סעיף יא - 1087

מצות שהן זכר למקדש

הרב יוחנן מרזוב

שליח ורב דק"ק בית מנחם מענדל, פלאטבוש, נ.י.

דין 'ציון היא דורש'

א. כתב אדה"ז בשולחנו (סי' תפ"ט סי"א): "אחר הספירה נוהגין לומר יהי רצון שיבנה בית המקדש כו' לפי שעכשיו אין אנו סופרין אלא זכר למקדש, ואין בספירה זו עשיית מצוה כלל, שהמצוה הוא לספור לעומר ועכשיו אין לנו עומר לספור לו, אלא שחכמים תקנו לספור זכר למקדש, לפיכך מתפללין שיבנה בית המקדש ונקיים המצוה כתקונה". וצ"ע למה לא נהגו לאמרו גם בשאר מצות שהם זכר למקדש.

וי"ל ובהקדים דברי הראשונים במה שא"א שהחיינו בספירת העומר, דהבעל המאור (סוף מס' פסחים) כתב: "אין לנו להחמיר בספירת העומר שאינו אלא לזכר בעלמא, והכין אסיקנא בדוכתא במנחות (דף מו, א), דאמימר מני יומי ולא מני שבועי, אמר זכר למקדש הוא . . להטעינו זמן אין לנו, ועוד שלא מצינו ברכת זמן אלא בדבר שיש בו שום הנאה . . ספירת העומר אין בו זכר לשום הנאה אלא לעגמת נפש לחורבן בית מאויינו".[1] וצ"ע על תירוץ הא', דממ"נ: אם אין לברך על תקנה שהוא זכר למקדש, לא ליברך כלל, ואם יש לברך על תקנה שהוא זכר למקדש, גם שהחיינו ליברך[2]?

וי"ל, דהנה שקו"ט האחרונים במצות דרבנן, האם הם חיובי גברא או חפצא (עיין נתיבות המשפט סי' רלה, אתוון דאורייתא כלל י', אור שמח פ' שופטים, ובשיחת אחש"פ תשל"ו, ועיין בתניא פ"ח). מ"מ נ"ל דלכו"ע, מצות שתקנו זכר למקדש אינם אלא תקנות שעל הגברא, שהרי בגמ' (ר"ה ל, א. סוכה מא, ב) אמרו, מנלן דעבדינן זכר למקדש דאמר קרא . . ציון היא דורש אין לה (ירמי' ל, יז) מכלל דבעיא דרישה ע"כ, ולכן מברך על ספירת העומר כי הגברא נתחייב במצוה זו משום שחייב לדרוש את ציון, אבל אינו מברך זמן, דלא שייך למימר שחל על הזמן חלות שם 'זמן קיום המצוה', שהרי המצוה אינו על החפצא כ"א על הגברא.

ועצ"ע דא"כ לרז"ה לא ליברך שהחיינו בכל מצות שהן זכר למקדש, והרי בלולב שנינו (סוכה מא, א) "משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש"[3], ולמה כשחל יום הראשון דחה"ס בשבת מברכים שהחיינו על הלולב ביום שני דחה"ס (סי' תרס"ב)[4]? וגם, למה פסקו דמי ששכח לברך שהחיינו ביום א' יברך בנטילת לולב בימים האחרים, "ואע"ג דנטילת יום ראשון דאורייתא ודשאר הימים הוא דרבנן . . מ"מ לא גרעי . . לולב משאר מצות דרבנן, כגון נר חנוכה", (כ"פ בלבוש סי' תרמ"ד ס"א, מ"א שם, ופרמ"ג שם בא"א), והרי אין לברך שהחיינו על מצות שהם זכר למקדש.

