סעיף ח-יא - 1074

עשרת הדברות בטעם העליון בשו"ע אדה"ז

הרב ניסן משה הכהן ווייספיש

חבר מערכת "אוצר החסידים"

בשו"ע אדמו"ר הזקן סי' תצד (ס"ח-יא) כותב בנוגע לקריאת עשרת הדברות בטעם עליון וטעם תחתון, וז"ל:

ס"ח: בעשרת הדברות יש ב' מיני נגינות: האחד עושה מכל דיבור פסוק אחד אף שהוא ארוך או קצר מאוד, דהיינו שאנכי ולא יהיה לך ולא תעשה לך ולא תשתחוה ועושה חסד הם פסוק אחד, שאנכי ולא יהיה לך בדיבור אחד נאמרו, ולפיכך תיבת פני הנו"ן נקודה פתח ולא קמ"ץ שהרי אין שם אתנחתא ולא סוף פסוק, וכן זכור וששת ימים ויום השביעי וכי ששת הם פסוק אחד ולפיכך הכ' של תיבת כל הסמוכה לתיבת ועשית היא רפויה ולא דגושה, וב' תיבות לא תרצח הם פסוק אחד שלם, ולפיכך הצד"י היא נקודה קמ"ץ כיון שיש שם סוף פסוק, והתי"ו דגושה לפי שתיבת לא היא מוטעמת בטעם מפסיק דהיינו טפחא, וכן לא תנאף הוא פסוק אחד שלם והתי"ו דגושה והאלף נקודה קמ"ץ וכן לא תגנוב התי"ו דגושה.

ס"ט: והשני עושה מאנכי פסוק אחד ומלא יהיה לך פסוק שני, ולפי זה הנו"ן של פני הוא בקמ"ץ שיש שם סוף פסוק, וכן זכור הוא פסוק אחד וששת ימים הוא פסוק שני ולפי זה הכ"ף של תיבת כל היא דגושה. לא תרצח ולא תנאף ולא תגנוב ולא תענה הכל פסוק אחד ולפי זה כל תי"ו מהם רפויה והצד"י של תרצח היא בפת"ח והאלף של תנאף היא בקמ"ץ לפי שיש שם אתנחתא.

ס"י: וטעם ב' נגינות הוא, שהראשון הוא מסודר לפי הכתוב שנכתב כל דיבור ודיבור בפרשה בפני עצמה, שמאנכי עד לא תשא היא פרשה אחת סתומה ודיבור אחד, לכך נעשה ממנו פסוק אחד, וכן מזכור עד לא תרצח, אבל מלא תרצח עד לא תחמוד נכתב בד' פרשיות סתומות והם ד' דבורים, לכך נעשה מהם ד' פסוקים.

סי"א: והשני הוא מסודר לפי הקרי, שלענין הקריאה אין מלא תרצח עד לא תחמוד אלא פסוק אחד בלבד, דהיינו שאסור להפסיק לגמרי בתוך אמצע פסוק זה אפילו כשקורא ביחיד, שכל הפסקות הפסוקים הם הלכה למשה מסיני, ואסור להפסיק במקום שלא פסק לנו משה מסיני. וכיון שאסור להפסיק הקריאה לגמרי באמצע ד' פרשיות קטנות הללו, אם כן גם כשקוראין בפעם אחד, הם נקראים בנגינה המחברת אותן לעשות מכולן פסוק אחד כמו שהם באמת פסוק אחד, שאין לנו בכל התורה פסוק פחות מג' תיבות. וכן מאנכי עד לא תשא, ומזכור עד לא תרצח, הן מופסקים לכמה פסוקים לענין הקריאה, דהיינו לענין שהיחיד מותר להפסיק לגמרי באמצע פרשת אנכי וזכור רק שיהיה בסוף פסוק, ואף בציבור אין איסור להפסיק שם, אלא משום הנכנסין ויוצאין כמו שנתבאר בסי' קלח, לכך הם נקראים בנגינה המפסקת אותן לעשות מהן כמה פסוקים כמו שהן באמת כמה פסוקים לענין מנין הפסוקים. ומכל מקום בעצרת נוהגין לקרות בציבור בהראשון, לעשות מכל דיבור פסוק אחד, לפי שבו ביום נתנו עשרת הדיברות, לכך קורין אותו כמו שנתנו, כל דיבור בפסוק אחד. ויש נוהגין לקרות בציבור בהראשון לעולם, אף בשבת פרשת יתרו ובשבת פרשת ואתחנן, רק היחיד הקורא לעצמו קורא בשני. עכ"ל.

והנה מה שכתוב שם בסעיף יו"ד: "שמאנכי עד לא תשא היא פרשה אחת סתומה ודיבור אחד, לכך נעשה ממנו פסוק אחד, וכן מזכור עד לא תרצח", קשה על זה, שהרי הפסוק של "כבד את אביך ואת אמך" מפסיק בין זכור ללא תרצח, והיא פרשה סתומה בפני עצמה, וגם דיבור בפני עצמו, ואיך אפשר לומר ש"מזכור עד לא תרצח" היא פרשה אחת ונעשה ממנו פסוק אחד? הרי בסעיף ח כשמפרט הפסוקים שנמצאים בפרשה של זכור, ובלשונו: "וכן זכור וששת ימים ויום השביעי וכי ששת הם פסוק אחד", הוא לא מזכיר הפסוק של "כבד", היות שהפסוק והדיבור של "כבד את אביך" הוא פסוק ופרשה בפ"ע, ולמה כאן הוא אומר: "מזכור עד לא תרצח"?

וגם על סעיף יא קשה, שכתוב שם: "וכן מאנכי עד לא תשא, ומזכור עד לא תרצח, הן מופסקים לכמה פסוקים לענין הקריאה", ולמה לא כתוב: "וכן מאנכי עד לא תשא, ומזכור עד כבד את אביך, הן מופסקים לכמה פסוקים לענין הקריאה"?

והנה במגן אברהם ריש סי' תצד, כותב וז"ל:

"כתב המשאת בנימין סי' ו' בשבועות קורין בטעם העליון שיש בעשרת הדברות, ובשבת פרשת יתרו קורין בטעם התחתון . . ובחזקוני פרשת יתרו [כ, יד] כ' שבעצרת שהוא דוגמת מתן תורה . . קורין כל דבור לא יהי' לך ודבור זכור בנגינות גדולות לעשות מכל אחד פסוק א' ודברות לא תרצח בנגינות קטנות, אבל בשבת יתרו קורין לא יהיה לך וזכור בנגינות קטנות ולא תרצח וגומר בנגינות גדולות לעשותם פסוק אחד וכו'". ע"ש.

ולא קשה על לשון המגן אברהם שכתב בשם החזקוני: "קורין כל דבור לא יהי' לך ודבור זכור בנגינות גדולות לעשות מכל אחד פסוק א'" שהרי הוא לא מוסיף עד היכן הוא סוף הדבור, וכותב רק "ודבור זכור". אבל על לשון אדמו"ר הזקן בשו"ע, שהוא מוסיף גם עד היכן הוא סוף הדבור – "שמאנכי עד לא תשא" (והיינו 'עד ולא עד בכלל') – קשה, שהרי כשמדבר אודות הדיבור של זכור, הוא מוסיף "עד לא תרצח", ולכאו' הי' לו לומר "עד כבד את אביך". ולע"ע לא מצאתי ביאור לזה.