סעיף ב - 1077

ברכת לישב בסוכה באוכל בעמידה

הרב אברהם אלאשוילי

מעורכי המהדו"ח של שוע"ר

שאלה: מי שאוכל בסוכה בעמידה (מחמת חוסר מקום ישיבה וכיו"ב), האם מברך "לישב בסוכה"?

תשובה: הנה כתב הב"ח (בסי' תרמג) שבשאלה זו נחלקו הרא"ש (סוכה פ"ד סי' ג) והרמב"ם (הל' סוכה פ"ו הי"ב), שלדעת הרא"ש "אם היה אוכל מעומד היה צריך לברך על הסוכה", כיון ש"עיקר המצוה היא הכניסה לבדה, אף על פי שאינו יושב". אך לדעת הרמב"ם הישיבה היא המצוה ולכן "אוכל מעומד אינו מברך לישב בסוכה, דהא עומד הוא ואינו יושב", וכותב הב"ח שדברי הרמב"ם נראים לו עיקר. אלא שמסיים הב"ח: "ומכל מקום אינו רשאי לאכול מעומד בלא ברכה, דאסור לאכול בקבע בלא ברכה, אלא צריך לישב ולברך ולאכול".

אך מדברי הט"ז (שם סק"ב) מבואר שגם לדעת הרמב"ם האוכל מעומד צריך לברך "לישב בסוכה", אך הפרי מגדים (משב"ז שם) הביא את דברי הב"ח בדעת הרמב"ם שאי אפשר לו לברך. וכתב המשנ"ב בשערי הציון שם סק"ד: "ועל כן מוכרח לישב ולברך, אם לא שהוא אנוס ואינו יכול לישב". אך לא ברור מדבריו מה יעשה מי שהוא אנוס, יברך או לא יברך?

ויש לעיין מה דעת אדה"ז בשאלה זו?

והנה בסי' תרמג ס"ב כתב אדה"ז (תורף הדברים הוא בט"ז סק"ב אלא שרבנו שינה והוסיף בדבריו): "אף על פי שכל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן, והיה נכון לברך לישב בסוכה קודם שישב לאכול . . ואף על פי שאין מצוה כלל לישב ממש, שתשבו הוא לשון תתעכבו . . מכל מקום אין לברך אלא בשעה שניכר העכבה והקביעות, דהיינו בישיבה ממש, שבזה מראה עצמו שרוצה להתעכב שם, אבל כל שעומד אין ניכר כלל העכבה והקביעות, שאפשר שתיכף יחזור ויצא. וכיון שעיקר המצוה היא העכבה והקביעות היה ראוי לברך קודם העכבה והקביעות, דהיינו קודם הישיבה, אלא שלפי שעיקר המצוה שאנו מברכין עליה היא האכילה, שהרי אם יושב בסוכה ואינו אוכל אינו מברך כמו שנתבאר בסי' תרל"ט, לפיכך אין אנו חוששין אלא להקדים הברכה להאכילה שהיא עיקר המצוה שעליה מברכין, אבל לא להקדימה לפני הישיבה והקביעות, לפי שהיא לבדה בלא אכילה אינה עיקר המצוה שעליה מברכין".

ביאור הדברים: מצות ישיבה בסוכה ("בסוכות תשבו") אינה מלשון ישיבה כפשוטה, אלא הכוונה היא: להתעכב בסוכה, דהיינו שהמצוה היא להתעכב בסוכה ולא סתם ישיבה לשם ישיבה, ולכן ניתן לברך ברכת "לישב בסוכה" גם לאחר שכבר ישב בסוכה בפועל, וזה נקרא שהוא מברך "עובר לעשייתה", כיון שהברכה היא לפני שהוא מתעכב בסוכה.

אלא שלמעשה "העכבה והקביעות" ניכרת רק כשהאדם יושב בפועל בסוכה, משא"כ כשהוא עומד לא ניכרת כלל שכוונתו להתעכב ולהיות קבוע בסוכה, כיון שאפשר שתיכף יצא מהסוכה, ואם כן היה ראוי לברך לפני הישיבה בפועל בעודו עומד, כדי שתהיה הברכה עובר לעשייתה.

אבל כיון "שעיקר המצוה שאנו מברכין עליה היא האכילה, שהרי אם יושב בסוכה ואינו אוכל – אינו מברך", לכן אין צורך לברך "לישב בסוכה" בעודו עומד דוקא לפני שיושב, אלא העיקר שיברך לפני התחלת האכילה אפילו לאחר שכבר ישב, וזה נקרא "עובר לעשייתה". עד כאן ביאור הדברים.

והנה מלשון אדה"ז שכתב שבעמידה "אין ניכר כלל העכבה והקביעות", מובן שהחיסרון הוא רק שזה לא ניכר, דהיינו שבתחילת עמידתו בסוכה לא ניכרת קביעותו, ולכן לא היה ניתן לברך עליה אילו "העכבה והקביעות" בלבד היתה חייבת בברכה, אבל מי שבפועל עומד ומתעכב זמן רב בסוכה, הרי קיים בכך את מצות "העכבה והקביעות".

וממה שכתב בהמשך לחלק בין "עיקר המצוה" (שהוא העכבה והקביעות) לבין "עיקר המצוה שעליה מברכין" (שהוא האכילה), מבואר שלמעשה הברכה אינה על "העכבה והקביעות" אלא על האכילה בסוכה, ואם כן לפי זה נמצא שניתן לברך על האכילה גם כשעומד, שהרי בשעה שאוכל מקיים מצות אכילה בסוכה (בין עומד ובין יושב). וגם אם נאמר שיש תנאי באכילה בסוכה שתהיה באופן של קביעות, הרי בעודו אוכל פת בסוכה, כבר קבע עצמו בסוכה באכילה זו, וניכר הדבר שכוונתו להתעכב בסוכה ואין כוונתו לצאת ממנה עד לאחר גמר אכילתו.

ולפי זה יוצא לכאורה בדעת אדה"ז: אדם שהוצרך לאכול (פת או מיני מזונות) בסוכה בעמידה צריך לברך "לישב בסוכה" על אכילתו (וכנראה שכך נהגו בזמן שהרבי התוועד בסוכה כשרבים נאלצו לעמוד ולאכול מיני מזונות בשעת ההתוועדות). אלא שלכתחילה יש לאדם להשתדל לשבת ולאכול, ואז יוכל לברך "לישב בסוכה" לכל הדעות.