ס"ק ט - 1083

קבורת מאכילי טריפות

הרב מאיר צירקינד

מיאמי, פלארידה

איתא בשו"ע כ"ק אדה"ז בהלכו' שחיטה סי' כה סק"ט, "ואסור להתעסק בקבורתם של מאכילי טריפות (הגהות אשר"י) וסמך לזה מן התורה לכלב תשליכון אותו פירוש את האוכל ואת המאכיל".

מקור ההלכה הוא מדברי האו״ז הלכות גיד הנשה סימן תמ״ח, וז"ל: "והרי שהי׳ מוכר טריפות בחזקת כשירות או שהי׳ מוכר חלבים בחזקת שומן ומת קודם שעשה תשובה אסור להתעסק בקבורתו, ולא עוד אלא אפי' כלבים אוכלי' את בשרו ולוקקין את דמו אסור להבריח כלבים מעליו כההיא דמסכת תרומות דפרק האשה שהיתה אוכלת בתרומה ירושלמי [פ״ח הל' ג'] מעשה בטבח בצפורי שהי' מאכיל לישראל נבילות וטריפות פ״א שתה יין בע״ש ועלה לגג ונפל ומת והיו הכלבים מלקקין את דמו אתון שאלון לר' חנינא מהו מרמיתי' מן קדמיהון אמר לון כתיב ובשר בשדה טריפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו וזה היה גוזל כלבים ומאכיל לישראל ארפינון דמן דידהון אכלון, הא למדת שאפי' כלבים אוכלים את בשרו אין להבריחן מעליו כש״כ שאין להתעסק בקבורתו. וה״מ שלא עשה תשובה...".עכ"ל.

ועוד כתב באור זרוע הלכות אבילות (סימן תכ״ב), וז״ל: "ואדם ידוע שהוא בעל עבירות לא מיבעיא שאין מצוה להתעסק בקבורתו אלא שאסור להתעסק בקבורתו, וראיה דאמר בירושלמי דתרומות פרק האשה שהלכה מעשה בטבח אחד בצפורי... ותניא באבל רבתי כל הפורשין מדרכי ציבור אין מתעסקין עמהם לכל דבר משמע אפילו לקבורה".עכ"ל.

היינו שהשווה דין מאכיל טריפות לאדם ידוע שהוא בעל עבירות לגמרי.

אבל הרשב"א ס"ל אחרת כמ"ש בב"י בסי' של"ד בד"ה מנודה שמת, "וזה לשון הרשב"א בתשובה (ח"ה סי' רלו)... ואף כשאמרו בכל מקום אין מתעסקין עמהם לכל דבר לא לענין קבורה ותכריכי המת אמרו, אלא שאין קורעין עליהם ולא מספידין עליו ולא חולצין, וכדתניא גבי מאבד עצמו לדעת". וכן פסק הש"ך בסי' שמה סק"א. (והב"ח בסוף סי' שסב פסק "דודאי קוברין אותו, אבל אין להתעסק בקבורתו להמציא לו תכריכין וצרכי קבורה של שאר מתים, אלא מניחין אותו בקבר כמו שנמצא בלא תכריכין והכי נקטינן").

וצריך ביאור למה פסק כ"ק אדה"ז כהאו"ז נגד האחרונים בקבורה שהיא מדאורייתא.

ומקור להסמך שכתב כ"ק אדה"ז, כתב 'ביאורי הלכות': מצאתי במדרש מעם לועז (בשם הילקוט ראובני) דדייק מלשון הפסוק דהו״ל למימר תשליכון אותה (היינו הנבילה) ולא אותו, אלא מכאן שקאי גם על האדם המאכיל נבילות שהוא נשלך לכלב. ע"כ.

ואני מצאתי זאת בספר לוית חן (נדפס באלטונא בשנת תצג-תקג) ח"ב בסוף מסכת קידושין, וז"ל, "וזהו אפשר פי׳ הפסוק ובשר בשדה טריפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו ר"ל אותו טבח שמאכל בשר בשדה לבני אדם, אותו טבח 'לכלב תשליכון אותו' אותו טבח כעובדא דירושלמי ה[נ]"ל".

וב'תורה שלמה' מביא, "ובכת״י בעל הרמזים איתא, לכלב תשלכון אותו חסר יו״ד, אתם נשלכין לכלב אם אתם אוכלים נבלות וטרפות, ואם אתם מאכילים אחרים כמו שיש בירושלמי ובויקרא רבה". וזאת נראה עדיף מהני לפי שכ"ק אדה"ז כתב "את האוכל ואת המאכיל", אבל בהני איתא רק "המאכיל".