 

שני דינים בתקנות שהן זכר למקדש

ב. והנראה לומר בזה על פי המבואר מחידושי הגרי"ז (מנחות מו, א) דספירת העומר בזה"ז דהוי מדרבנן זכר למקדש, אין הפירוש שמטעם זכר למקדש תקנו חכמים מצות ספירה, אלא שתקנו כאן מצות זכר למקדש, היינו דיש זכר למקדש שהוא טעם התקנה, ויש זכר למקדש שהוא עצם התקנה. ועפ"ז ביאר שיטת אמימר, דמני יומי ולא מני שבועי, דאילו היה מצות ספירה מדרבנן כשאר תקנות חז"ל, למה לא תיקנוה כעין דאורייתא, לעשות זכר לספירת הימים והשבעות, אלא מאחר שהיתה התקנה לעשות זכר למקדש ס"ל לאמימר דמקיימא מצות זכר למקדש אף במנין הימים בלבד[5].

וי"ל שבזה חלוק לולב מספה"ע, בלולב זכר למקדש הוא טעם התקנה, אבל בספה"ע, זכר למקדש הוא עצם התקנה, ואתי שפיר הא דמברכין שהחיינו על הלולב בשאר ימי חה"ס, דלא גרע מכל שאר מצות חז"ל שמברכים עליהם שהחיינו[6], וגם טעם הב' -דבספה"ע אינו מברך שהחיינו כיון שאין בו שמחה אלא צער- לא שייך בלולב, דבספה"ע נחסר מהמצוה, "שהמצוה הוא לספור לעומר ועכשיו אין לנו עומר לספור לו, אלא שחכמים תקנו לספור זכר למקדש" (שוע"ר שם), ובלולב ניתוסף לנו מצוה, דבראשונה היה לולב ניטל במדינה יום אחד בלבד ועכשיו ניטל כל שבעה.

ועפי"ז יש לבאר את דברי הרא"ש (בפרק ערבי פסחים סי' כה): "משום דמברך על אכילת מרור צריך שיאכל כזית, דאין אכילה בפחות מכזית". וכבר תמהו על דבריו באחרונים (עיין שאג"א סי' ק, ועיין בשו"ת תורת חסד סי' מט), דאמאי תיקנו חכמים נוסח הברכה 'על אכילת מרור' להצריך כזית, הו"ל לתקן נוסח הברכה 'על מצות מרור', בהשמטת לשון אכילה ולא נצטריך כזית. וביאר בזה הגרי"ד סאלאווייטשיק (נכתב ע"י הרה"ג הרב צבי שכטר בהפרדס שנה מ"ד חוברת ז) ע"ד הנ"ל, דבמרור דאורייתא בזמן הפסח, פשיטא לי' להרא"ש דבעינן כזית, דכל מצות אכילה הוא בכזית, אלא דנסתפק לו רק במרור בזמה"ז, דהוי דרבנן זכר למקדש, אי הוי זכר למקדש טעם המצוה בלבד, אבל עצם המצוה הויא מצות אכילת מרור מדבריהם, וא"כ בעיא כזית ככל מצות של אכילה, או דזכר למקדש אינו טעם המצוה, אלא עצם התקנה, דכל עצמה וגופה של זאת המצוה הוא לעשות זכר למקדש, עיי"ש[7].

ול"נ ליישב הרא"ש באו"א קצת, דראיית הרא"ש הוא מנוסח הברכה, דאחר זמן הבית כשתקנו לאכול מרור, אמרו חז"ל לברך 'על אכילת מרור', ובזה גילו לנו דזכר למקדש במרור אינו חלק מעצם התקנה אלא דהוה טעם התקנה והתקנה עצמה הוא אכילת מרור, והרי כל אכילה הוא בכזית.

והנה בשאג"א (הנ"ל) הסיק דלפי הרא"ש בכריכה א"צ כזית, דשם אינו אומר נוסח הברכה ד'על אכילת מרור', ולפמש"כ זה אינו ראי', דלרא"ש החיוב לאכול כזית (אינו דאל"כ מיחזי כשיקרא שאומר לשון 'אכילה' ואין אכילה פחותה מכזית, אלא) הוא משום שבזה גילו לנו חז"ל שתקנה זו אינה זכר בעלמא, אלא תקנה ככל שאר תקנות חז"ל, ולפי אדה"ז (סי' תעה סי"ז) לפי הלל אינו יוצא ידי חובת מצות מרור, אלא אם כן כורכו עם מצה, וא"כ בודאי אינו יוצא ידי חובתו עד שיאכל כזית.

