אף שבענינים אלה דוקא הם אינם סומכים על דעת אדה"ז, אלא על שאר הפוסקים, וכדלהלן.

נעמוד כאן על שלשה דוגמאות עיקריים בזה, והסימן: חד במקרא, חד במשנה, וחד בתלמוד.

במקרא

ב. בדברי המשנה (אבות ה, כא) ש"בן חמש למקרא", מבאר אדה"ז (הל' ת"ת א, א) שבתחילת לימודו של קטן מלמדים אותו "לקרות בתורה כל היום כולו עד שיקרא תורה שבכתב כולה עם נביאים וכתובים כולם פעמים רבות". וחזר על חיוב זה כמה פעמים, דגם מי שגמר כל התורה כולה, צריך ש"יקרא בעתים מזמנים תורה שבכתב" (ב, ב), וכן גם מי שאין דעתו יפה ללמוד כל התורה כולה, שחייב הוא ללמוד בעיקר הלכות הצריכות, וכן גם דברי אגדה להתבונן מתוכן מוסר השכל, "וכל זה מלבד הקריאה בתנ"ך לעתים מזומנים כמו שנתבאר למעלה שיש לה דין קדימה על הכל" (ב, ט).

ומה שהאידנא לא נוהגים כן, ללמוד כל התנ"ך עם התלמידים (קטנים או גדולים), כתב שם (א, ו), ש"לא נהגו עכשיו ללמד להתינוק כל התנ"ך כבימיהם, רק תורה לבדה, כי סומכים שילמוד בעצמו כשיגדיל, משא"כ בימיהם שלא היו הנקודות וטעמים כתובים אלא בע"פ".

והנה, ברור הוא כשמש, שהיום (משא"כ בימי אדה"ז) אין לסמוך "שילמוד בעצמו כשיגדיל", ומשום כך נראה שחייבים ללמוד תנ"ך עם התלמידים (קטנים וגדולים), ויש לעיין ביסוד ההיתר שאין נוהגים כן.

ואיך שהוא, נראה שנרגש בזה אצלינו רוח ההשפעה של  שאר הישיבות, שבהם כל הלימוד הוא רק בש"ס וראשונים ואחרונים. אבל הנהוג בעולם הישיבות הוא על סמך דעת הש"ך (יו"ד רמה, ס"ק ה), אבל אדה"ז דחה שיטה זו להלכה, כמ"ש בקו"א שם (סס"ק א), "ולפי זה אין זכות למנהג שלא נהגו ללמד האידנא נביאים וכתובים, אלא כמ"ש בפנים. ומ"ש הש"ך משום שסומכים על תלמוד בבלי כדפירוש רבינו תם כו', זה אינו כו'", ע"ש עוד.

במשנה.

ג. אחד מהחידושים בהלכות תלמוד תורה הוא שיטת אדה"ז בהדין ד"שוכח דבר אחד ממנשתו[1]", שבמקום ששאר הפוסקים קיצרו בזה[2], הרי אדה"ז דיבר בה באריכות ובפרטיות עד למאד, עם כמה חידושי הלכות שלא נמצא כמותם בספרי הפוסקים שלפניו (ראה שם ב, ג ואילך).

והנה, גם בזה לא נראה איזה הדגשה חינוכית אצלינו בהשיביות באופן של לימוד ע"מ לזכור. והרי גם כאן נראה שנשפעו מאופן הלימוד בשאר הישיבות[3], אבל ככל הנראה הם סומכים על דעת ר"ח מוואלאזין (הובא משמו בכתר ראש אות ס"ז), ש"השוכח דבר אחד ממשנתו – זה קאי על הראשונים שלמדו בעל פה"[4], משא"כ האידנא שהיתרו לכתוב דברי משנה, אין איסור בזה[5].

אבל דברי אדה"ז בזה ברורים (ב, ד), ד"גם עכשיו שנכתבה תורה שבעל פה, ויוכל לעיין בספרים מה ששכח, אין זה מועיל כלום, כי מיד ששכח עובר בלאו"[6].

תלמוד

ד. ואחרון חביב, ידוע חידושו העיקרי והיסודי של אדה"ז, שמצות לימוד התורה כלול מב' מצות: א) מצות ידיעת התורה—"ולמדתם אותם", וב) מצות עסק בתורה—"והגית בו ימום ולילה". הגדר של מצוה זו הא', מצות ידיעת התורה, מבואר היטב בכמה מקומות בהלכות תלמוד תורה (א, ד, ועוד), ובעיקרה הוא החיוב לללמוד ולידע (למי שאפשר לו) את כל התורה שבעל פה כולה, דהיינו ידיעת כל הלכות פסוקות של כל התורה בטעמיהן, וכן ההגהות.

