סעיף ל - 1016

חמץ שנפלה עליו מפולת*

הרב אליהו נתן הכהן סילבערבערג

ראש מתיבתא ליובאוויטש ד'שיקאגא

א. כתב אדה"ז בשלחנו (סי' תל"ג ס"ל) "חמץ שנפלה עליו מפולת . . הרי הוא כמבוער מן העולם לגמרי ואינו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא מן התורה אף על פי שלא בטלו . . ולאחר הפסח יכול לפקח את הגל ולחזור ולזכות בחמץ הטמון. אבל מדברי סופרים . . צריך לבטלו קודם שתגיע שעה ששית גזירה שמא יתפקח הגל בתוך הפסח ויתגלה החמץ ויעבור עליו בבל יראה ובל ימצא מן התורה אם לא היה מבטלו קודם שעה ששית וכו'".

ולכאורה יש להקשות דמעיקרא אמר שמה"ת "יכול לפקח את הגל ולחזור ולזכות בחמץ הטמון", דמשמע מזה דכבר אינו שלו עד כדי כך שאחרי הפסח הי' צריך לחזור ולזכות בו אם רוצה אותו, ואילו בהמשך מבאר דהא דמדרבן צריכים לבטלו הוא מחמת הגזירה ד"שמא יתפקח הגל בתוה"פ . . ויעבור עליו בב"י וב"י מה"ת כו'", אשר יוצא מזה לכאורה דמדאורייתא עובר על החמץ בד"מ כשיתפקח הגל, בלי שיצטרך לחזור ולזכות בו!?

ויתירה מזה: באם באמת צריך לחזור ולזכות בו באם רוצה אותו, אז מדוע באמת יעבור עליו מה"ת כשיתפקח הגל, הרי בודאי לא ירצה לזכות בו ביו"ט!?

 ב. והנה בספר 'זכרון יעקב קאפל' (סי' נ"א) הוכיח אאמו"ר שי' באופן אחר דבאמת אין כוונת אדה"ז לומר שחמץ שנפלה עליו מפולת אינו נחשב שלו;

דהנה המדובר עד כאן הי' בנוגע למפולת של ג"ט, אשר בזה מביא אדה"ז (בהמשך דבריו) ב' שיטות באם הוה כמבוער מן העולם מדאורייתא או לא, ועכ"פ לפי שניהם צריכים לבטל את החמץ (או מדאורייתא או מדרבנן). אמנם בהמשך הסעיף מביא אדה"ז הדין "אם נפל עליו גל גדול שא"א לפקחו אפילו ע"י מרא וקרדום", דאז ה"ה "כמבוער מן העולם לגמרי לד"ה ואפילו לכתחילה א"צ לבטלו כלל, שהרי אמרה תורה ולא יראה לך חמץ, שלך אי אתה רואה, וחמץ זה אינו נקרא שלך דכיון שאינו יכול להוציאו מן הגל הרי אין לו שום זכות בו".

ובקו"א מבאר נימוקו דאין צריך לבטלו, ובהמשך דבריו מוסיף: "ובר מן כל דין הדבר פשוט כיון שאינו נקרא שלך א"כ אין בידו לבטלו, ולמה יבטלנו בחנם והרי גם הביטול אינו מועיל אלא משום דכיון שביטלו אינו נקרא שלך וכו'". ועכ"פ מבואר מדבריו דבמקרה שבאמת אינו שלו כבר א"א להיות חיוב לבטלו. וע"כ במקרה של נפלה עליו מפולת (של ג"ט) הר"ז נחשב שלו באופן שיכולים לחייבו בביטול.

ואכן בדין 'המפרש והיוצא בשיירא' (סי' תל"ו ס"ו בא"ד) מביא אדה"ז שיטת הר"ן ודעימיה דמדאורייתא אינו עובר על החמץ שבביתו "כיון שאין מצוי אצלו בימות הפסח והתורה אמרה לא ימצא מי שמצוי בידך, והרי חמץ זה נחשב אצלו כחמץ שנפל עליו מפולת וכדברי האומרים שהוא כמבוער מן העולם לגמרי .. שמן התורה אינו עובר עליו כלל בבל יראה ובל ימצא, אף חמץ זה שאינו מצוי אצלו בימות הפסח הרי הוא אצלו כמבוער".

ומבואר מזה דגדר הפטור בנפלה עליו מפולת הוה משום 'שאינו ברשותו' ולא 'שאינו שלו', ואשר כ"ז מתאים להמתבאר דחמץ שנפלה עליו מפולת כן הוה שלו, ורק שמ"מ פטור עליו מטעם אחר כמשנ"ת (ועיי"ש איך שביאר אאמו"ר שי' כוונת אדה"ז במש"כ דהרי הוא "כמבוער מן העולם לגמרי" ואכהמ"ל).

אלא דלפכ"ז יקשה עוד יותר לשונו של אדה"ז שהבאתי לעיל ד"לאחר הפסח יכול לפקח את הגל ולחזור ולזכות בחמץ הטמון", דבאם כל הזמן הוה 'שלו' (וה'פטור' הי' רק משום שאינו 'ברשותו') אז מדוע צריך לחזור ולזכות בו!?