והנה אדה"ז בסידורו כתב שלפני אכילת כורך "יאמר זה: כן עשה הלל בזמן שבית המקדש היה קים כו'" וכתב רבינו (בהגדה שלו פיסקא ויאמר זה): "לכ' זה יתור לשון הוא, ואולי מדגיש שיאמר דווקא בנוסחא זו, היינו בהשמטת התיבות זכר למקדש כהלל . . אין אומרים זכר למקדש כהלל, כמו שא"א באכילת מרור זכר למקדש . . עוד זאת שע"י אמירה זו יבוא לטעות שאין הכריכה אלא לזכר, ובאמת –רק עתה יוצא י"ח מרור להלל. . (משא"כ להפרמ"ג, דהוא לשיטתו שבזה"ז גם להלל יוצא יד"ח מרור כשאוכלו בפ"ע, וא"כ לא הוי אלא לזכר)". ולכאו' בטעם הא' צ"ע דערבך ערבא בעיא, דבמרור גופא למה א"א 'זכר למקדש'.

ולהנ"ל אתי שפיר, שהרי גם במרור יש מקום לטעות, שזכר למקדש הוא חלק מהתקנה, ומזה יצא תקלה שלא ידקדק בשיעור כזית הנצרך לאכילה, ולכן אין לומר 'זכר למקדש' הן באכילת מרור והן באכילת כורך, דלפי חכמים התקנה הוא מרור, ולהלל התקנה הוא כורך, אבל הנוהגין לאמור 'זכר למקדש' על הכורך ס"ל כהפרמ"ג דגם להלל אם אכל כזית מרור סגי, ולכן על המרור א"א 'זכר למקדש', אבל כורך הוא שתיקנו לעשות זכר בעלמא, ולכן אומרים עליו 'זכר למקדש כהלל'.

ומעתה אתי שפיר מה שאומרים יה"ר אחר הספירה ולא בשאר מצות שהם זכר למקדש, דשאני ספה"ע שהוא תקנה זכר למקדש, משא"כ שאר התקנות הנ"ל שבהם זכר למקדש הוא רק טעם התקנה, וזהו שכתב אדה"ז "אחר הספירה נוהגין לומר יהי רצון שיבנה בית המקדש כו' לפי שעכשיו אין אנו סופרין אלא זכר למקדש, ואין בספירה זו עשיית מצוה כלל"[8].

ספירת העומר מופקע מברכת שהחיינו או שיש טעם צדדי שאין לברכו

ג. ומעתה אתי שפיר הצריכותא שבב' תירוצי הרז"ה, רצה לומר דהן למ"ד שהשמחה מחייב שהחיינו, והן למ"ד שהזמן מחייב שהחיינו בספירת העומר אינו מברך, דאת"ל שהשמחה מחייב שהחיינו, בספירת העומר אינו מברך שהחיינו כיון שאין בו שמחה אלא צער ועגמת נפש, ואת"ל שהזמן מחייב שהחיינו, בספירת העומר אינו מברך שהחיינו כיון שאין כאן 'זמן קיום המצוה', ובתו"מ תשנ"א ח"ג ע' שהרי המצוה אינו על החפצא דזמן כ"א על הגברא.

והנה הר"ן (סוכה כב, ב בדפי הרי"ף ד"ה וכתבו) תירץ: "דהא ביום לא יצא ומשום הכי לא אמרינן ביה זמן". ופי' דבריו בשו"ת מהרלב"ח (סי' סב), דהו"ל מצוה מופסקת ע"י הימים, והו"ל רק חלק מהמצוה, ועל חלק ממצוה אינו מברך שהחיינו, (ע"ע בספר עין הרועים למהרש"ם מבערזאן ע' נו), היינו שספירת העומר מופקע בעצם משהחיינו, ונ"ל דאזיל לשיטתו שס"ל שהזמן מחייב שהחיינו ולא השמחה ולכן לא ניחא לי' לתרץ דבספירה יש צער ועגמת נפש, דס"ל שאפי' מצוה שיש בו צער מברך שהחיינו.

