סעיף ו-ז - 1020

הפסק בבדיקת חמץ*

הרב אליהו נתן הכהן סילבערבערג

ראש מתיבתא ליובאוויטש ד'שיקאגא

א. כתב אדה"ז בשלחנו (סי' תל"ב ס"ו): "אסור להפסיק בשום דיבור בין הברכה לתחלת הבדיקה כדרך שאסור להפסיק בשאר כל המצות בין הברכה לתחלת עשיית המצות . . אם שח בינתיים שיחה שאינה מענין הבדיקה כלל צריך לחזור ולברך".

וממשיך (בס"ז): "בד"א כששח קודם שהתחיל לבדוק, אבל אם שח לאחר שהתחיל לבדוק א"צ לחזור ולברך כיון שכבר התחיל במצוה שבירך עליה . . ומ"מ לכתחלה אין להשיח שום שיחה באמצע הבדיקה אפילו בד"ת כי אם מעניני צרכי הבדיקה, לפי שי"א שאף המשיח באמצע המצוה הרי זה הפסק וצריך לחזור ולברך כשיגמור המצוה וכו'".

והנה ע"פ פשוט יש כאן מחלוקת באם שיחה באמצע הבדיקה (או באמצע מצוה בכלל) נחשב להפסק או לא, ולכאורה לשיטה ראשונה דלא חשוב הפסק מותר לשוח אז גם לכתחילה, אבל מכיון דלשיטה שניה כן נחשב להפסק, ועד כדי כך דצריכים לברך עוה"פ מחמת הפסק זה, לכן מכריע אדה"ז שלא לשוח לכתחילה בכדי לחוש לשיטה שניה, ומאידך אם שח לא יברך עוה"פ בכדי לחוש לשיטה ראשונה.

אלא דלכאורה אין הענין ברור כ"כ בלשונו של אדה"ז; דמדוע לא אמר בפשטות שיש כאן ב' שיטות באם הוה הפסק או לא, ושלכן יש להכריע ביניהם ולחוש לשיטה המחמירה ולא לשוח, ולאידך לחוש לשיטה השניה שאם כן שח שמ"מ לא יחזור לברך?

ומרהיטת לשונו משמע שבאמת לא בא להכריע בין שתי השיטות, אלא שמצרפן ואומר דאין צריך לחזור ולברך כשיטה הראשונה, ומ"מ לא ישוח כשיטה השניה. וכאילו שיש כאן שיטה אמצעית הסוברת דאע"פ דאינו הפסק להצריכו לברך עוה"פ, מ"מ יש כאן איזה ענין של הפסק אשר מחמתו אין לשוח. וצ"ע בזה.

ב. ובאמת מצינו עד"ז בדברי הרא"ש בסוגיין; "וי"א שאין לבודק לדבר עד שיגמרו הבדיקה, ויש מוסיפין עוד יותר ואומרים שאם סח בדברים דעלמא שלא מעין הבדיקה שצריך לחזור (ולבדוק) ולברך. וכ"ז אין נראה לי אלא שיש ליזהר שלא יסיח בין ברכה לתחלת הבדיקה ואחר שהתחיל לא הויא שיחה הפסק...".

והרי לנו ג' שיטות: דאסור לדבר מדין הפסק; דגם צריך לברך עוה"פ באם הפסיק; ושבכלל אין בזה דין הפסק מחמת זה שכבר התחיל בבדיקה (אלא דגם לשיטה זו מסיים הרא"ש דעדיף שלא לדבר מטעם אחר, ובלשונו: "ומיהו לכתחלה טוב ליזהר שלא יעסוק בשיחה בטילה עד שיגמור כל הבדיקה כולה כדי שישים אל לבו לבדוק בחדרים ובעליות ובכל מקום שמכניסין בו חמץ").

ועכ"פ יל"ע באם כוונת אדה"ז הוה ע"ד שיטה הראשונה שברא"ש דבאמת הוה אסור להפסיק, אע"פ שאין הפסק זה מצריכו לחזור ולברך.

ג. אלא דבאמת צ"ע מהו פשר שיטה זו דהדיבור כן הוה הפסק ומ"מ אינו מצריכו לברך עוה"פ, דלכאורה ממ"נ באם הוה הפסק אז צריך לברך עוה"פ!? וגם אם אין דברינו נכונים שלשיטה זו כיוון אדה"ז, בכל אופן הרי זו שיטה הראשונה ברא"ש כאן כנ"ל, וצ"ע בהגדרת הדברים.

ואולי יש לבאר הדברים בהקדם ביאור הפלוגתא כאן באם יש דין הפסק (ע"י שיחה) אחרי התחלת המצוה, להצריכו לחזור ולברך או לא;

דהנה כשאדה"ז מביא שיטה זו דשיחה נחשבת להפסק גמור מבאר בזה (והוא מהט"ז) "ואינו דומה למשיח באמצע סעודתו כשיושב בסוכה שאין צריך לחזור ולברך לישב בסוכה, לפי שאינו מוכרח בישיבה זו שלאחר השיחה, שאם ירצה שלא לאכול עוד ושלא לישב בסוכה הרשות בידו, אבל בבדק"ח מוכרח הוא לגמור את הבדיקה שלאחר השיחה, שחייב לבדוק בכל המקומות שמכניסין בהן חמץ, ואלו היה שוכח לברך בתחילת בדיקתו היה חייב לברך בגמר בדיקתו, לכן גם עכשיו חייב לחזור ולברך כיון שהפסיק בשיחה אחר ברכה הראשונה. וכן כיוצא בזה בשאר כל מצות שהן חובה ואי אפשר לאדם לפטור את עצמו מהן".

