סעיף ח - 1052

דעת אדמו"ר הזקן במצה שחוטין נמשכין ממנה

הרב גדלי' אבערלאנדער
רב קהילת היכל מנחם – מאנסי

מח"ס פדיון הבן כהלכתו; מנהג אבותינו בידינו

כתב הטור (סי' תסא): "מצה שנאפית עד שאם פורסין אותה אין חוטין נמשכין ממנה יוצאין בה ופחות מכן אין יוצאין בה".

וכתב הב"ח "ומה שכתב 'ובפחות מכן אין יוצאין בה', אף ע"פ דממילא משמע הכי מכל מקום אשמועינן דדוקא קאמר דאין יוצאין בה אבל מותר לאכלה, דלא תימא דבפחות מכן אסורה נמי לאכלה. ומיהו ודאי אין מותר לאכלה אא"כ נאפית קצת דהיינו שליש אפייה או חצי אפייה כמאכל בן דרוסאי הא לאו הכי אסורה דתורת עיסה עליה ונתחמצה בהוצאתה מן התנור, ולכן כתב במהרי"ל (הל' אפיית המצות עמ' עז סי' כח) שהקפיד מהר"ש (סי' קעג) על מי שהוציא המצות קודם שנאפו והחזירן לגמור אפייתן אולי יתחמצו טרם החזיר, והיינו דחיישינן שמא הוציאן קודם שנאפו כמאכל בן דרוסאי. ואין חילוק בין יאכלנה מיד לאחר שהוציאה או לאחר זמן דהא ודאי משנאפית לא תחמיץ כמו שפירש רש"י בפרק כל שעה (דף לו א) בד"ה וחכמים אומרים. מיהו במרדכי בפרק אלו עוברין (סוס"י תר) כתב בשם מהר"ש מפלייז"א וז"ל: ויש לאפות המצות בטוב ואם לאו ישרפן מיד והשיעור כל שפורסין אותה ואין חוטין נמשכין ממנה וכתב עוד (המרדכי שם) בשם ריב"א דקרימת פנים דאמר לענין שבת ולא חררה על גבי גחלים אלא כדי שיקרמו פניה (עי' שבת יט ב) היינו האי שיעורא דאין חוטין נמשכין וכו' [עד כאן]. וראוי להחמיר כמותו וכו' ולכן יראה במצה כפולה בפסח אף ע"ג דלא הוי כפולה ממש אם לא קרמו פניה דלמטה ה"ל חמץ ואסורה".

ובשולחן ערוך (ס"ג) כותב המחבר "מצה שנאפת עד שאם פורסין אותה אין חוטין נמשכים ממנה, יוצאים בה". והרמ"א מוסיף: "ויש ליזהר שלא ללקחה מן התנור קודם לכן ולהחזירה, כי תוכל לבא לידי חימוץ (מהרי"ל)".

מפשטות לשון הרמ"א שכתב "ויש ליזהר" אפשר לומר דכוונתו שאם יוציא את המצה מקודם אנו חוששין שמא לא יחזיר את המצה מיד לתנור ויבוא לידי חימוץ, אבל בדיעבד אם החזירה מיד אכן מותרת באכילה, דאל"כ היה לו לומר שאפי' אם החזירה מיד אסור באכילה.

והנה בשולחן ערוך רבינו (סי' תסא ס"ח) כתב: "מצה שנאפית עד שאם פורסין אותה אין חוטין נמשכין ממנה אף על פי שהיא נפרכת כשמטלטלין אותה אף על פי כן יוצאין בה אפילו לכתחלה אבל קודם שנאפית כשיעור הזה אינה נקראת לחם אלא עיסה והאוכלה לא יצא ידי חובתו.

"ולכתחלה יש ליזהר שלא להוציאה מן התנור קודם שנאפית כשיעור הזה אף שיחזירנה מיד דכיון שהיא נקראת עיסה יכולה היא לבוא לידי חימוץ כשהיא חוץ לתנור ואם עבר והוציאה בין שהחזירה בין שלא החזירה כלל מותרת באכילה".

ואח"כ מביא דיעה השנייה "ויש אוסרין אפילו החזירה מיד דכיון שהמצה היא חמה יש לחוש שמא נתחמצה ברגע אחד זו שהיתה חוץ לתנור כי ע"י החמימות ממהרת להחמיץ אפילו בפחות משיעור מיל כמו שנתבאר בסי' תנט ואף המרדה שהוציאוה בה מן התנור אסורה כי שמא נתחמצה בעודה על המרדה חוץ לתנור".

ודברי רבינו במה שכתב לדיעה ראשונה שאם עבר והוציאה ולא החזירה כלל מותרת באכילה צ"ע, אמאי מותרת באכילה הלא אם כשחוטין נמשכין עדיין נקראת עיסה ויכולה לבוא לידי חימוץ כשהוא חוץ לתנור גם לדיעה ראשונה, אמאי מותר לאוכלה אם לא החזירה, ולא חוששין שמא נחמצה?

בשלמא לדברי הב"ח שמיירי שכבר נאפה כמאכל בן דרוסאי ולא שייך להתחמץ עוד אפי' אם עדיין חוטין נמשכין, והחשש הוא רק שמא יקח אותו מן התנור קודם שנאפה כמאב"ד מובן אמאי מותר בדיעבד, מכיון שזה חשש רחוק ולכן בדיעבד אין חוששין לזה. אבל לדברי רבינו שכותב להדיא דגם לאחר שנאפה כמאב"ד עדיין נקראת עיסה ואפשר להתחמץ אם עדיין חוטין נמשכין אמאי מותר לאוכלה אם לא החזירה?