ג. ולולא דמסתפינא הייתי אומר דכוונת אדה"ז במש"כ "לחזור ולזכות בחמץ" אינו לענין קנין במובנו הרגיל, אלא לענין ה'זכות' שיהי' לו בו עי"ז.

ביאור הדבר: ידועים דברי אדה"ז בקו"א (סי' תלה סק"ב) שהאריך לחלוק על דעת הח"י ד"מי שלא ביער חמצו ומת לאחר שהגיע זמן איסורו אין היורשים מחוייבים לבערו מעיקר הדין . . דהרי חמץ אינו ברשותו כו' ולכן א"א להורישו לבניו", ואילו אדה"ז חולק על זה וסב"ל אשר איסור הנאה "אינו הפקר גמור כו'", והא דאחר זמן איסורו א"א להפקירו או לבטלו הוא משום "שאין לו זכות בגופו מחמת שאסור לו להנות ממנו כו'".

למדנו מזה דישנם שני דברים; ה'בעלות' בדבר, וה'זכות' הקשור להיכולת להשתמש בו (ואה"נ בחמץ בפסח כבר אין לו 'זכות' בו, אבל זה לא שולל הבעלות שיש לו בו). ואשר לפ"ז יש לבאר דברי אדה"ז כאן דאחר הפסח יחזור ויזכה בהחמץ, באחד משני פנים:

א) דמכיון דבשעת הפסח הרי כל חמץ הוא אסור בהנאה, הרי במילא כבר אין לו זכות בו (כדברי אדה"ז דלעיל בקו"א), ושוב אחרי הפסח כשרוצה להשתמש בחמץ זה - אשר במקרה זה מותר להשתמש בו כנ"ל משום שלא הי' ברשותו בחג - הרי הוא חוזר ו'זוכה' בו לענין אפשרות ההשתמשות כו'.

ב) ויותר נראה לומר, דכמו שחמץ בפסח מפקיע 'זכותו' שיש לאדם בו מחמת איסור הנאה כו', הרי עד"ז חמץ שנפלה עליו מפולת כבר אין לאדם 'זכות' בו; דמאחר שהיא תחת המפולת הרי - אע"פ דלענין בעלות ה"ה עדיין שלו כנ"ל, מ"מ - אין לאדם אפשרות השתמשות בו, ושוב אין לו 'זכות' בו, ואחר הפסח כשירצה לפקח הגל הרי עי"ז 'חוזר וזוכה' בו דנהי' ראוי להשתמשות ולכל מילי.

ועכ"פ מבואר דאין כאן סתירה כלל בין זה שמחד גיסא ה"ה שלו עד שיכול לבטלו כו', ומאידך ה"ה חוזר וזוכה בו אחר החג כמשנ"ת.

נפל עליו גל גדול

ד. ובדרך זה נראה לבאר גם דברי אדה"ז בהמשך הסעיף (אשר כבר הזכרתי לעיל) לענין הדין כשנפלה עליו גל גדול; ד"ה"ז כמבוער מן העולם לגמרי לד"ה ואפילו לכתחילה א"צ לבטלו כלל, שהרי אמרה תורה ולא יראה לך חמץ שלך אי אתה רואה, וחמץ זה אינו נקרא שלך דכיון שאינו יכול להוציאו מן הגל הרי אין לו שום זכות בו".

והנה החידוש בדין נפל עליו גל גדול על דין נפל עליו מפולת היא בשתיים: א) בנפל עליו מפולת ישנה מחלוקת (בין רש"י והר"ן לעומת הסמ"ק) באם הוה כמבוער מדאורייתא או לא (דלרש"י והר"ן ה"ה כמבוער מדאורייתא והצורך לביטול אינו אלא מדרבנן, משא"כ להסמ"ק אינו מבוער מדאורייתא כלל והצורך לביטול הוה מדאורייתא), ואילו בנפל עליו גל גדול "ה"ז כמבוער מן העולם לגמרי לד"ה". ב) דבנפל עליו מפולת לכו"ע צריכים לבטלו, והיינו דגם למ"ד שמדאו' א"צ לזה מ"מ מדרבנן צריכים לבטלו "גזירה שמא יתפקח הגל בתוך הפסח ויתגלה החמץ ויעבור עליו וכו'", ואילו בנפל עליו גל גדול "אפילו לכתחילה א"צ לבטלו כלל".

ובהשקפה ראשונה בקריאת דברי אדה"ז כאן נראה, דסיבת הפטור בגל גדול שונה לגמרי מהפטור בנפלה עליו מפולת; דבנפלה עליו מפולת הוה משום דאינו 'ברשותו' (כנ"ל מדבריו לענין מפרש ויוצא בשיירא), ואילו בגל גדול הוה משום שאינו 'שלו'. ואשר לפ"ז הרי זה שהסמ"ק מסכים דגל גדול הוה פטור מדאורייתא, אינו קשור בכלל לנפלה עליו מפולת דהוה מסיבה אחרת כנ"ל.