והיינו דלשיטה זו הרי הדבר תלוי באם חייב בהמשך קיום המצוה או לא; דבאם חייב בההמשך אז נחשב הדיבור להפסק, משא"כ אם אינו חייב בההמשך אז אינו נחשב להפסק. ולכאורה צ"ע בהבנת חילוק זה, דהרי מה בכך אם חייב בההמשך או לא, הרי אם הברכה שעשה על תחלת המצוה יכולה להמשך על כל ההמשך שאח"כ, אז מה ההבדל באם חייב בההמשך או לא?

(וראיתי מקשים עוד יותר דלכאורה איפכא מיסתברא; דבאם אינו חייב בההמשך אז לכאורה 'קל' יותר להפסיק בין מה שמחוייב בה למה שאינו מחוייב בה, משא"כ באם חייב בההמשך הרי החיוב עצמה מקשרת ההמשך לההתחלה, והי' צ"ל 'קשה' יותר להפסיקו!?)

ד. ולכאורה הרי הביאור בזה הוא כך: במצוה שמלכתחילה ליתא חיוב בההמשך, הרי הברכה חלה מעיקרא על התחלת הקיום (שהיא החיוב) ואז נמשכת בד"מ על השאר, באופן שהברכה מעיקרא לא נאמרה על המשך הקיום, אלא שנמשכת מאליה. משא"כ במצוה שישנה חיוב בכל המשך העשיה הרי הברכה מעיקרא צריכה לחול על כל חלק מהמצוה בפנ"ע.

וזהו סיבת החילוק - לשיטה זו - לענין דיני הפסק; דכשהברכה חלה על תחלת הקיום, וכל השאר הוא רק המשך והתפשטות מעיקר חלות הברכה שכבר היתה על ההתחלה, שוב לא הוה שיחה הפסק, משא"כ כשצריכים שהברכה תחול על כל חלק מהמצוה בפנ"ע אז גם שיחה מהווה הפסק בין הברכה לחלק זה של המצוה שצריכה לחול עליו.

(וראיתי מציינים כאן לפלוגתא מעניינת שמביא אדה"ז לענין בכרת הנהנין (סימן רו סעיף יא); "נטל בידו פרי לאכלו ובירך עליו ונפל מידו ונאבד או נמאס עד שאינו ראוי לאכילה, ויש ממין זה לפניו עוד, צריך לחזור ולברך עליהם אפילו היתה דעתו עליהם כשבירך, לפי שהברכה חלה על זה שאחז בידו כשבירך וזה פוטר את כולם אבל כשלא אכל את זה לא נפטר בברכה שבירך על זה . . וי"א שהברכה חלה על כל מה שמוכן לפניו ודעתו עליו וא"צ לחזור ולברך עליו אם נפל מידו הפרי שבירך עליו . . וכן עיקר להקל בספק ברכות".

ולכאורה הן הן הדברים ממש, דישנה אופן שהברכה חלה על הדבר הראשון והשאר נפטר על ידו, וישנה אופן שחלה מעיקרא על הכל, ויש להאריך בזה ואכ"מ).

ה. אלא דכ"ז הוא לשיטה זו דשיחה נחשבת להפסק באמצע הבדיקה, אמנם השיטה החולקת ע"ז וסוברת דלא הוה הפסק, ואכן מדמה הפסק באמצע בדק"ח להפסק באמצע אכילה בסוכה וכה"ג, ע"כ לא סב"ל מחילוק זה, אלא דבכל מקרה הרי הברכה חלה על התחלת הקיום, ונמשכת בד"מ על כל המשך הקיום, ושוב בכל מקרה לא הוה השיחה הפסק.

ואשר לפכ"ז אולי יש מקום להבין השיטה האמצעית (הנ"ל) כך: דבאמת סב"ל - כשיטה המחמירה - דבמצוה כזו שישנה חיוב בכל המשך הקיום הרי הברכה חלה על כל חלק של המצוה בפנ"ע, ואשר לכן אסור להפסיק בשיחה וכה"ג כל זמן המשך קיום המצוה, אלא דבאם כן הפסיק, סב"ל לשיטה זו, דהברכה שחלה על תחלת הקיום יכולה גם להמשך ולפטור כל ההמשך שאחריה ג"כ, ושלכן ל"צ לחזור ולברך.

ובאותיות פשוטות: שיטה א' סב"ל דבכל המצות חלה הברכה על התחלת הקיום והשאר נמשך ונפטר בד"מ, ושלכן בכל מצוה אין שיחה מהווה הפסק אחרי תחלת הקיום; שיטה שני' סוברת דתלוי בסוג המצות, ובמצוה כזו שישנה חיוב בכל המשך קיומה, הרי הברכה חלה רק על כל חלק מהמצוה בפנ"ע, ואינה יכולה לחול על התחלת הקיום ולהמשך ולפטור השאר; ושיטה שלישית סוברת דבמצוה כזו (שישנה חיוב בכל המשך קיומה) תרוייהו איתנהו ביה, דהברכה חלה על כל חלק מהמצוה בפנ"ע, אמנם גם בל"ז יכולה לפטור את הכל עי"ז שחלה כבר על התחלת הקיום.

ואולי זהו כוונת אדה"ז בזה שתחלה כתב דל"צ לברך עוה"פ ע"י הפסק, ואח"כ המשיך ואמר דמ"מ אין להפסיק בשיחה באמצע הבדיקה מחמת הסברא של שיטה השניה שכן מחשיב הדיבור להפסק, דבאמת גם סברא זו קיימת, אף דלא פסקינן כוותה לענין להצריכו לברך עוה"פ כמשנ"ת.

 


* לזכות דודי היקר הרב שלום מרדכי הלוי בן רבקה לגאולה וישועה.