וצריך לומר שרבינו מיירי שלא החזירה לתנור אבל רוצה לאוכלה מיד ורק אז מותרת באכילה אבל באופן שלא החזירה מיד וגם לא אכלה מיד אסורה באכילה דשמא נתחמצה גם לדיעה הראשונה.

וכך אכן משמע בספר נחלת שבעה (חלק התשובות סי' יא) שהוא מקור דברי רבינו כמצוין במראה מקומות, וז"ל: "נשאלתי על מצת מצוה שהוציאה אותה מן התנור והחזירה אותה לתוך התנור לגמור אפייתה, והניחוה עד אחר פסח כי לא פורש מה יעשה להם, כי היה בישוב אחר.

"והתרתי אותה. כי מה שכתב במהרי"ל (הלכות אפיית המצות סי' כח) מהר"ש הקפיד שלא להוציא מצה קודם שנאפתה יפה ולהחזירה, אולי תתחמץ קודם החזרה עד כאן לשונו. אין רצונו לומר דחיישינן שמא ברגע זו קודם שמחזירה תתחמץ, רק שמא תתעכב חוץ לתנור ותתחמץ קודם שמחזירה, אבל אי מחזירה תיכף אין לחוש לחמץ, דאם לא כן רק חיישינן שמא תתחמץ לאלתר, קשיא מה מקום להקפדה זו מדוע לא חרץ משפטה מה יעשה בה ולומר, מצה שהוציאו מן התנור קודם שנאפת יפה אסורה שמא נתחמצה קודם החזרה, אלא באמת לזה לא חיישינן ואינה אסורה אם הוציאו אותה קודם שנאפת יפה והוחזרה לתנור, רק שהקפיד שיש להיזהר שלא להוציאה, פן יבוא לידי עיכוב ותתחמץ קודם החזרה.

"ועוד ראייה ממה שכתב בתשובת מהר"י כ"ץ מקראקא (שארית יוסף סי' מח) וז"ל באריכות, על מצה שאין לעמוד עליה אם חוטין נמשכין ממנה אם לאו, והטור (סי' תסא ס"ג) כתב וז"ל אם אין חוטין נמשכין ממנה יוצאין בה ובפחות מכן אין יוצאין, אבל לאכול מותר. אמת כן הוא אבל בנדון דידן על כל פנים אסור, חדא אף אם נדקדק שבפחותה מזה מעט אין יוצא אבל מותר לאכול ממנה, מכל מקום דלמא מצה זו פחותה הרבה משיעור שאין חוטין נמשכין אפילו אם קרמו פניה. ועוד דלמא הדין שמותר לאכול קאי דוקא תיכף אחר שמוציאה מן התנור קודם שתחמיץ אז מותר לאכול, אבל שאלתינו אם לאכלה אחר כך, בזה יש לחוש שמא נתחמצה אחר כך, כל זה יש לנו לחוש הואיל והסברא נותנת שכשאינה נאפת יפה שתחמץ, ובפרט הואיל ונמצא בשם מהר"י בשם מהר"ש שהקפיד וכו' עד כאן לשונם. ואם איתא דאף באם החזירה לתנור אסורה היה לו לומר רבותא טפי, דלא זו שלא החזירה לתנור פשיטא דאסורה, אפילו אם הוחזרה לתנור גם כן אסורה שמא תתחמץ קודם החזרה, עוד אי הוי טעמא שהקפיד מהר"ש משום שמא תתחמץ קודם החזרה, כל שכן שהיה לנו לאסרה אף אם אוכל אותה תיכף קודם שיחזירה, דתידוק מלשון הטור אין יוצאין בה אבל לאוכלה מותר.

"ומפרש בעל התשובה הנ"ל דלאוכלה לאלתר מותר. והרי הסברא נותנת דיותר מהר נוכל להחזירה לתנור ממה שיאכל אותה, ואף על פי כן חוששין שמא תתחמץ קודם החזרה, כל שכן שהיה לנו לאסרה אף לאוכלה לאלתר שמא תתחמץ קודם גמר האכילה, אלא ודאי דאין הפירוש דיש לחוש שמא תתחמץ מיד קודם שיחזירה, דאם כן היה ספק דאורייתא והיה לו להחליט הדין ולומר, מצה שהוציאו מן התנור והוחזרה אסורה שמא נתחמצה קודם שהחזירה, אלא באמת שאין לחוש לזה כלל, רק שהקפיד שלא יבוא לידי איסור ולא לידי שהייה. רק שהוא מביא ראייה ממהר"ש דמנלן שלאחר אפייתה רק שלא נאפה יפה שיש לחוש שעדיין תחמיץ, ובזה מביא ראייה ממהר"ש דהסברא נותנת שתוכל לבוא לידי חימוץ אף לאחר אפייתה, שכן נמצא בשם מהר"ש שהקפיד וכו', שמע מינה שאף לאחר אפייה רק שלא נאפה יפה יש לחוש לחימוץ".

הרי לנו מדברי השארית יוסף דאם רוצה לאוכלה מיד מותרת באכילה ומזה מדייק הנחלת שבעה דגם אם החזירה מיד מותרת באכילה. ולזה כיון גם אדמה"ז שאם לא החזירה אבל רוצה לאוכלה מיד מותר. אולם קצת צ"ע אמאי רבינו אינו מפרש דבריו להדיא שמיירי רק באופן שאוכלה מיד.