קונטרס אחרון ס"ק א - 1044

חייב להכניס את עצמו לעסוק בתורה שלא לשמה*

הרב ישכר דוד קלויזנר

נחלת הר חב"ד, אה"ק

בהלכות תלמוד תורה (פ"ד ס"ג) בקו"א (סק"א) כתב רבנו הזקן: "אבל בתלמוד תורה כשלומד ואינו מקיים מה שלומד, הרי עליו נאמר ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי, וסד"א שראוי לו שלא ילמוד, קמ"ל דאפ"ה התלמוד מביא לידי מעשה לבסוף עכ"פ, שהמאור שבה מחזירו למוטב, וסופו ללמוד ולקיים לשמה. והא דאין מלמדין לתלמיד שאינו הגון? י"ל דהרב אינו צריך להכניס את עצמו לבית הספק, שמא לא יחזור בו נמצא זורק אבן למרקוליס, אבל הוא עצמו חייב להכניס את עצמו, דמה יפסיד?, ואף ששגגות נעשים כזדונות, אין הפסדו שקול כנגד שכרו אם יזכה ויסור למוטב, ואם לא יזכה, דמו בראשו והלעיטהו כו'. וגם הרב י"ל דצריך להכניס את עצמו לבית הספק אם אי אפשר בענין אחר, אלא אם אפשר להחזירו תחלה למוטב עי"ז שלא יכניסוהו לבית המדרש מדחים אותו תחלה, ותדע, דתניא לעולם תהא שמאל דוחה כו', ולא כיהושע בן פרחיה כו'", עכ"ל.

והנה בכאן נאמר ש"הוא עצמו חייב להכניס את עצמו" לעסוק בתורה שלא לשמה אפילו 'שמוסיף כח בקליפות לפי שעה'. ולפ"ז צ"ל מה שנאמר במאמרים הקצרים לרבנו הזקן (ע' תקסט): "כי באמת נוח לו שלא נברא וסם הוא אוכל, ואעפ”כ עצת רב יהודה נכונה שיעסוק אף שלא לשמה אולי יבוא לבחי' לשמה . . ושרש הדברים, כי אעפ"י שלא ניחא לקוב"ה בעסק הרשע בתורה, כמ"ש [תהלים נ, טז] ולרשע אמר וגו' שהוא עובר ולומד תמיד, אעפ"כ אם בא להימלך אם לעסוק בתורה אם לאו, אזי עצת רב יהודה נכונה לומר שיעסוק", [וכ"ה ביגדיל תורה נ. י. גליון לג (סי' כא), והוא מס' מאה שערים (סי' מא). וכ"ה בשו"ת רבנו הזקן שער המילואים (סי' ח)]. דקשה, איך אומר "אם בא להימלך" . . אזי עצת רב יהודה נכונה לומר שיעסוק", והרי חייב הוא בדבר, וא"כ איך שייך לומר שהוא רק 'עצה נכונה' בלבד? וגם אם יש חיוב בדבר, איך יתכן מעיקרא שיהיה לו אפשרות 'להימלך' או לא 'להימלך', שהרי אם יש 'חיוב' בדבר, הרי מעיקרא לא שייך כלל לקבל בזה 'עצות' אם כן לעשותו או לא לעשותו?

והנה ראיתי ב'ביאורים' ל'שו"ת הרב' (סי' עח, עמ' תכח) [להרב שלמה הלוי סגל] שעמד בזה. וכתב לבאר: "וי"ל דגם כאן ס"ל לרבנו דיש חיוב, והא דנקט לשון עצה, הוא לפי מה שכתב בקו"א . . דמה יפסיד וכו', ואין הפסדו שקול כנגד שכרו וכו', ואם לא יזכה דמו בראשו וכו', ולזה מתאימה הלשון עצה, אבל ודאי דאיכא נמי חיוב". וזה תמוה, כי גם אם יש לה'חיוב' הגיון ושכל, אי אפשר לקרוא לזה 'עצה', והלשון: "אם בא להימלך אם לעסוק בתורה אם לאו, אזי עצת רב יהודה נכונה לומר שיעסוק" קאי באמת על עצם פעולת המעשה, ולא על ההגיון שמאחורי החיוב, ואם היה ס"ל כאן שיש חיוב, לא יתכן שיכתוב ש"עצת רב יהודה נכונה שיעסוק אף שלא לשמה".