אמנם באמת נראה לומר דאינו כן אלא דבכל מקרה הוה גדר הפטור דנפלה עליו מפולת זה שאינו ברשותו, אלא דיש בזה דרגות; ישנה דרגא של אינו ברשותו כשנפל עליו מפולת סתם וישנה דרגא כשנפל עליו גל גדול.

 (וכן מוכח לכאורה מזה דהמקור לדין דנפלה עליו מפולת הוה דברי המכילתא בענין התנאי שחמץ יהי' 'ברשותו' דוקא בכדי להתחייב עליו. ובב"ח מבואר דהסמ"ק מפרש הדין דהמכילתא בגל גדול, והיינו דזה אותה דרשה בעצמה, אלא שרש"י והר"ן דורשים אותה על מפולת סתם, והסמ"ק דורשו לענין גל גדול).

ביאור הדבר: ראיתי מבארים (ויעויין בגליון א' יא' מה שכתבתי בזה) דהפטור של 'אינו ברשותו' הוא מה שישנה חיסרון בזכותו של אדם בדבר שאינו ברשותו, ואשר לפ"ז מובן דישנה הבדל בחיסרון הזכות בחמץ שנפל עליו מפולת אשר באפשרותו עכ"פ לפקחו ולהוציאו, למקרה שנפל עליו גל גדול שאין לו אפשרות בכלל לפקחו ולהוציאו.

וי"ל דכשנפל עליו מפולת סתם אה"נ דנחסר לו 'זכות' בהחמץ בפועל ממש, אבל מכיון שבידו תמיד לפקח הגל, לכן אין זה נחשב חיסרון בזכותו עד כדי כך שיהא נחשב כמו ה'אינו שלו' של איסורי הנאה. משא"כ כשנפל עליו גל גדול נחסר לו הזכות בהחמץ כמו איסוה"נ ממש שנחשבים ל'אינו שלו' כמו שרואים בדין חמץ אחר זמן איסורו שכבר אינו נחשב לשלו וברשותו ואינו יכול לבטלו כו'.

וי"ל דזהו יסוד פלוגתת רש"י והר"ן עם הסמ"ק; דלרש"י והר"ן מספיק מה שאינו ברשותו ונחסר לו הזכות בחמץ, בדרגא פחותה יותר (של נפלה עליו מפולת) באופן דעדיין אינו נחשב שאינו שלו (ועדיין יכול לבטלו כו' כנ"ל), ואילו להסמ"ק צריכים שלא יהי' ברשותו כלל וכמו איסוה"נ ממש, עד שנחשב כמי שאינו שלו, דרק אז אינו עובר עליו.

ה. ולפ"ז אולי יש לבאר עוד נקודה אחת שלכאורה צ"ע בדברי אדה"ז כאן; דהנה זש"כ ד"ה"ז כמבוער מן העולם לגמרי" הוה לענין הדין דאורייתא, משא"כ זש"כ "ואפילו לכתחילה א"צ לבטלו כלל", כוונתו לביטול מדרבנן ("לכתחילה"), ואילו הטעם שמביא אח"כ "שהרי אמרה תורה ולא יראה לך חמץ, שלך אי אתה רואה וכו'", הוה דרשה מה"ת המבארת את הפטור מדאורייתא, ולא הפטור מדרבנן (דאפילו לכתחילה א"צ לבטלו)!?

ויתירה מזו: מהו באמת הטעם לזה שלא יהא צורך לביטול מדרבנן בכדי שלא יעבור על החמץ אם יתפקח הגל (בדיוק כמו שיש צורך לביטול מטעם זה לדעת רש"י והר"ן כשנפלה עליו מפולת רגילה)!?

ואוי"ל דכאשר החמץ הגיע למצב זה שאין לו שום זכות בו, הרי אפילו אם יתפקח הגל ויתגלה החמץ בתוה"פ, עדיין לא יעבור האדם עליו, דמאחר שנהי' כבר בדרגת 'אינו שלו' שוב אינו עובר עליו, כמו כל חמץ בפסח דבעצם לא הי' עובר עליו אחרי ש'אינו שלו' אם לא "שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו", והרי כאן מאחר שבתחלת החג לא עשאו הכתוב כו', מאחר שלא הי' 'שלו' מחמת סיבה אחרת - שמונח תחת גל גדול - שוב אינו עובר עליו גם אחרי שנתגלה, דנשארת בגדר אינו שלו (חוץ מבאם ירצה לזכות בו כמובן) ועצ"ע בסברא זו.

ומבוארים היטב דברי אדה"ז דזה דכבר אינו נחשב לשלו הוה הסיבה גם להדין דאורייתא דלכו"ע הרי חמץ זה כמבוער מן העולם, וגם לדין דרבנן דגם לכתחילה ל"צ לבטלו, משום דכבר איבד הזכות בו לגמרי כמשנ"ת.

 


* לזכות דודי היקר הרב שלום מרדכי הלוי בן רבקה לגאולה וישועה.