סעיף ז - 1016

הפסק באמצע המצוה - לענין ברכתו

הת' לוי זלצמן

תלמיד בישיבה

א. בשוע"ר סי' תקצב ס"ז כותב "אין שייך הפסק באמצע מצוה אחת כמו שהיושב בסוכה והלביש תפילין מותר לשוח אע"פ שכל רגע ורגע שהוא יושב בסוכה ולבוש בתפילין הוא מקיים מצות הקב"ה". ומקורו ברא"ש פסחים פ"א ס"י[1]. ויש לבאר הסברא בפשטות: כי המצוה שעושה לאחר ה"הפסק" כבר בירך על מצוה זו ורק שממשיך בו יותר, "והיאך יברך על מצוה אחת ב' פעמים" (לשון הכת"י בשוע"ר סי' תלב ס"ז שנדפס במהדורה החדשה).

משא"כ בב' מצות כתב (שם) "הפוטר ב' מצות בברכה אחת ושח ביניהם צריך לחזור ולברך על מצוה הב' כמ"ש בסי' ח' (סכ"א - כ"ב) ובסי' כה (סי"ג, י"ח וכ"ג)". ושם (סי' ח') בין השורות מוסבר דאם הפסיק בין מצוה הא' והב' "הוי הפסק בין הברכה שבירך על הטלית קטן ללבישת הטלית גדול וצריך לחזור ולברך", כלומר דהוי הפסק בין הברכה ותחילת המצוה השני', ובהפסיק בין הברכה לתחילת המצוה הרי פשוט שצריך לחזור ולברך (סי' תלב ס"ו). (ועד"ז כותב בסי' תקצב שם לגבי תקיעות, דתקיעות דמעומד ותקיעות דמיושב "נראין כשתי מצוות, לפיכך אין להשיח ביניהם דברים בטלים").

אבל בסי' תלב ס"ז מביא יש אומרים (ג"כ ברא"ש שם) "שאף המשיח באמצע המצוה הרי זה הפסק וצריך לחזור ולברך כשיגמור המצוה". וממשיך שם ומסביר "ואינו דומה למשיח באמצע סעודתו כשיושב בסוכה שאי"צ לחזור ולברך לישב בסוכה לפי שאינו מוכרח בישיבה זו שלאחר השיחה, שאם ירצה שלא לאכול עוד ושלא לישב בסוכה הרשות בידו, אבל בבדיקת חמץ מוכרח הוא לגמור את הבדיקה שלאחר השיחה, שחייב לבדוק בכל המקומות שמכניסין בו חמץ, ואילו הי' שוכח לברך בתחילת בדיקתו הי' חייב לברך בגמר בדיקתו, לכן גם עכשיו חייב לחזור ולברך כיון שהפסיק בשיחה אחר ברכה הראשונה. וכן כיוצא בזה בשאר מצות שהן חובה וא"א לאדם לפטור את עצמו מהן".

וביאור הסברא (מיוסד על מ"ש בכת"י הנ"ל): כיון שיש חובה על חלק זה מהמצוה בפני עצמו וא"א ליפטר ממנו, אמרינן שאם הפסיק הרי מה שממשיך בהמצוה חשובה כהתחלת מצוה אצלו, וכאילו מתחיל במצות בדיקת חמץ אחרת, והוי כאילו עושה ב' מצוות, וכנ"ל הרי הפסיק בין הברכה להתחלת המצוה וצריך לחזור ולברך (כלומר דההפסק פועל ב' ענינים: א. פועל שיהא כאילו עושה ב' מצוות, וב. הוי הפסק בין הברכה להמצוה הב'). משא"כ בסוכה כנ"ל, הרי ממשיך במצוה שהתחיל, ועליו כבר בירך.

ופוסק אדה"ז להלכה לענין בדיקת חמץ "לכתחילה אין להשיח שום שיחה באמצע הבדיקה אפי' בדברי תורה כ"א מעניני צרכי הבדיקה".