ונראה לבאר, בהקדם מה שיש לדקדק בלשון רבנו הזקן בקו"א כאן, שאומר "דהרב אינו צריך להכניס את עצמו לבית הספק . . אבל הוא עצמו חייב להכניס את עצמו . . וגם הרב י"ל דצריך להכניס את עצמו לבית הספק אם אי אפשר בענין אחר", דלכאו' היה די שיאמר "אבל הוא עצמו חייב" בלי להוסיף [שוב] "להכניס את עצמו" שאמר כבר קודם? - שוב ראיתי שהגרמ"ש אשכנזי שליט"א בספרו 'הערות וציונים' על הל' תלמוד תורה כרך ה (עמ' 515, הערה 17/ב) עמד עד"ז שכתב: "מ"ש "להכניס את עצמו" - ולא כתב: הוא עצמו חייב ללמוד, היינו שחייב להכניס את עצמו לבית הספק, דשמא לא יחזור בו ונמצא ששגגות נעשים לו כזדונות", עכ"ל. ברם עדיין יש לדייק שהמילים 'להכניס את עצמו' מיותרים הם, כי הרי זה בא בהמשך למ"ש לפנ"ז "דהרב אינו צריך להכניס את עצמו לבית הספק . . אבל הוא עצמו חייב", א"כ זה מיותר לכתוב שוב "להכניס את עצמו", כי מעצמו מובן שהכוונה 'שחייב להכניס את עצמו לבית הספק'? ואם בכל זאת כבר כתב שוב "להכניס את עצמו", אינו מובן מדוע אינו מסיים את ה"לבית הספק"? כמו שעשה שוב זאת להלן גבי הרב: "דצריך להכניס את עצמו לבית הספק אם אי אפשר בענין אחר".

גם יש להבין, מדוע גבי הרב אומר "אינו צריך" או "צריך" [ולא "חייב"], וגבי עצמו אומר "חייב" [ולא "צריך"]?

והנראה בזה, דנדו"ד הוא ע"ד הך דשבת (יב, ב), ביצה (כח, ב), ב"ק (ל, ב) ומנחות (לו, ב) דאמרו 'הלכה ואין מורין כן'. וע"ד הך דסנהדרין (פב, א) "הבא למלוך אין מורין לו", שזה מגדרי ההלכה למשה מסיני, שדוקא הקנאי שבא מעצמו יכול לפגוע בו, אך מי שמורים לו לעשות כך אינו בא מכח הקנאות העצמית שלו, ולכן אינו יכול לעשות מעשה. וכמו שכתב רש"י שם בד"ה אמר רב חסדא: "קנאי הבא לימלך בבית דין ובשעת מעשה אם יפגע בו אין מורים לו, שלא נאמרה אלא למקנא מעצמו ואינו נמלך". ויותר מבואר ביד רמה שם שכתב: "שלא ניתנה רשות אלא למקנא מעצמו דעושה מעשה ע"י עצמו, אבל ע"י שליח לא, והאי כי אתי ומימלך [אי] אמרינן ליה זיל קטול הו"ל שלוחין".

ומעתה נראה עד"ז בנדו"ד, כי לא יתכן לתת הוראה לחייב ללמוד את מי שעוסק בתורה שלא לשמה, כי אז 'באמת נוח לו שלא נברא וסם הוא אוכל', מפני 'שלא ניחא לקוב"ה בעסק הרשע בתורה כמ"ש [תהלים נ, טז] ולרשע אמר וגו' שהוא עובר ולומד תמיד', 'שהוא סם המות', וגם 'מוסיף כח בקליפות [לפי שעה]', ולכן יכול להיות בזה רק עצה בלבד של 'לעולם יעסוק וכו', שמתוך הרגל לימודו יבוא לבחי' לשמה, כי המאור שבה מחזירו למוטב, ויכול להתהפך לסם חיים במאור שבה, ואז יהפוך הסם המות לסם חיים לטוב ורפואה לו', אבל אם היה מונע לגמרי בשביל זה מעסק התורה, היה הולך בשרירות ליבו לעשות כל רע בעיני ה'. לפיכך רק "עצת רב יהודה נכונה שיעסוק אף שלא לשמה אולי יבוא לבחי' לשמה", אבל אינו יכול לחייבו, כמובן.