והנה המנהיג תירץ (בהל' פסח סי' סד) דכיון שאם לא בירך ביום הראשון מברך בימים האחרים הו"ל כאין לה זמן קבוע, היינו שספירת העומר מופקע בעצם משהחיינו, היינו שאזיל לשיטת הר"ן שהזמן מחייב שהחיינו ולכן מפרש שבספירת העומר אינו מברך שהחיינו כיון שאינו מזמן לזמן.

אכן הרבה ראשונים תירצו למה אין מברכים שהחיינו בספירה, כ"א לפי טעמו ושיטתו, לכמה טעמים יוצא שספירת העומר מופקע בעצם משהחיינו, דלא נחשב מצוה הבא מזמן לזמן, ולכמה טעמים יוצא שספירת העומר חייב בשהחיינו אלא שיש טעם צדדי שאין מברכין אותו[9].

יוצא דכו"ע מודי דאין מברכים שהחיינו בספירת העומר, רק פליגי בהטעם, ונפק"מ ללע"ל: להר"ן עדיין לא שייך לברך אז שהחיינו בספירה, כי אינו מצוה שמזמן לזמן, אבל להמאור הרי אז ימלא שחוק פינו ולא יהיה בספירה שום זכר וצער מהחורבן, ואז נעשה כמצות רצונך בספירת העומר, ונתחייב לברך עליו שהחיינו.

ועצ"ע אם יבוא משיח באמצע ימי ספירה האם יברכו אז שהחיינו על הספירה. ונ"ל שתלוי בב' הטעמים להמאור, לפי טעם הב' שבספירה יש צער מזכרון החורבן, לע"ל כשנתבטל הצער מברכים שהחיינו בספירה, אבל לטעם הא' שהפטור הוא כי בזמננו הספירה אינו אלא דרבנן ולזכר בעלמא, א"כ תלוי בזה שחקר רבינו אם יבוא משיח באמצע ימי הספירה, האם המשך הספירה יהיה מדאורייתא או שנשאר מצוה דרבנן לזכר בעלמא[10], ולכ' את"ל שנשאר דרבנן, לא שייך לברך ע"ז שהחיינו כי אינו אלא לזכר בעלמא, אבל אם המשך הספירה הוא דאורייתא שפיר יוכל לברך שהחיינו, ועיי"ש שמסיק שהמשך הספירה תהיה דאורייתא וא"כ ודאי שיש לברך אז שהחיינו על הספירה.

ואין לומר דכיון שכבר התחיל הספירה בלי שהחיינו, שוב א"א לברך שהחיינו, דהו"ל כפרי חדש שלא בירך עליו בפעם הראשון, דגדולה מזו מצינו דמי ששכח לברך שהחיינו על הלולב ביום א' מברכו על הלולב בימים האחרים (כנ"ל סוף אות א'), וי"ל דשהחיינו דמצות שאני משהחיינו דפרי ובגד חדש, דשהחיינו בפרי ובגד חדש הוא ברכת הנהנין, ויש דסבירה לי' שבפעם שניה אין ההנאה והשמחה כפ"א, ושהחיינו במצות הוא ברכת המצות, ולכן אם לא בירכו כשקיים מצותו בפעם הא' מברכו בפעם הב', ובספה"ע דעכשיו נתחדש החיוב להיות דאורייתא כ"ש שיכול לברך שהחיינו על הספירה.

 


[1]) והרוקח תירץ כתי' הא' (סי' שעא) "שהחיינו . . לא על העומר לפי שאינו אלא לזכר עלמא כדאמרינן במנחות (דף סו, א)", והרשב"א הביא תירוץ הב' (בשו"ת הרשב"א סי' קכ"ו), "ספירת העומר אין בו זכר לשום הנאה אלא לעגמת נפשנו לחורבן בית מאויינו".

