סעיף טו, כ - 1033

[1]) לעיל ס"י, וש"נ.

[2]) כיון שאף בשאר ימות השנה אין רגילות להסב כלל בארצות הללו, אלא אף המלכים והגדולים יושבין כדרכן (לעיל שם).

[3]) צריך לומר שאין זו חובה מן הדין, אלא "טוב להחמיר" כמו גבי מצה. וכן משמע מלשונו בהמשך הסעיף: "טוב יותר שלא לחזור ולשתות וכו'", דהיינו שאף כאן זהו רק "טוב להחמיר".

[4]) וכל שכן שהיא פוטרת היין שלפני הסעודה. וראה שוע"ר סי' תעג סי"ב: "וכל זה כשהוא בענין שאין צריך לברך בורא פרי הגפן על מה שרוצה לשתות, כגון שבשעה שבירך על כוס הראשון או השני היה דעתו לשתות עוד יין אחר כך בתוך הסעודה או קודם הסעודה, אבל אם לא היה דעתו לשתות עוד יין ואחר כך נמלך לשתות עוד (קודם הסעודה), כיון שהוא צריך לברך עליו בורא פרי הגפן כדרך שהוא מברך על כל ד' כוסות לפי מנהג מדינות אלו – הרי זה נראה כמוסיף על מנין הכוסות". [וזהו דוקא "קודם הסעודה", אבל באמצע הסעודה גם אם צריך לברך אינו נראה כמוסיף על הכוסות, כיון שבאמצע הסעודה לא תקנו חכמים שום שתיית כוס, הרי שבשתיית כוס אפילו בברכה – "אין כאן הוספה" (שוע"ר סי' תעג סוס"ז בחצע"ג). אלא שלפי זה צ"ע אם יכול לחזור ולשתות כוס שני בהסיבה באמצע הסעודה, שלפי הסברא שבאמצע הסעודה "לא תקנו כלום", מסתבר שגם אינו יכול לחזור ולתקן אז את שתיית כוס השני. ועצ"ע].

[5]) ס"ה, ושם: "אלא א"כ לא היה בדעתו תחלה לשתות יין בתוך הסעודה ואח"כ נמלך, אבל בסתם אינו נקרא נמלך, כי רגילות הוא לשתות יין בסעודה אפילו בחול לשרות האכילה שבמעיו". וכן הוא לשון אדה"ז שהובא בהערה הקודמת. אבל ראה לשון רבנו לקמן סי' תעג ס"ז: "אלא אם כן שבשעה שבירך על כוס השני, היה דעתו שלא לשתות עוד יין בתוך הסעודה". ואכ"מ.

[6]) כדלקמן סי' תעג סי"א: "ראוי להזהר שלא לשתות יין ולא שום משקה המשכר קודם שסיים ההגדה ושתה כוס שני, אם לא לצורך הרבה, שלא ישתכר וימנע מקריאת ההגדה".

[7]) ס"ג: "שמא ישתכר וישן וימנע מקריאת גמר ההלל". והנה כאן האיסור הוא "מן הדין", כי החשש הוא: א) "שמא ישתכר", ב) "וישן". אבל בין כוס ראשון לשני האיסור אינו מן הדין, אלא זהירות בלבד: א) כדי "שלא ישתכר", ב) אין חשש שישן, שהרי הוא עדיין לפני האוכל.

[8]) ס"א: "אחר ד' כוסות נהגו כל ישראל מדורות הראשונים שלא לשתות יין או שאר משקה המשכר, לפי שחייב אדם לעסוק כל הלילה בהלכות פסח וביציאת מצרים, ולספר בניסים ונפלאות שעשה הקב"ה לאבותינו עד שתחטפנו שינה, ואם יהא מותר לו לשתות יש לחוש שמא ישתכר ולא יעסוק ויספר כלל". ולהעיר מדיוק לשון רבנו בפנים, שלגבי איסור השתיה בין כוס שלישי לרביעי נקט "מן הדין", ואילו גבי שתיה אחר כוס רביעי נקט סתם "אסור", ונראה מפני שאכן אין זה איסור מן הדין, אלא כלשונו: "נהגו כל ישראל מדורות הראשונים".

[9]) ולא שהוא מוסיף באמת, שהרי אינו מתכוין להוסיף.

[10]) וזהו מפני שמברך על הכוס, כמו שמברך על ד' כוסות, אבל אם לא היה מברך, לא היה נראה שמוסיף, כיון שאי הברכה על הכוס הנוסף מראה שאין זו הוספה על הד' כוסות, וכמו שיבאר בהמשך.