ב. והנה בסי' תרלט סי"ז כותב "בלילה הראשונה של חג דהיינו ליל ט"ו בתשרי צריך לאכול בתוך הסוכה אפי' בשעת הגשם" לפי שאנו למדים בגזרה שוה מחג המצות "מה ט"ו יום האמור להלן לילה ראשונה חובה לאכול כזית מצה אף ט"ו האמור כאן חובה לאכול בסוכה. ובאכילת כזית בתוך הסוכה יוצא ידי חובה כמו שיוצא באכילת כזית מצה..."

וא"כ לכאו' נמצא "חידוש דין", שבלילה ראשונה של חג הסוכות שחייב לאכול כזית (פת) בתוך הסוכה "וא"א לאדם לפטור את עצמו מהן" (ואפי' בשעת הגשם - לחד מ"ד, עיי"ש), א"כ להיש אומרים שבסי' תלב אם הפסיק אחר הברכה לפני שגמר לאכול הכזית בתוך הסוכה צריך לחזור ולברך. ולהלכה - עכ"פ לכתחילה "אין להשיח שום שיחה . . אפי' בדברי תורה". כלומר שאם קידש על היין ובירך לישב בסוכה לפני שתיית היין, אסור להפסיק בדבור (כ"א מענייני אכילת הכזית..) אפי' לפני שנטל ידיו לסעודה, עד שגומר לאכול הכזית!

ג. ולכאו' יש מקום לעיין:

דהנה בחק יעקב (סי' תלב סק"ח) מביא משיירי כנסת הגדולה (בשם הברכת אברהם) שטעם שיטת היש אומרים הוא "כיון דלא נתקיימה הברכה עד שישלים כל הבדיקה", ונראה שכוונתם היא[2], דחוץ מזה שמצוה צריכה ברכה לפניו, הברכה ג"כ צריכה מצוה בכדי שיהא נחשב לברכה, ולכן עד שלא נגמרה המצוה (בדיקה) עדיין לא "נתקיימה" הברכה. ולכן כשמפסיק באמצע הבדיקה הרי לא נתקיימה הברכה ואין כאן ברכה, וא"כ הרי לא בירך, ועכשיו צריך לברך ברכה אחרת בשביל סוף הבדיקה[3].

ולפי"ז הי' מקום לחקור בנוגע לברכת לישב בסוכה. דהנה יש שקו"ט בפוסקים (סי' תרמג) מתי לברך לישב בסוכה בקידוש היום: י"א לאחר ברכת המוציא, י"א לפניו וי"א שמברכים לאחר ברכת בורא פרי הגפן - לפני שתיית יין הקידוש. ובפשטות סברת המחלוקת הוא (כמ"ש במשנ"ב שם סק"ח) דמ"ד לפני אכילת הפת סובר, שעיקר ברכת לישב בסוכה הוא על הסעודה - הפת, ומ"ד לפני שתיית היין סובר, דכיון שהקידוש הוא בשביל הסעודה (שבלעדיו אסור לאכול..) לכן מברכין אז.

אמנם בסה"ש תרצ"ט (ע' 295) איתא שאדמו"ר הריי"ץ אמר בשם אביו הרש"ב, שהטעם שבירך לישב בסוכה לפני שתיית היין (אף שנפסק בשו"ע רבינו כשיטות האחרות..) הוא "שהיין עושה קביעות, אויף וויין קען מען קובע זיין". ונראה שמחדש שיש בקידוש דין קביעות (סעודה) על היין. ובזה כתב בשוע"ר (סי' תרלט סי"ב) שחייב לברך עליו לישב בסוכה.

וא"כ אפשר לומר דלפי סברת השכה"ג הנ"ל דהטעם שצריך לחזור ולברך הוא כי לא נתקיימה הברכה, הרי כאן אף דלא עשה חובתו דאכילת כזית בתוך הסוכה, הרי הברכה כבר נתקיימה על שתיית יין של קידוש, וא"כ מותר להפסיק.