[2]) גם צ"ע תרוצו הא', דמה בכך דספירה בזה"ז מדרבנן ויש להקל בה, מ"מ מצוה היא, ועל מצוה הבא מזמן לזמן יש לברך שהחיינו, ואיזה ענין של קולא הוא זה שלא לברך ברכת שהחיינו, אטו ברכת שהחיינו היכא דנאמרת חשיבא כחומרא, דניזל הכא לקולא. וי"ל עפ"י שיטת הצ"צ שס"ל דבשהחיינו לא אמרינן דספק ברכות להקל, ובזה מיישב בגמ' (ברכות דף ס, א) "להודיעך כחו דר"מ . . כח דהתירא עדיף", והיינו דר"מ ס"ל דקנה כלים חדשים ויש לו כיוצא בו א"צ לברך שהחיינו, ולכ' ר"מ אינו רבותא דהוא המחמיר, וכ"א יכול למימר לא לברך. ותי' דשהחיינו שאני דכ"א יכול לברך אם ירצה, ובזה הוא כוח דר"מ שאמר לא ליברך, והצ"צ (בשו"ת או"ח סי' ג' וסי' קיד, ועיין בפסקי דינים אה"ע חו"מ ע 138, ופסקי דינים יו"ד סי' מא, ובצ"צ חידושים על הש"ס ברכות פ"א), ס"ל שכ"ה גם בברכת המצות, שהרי מכאן הביא ראי' לשהחיינו שמברך על מצות מגילה, ועיין בליקוטי הערות (שו"ת חת"ס סי' נה) שהביא בשם אחרונים דרק בספק אם צריך לברך שהחיינו על הנאתו, אמרינן דרשות בידו לברך, אבל לא במצות, ודלא כצ"צ שהקיל גם במצות, ונ"ל דזהו כוונת הרז"ה שכתב "אין לנו להחמיר בספירת העומר . . להטעינו זמן אין לנו", דכל אחד ואחד יכול לברך שהחיינו אם ירצה, ומ"מ בספירה אין לנו להטעינו ברכה זו, אבל כאמור הוא בעצמו יכול לברך שהחיינו על מצותו ואינו לבטלה.

[3]) ועיין ברמב"ם (הל' לולב פ"ז הט"ו) "משחרב בית המקדש התקינו שיהיה לולב ניטל בכל מקום כל שבעת ימי החג, זכר למקדש . . וכשיבנה בית המקדש, יחזרו הדברים לישנן", ולכ' מהיכי תיתי דכשיבנה בית המקדש יחזרו הדברים לישנן? וי"ל עפ"י דברי הט"ז הידועים (יו"ד ריש סי' קיז, ובחו"מ סי' ב') דאין כח ביד חכמים להחמיר אלא במקום שאין בו לא איסור ולא היתר מפורש מה"ת, וכאן בפירוש אמרה תורה "ולקחתם לכם ביום הראשון" דייקא (ויקרא כג, מ), ואם היו מתקנים לולב גם בזמן הבית, לא היה חל תקנתם כלל, וצ"ל שתקנתם היה רק בזמן החורבן זכר למקדש, (ואולי רק בזמן הבית הקפידה תורה, שצ"ל ניכר החילוק בין בהמ"ק לחוץ לבית, וגם הרי אם תקנתם הוא רק לפי שעה, אז יכולים לתקן אפי' לעבור על ד"ת).

[4] ) וז"ל הטור "ומיהו נראה שאם חל יום ראשון בשבת שצריך לאמרו בשני". ולכ' מאי קמ"ל. ולמש"כ בפנים ניחא דכוונתו להשמיענו דלא תימא דביום ב' לא שייך לברך שהחיינו כיון שאינו אלא זכר למקדש, וקמ"ל שגם ביום הב' מברכין שהחיינו, ומ"מ אין לומר משום ספיקא דיומא הו"ל יום ב' כיום א', שהרי לענין הלולב "י"א שאנו בקיאים בקביעות החודש . . ואין אנו נוהגין בו קודש אלא שלא לזלזל במנהג אבותינו . . אבל דברים שאינן מעיקר קדושת היום אלא שהן מצות הנוהגות באותו היום . . אין כאן זלזול ליום טוב השני כלל . . שהרי מצות נטילת לולב לא תלה הכתוב חיובו מחמת שהוא יום טוב, אלא מחמת שהוא יום הראשון . . ולענין הלכה ספק ברכות להקל" (שוע"ר סי' תרמ"ט סכ"א).