משא"כ בנוגע לאדם עצמו, "אם בא להימלך אם לעסוק בתורה אם לאו", [כי "סד"א שראוי לו שלא ילמוד" מחמת 'שהוא סם המות' ו'מוסיף כח בקליפות' וכו'], הרי "הוא עצמו חייב להכניס את עצמו, [דמה יפסיד"?] - והוא במקביל ללשון ה'יד רמה' הנ"ל: "שלא ניתנה רשות אלא למקנא מעצמו דעושה מעשה ע"י עצמו". וי"ל הכוונה בזה, ע"ד מה שכתב הרמב"ם בהל' מלכים (פ"ח הי"א): "כל המקבל שבע מצות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם, ויש לו חלק לעולם הבא. והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקב''ה בתורה והודיענו על ידי משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן. אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת, אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם ולא מחכמיהם". ועד"ז י"ל בנדו"ד, אבל באופן הפוך, דמה ש"הוא עצמו חייב להכניס את עצמו", צריך להיות מכח "את עצמו" דוקא "מפני הכרע הדעת שלו" בלבד, ולא "מפני שצוה בהן הקב''ה בתורה והודיענו על ידי משה רבינו", כי הרי 'לא ניחא לקוב"ה בעסק הרשע בתורה כמ"ש [תהלים נ, טז] ולרשע אמר וגו' שהוא עובר ולומד תמיד', 'שהוא סם המות', ו'מוסיף כח בקליפות [לפי שעה]'. ולפ"ז א"ש מאד אריכות הלשון בקו"א: "הוא עצמו חייב להכניס את עצמו" [אע"פ שבעצם אינו חייב], שהוא ע"ד לשון ה'יד רמה' הנ"ל: "שלא ניתנה רשות אלא למקנא מעצמו דעושה מעשה ע"י עצמו" דייקא, ולא מפני איזה ציווי. ולפ"ז א"ש נמי מדוע אינו מסיים כאן "לבית הספק", כי כאן הכוונה הוא שצריך להיות מכח "את עצמו" דוקא "מפני הכרע הדעת שלו", כנ"ל.

ולפ"ז א"ש נמי ההבדל בין הרב שאומר לגביו "צריך" או "אינו צריך" לבין האדם עצמו שאומר "חייב", כי רק לגבי האדם עצמו ניתן ל"חייבו" [וגם רק] "להכניס את עצמו" כנ"ל, אף 'שהוא סם המות' ו'מוסיף כח בקליפות' וכו', אבל לזולת אי אפשר גם את זה, אלא שלגבי הרב יכול להיות רק "צריך" או "אינו צריך". ויש לומר בזה עוד עפ"י מה שכתב הגרמ"ש אשכנזי שליט"א בספרו 'הערות וציונים' על הל' תלמוד תורה שם (עמ' 515, הערה 17/א): "לכאורה מה שכתב חייב, היינו מצד מצות תלמוד תורה דרמיא עליה, ולא רק בגלל שעי"ז שילמד המאור שבה יביא לידי כך שיחזור למוטב", עכ"ל. ועפ"ז א"ש דלגבי זולת - הרב - נאמר רק 'צריך', כי הוא אינו 'חייב' ללמדו, ואדרבה וכו' כנ"ל.

 


*) לעילוי נשמת ידידי האהוב, עדין נפש, איש החסד, אהוב ונערץ על כולם, הרה"ח הקדוש רבי אהרן סמדג'ה הי"ד, שנהרג באופן מחריד בר"ח כסלו תשע"ג על קדה"ש מפגיעה ישירה של טיל גראד בבניין מגוריו בנחלת הר חב"ד. בעת האזעקה הגורלית התפנתה משפחת סמדג'ה לחדר המדרגות המוגן, אך רבי אהרן הי"ד בחר לחזור לדירת השכנים של משפחת שארף [שנהרגה עקד"ה גם השליחה של דלהי שבהודו מרת מירה רות שארף הי"ד] כדי לסייע להם עם פינוי התינוק, ואז נהרג במקום. יהי רצון מהשי"ת שתיכף ומיד יקויים היעוד "והקיצו ורננו שוכני עפר", והם בתוכם.