[11]) כלומר, עדיף יותר שלא לחזור ולשתות, מאשר לחזור ולשתות, כי האיסור של "נראה כמוסיף על מנין הכוסות", גוברת על החומרא לחזור ולשתות בהסיבה, כיון שלגבי הסיבה יש על מי לסמוך, כמו שמסיים.

[12]) היינו כשמתחיל להסב על השלחן בשביל לקדש, לפי המנהג שמקדשים מיושב, ראה שוע"ר סי' תעג ס"ח. ומשמע שלפני שמיסב על השלחן אינו יכול לכוין כן, כיון שעדיין לא קבע עצמו לשתית ד' כוסות, ותחילת הסיבה היא תחילת קביעות השתיה. וראה הערה 15.

[13]) אבל בשעה שמברך על כוס ראשון, אינו יכול לחשוב בדעתו על שתיית כוס אחר, שהרי כל כוס מד' כוסות נקבע לה ברכה הפני עצמה, כי כל כוס היא מצוה בפני עצמה, כמבואר בשוע"ר סי' תעד ס"ב, ואם כן איך יכוין בשעת הברכה על שתיית כוס אחר על סמך אותה ברכה? וראה עוד בהערה טו.

[14]) אבל על שני כוסות האחרונים לא מועיל תנאי זה, שהרי אסור לו מן הדין לשתות ביניהם (פמ"ג אשל אברהם סק"ז).

[15]) מהלשון "שיחזור וישתה" משמע, שאין המדובר במחשבה כללית שיוכל לשתות יין כמה שירצה לאחר הסעודה, כלשונו בסי' תעג סי"ב (שהרי יש ענין שלא לשתות יין בין כוס ראשון לשני אם לא לצורך, ואיך יוכל לכוין על שתיה סתם), אלא המחשבה היא רק לענין פרטי זה, שיוכל לתקן את שתיית הכוס הראשון בהסיבה. ועפ"ז מובן מה שנקט: א) בתחילת הסיבה, כיון שהמחשבה על שתיית היין נוגעת להסיבה, ב) "קודם שיברך על כוס ראשון", שכן מחשבה זו באה לתקן את שתיית הכוס הראשון במידה ויצטרך לחזור ולתקן, ומחשבה כגון זו צריכה להיות לפני הברכה ולא בשעת הברכה, שכן בשעת הברכה אין מתאים שיחשוב על מצב של תקלה בשתיית הכוס שמברך עליה.

[16]) משמע שיכול לחזור ולשתות לאו דוקא מיד, אלא כל משך הזמן שבין כוס ראשון לשני, כגון שנזכר סמוך לשתיית כוס שני שלא שתה הכוס הראשון בהסיבה, יחזור וישתה בהסיבה.

[17]) בהסיבה.

[18]) שהשתיה השניה באה לתקן את השתיה הראשונה. ונראה שמטעם זה אין אומרים בדין מי ששכח להבדיל בליל פסח שחל במוצאי שבת, שיבדיל בין כוס ראשון לשני, כדלקמן סי' תעג ס"ז, כי שם לא תעזור כוונה כעין זו, שהרי הבעיה בהבדלה אינה בשתיית הכוס הראשון, אלא בשכחת ההבדלה, ומחשבה "שיחזור וישתה" אינה מועילה לפטור את ההבדלה מברכת הגפן, כיון שהבדלה אינה באה לתקן את שתיית הכוס הראשון, אלא היא ענין בפני עצמו הגורמת ברכה לעצמה, ואז נראה כמוסיף על הכוסות.

[19]) וראה שוע"ר סי' קפג ס"ט (גבי ברכת המזון): "ומכל מקום לכתחלה יש לברך על כוס אחר (כדי שיוכל לשתות רביעית כאחת כמ"ש בסי' קצ, מה שאי אפשר לעשות כן בקל בכוס שפיו צר), אבל אם אין שם כוס אחר בקלות – יברך על זה, ואין בו חשש פסול כלל".

[20]) סט"ו. ושם הביא מחלוקת זו בענין צירוף שתיה ביום הכפורים, ופסק להלכה לחומרא כדעה הראשונה כאן. וכן בסדר ברה"נ פ"ח ה"ו הביא מחלוקת זו ופסק כדעה הראשונה כאן. אלא שהמהרי"ל בשארית יהודה סי' טו הביא את דברי אדה"ז כפי ששמע ממנו, שאם חיוב השתיה הוא פחות משיעור רביעית, אזי להלכה פוסקים ששיעור הצירוף הוא ברביעית, ואם כן כאן ששיעור השתיה היא רוב רביעית, כמבוא בסי' תעב סי"ט, מובן ששיעורו בכדי שתיית רביעית. אלא שכנראה לענין בדיעבד ניתן לסמוך אף לדעתו לדעה הראשונה כאן. ויש להאריך בזה ואכ"מ.