והנה, משיטה זו במטרת הלימוד—היינו ללמוד ולידע (כל) הלכות התורה בטעמיהן, נשתלשל גם שיטת אדה"ז באופן וסדר הלימוד, דהיינו: אמרו חז"ל (אבות ה, כא) ש"בן מחמש עשרה לתלמוד", וכן אמרו ששחייב אדם לשלש זמנו (קידושין ל, א), "שליש במקרא, שליש במשנה, ושליש בתלמוד", ומפרש בזה אדה"ז (א, א) שהגדר ד"תלמוד" הוא הלימוד "לידע בדרך קצרה הטעמים של ההלכות והדינים ומקורם מתורה שבכתב".

והנה, גדר זו של תלמוד — ידיעת הטעמים בדרך קצרה — עולה בקנה אחד עם הנ"ל, שכיון שהחיוב דמצות תלמוד תורה הוא ללמוד ולידע כל הלכות התורה בטעמיהן, הרי גם אופן וסדר לימוד התורה חייב להיות ע"ד זה, דהיינו ללימוד הלכות התורה בטעמיהן בדרך קצרה. והכל על פי דברי הגמרא (שבת סג, א) "ליגמר אינש, והדר ליסבר", דהיינו שבתחילת תלמודו חייב הוא "ללמוד כל ההלכות פסוקות בטעמיהן בדרך קצרה בלי עיון ופלפול להקשות ולתרץ", ורק אחר כך "לסבור סברות בעומק עיון טעמי ההלכות ולהבין דבר מתוך דבר ולדמות דבר לדבר להקשות ולתרץ עד שיגיע וירד לעמק ההלכה, שזה אין לו לעשות בתחילת למודו אלא לאחר שיגמור ללמוד כל ההלכות פסוקות בטעמיהן בדרך קצרה" (ב ,א).

וכנראה דזהו היסוד למה שהפליגו רבותינו נשיאינו באופן הלימוד ע"ד אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא(ראה קונטרס עץ החיים פכ"ח, והקדמת בני המחבר לשו"ע אדה"ז, ועוד[7]), דהוא כנ"ל, שעיקר הלימוד הוא בידיעת הלכות התורה עם טעמיהן בדרך קצרה מתוך התלמוד ופוסקים.

ה. ומה (שכנראה) לא נוהגים אצלינו בהישיבות באופן הלימוד ע"ד הנ"ל, גם בזה ניכר ההשפעה משאר הישיבות, ובפרט בדרך הלימוד הליטאית. אלא, כבכל הנ"ל, אין נידון דומה, דהרי א) אצלם לא מודגש חידושו של אדה"ז שמטרת הלימוד בתחילתו הוא לידע כל הלכות התורה בטעמיהן בקצרה, ולכן לשיטתם כל מה שמשתעשעים ומפלפלים, באיזה אופן שיהי', הרי מקיים בזה מצות תלמוד תורה כהלכתה, משא"כ לאדה"ז שעיקר הלימוד הוא לאסוקי שממעתא כו', וב) ובעיקר, שהם סומכים (כנראה) על דעת הרמב"ם (הל' ת"ת א, יא) שגם בתחילת לימודו של אדם חייב הוא ללמוד בפלפולה של תורה, שהרי לדעת הרמב"ם השליש בתלמוד שחייב כל אדם בה הוא ש"יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו ויוציא דבר מדבר וידמה דבר לדבר כו''"[8] (שם), משא"כ לדעת אדה"ז, שהשליש בתלמוד ענינו לימוד הטעמים בדרך קצרה מתוך (ואין ראשים לעסוק בפלפול עד שידע כל הלכות התורה כולה).

וקצרתי. ואולי יש בזה קבלה בידי הראשי ישיבות.

 


[1]) להשיטות אי לאו זה קאי רק על שכחת דברי "משנה", היינו הלכות פסוקות, או גם על שכחת הגמרא והפלפול, ראה המובא בלקו"ש חל"ד ע' 26 ואילך.

[2]) ראה כמה מהשיטות בלאו זה בלקו"ש שם ע' 25.