אבל בלשונו של אדה"ז הנ"ל (סי' תלב) ברור דלא סב"ל סברא זו. דכתב: א. "מוכרח הוא לגמור את הבדיקה שלאחר השיחה, שחייב לבדוק בכל המקומות שמכניסין בו חמץ". נמצא שהטעם שצריך לחזור ולברך הוא מטעם החיוב שיש לו בהמצוה, ולא כיון דהברכה לא נתקיימה. ב. "וכן כל כיוצא בזה בשאר מצוות שהן חובה וא"א לאדם לפטור את עצמו מהן". הרי דתלוי בעצם החיוב! (כמבואר הסברא לזה לעיל).

וא"כ ה"ה בסוכה, כיון שיש לו חיוב לאכול כזית בסוכה צריך לחזור ולברך עליו (אם הפסיק). ולהלכה, אסור להפסיק עכ"פ אחר הברכה עד אחר אכילת הכזית.

ד. וכ"ז בבירך לישב בסוכה על היין והפסיק בין קידוש לנט"י, אבל אלו שלא קידשו ומברכים לישב בסוכה על הפת, הנה בדין הפסק באמצע אכילת כזית הראשונה לכאו' יהי' אחלופי דוכתייהו דאדה"ז ושכה"ג:

דהנה ע"פ מה שאדה"ז ממשיך בסברתו ש"ואלו הי' שוכח לברך בתחילת בדיקתו הי' חייב לברך בגמר בדיקתו, לכן גם עכשיו חייב לחזור ולברך כיון שהפסיק בשיחה אחר ברכה ראשונה", א"כ בסוכה שלאחר שהתחיל לאכול הכזית, הרי לא נשאר כזית שחייב לאכול, וא"כ א"א לברך עליו בלבד לישב בסוכה כמבואר בסי' תרל"ט (ס"ד וסי"ז), כלומר שאם שכח לברך בתחילה ורוצה לאכול רק מה שחייב לאכול שהוא פחות מכזית, הרי אי אפשר לברך עליו. א"כ גם כשבירך בתחילה והפסיק באמצע האכילה הרי אין צריך לחזור ולברך.

איברא, גם לפי זה נראה פשוט דהן אמת שאין צריך לחזור ולברך על פחות מכזית, אבל לא נראה שמשום כן מותר להפסיק. דבפשטות מ"ש אדה"ז "ואלו . . הי' חייב לברך" אי"ז חלק מעיקר סברת היש אומרים, אלא רק הטעם שבפועל חייב לברך, אבל עיקר סברתם היא שצריכים הברכה שמעיקרא לחול על כל חלקי המצוה שחייבים עליהם, ולכן אסור להפסיק. וה"ה בסוכה דכיון שכל אכילת הכזית הוא חלק מהחיוב, אסור להפסיק לכתחילה עד סיום אכילת הכזית[4].

משא"כ לסברת השכה"ג נראה שצריך לחזור ולברך, כי לסברתו הרי כיון שעדיין לא גמר לאכול הכזית הרי לא נתקיימה הברכה - כי לא גמר המצוה. וא"כ צריך לחזור ולברך. אלא שכמובן יצטרך להוסיף ולאכול כשיעור המחייב לברכה.

אולם כד דייקת לא נראה לומר כן, כי אפי' לשכה"ג אף דלא נתקיימה הברכה, איך נחייבו לברך עוה"פ אם אין לו חיוב במצוה המחייבו בברכה! - וא"כ מסכימים ב' הסברות במקרה זה, דלכתחילה אין להפסיק, אבל אין חייב לחזור ולברך.

ה. לסיכום הסברות (הפוכות) בדעת ה"יש אומרים" (בדא"פ): לאדה"ז הסברא היא כיון שהפסיק הוי כאילו עושה ב' מצוות, וא"כ הוי הפסק בין הברכה לתחילת המצוה, ולכן: א. אם יש חיוב ברכה על חלק זה מהמצוה צריך לחזור ולברך (אף שכבר נתקיימה הברכה), ב. אי אין חיוב, הרי אין חיוב כלל לחזור ולברך (אף שלא נתקיימה הברכה), אלא דיש איסור לכתחילה להפסיק.