([21] לכאורה משמע שסומך בזה על דבריו דלעיל סט"ו בסופו, שלכתחילה טוב שיהא בדעתו בתחילת הסיבה "שיחזור וישתה בין כוס ראשון לשני", ועל סמך זה כותב כאן בפשיטות שיחזור וישתה בלא ברכה, וכן פירש המחצה"ש בסי' תעב סקי"א את דברי המג"א שם.

אבל לכאורה מסתימת לשון אדה"ז שלא ציין במפורש שזהו בתנאי שהתנה כן מתחילה בדעתו, כמו שנתבאר לעיל (סט"ו), אלא כתב בסתמא ובפשיטות "לענין שני כוסות הראשונים", נראה שסובר שהדין כן גם אם לא היה בדעתו לחזור ולשתותו לאחר כוס ראשון.

ולכאורה כן משמע גם פשטות לשון המג"א שכתב: "ואם שהה כדי שתיית רביעית אם כן הוי ספיקא, בשני כוסות הראשונים יחזור וישתה, ועל פי מ"ש ס"ז בהגהה", וכוונתו לדברי הרמ"א שמחלק בין שני כוסות הראשונים לשני כוסות האחרונים, ולא ציין למה שכתב הוא עצמו שם בסק"ז, ודלא כמחה"ש. ובטעם ההבדל בין סט"ו לס"כ, ראה בהערה הבאה.

[22]) וכיון ששותה בלא ברכה, אין כאן נראה כמוסיף על הכוסות. והנה הטעם שאינו מברך אחרי כוס שני, מבואר לעיל סט"ו: "כי ברכת בורא פרי הגפן שבירך על כוס שני . . היא פוטרת אפילו היין שבתוך הסעודה". אבל הטעם שאינו מברך אחרי כוס ראשון, אף שנתבאר לעיל ש"עכשיו אין דרך לשתות בין כוס ראשון לשני . . ורוצה לחזור ולשתות הרי זה נמלך וצריך לחזור ולברך" – יש לומר שיש הבדל בין שני הדינים: שם מדבר במי ששתה הכוס שלא בהסיבה ורוצה לחזור ולשתות בהסיבה, שענין החזרה לשתות בהסיבה אינו חיוב מן הדין, אלא "טוב להחמיר" בלבד, כי מן הדין ניתן לסמוך על האומרים שבזמן הזה אין צריך להסב כלל, ולכן "טוב יותר שלא לחזור ולשתות", אלא אם כן מתנה על כך מתחילה (כדברי אדה"ז שם), אבל כאן מדובר בשתיית הכוס שלא בשיעור הזמן הראוי לכתחילה, וענין החזרה בו הוא מן הדין, וכלשון אדה"ז "ויש לחוש לדבריהם", וכן משמעות לשון המג"א שכתב "הוי ספיקא", דהיינו שמצד הספק הוא צריך לחזור ולשתות, ולכן אף שעכשיו "אין דרך לשתות בין כוס ראשון לשני", אך כיון שאין זה מדינא אלא מצד חומרא וזהירות בלבד, הרי מה שאין דעתו לשתות אחרי כוס ראשון, אין זה כולל סוג כזה של שתיה שהיא מן הדין, שכל כולו לא בא אלא לתקן את הכוס הראשון ששתה, ואין זה בגדר נמלך כלל, ולכן חוזר ושותה "בלא ברכה".

ויש לומר שזו גם כוונת אדה"ז בדיוק לשונו: "ויחזור וישתה אותו הכוס" (ולא "ויחזור וישתה" סתם, כלשונו בסט"ו), שמה שחוזר ושותה זהו בעצם "אותו הכוס" ממש ששתה בתחילה, אלא שאז השתיה היתה שלא כראוי ועכשיו שותהו כראוי, ולכן אינו מברך עליו.

[23]) סט"ו, כיון שיצטרך לחזור ולברך.

[24]) וכאן אין אנו אומרים את הסברא שאמרנו לעיל גבי כוס ראשון, כיון שכאן איסור השתיה הוא מן הדין, ואם כן גם ה"נמלך" שלו הוא מן הדין, ולכן אף שיש כאן סברא שיחזור וישתה מן הדין, הרי שמנגד יש כאן סברא שלא יחזור וישתה מן הדין, ולכן בזה אם היה חוזר ושותה הוא היה צריך לברך, והיה נראה כמוסיף על הכוסות.

[25]) שאז הרי כאילו לא שתה כלל כוס רביעי, וממילא הוא צריך לחזור ולשתות כוס רביעי בברכה, ואין כאן מוסיף על מנין הכוסות (מחצה"ש).