[3]) ראה מש"כ בספר אחר האסף (לר"י סרנא) ע' כו, וז"ל: והיא [דעת אדה"ז בענין איסור השכחה] חומרא גדולה מאד, כי לפי"ז הרי לא ימצאו רוב הת"ח שבדורנו את ידיהם ורגליהם בקיום מצות ת"ת, כי רובם ככולם הרי לומדים לא לפי סדר שיעור זכרונם וחזרתם על הלימוד, אלא מרבים בלימוד בכמות ואיכות, כל אחד לפי כשרונותיו, ולדבריו ז"ל כל מה שלומד יותר הם מרבים בלאווין דשכחה על כל דבר ודבר מלמודם". וע"ש מה שכתב להצדק הנהוג.

[4]) ולחד מהביאורים בזה ראה בחידושי הגרי"ז על התורה (פ' ואתחנן), "והביאור בזה, דעיקר אזהרה זו היא על תורה שבע"פ . . . הנמסרת מדור לדור, ועלה הוא דתנן דאם שכח דבר אחד מהקבלה הנמסרת לו, הרי זה מתחייב בנפשו, וזהו דתנן 'ממשנתו', דהיינו תורה שבע"פ, כנ"ל. אבל אחר שכבר נחתם התלמוד, ונפסקה הקבלה של תורה שבע"פ איש מפי איש, שוב אין זה בכלל 'שוכח ד"א ממשנתו', דעיקר אזהרה זו היא על המשנה המסורה בע"פ שלא תשכח", ע"ש עוד.

[5]) וזאת מלבד השיטות השונות בזה, לעיל הערה 2.

[6]) וכן לענין החיוב שיהיו דברי תורה שנונים ומחודדים בפיך (שם, ג), שאין שינוי בזה בזה"ז, "ולכן גם עכשיו שנכתבה תורה שבע"פ, ויכול לעיין בספרים, אינו יוצא י"ח בזה מצות ושננתם מאחר שמגמגם לשואלו ואינו משיב לו מיד עד שיעיין".

ולהעיר, דגם לדעת אדה"ז יש עכ"פ ג' שינויים בזמן הזה שתושבע"פ היא כתובה לפנינו, שבזמן הזה "אין צריך לשכור מלמד לבנו שילמדנו כל התורה שבע"פ אלא שילמדנו להבין היטב בתלמוד ברוב המקומות גם בהלכות וסוגיות העמוקות כו'" (א, ו), וכן הדין ד"עכשיו שתורה שבע"פ כתובה לפנינו אין צריך לחזור מאה פעמים ואחת בשעת לימודו ממש אלא כו'" (ב, ג), וכן בדין  שכופין בני העיר זה את זה לקנות ספרים, ש"עכשיו שניתנה ליכתב, כופין לקנות גם תורה שבעל פה כולה, שהם ספרי התלמוד והפוסקים ומדרש אגדות, שילמדו בהם גדולים וקטנים" (ד, יג).

[7]) זה עתה ראיתי מכתב רבינו (מכ"ד טבת תשכ"ג) אודות הנ"ל, והוא בכתבו אודות חידושי רא"א פלאטקין, ולתועלת המעיין נעתיקו כאן (מתוך ספר כתבי אברהם אליהו, והמודגש הם הגהות בכתגי"ק):

ויהי רצון אשר גם חידושים אלה, הנה בתוכנם וגם בסגנונם יגבירו את ההכרה בתוככי כל לומדי תורתנו תורת אמת בנוגע לאופן הלימוד, אשר אופן הרצוי והטוב באמת הוא הלימוד בישרות ובשקו"ט ע"מ לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, הלכה למעשה – ובסגנון חז"ל בחילוקי דעות רבותינו ז"ל – "מאי בינייהו, ולמאי נפק"מ".

כוונתי – שלא כשני האופנים האחרים: הלפלפול סרק אשר כבר צווחו ע"ז קמאי ולא רצו בו, וכן לא להסתפק בסברות דקות מן הדקות שאין בהם כל נפק"מ ומסקנא הלכה למעשה, שעי"ז חסרה הבחינה וההכרעה האמיתית – לעמוד על הסברא הנכונה והישרה.

כי אם לבחור הדרך הישרה והנכונה הנ"ל.

וכמובן מהקדמת בני רבנו הזקן להשו"ע שלו, ומבואר בארוכה בקונטרס עץ החיים לכ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע פרק כח ואילך.

[8]) ראה בזה לקו"ש חל"ו ע' 18.