ולפשטות השכה"ג הוי להיפך: הסברא היא כיון שלא נתקיימה הברכה עד שהשלים המצוה, הרי צריך לחזור ולברך כיון שליכא ברכה כלל, ולכן: א. אם לא נתקיים הברכה הרי ב'ענין' יש חיוב לחזור ולברך (אף דליכא חיוב ברכה על מה שנשאר) אלא דבפועל אינו יכול לחזור ולברך, ב. אם כבר נתקיים הברכה אין איסור להפסיק (אף שיש חיוב ברכה על מה שנשאר).

ואבקש מהקוראים להעיר אם האמת כן (בדעת אדה"ז) להלכה למעשה.

* * *

מדי דברי בהלכות פסח בשוע"ר, הנה בסי' תמ"ו ס"ב כותב אדה"ז בתוך דבריו שלא צוותה תורה לבער חמץ בע"פ מחצות היום ולמעלה אלא כדי שלא יעבור עליו בב"י וב"י בתוך הפסח "כמו שנתבאר בסי' תל"ב".

ובהע' לשו"ע החדש מציינים לקו"א סק"א, ולסי' תל"א ס"א. וכוונתם סתומה.

ובפשטות כוונת אדה"ז הוא לסי' תלב (ולא לסי' תל"א) סעי' ג' שמבאר שאין מברכין שהחיינו על בדיקת חמץ, כי "מצוה זו הוא לצורך הרגל לתקן הבית ולבער החמץ מתוכו לצורך המועד לפיכך היא נפטרת בברכת שהחיינו שמברכין ברגל..."[5]. ולסעי' י"ג שכותב שם ליטול ידיו קודם הבדיקה, כי "מאחר שבדיקת חמץ היא באה לטהרת הרגל כמ"ש מעלה א"כ מצוה חשובה היא וראוי' להיות בנקיות".

 


[1]) כיון דאתינא להכי יש מקום לבאר מ"ש ברא"ש, דשם איתא "יש אומרים שאין לבודק לדבר עד שיגמור הבדיקה, ויש מוסיפין עוד יותר ואומרים שאם סח בדברים דעלמא שלא מעין הבדיקה שצריך לחזור ולברך. וכל זה אין נראה לי . . אחר שהתחיל לא הוי שיחה הפסק . . דלא מצינו דשיחה הוי הפסק אלא בין תפילין לתפילין משום דברכה ראשונה קיימא נמי אהנחת תפילין של ראש ואם שח צריך לברך פעם אחרת להניח תפילין לפר"ת, ולרש"י נמי כיון דתרי מצות נינהו ולא מיעכבי אהדדי ואם לא סח אין צריך לברך על מצות תפילין א"כ הוי היסח הדעת".

מה שכתב להסביר בשיטת רש"י מובן ע"פ מ"ש בפנים להלן, כי תש"ר הוא מצוה אחרת וצריך לברך עליו ברכה ועדיין לא בירך על מצוה זו, אלא דאם לא הפסיק חל ברכת תש"י גם על תש"ר. אבל מ"ש לפר"ת צ"ע לכאו', דכתב: משום שברכת להניח תפילין (וקראו ברכה ראשונה כי לר"ת מברך "על מצות תפילין" על תש"ר גם כשלא הפסיק, תוס' מנחות (לו, א) ד"ה סח בין) "קיימא נמי אהנחת תש"ר ואם סח צריך לברך פעם אחרת להניח תפילין". וצ"ע דאיך זה מסביר החילוק בין תפילין לבדיקת חמץ (ראה לקמן בפנים), בבדיקת חמץ קיימא הברכה נמי על סוף הבדיקה (שהוא מצוה וצריך לברך עליו), וא"כ אם סח יהא צריך לברך פעם אחרת על ביעור חמץ.