[5]) ועפי"ז תירץ הא דאין מברכין שהחיינו על הספירה כיון שהוא זכר למקדש, דאי"ז מצוה מחובת חכמים אלא דזהו מצוה חדשה, משום זכר למקדש, ועצ"ע דא"כ גם על 'על ספירת העומר' לא ליברך. ולמש"כ בפנים ניחא.

[6]) הגרי"ז הביא ראי' לדבריו מלולב, דהתם ג"כ אין הפירוש דחכמים תקנו דמצות לולב שהיה נוהג במקדש תהיה נוהגת במדינה, דהלא חזינן דדברים הפוסלים במקדש כשרים במדינה, ואם נימא דתקנו דאותה המצוה של תורה תהא נוהגת מדבריהם במדינה, היה צריך להיות בה כל הדינים והפסולים של מקדש, אלא על כרחך דהוי מצוה מיוחדת שחכמים תקנו זכר למקדש. וצ"ע דא"כ למה בלולב מברכים שהחיינו בשבעת הימים. ונ"ל כמש"כ בפנים שלולב הוא כשאר תקנת חז"ל, וזכר למקדש הוא רק טעם התקנה, וזהו שאמרו בתוס' (סוכה כט, ב ד"ה בעינן) "בעיקר הלקיחה כגון ד' מינין ולקיחה לכל אחד תקון בשאר יומי כעין דאורייתא, וכן בהדר משום הדור מצוה, אבל בחסר ושאול לא תיקנו", משמע שלולב במדינה הוא כמו שאר תקנות חז"ל, דתקון כעין דאורייתא, אלא שהם אמרו והם אמרו, היינו שאין הקולא ממילא כמו בספה"ע, אלא שבפירוש הקילו לענין שאול "כיון שאין פיסולו בגופו שהרי הוא מין כשר אלא שאינו שלו" (שוע"ר סי' תרמ"ט ס"ג), היינו שגם מדאורייתא הפסול דשאול הוא 'מסיבה צדדית' ואינו פסול בגוף האתרוג ולכן הקילו בו, וזהו שפסק אדה"ז "כל הדברים הפסולין בכל אחד מארבע מינים שפסולן הוא מגופו, פוסל בין ביום הראשון בין בשאר הימים . . ניטלה פטמתו אין פיסולו מחמת חסרון בלבד, אלא מחמת שאין זה הידור, לפיכך פסול כל שבעת הימים" (שם סי"ט), וצ"ל דפסול דחסרון אינו פסול בגוף האתרוג, אבל כל פסול שבגוף האתרוג פסול כל שבעה, דכל דתיקון חכמים כעין דאורייתא תיקנו.

[7]) ועיי"ש שמיישב דראיית הרא"ש אינה מנוסח הברכה, אלא מעצם הדבר שתיקנו לברך על המרור, דאילו כל קיום המצוה הוא היותו זכר למקדש, היה אכילת מרור רק כהיכי תמצא לעשות זה הזכר, ולא היו מתקנים לברך עליו, ומדתיקנו לברך עליו ש"מ שהוא תקנה ככל תקנות חז"ל, וצ"ע א"כ למה על ספה"ע -שאינו אלא זכר בעלמא- תיקנו לברך בשם ומלכות, וצ"ע.

[8]) עיין בתו"מ תנש"א (ח"ג ע' 87 הע' 80) שתי' באו"א, וגם תירץ ע"פ סוד, ש"התוכן דספירת העומר הו"ע המשכת וגילוי שער הנו"ן, ששייך במיוחד לגאולה העתידה", והעיר (שם בהע' 82) שסידור הנוסח 'הרחמן הוא יחזיר לנו עבודת בית המקדש כו'' ובשו"ע הלשון יה"ר כו', דיה"ר הוא לשון בקשה, והרחמן הוא לשון וודאות.

[9]) ועיין אנצי' תלמודית (ח"ד ע' תלו), ועיין בספר ספירת העומר (הלכות ומנהגים ע' פב-פד) ליקוט טעמי כל הראשונים בזה.

[10]) לקו"ש ח"א ע' 270, ובתו"מ תנש"א ח"ג ע' 95, וציין לתשובה שבסו"ס נמוקי או"ח להרה"צ ממונקטש.