ונראה לומר ע"פ מ"ש להלן בסי' י' בנוגע לנוסח הברכות (בלמ"ד או ב"על"). דכותב "ר"ת הי' נותן טעם לדבר, דכל המצוות דנעשות מיד שייך לברך עליהם בעל, כגון על מקרא מגילה. אבל להניח תפילין, להתעטף בציצית ולישב בסוכה יש בהם שיהוי, והלשון מורה על כך להיות מעוטר בתפילין ולהיות עטוף בציצית ולישב בסוכה לאכול ולטייל כל היום".

ולכאו' צלה"ב הרי ברכת להניח תפילין אומרים על תש"י, ומצות תש"י הוא "וקשרתם" ונעשה מיד, ודוקא תפילין של ראש הוא מצות "והיו לטוטפות" שיהיו התפילין מונחים על הראש (ראה בכ"ז לקו"ש חל"ט שיחה לפ' ואתחנן (ב)), ויש בו שיהוי. וכמ"ש "להיות מעוטר בתפילין" (ולא כהגהת הב"ח). והרי עטרה על הראש מונחת ובפשטות דמדובר על תפילין של ראש. וא"כ למה מברכים על תש"י להניח תפילין בלמ"ד.

ונראה לומר שזהו כוונתו (ראה הע' 3) במ"ש שלפר"ת ברכת להניח תפילין (ברכה ראשונה) קיימא נמי על הנחת תפילין ש"ר, כלומר שעיקר הברכה הוא דווקא על תש"ר (וכידוע דקדושתו נעלית), וא"כ מובן שאם סח צריך לברך עוה"פ להניח תפילין שהרי הפסיק בין הברכה להתחלת עיקר המצוה, ובזה אינו דומה לבדיקת חמץ, שהברכה היא על הבדיקה בכלל ולאו דווקא על סוף הבדיקה בפרט, וא"כ אין כאן הפסק בין הברכה להמצוה כלל.

ועפ"ז מובן מ"ש "ולרש"י נמי" (ראה גם הע' 3 בסופו), כלומר דלר"ת הסברא היא פשוטה יותר, כי לר"ת הסברא היא שיש הפסק בין הברכה לתחילת עיקר המצוה, ופשוט שהפסק הוא, משא"כ לרש"י הסברא היא רק שאין ברכה על מצוה זו השני', אף שלא הי' הפסק בין הברכה להמצוה - תש"י.

ואין להקשות ממ"ש הרא"ש לפנ"ז שהטעם שנוסח הברכה הוא "על ביעור חמץ" אף שמברכין לפני בדיקת חמץ, הוא, "לפי שלאחר הבדיקה מיד הוא מבטל והיינו ביעור חמץ שאינו ידוע לו, ומצניע את הידוע לו ואוכל ממנו עד שעה חמישית ואז מבערו מן הבית", וא"כ הרי עיקר הברכה הוא על הביטול שלאחר הבדיקה והביעור למחר, ולפי זה יהי' אסור להפסיק עד אחר הביעור בסוף שעה חמישית ביום י"ד!

זה אינו, כפי שממשיך שם "ועל עסק זה נגררה הברכה של הבדיקה שהיא תחילת הביעור ונגמר בשעה החמישית" כלומר אין הפירוש שמברכים על ביעור חמץ עכשיו בעיקר על הביטול והביעור שלמחר, אלא שהברכה "נגרר" גם על העסק של ביטול וביעור, ולכן נוסח הברכה הוא על ביעור, אבל עיקר הברכה היא על הבדיקה, עיי"ש. (ועיין שוע"ר סתל"ב ס"ה וסק"א שחולק אדה"ז על הט"ז אם שייך לברך כלל על הביעור דיום י"ד, דלאדה"ז אין שייך ברכה, וא"כ פשוט שאין כאן שאלה. ואפי' להט"ז הרי אין עיקר הברכה על הביעור, אלא שנפטר בברכה זו ג"כ).

[2]) גם בציוני שוע"ר (מהמהרי"ל וכו') ציין בסברת אדה"ז לשכה"ג, ונראה שאדה"ז מפרשו כמו שפירשו (מיוסד על מ"ש בט"ז סק"ג), והמדובר כאן הוא לפי לשונו בפשטות.

[3]) ולכאו' יש להעיר דלפי הסברת אדה"ז בדברי השכה"ג (ראה הערה הקודמת) יש לתרץ מה שהקשה החק יעקב על דיעה זו שאיפכא מסתברא, דאין קושייתו אלא לפי הבנתו (כבפשטות) בדבריו. דהנה הקשה, דברוב הראשונים הובא סברא זו גופא להיפך: דכיון דלא סגי אי לא גמר המצוה, אם כן הרי הוי חלק א' עם המצוה, והרי אין מברכין ב' ברכות על מצוה א' (אין הפסק באמצע מצוה א'). וזה היפך סברת השכה"ג שכיון שהוא חלק ממצוה זו הרי לא נתקיימה הברכה עד שהשלים הברכה.

אבל לפי הסברת אדה"ז לא קשה, כי סברתו הוא שכיון שיש חובה לגמור המצוה, לכן כשהפסיק הוי כהתחלת מצוה חדשה וכמו ב' מצוות, א"כ הרי מ"ש בשא"ר דכל מה שהוא חלק ממצוה א' הוי סברא לפטור מברכה שני', אי"ז אותו הסברא, ונמצא שהמחלוקת הוא באיזה סברא לסבור (ככל מחלוקת).

עוד יש להעיר דלפי זה שיש ב' אופנים בהבנת דעת ה"יש אומרים", י"ל שהוא מתאים והוי ע"ד ב' הסברות המובאות ברא"ש המובא בהע' 1 בהחילוק בין תפילין לשאר מצוות:

לעיל הוסבר שסברתו לשיטת ר"ת הוא, שעיקר הברכה הוא על תש"ר ולכן כשהפסיק ה"ז הפסק בין הברכה לעיקר המצוה שעליו נאמרה ברכה זו. אבל (לפי המוסבר בשכה"ג) י"ל פירושו באו"א: דמ"ש "ברכה ראשונה קיימא נמי אהנחת תש"ר", (הרי לפי המבואר לעיל הול"ל קיימא בעיקר, לכן נ"ל ד)כוונתו הוא, דקיום הברכה ('קיימא' כמו "נתקיימה" שכתב השכה"ג) תלוי גם על הנחת תש"ר, ועד שהונח התש"ר לא נתקיימה הברכה, ולכן אם הפסיק מובן שצריך עוד ברכה כיון שעדיין לא בירך! - ועד"ז הוא סברת השכה"ג בדעת הי"א, שבכל חלק מהמצוה (אפי' אם אינו עיקר ענין הברכה) שחייבים עלי', אמרינן דלא נתקיימה הברכה עד שנעשה.

וסברתו לשיטת רש"י שב' מצוות נינהו וא"כ הלא הפסיק בין הברכה להתחלת המצוה השני'. - עד"ז הוא הסברת אדה"ז שע"י ההפסק נעשה כאילו עושה ב' מצוות והפסיק בין הברכה לתחילת מצוה הב'. (ועפ"ז יומתק מה שאדה"ז בסי' כה סי"ג (בהסברתו שיטת ר"ת) הביא הטעם שאסור להפסיק וכו' כמ"ש הרא"ש כאן לשיטת רש"י - דב' מצוות נינהו, ותו לא, וע"פ המבואר כאן מובן, כי אינו סובר אלא כסברא זו שהחסרון הוא בהמצוה ולא בהברכה).

ולפי זה מ"ש הרא"ש "ולפרש"י נמי" יומתק עוד יותר, כי לפירושו בשיטת ר"ת הרי החסרון הוא שאין כאן ברכה כלל, משא"כ לרש"י ברכה יש כאן, ורק הפסק יש בין הברכה לתחילת המצוה (הב').

[4]) ואין להקשות, דהנה בהגהה מכת"י (המובא לעיל בפנים) הקשה: לכאו' צריך לברך עוה"פ על ביעור חמץ שביום י"ד, שהרי הפסיק בין הברכה שבליל י"ד להביעור שביום, והרי יש חיוב לברך על הביעור. והטעם בפשטות שלא מובא הגהה זו בכל דפוסי השו"ע עד השתא כתב בהע' במהדורה החדשה, כי לדעת אדה"ז (דלא כדעת הט"ז, ראה הע' 1) אין חיוב כלל לברך על הביעור גופי', וכיון דודאי אי"צ לחזור ולברך, לכן אין איסור אפי' להפסיק, כיון שאינו גורם ברכה נוספת, וליכא קושיא מעיקרא. (ומ"ש "ואילו . . הי' חייב לברך" הוי חלק מהסברא!).

זה אינו, ומכמה טעמים:

1. אפי' אי נימא דזהו הטעם שלא הביאו הגהה זו בכל הדפוסים, הרי אינו דומה לנדו"ד, כי ביעור חמץ ליכא חיוב ברכה עליו, משא"כ הכזית בסוכה הרי יש חיוב לברך על כל הכזית, אלא שאם הפסיק ואינו אוכל אלא כחצי זית אינו יכול לברך, ולא משום דליכא חיוב ברכה עליו, וא"כ הרי אסור להפסיק בכדי שברכה הא' יחול עליו ג"כ.

2. ועוד דנ"ל שהטעם שההגהה לא הובא הוא מטעמים אחרים: א) כבר תי' כן בקו"א סק"א בקיצור, ולכן לא הצטרך לחזור בארוכה! ב) והוא העיקר, בהקדם המתורץ שם: אינו דומה מפסיק באמצע הבדיקה למפסיק לפני הביעור, כי הבדיקה הוא חיוב לעצמו ללא קשר לבדיקה הא', משא"כ הביעור אינו אלא גמר ותכלית הבדיקה, ולכן נשאר להיות "מצוה אחת" גם לאחר ההפסק, ולכן אינו חוזר ומברך כי "היאך יברך ב' ברכות על מצוה אחת".

ולפי זה מובן למה לא הובא ההגהה בכל הדפוסים, כי אין צריך כלל להבהיר א"ז אלא לשיטת הט"ז שיש חיוב ברכה על הביעור, ולכן הי' משמע שיש בו מצוה לעצמו ולא רק גמר הבדיקה, ומתרצים דאינו כן. משא"כ לאדה"ז הרי ליכא הו"א שהוא מצוה לעצמו, ובלשונו "אין הבדיקה תכלית המצוה שהרי מי שבדק ולא ביער את החמץ שמצא בבדיקה לא עשה ולא כלום" (וזהו הטעם בפשטות למה אין מברכין עליו, כיון שאין ענינו אלא גמר ותכלית הבדיקה ולא תקנת חכמים עצמה), לכן מובן מעיקרא דמילתא החילוק בין זה לאמצע הבדיקה, ולא הוצרכו לבאר כלל.

ונמצא, שבנוגע להפסק באמצע אכילת הכזית, הרי פשוט דכיון שאין חצי השני של הפת גמר מצוה הא' אלא חיוב בעצם כמו חצי הראשון, לכן פשוט שאין להפסיק עד גמר האכילה.

[5]) עיין ט"ז (שם סתל"ב סק"ב) שבאמת הקשה המהרש"ל דהרי אין בדיקת חמץ לטהר את הרגל אלא לאיסור החמץ שביום י"ד עצמו, שהוא חול גמור. ועיי"ש מה שתירץ הט"ז, וכאן מפרש אדה"ז כפשוטו!